שיתוף - לביקורת התחלה של סיפור |נפש במצור | אשמח לשמוע הערות לתיקונים והארות;)

[אנונימי 770]

נפש במצור | סיפור בהמשכים
הבכיות ההיסטריות הדהדו בכל פינה במתחם הפנימיה, היו בחורים שהתעוררו משנתם, מאזינים בחמלה מהולה בטרוניה. הדמעות שנשרו מעיניו באופן מעורר רחמים, הרטיבו כל חלקה טובה במיטתו. הוא היה על סף ייאוש, אין לו כבר כוח לעצמו, בחור חסר איפוק ועמוד שדרה שכמוהו. 'אתה מתעורר מכל סיוט ובוכה עליו את נשמתך! מתי תבין שזה רק חלומות?!' ליבו לא נתן לו הפוגה ולו הקצרה ביותר. קשה לו. למי יפנה? הוא שלף את הטלפון מתחתית הכר, חייג את המספר האחרון ביומן השיחות.
"ההר..הרבב" היה לו קשה להגות את המילה בשלמותה עקב בכייתו הבלתי פוסקת.
"שמואל. תנשום עמוק" הצלצול שהעיר אותו משנתו גרם לו בלבול לרגע, אך התעשת מהר מאד.
"אני לא יכול יותר! נמאס לי הרב.. הפחדים האלו לא עוזבים אותי לרגע" הוא התייפח. שפך את נשמתו. לא סתם הוא חש בנוח להתקשר דווקא אליו ועוד בשעות הקטנות של הלילה. הוא היה הרב שראוי להערצה והערכה יותר מכל אדם אחר וכל שכן יותר מאביו שהעדיף להעלימו מעיני רוחו.
"שמואל, שב על המיטה, קפל את רגליך ואחוז אותם עם ידיך" הטון היה החלטי ולא מפרגן פשרות "הישען על הקיר"
"לא הרב.. די הרב. למה החיים שלי כל כך מסובכים. למה?!" פניו היו סטורות, עיניו נפוחות.
"תקשיב לי" אמר ברכות של האב הרחום בתבל "ביצעת את ההוראה שנתתי לך?"
חמש שניות של שתיקה על הקו "כן"
"מעולה, עצום עיניים. תחשוב על העתיד שלך. על הבית שבעזרת ה' תקים, על הילדים המתוקים שיהיו לך" הוא נתן לו כמה עשרות שניות "אתה באמת חושב ששווה לוותר על כל זה, להתכנס בתוך עצמך ולתת לפחדים לכרסם בליבך?"
שתיקה.
"שמואל, לך למטבח מלא לך כוס מים ושב בספסל הקרוב לשער הפנימיה. חכה לי שם 7 דק' ואני אגיע בעזרת ה'"
שמואל הודה לו בקרב ליבו אך לא היו לו את המילים להביע זאת. הוא היה שרוי בפחד וכאב עמוק.
"נו אז מה קורה איתך?" למרות השעה המאוחרת והחושך ששרר בחוץ
ניתן היה לראות את מבטו האוהב של מנחם. "רוצה לדבר על זה?"
"לא יכול" מבט חרד. צמרמורת חלפה בגופו.
הרב מנחם היה בעל ניסיון דיו כדי לתת לנער מולו את כל תחושת האמון והקרבה. הוא לא רצה ללחוץ עליו, עדיף שהשיתוף יבוא ממנו, כך התרופה ללב תהייה חזקה יותר. הוא ידע שהשתיקה מביאה עמה הרבה תועלת, היא לפעמים לוחצת על האדם לספר ולדבר. מנחם קיבל את הבחור לישיבה כשמצבו הרגשי והנפשי לא היה מאיר, הוא לא ידע לקראת מה הוא הולך אך הייתה בו את כל הנכונות לעזור ולתמוך בו.
השתיקה ארכה כשתי דקות שלאחר מכן שמואל התכופף לרגליו והפשיל את מכנסיו לברכיו. מנחם נדרך. כשראה ששמואל מנסה להראות לו משהו, התקרב עם עיניו וניסה לצפות ברגליו של הנער היושב על ידו. החושך לא ממש נתן לו לראות, הוא הדליק את פנס הטלפון שלו והאיר על רגלי שמואל.
"מה זה?!" הרב הזדעזע עד עמקי נשמתו. שני שוקיו של שמואל היו מוכתמות בצלקות אכזריות. נצחיות. זה היה דומה יותר לרולדת בשר מבושלת היטב.
שמואל נתן במנחם מבט עצוב שלא מסגיר מאום משום שהיה זה המבט שהתלווה אליו מיומו הראשון בישיבה.
הרב לעומתו החדיר בו מבט הדורש תשובות מידיות.
"מזה הכל התחיל" עיניו היו מושפלות, ננעצו בקחוון מסכן שקמלו עליו הצחורים בשל הלילה שנכפה עליו

עשר וחצי שנים לפני כן
ניחוחות התבשילים העלו ריח ממכר בכל אפי העוברים סמוך לבית, השמש נטתה לצד מערב מבשרת על השבת שתיכף תבוא ותביא עמה את הרוגע שאליו ייחלו כולם במשך שבוע ימים.
ציפורה אשת חיל אמיתית יגעה וטורחת לכבוד השבת, הגיע העת להעביר את הסירים והקדרות מהכיריים שנחות כעת לאחר יום שלם של בישולים ולהניח אותם על פלטת השבת. היא העבירה את הסיר של הדגים, החמין והבשר, המרק סיים לרתוח את הרתיחה האחרונה לפני שיתיישב גם הוא על המשטח המתכתי. ידיה אחזו בסיר בעזרת מגבת המטבח כשפתאום פרץ למטבח ילדה בן השבע בריצת צהלה.
"אמא זכיתי בתחרות המשניות הארצית אני הולך לקבל אופ.. איי אהההה" הוא נתקל באימו והסיר שהיה בידיה צנח על הרצפה הפוך. המרק הרותח נשפך ללא רחם על רגליו של הילד הצעיר. הלה החל לקפוץ מכאב, הצעקות קרעו את קירות הבית.
הדקות חלפו כשניות בודדות, האמבולנס שעט על הכביש במהירות שיא ולא בגלל שתיכף נכנסת שבת. אימו הייתה שבורה, בנה, טהור עיניים וחכם הלב, מתייסר כעת מכוויה אשר נגרמה -שלא ממש באשמתה- על ידה.

"שמואל, ילד טהור שלי" היא רכנה לעבר בנה אשר שכב חסר אונים על המיטה המאובזרת. "סליחה" היא לחשה כמעט בלי קול. דמעותיה נשרו על צוואר בנה שהביט בה במבט מיוסר.
השתיקה ששררה בין השניים הייתה סמיכה ומורגשת
"את צריכה להבין גברת ברנע, הנזק שנגרם לילד קשה לתיאור" השתיקה נשברה. לחדר ניכנס אדם רזה וגבוה בעל משקפיים דקים. בידו האחת קלסר הנושא בחובו את תיקו הרפואי של בנה ובידו השנייה עט פרקר איכותי. "עורו הרגיש מתקשה להתמודד עם חומרת הכוויה" דוקטור טל הציב את הנתונים בצורה מאופקת אך ניתן היה לשמוע את הרחמים השזורים בדיבורו. מספר שנות עבודתו עדיין לא הצליחו לחספס את חושיו ורגשותיו. כנראה שגם לא יצליחו.
האם הייתה נואשת. המצפון זעק מתוכה. האשמה ייסרה את נשמתה.
היא הביטה בילד יפה העיניים שלה, הוא החזיר לה מבט חסר משמעות. השתיקה הייתה מוצפת בכאב. היא לא יכלה לעמוד בזה, הרכינה את ראשה ואחר שוב חזרה להביט ברופא הלבוש בלבן

###

הדרך לבית הרב הייתה רצופה בשתיקה מתמדת. שמואל לא רצה לספר כלל על עברו. פחד לפתוח פצעים שהחלו להגליד.
"נו כנס, אל תתבייש" חיבה בעיני מנחם.
שמואל היסס קלות ולאחר נכנס.
החדר הכיל שולחן כתיבה קטן, ארון בגדים ומיטה ממוצעת. שמואל הבין ללא פירוט ותיאור מיוחד כי מדובר בחדר של בן הרב, שרולי. לא שהוא הכיר אותו יתר על המידה, אך ממשפטי הערצה שנשזרו בפיות חבריו לפנימייה על מדריכם האהוב, ניתן היה ללמוד כי הלה, פלא של בחור ומדריך לעניין.
"אל תחשוב הרבה" גדע דיבורו של מנחם את שרעפיו. "קריאת שמע שעל המיטה אני מבין שאמרת היום. לך לישון. המחר שלך ארוך מתמיד" סתם ולא פירש.
שמואל סוקרן מהמילים האחרונות אך עייפותו גברה עליו והוא שקע בשינה עמוקה.
מנחם נתן מבט ארוך בילד-בחור חסר האונים ששכב כעת ללא זיע. על ידי מבט זה הבחין כי אין בסמוך למיטת הנער קערה ונטלה ליום המחר והלך תיכף למלאות לו נטלה ולהניחה על יד מיטתו.
מנחם לא ישן באותו הלילה.
"מה? אז אין יום ואין לילה?" חוה יצאה מהחדר, ניצבת מולו. ארשת פניה הייתה חמולה. "אתה נותן עצמך די והותר"
"שמואל ברנע" נקב מנחם בשמו של הבחור שישן כעת בחדר הסמוך "שמעת עליו?"
"לא.. מה אתו?" נכון שהיא מבשלת לבחורים את האוכל, אבל למה שתכיר? "איך הוא קשור לזה שאתה לא טוען כעת את הסוללה האנושית שלך?"
"נסי לתאר לעצמך" קולו עייף.
"הוא הבחור שהכנסת לפני מספר רגעים לחדר של שרולי?"
"הוא ולא אחר"
"למה באמת הוא כאן?" גילתה התעניינות.
"ניסיתי לדבר אתו בחצר הישיבה. בונקר. לא מדבר על עצמו מאומה"
"מה נראה לך הסיבה לשתיקתו?" קולה שפע הערצה לבעלה. הוותק שצבר בתחום ביצע את שלו.
"איני יודע" ענה לשאלתה "במקום לדבר, הראה לי את רגליו. הזדעזעתי." המשיך מנחם. "זה היה נראה כמו כוויה רצינית, לא משהו רגיל. אבל נראה לי שמעבר לכוויה יש כאן משהו הרבה יותר עמוק." הוא שתק ולאחר מכן המשיך "הוא לא סובל רגשית מהטראומה שחווה בעת היווצרות הכוויה." קולו מהורהר. "אולי גם. אבל לא רק. קרה שם משהו אחר"
ניסיונו של בעלה גרם לה לבטוח ולהאמין במה שאמר. הוא לא אחד שיוציא גוזמות מפיו.

###

היי שמואל בוקר טוב, מה נשמע?" הצהלה הייתה כנה ואמיתית. שרולי לא ממש הכיר את שמואל הוא ראה את פניו מידי פעם בישיבה אך מכיוון שלא היה מדריך בשיעור שלו, לא יצא לו להיחשף לרבדים עמוקים יותר של היכרות עמו.
לאחר השיחה שהייתה לו עם אביו, החליט לקחת את הנושא ברצינות. מוקדם בבוקר, שאחז במגבת ותיכנן לצאת למקווה, לטבול טרם התפילה כמנהג החסידים, תפסו אביו לשיחת טלפון קצרה. "מה קורה שרולי? אתה בפנימייה עכשיו?"
"כן אבא, הערתי את הבחורים, תיכף יוצא למקווה" אמר בקלילות.
"אני יכול לבקש ממך טובה קטנה?" מנחם יצא למרפסת האחורית, לא רצה לייצור בעיות חדשות בעוד שאלו הישנות טרם נפתרו.
"בטח, אבא. הינני" צחקק
"העניין הוא כזה..." השיחה הייתה קצרה וקולעת. מנחם סיפר לבנו את התהוות ההתרחשויות ובנו במקביל גילה נכונות רבה לעזור.
כעת שרולי עומד בכניסה לחדרו, מבטו נח על הבחור שזה עתה פקח את עיניו.
שמואל החזיר לו מבט מבויש ואחר הרכין את ראשו לעבר הקערה שנחה לה סמוך למיטתו. הוא נזכר שהוא לא הכין מים לנטילה. מישהו דאג לו.
"אתה בא?" שבר שתיקה.
"לאן?" ענה בשאלה משלו.
"לוקחים היום פסק זמן קטן ויוצאים לטיול" הסביר.
"מי זה 'לוקחים'?" תמה.
"אני ואתה. אם זה לא בא לך בטוב אז נוותר, לא רוצה להכביד עליך" התחשבות בקולו.
"לא, לא. מה פתאום. זאת אומרת כן, בטח. אתארגן, אתפלל ונצא" אמר כמתנצל.

###

"אתה נער שראוי להערצה" קול השכשוך במי הנחל הפיג את המתח באווירה. הכל סביבם דיבר אלוקות; העצים הגבוהים, מדור לציפורים המציצות בצמרתם, האבנים הסמכות לנהר היו מסדורות באופן מעורר השתאות, העננים כאילו היו כבשות חמד מהלכות לתומם וכל הנוף משך אליו את כל תשומת הלב.
"אני מה?" שמואל היה מופתע מהמשפט וחשב שלא שמע טוב.
"נער שצריך להעריץ אותו" חזר שרולי על דבריו.
"לא חושב כמוך" נחיתות בקולו. "בכלל לא מגיע לי לחיות"
"שמואל" שרולי נדהם. "אתה מתחיל להפחיד אותי"
"להביא לך פסיכולוג שתספר לו על החרדות שלך?" גיחך.
"בוא, ספר לי קצת על עצמך. מאיזה עיר באת?" התעלם מהעקיצה.
"זה לא מה שחשוב" אמר. עיניו בהו בעץ שמאחורי שרולי.
"אז מה כן חשוב?" שאל בניחותא.
"שיש כעת מאחוריך נחש, שלעניות דעתי הוא ארסי. אל תזוז!" הוא היה מאופק למרות שהיה הצעיר מבינהם.
"ממ..מה?!" באינסטינקט של פחד התרחק משפת הנחל בבהלה.
"שרולי מה אתה עושה?!" חרדה עמוקה בקולו.
שרולי כבר לא יוכל לענות לו. נחש בעל ראש משולש בצבעים צהוב ושחור, קפץ על בטנו של שרולי והקישו באכזריות. שרולי איבד את הכרתו.
"הלו? הצילו! תעזרו לי! אני איתו פה לבד" התנשף מאימה.
"הכל בסדר. תירגע. אנחנו בדרך" ניסה לשדר ביטחון. "איפה אתה כעת?" הם רגילים בכך שאנשים שוכחים למסור את כל הפרטים כתוצאה מבלבול ופחד על חיי יקיריהם.
"נחל חרמון" הוא התחיל לבכות כמו ילד קטן. אולי, אפשר לומר שנפשו אכן הייתה של ילד קטן. הוא לא יכל לראות כך חברו- מדריכו שזה עתה הכיר, כשהוא ללא הכרה והוא אינו יכול לעזור לו.
הפרמדיק כאילו ידע מחשבותיו כשאמר "לחץ לו על עצמות הטרפז, מתחת לצוואר. הוא זז?"
שתי שניות. "לא"
'המצב לא טוב בכלל'. חשב ולא אמר. אין טעם להלחיץ את העלם הצעיר שמעבר לקו. "עוד שתי דקות אנחנו שם. כעת שים ידיך אחת על השנייה ותעסה את ליבו. אל תפסיק עד שנגיע"
שמואל ציית להוראות. הוא לא רצה לאבד את בנו של האדם שמציל לו את חייו. שרולי לא בצבעו הטבעי, הוא פחד ממש.

 

[Chaya Lea]

וואו סיפור מדהים וכתיבה ממש טובה! מחכה להמשך (מקווה לא להתאכזב ).

שרולי כבר לא יוכל לענות לו. נחש בעל ראש משולש בצבעים צהוב ושחור, קפץ על בטנו של שרולי והקישו באכזריות. שרולי איבד את הכרתו.
"הלו? הצילו! תעזרו לי! אני איתו פה לבד" התנשף מאימה.
"הכל בסדר. תירגע. אנחנו בדרך" ניסה לשדר ביטחון. "איפה אתה כעת?" הם רגילים בכך שאנשים שוכחים למסור את כל הפרטים כתוצאה מבלבול ופחד על חיי יקיריהם.

פה קצת לא ברור במבט ראשוני מה בדיוק קורה כי הוא היה לבד ופתאום הוא מדבר עם מישהו (לדעתי לא יזיק להוסיף תיאור של מילה שתיים על זה שהוא מתקשר או שמגיע אמבולנס כי זה קצת לא ברור).
המשפטים- 'שרוליק כבר לא יוכל לענות לו' ו 'הם רגילים בכך שאנשים שוכחים למסור את כל הפרטים כתוצאה מבלבול ופחד על חיי יקיריהם' נראים לי קצת תקועים בתוך הקטע שבאמת ממש יפה. כלומר הראשון הוא פתאום בעתיד- מן ניבוי כזה, והשני מרגיש קצת חסר קשר- פירוט יתר של פרט שולי. בשניהם נראה לי שאפשר קצת לשנות ניסוח/ להביע אותם קצת אחרת.
זה מנקודת מבט של קורא ודווקא כי זה היה מרתק ורציף זה הפריע לי, לא יודעת אם זה באמת קריטי.

 

[פרוגמטי]

קראתי במתח!

הקישו

הכישו.

לקראת השליש האחרון משהו נהיה מהיר מידי וקצת פחות מובן.

 

[אנונימי 770]

תודה רבה על הערות והארות,

יש כאן תיקון ושיפוץ של החלק האחרון בקטע הקודם והמשך של הסיפור.
קריאה מהנה

"הלו? הצילו! תעזרו לי! אני איתו פה לבד" התנשף מאימה.

שמואל אבד עצות. אימה בעיניו. בידיים רועדות תר אחר המכשיר ששכן בכיסו. "הלו? הצילו! תעזרו לי! אני איתו פה לבד" התנשף מאימה.

המשך:
הדקות נדמו כנצח. ידיו פעלו ללא הרף, הוא לא חשב לרגע על כוחותיו שאוזלים, הוא לא ראה מולו מאום למעט גופו הרופס של שרולי וידיו שלו המעסות אותו בלי עדינות יתרה. שמואל ייחל לשמוע את יללות הסירנה חודרות לאזניו, הוא לא ייחל לשווא.

***​

"לעולם לא אוכל לסלוח לעצמי" הם ישבו בסלון הבית. שמואל ניסה להירדם בחדרו, אך הכאב מנע בעדו. "הסיר נפל מהידיים שלי, יכולתי להחזיקו היטב. למה לא עשיתי זאת?" הכאב של בנה חדר לכל נים בגופה.
"יכולנו לעשות הרבה דברים אם רק היה זה בשליטתנו" בועז ישב על הספה האפורה, מביט באשתו במבט מנחם.
"כואב לי, בועז. מתי הוא יחלים? מתי הוא יחזור להיות השמואל שאני מכירה?"
שתיקה כבדה.
"זה משפיע עלי נפשית ופיזית" הנמיכה את קולה.
"אני רואה" קולו היה מאופק. היה לו קשה לשאת את זה.
"אמא" מהחדר הצדדי חדר קולו העדין של בנה. היא מיהרה אליו.
"שמילי" חייכה חיוך עצוב. "שוב התעוררת?"
"את יכולה להרים את השמיכה מהרגליים שלי?" התעלם מהשאלה הרטורית.
ליבה התפלץ בקרבה כשהסירה את הפוך העבה מרגליו. היא לא יכלה להביט בהן.
בועז הביט בנעשה מבעד לדלת החדר ונאנח אנחה עמוקה. 'ילד אחד וכל כך הרבה צרות' חשב בליבו.
"מה עוד ילד שלי?"
"זהו. תודה. עכשיו תלכי לישון, את עייפה, לא ישנת בגללי המון שעות וימים" התנצל.
היא הביטה בו עוד מבט ארוך אחד ויצאה מהחדר בדממה, אוספת ביציאתה את בועז מפתח החדר.
"בועז, זה גומר עלי"
"עזבי שטויות. לכי לישון, את באמת לא ישנת הרבה זמן" כעס קל היה שזור בקולו.
"בועז למה אתה ככה? מה קרה?" נעמדה על מקומה כשהגיעו בסמוך לפתח המטבח.
"לדבר גלויות?"
היא היססה כשאמרה "דבר"
"כל הסיפור המוזר הזה שהוא נכווה ואת לוקחת על עצמך יותר מדי מכאבו, מתחיל להפחיד אותי קצת. קצת הרבה"
"מה אתה רוצה, שאשמח?" רטנה
"אני רוצה שתפסיקי לקחת ללב את מה שקרה לו. זה רק יזיק לך"
היא הביטה בו ואחר הרכינה ראשה בשתיקה.
"המצב הבריאותי שלך לא מזהיר גם ככה."
"זה הבן שלך. מה ההתנכרות הזאת?" מבטה היה חודר. "קשה לי לראות אותו ככה"
"ולי קשה לראות אותך ככה" טען במקביל.
"זה הבן היחיד שלך" אמרה כמגננה. "תראה סימני אכפתיות"
"מי אמר שלא אכפת לי ממנו?"
"הוא לא קיבל ממך יחס חם, אפילו פעם אחת מאותו יום שישי עצוב. הוא צריך את זה" ניסתה לפתח רגש כלשהוא בלב בעלה כלפי בנה.
"זה מה שמעיק עלייך? הוא יקבל מנני יחס חם" אמר לקונית.
"אני רוצה שתבטיח. שתתכוון לזה באמת" תבעה.
"אשתדל".

***​

איפה שהוא בכדור הארץ

"אז החלטת לשרוף אותי, למחוק, אין חברים יותר?" הזחיחות נטפה מכל נים בפניו.

הצעיר שעמד מול השולחן הרחב שעליו היו מונחים בסדר מופתי ערמות של שטרות ירוקים באריזות, היה נבוך ותועה. הוא רצה למלאות את פקודת שולחו רק שהמשימה הייתה מסובכת ומסבכת.

***​

האלונקה נפתחה במהירות הבזק, הפעולות סביבו נעשו בזריזות יתירה, תוך דקות ספורות הכל היה מוכן לשעטה על האספלט, לכיוון המרכז הרפואי 'זיו'.

"אתה מצטרף אל החבר שלך?" שאל בנימוס אך היה אפשר לשמוע את הבהילות בקולו.

שמואל עמד משותק סמוך לדלתות הפתוחות של האמבולנס, לא הוציא הגה מפיו, לא הניא איבר.

"הבחור בסכנה, אין הרבה זמן להחלטות. כן או לא?"

המחשבות במוחו של שמואל רצו כרהטים. אלפי תמונות עלו בחזיונו. הוא לא יעזוב כעת את שרולי, הוא צריך אותו. 'אתה לא ילד, תתגבר על הפחדים שלך'. בהחלטה של רגע הוא נכנס. הם נסעו.

כל תשומת הלב הופנתה אל המוכש, מנסים להציל את חייו ולמזער את הנזק שנוצר עקב ההכשה. כשראו שהדופק חזר וגופו החל לאותת על סימני חיים, אחד מהסטז'רים הסכים לעצמו להפנות מבטו לעבר הבחור המלווה.

"היי אתה רועד בלי שליטה" החובש המתלמד אחז בכתפיו של שמואל.

"זה בסדר מתן" קרא אחד המטפלים בשרולי "תתרגל גם למצבים כאלו, זה קורה לפעמים" הוא הסכים לעצמו לומר זאת משום שלא הביט לכיוונו של שמואל. הוא רעד ללא שליטה, פניו היו חיוורות כקליפת ביצה ועיניו אדמו ודמעו.

"אתה בסדר?" מתן התעלם כליל מהנאום חוצב הלהבות של חברו. נכון שהוא רק מתלמד אך הנער מולו זעק מצוקה ללא מילים.

"כ..כ..כן" המענה שאב ממנו כוחות מרובים.

"לגמרי, ברור. אתה רועד כי סתם קר לך.." תמימות מעושה בקולו.

שמואל שתק. פרצופו מבועת.

"מה קרה לך, גבר?" תשוקה אמיתית לעזור.

"לא יכול לראות את התפאורה הזאת" אמר במאמץ על "זה עושה לי רע". התנשף.

"תעצום עיניים, כמה דקות ואנחנו יורדים" עידוד נשזר בדיבורו.

3​

עשר וחצי שנים לפני

"בוקר טוב שמואל. אתה זוכר? יש לנו היום ביקורת ב'אסף הרופא'"

הוא פתח את עיניו בקושי רב, הם היו אדומות ונפוחות. 'הוא לא ישן בלילה, מסכן שלי'. הייסורים האלו..

"הנה הבגדים. אכבוש לך את הכוויה מחדש ותלך להתלבש" אמרה ברכות עד כמה שיכלה.

"לא אמא. זה כואב" התחנן.

היא עמדה מולו בוכייה, כאב לה. היא לא יכלה לראות את הילד הטהור שלה נובל, דועך. כמה אפשר? "אשתדל להכאיב כמה שפחות"

"אז זה אומר שאת תכאיבי" הסיק. בעיניו פחד מהרגעים הצפויים לו.

"שמואל אני לא רוצה להכאיב לך בכלל" 'הכאבתי מספיק', חשבה ולא אמרה. "אבל צריך לטפל בזה, שלא יזדהם" הוסיפה.

הוא שתק. מה יגיד?

היא נצלה את שתיקתו והחלה בחבישה.

"איי" זעק בלי קול. הוא לא רצה לצער את אימו, כואב לה מספיק.

"תביע את כאבך בקול, תצעק" היא התחננה.

שמואל התבלבל לכמה שניות, הוא הביט בה במבט שואל.

"זה בריא ילד. תפרוק. אל תאגור בליבך" דמעותיה נשרו על התחבושות שהונחו על מיטתו, היא הייתה בעיצומה של החבישה.

חוסר האונים שלו שימש לרעתו. הוא הביט באימו ואחר עצם את עיניו בחוזקה.

"למה ה' מכאיב לי?" שאל בכאב. עיניו מבריקות ועצובות.

"כי אוהב אתך, הוא מחבק אותך חזק חזק." עיניה חדרו לעיניו כשאמרה "לפעמים זה קצת כואב".

"אז אני לא רוצה שה' יחבק אותי"

"די. שמואל" היא לא יכלה לשאת את זה. האמירה האחרונה ניפצה את ליבה לרסיסים. "יום יבוא והחיבוק יהיה מלטף, מבטיחה"

"מתי היום הזה יבוא?" תמימות של ילד זך.

"את התאריך המדויק אני לא יודעת, אבל תדע ילד שלי שאבא שבשמיים אוהב אותנו והכאב נברא בכדי לנסות אותנו עד כמה אנחנו מאמינים בו ואוהבים אותו למרות הייסורים" דבריה יצאו מהלב. תקוותה שאף יכנסו ללב.

​

 

[CN]

ב"ה

כתוב מקסים, סוחף ומושך לקרוא עד הסוף.
בחלק האחרון שעלה יש מידי הרבה האכלת מסרים בכפית.
ויש עוד קטעים שצריכים עיבוד רציני, הם מספרים לקורא בצורה מפורטת מידי ולא נותנים לו לחשוב לבד

דוגמא:
כשראה ששמואל מנסה להראות לו משהו, התקרב עם עיניו וניסה לצפות ברגליו של הנער היושב על ידו. החושך לא ממש נתן לו לראות, הוא הדליק את פנס הטלפון שלו והאיר על רגלי שמואל

ועוד הארה קטנה: בהדרכה שהאיש מד"א נותן לבחור בטלפון, עדיף להימנע מלהשתמש במונח 'עיסויים', ולומר במקומו 'לחיצות'. "שים ידך אחת על השניה ותלחץ בכח. תשחרר ותלחץ שוב, ככה עד שנגיע"
זה מדוייק יותר לפעולה הרפואית שצריכים לבצע, ואולי נזכה להכניס כך למודעות של אנשים מה צריך לעשות בזמן אמת...
כשאנשים שומעים 'עיסויים' הם חושבים על מסאז' או תנועות מעגליות מלטפות..
בפועל עיסוי כזה לא יתרום מאומה.
החייאה היא בעזרת *לחיצות חזקות* על עצם החזה, ברמה ש*צריכה* לשבור את הצלעות!
המטרה היא לחקות את פעולת הלב:
לגרום ללב 'להיסחט' כמו ספוג, (ולהעיף את הדם לכיוון המוח,)
ואז לשחרר את ה'ספוג',(שיתמלא מחדש)
ואז ללחוץ עליו שוב.
ושוב - להרפות, וללחוץ בכח. ככה עד שמגיע צוות מד"א.
לחיצה לא מספיק בכח - לא מגיעה עד ללב ולא סוחטת אותו כנדרש.

דרך אגב, הנשמות לא מבצעים בשנים האחרונות ע"י אזרחים אלא רק ע"י מד"א.
בכל מקרה הדם נשאר מחומצן כחצי שעה, ועד אז בדר"כ כבר יגיע צוות רפואי. הנשמה ע"י אזרחים עלולה לגרום נזק למנשים או למונשם.
(נכתב בהשגחה פרטית לאחר ששבוע שעבר השתתפתי במיני-קורס עזרה ראשונה לתינוקות וילדים)

 

[אנונימי 770]

דרך אגב, הנשמות לא מבצעים בשנים האחרונות ע"י אזרחים

לכן לא הזכרתי זאת.