שיתוף - לביקורת התרבות שלנו היא תורה והיא צריכה להאיר את העולם כולו

[א. פרי]

לאחר מסע שלם של תהיה סביב המקום שלי.
האם אני חשובה?
האם אני שווה?
האם יש לי שליחות?
יש לי תפקיד?
אני צריכה שיראו את האומנות שלי?
אני צריכה להשפיע?
צריכה להיות בשקט?
אמורה להיות מושלמת וליצור יצירות מושלמות?
צריכה להתבייש במי שאני?
מה נכון?
*
אז לאחר מסע ברורים מול עצמי מצאתי את עצמי אומרת:

אני מקבלת את זה שלכל אחד יש תפקיד וגם לי.
אני צריכה להכנע לזה שגם לי יש תפקיד. אני מוכנה להקשיב לעצמי, לא להתבטא כשצריך ולבצע את תפקידי כשצריך. אני מוכנה לעשות הכל למען רצונו של בורא עולם בעולם ומוכנה להסכים לעשות ולפעול ומחכה שה' יכוון אותי בדרך.
אני מבינה שצריך להכנע, לקבל השראה ולצאת איתה לאור, ולהגיד שהכל ממנו ושהוא רוצה בי ובכל אחד ואחת כשותפים.
אני מבינה שהמחשבות, הרצונות, המניעות, הרעיונות, החרדות, הכישלונות הניצחונות הם כולם של בורא עולם, מוכנה להכנס ולקבל על עצמי את העובדה הפשוטה שה' רוצה שנפעל ונעשה וניצור.
מה הוא רוצה?
הוא מכוון כל אחד בדרך משלו.
אבל אני מוכנה להכנס לתודעה הפשוטה שהכל זה ה' וצריך להתעלם מכל הקולות האחרים.
שפשוט צריך לחפש דרך להשפיע טוב על העולם.
אם בלימוד, בעשיה, בשתיקה, בתפילה, בתיקון מידות ובכל דרך אחרת.
וכל מה שקורה זה כלים שאמורים לכוון אותנו בדרך.
*
למה זה חשוב מבחינתי?
כי אני נתקלת בכל כיוון בתרבות לא חרדית. אולי יש חוגים שמצליחים לשמור על תרבות חרדית באופן מלא, אבל איפה שאני מסתכלת אני רואה שהעולם מלא בתרבות זרה.
ואני חושבת עד כמה חשוב שהתרבות החרדית תתפתח לכיוון אוניברסלי.
לא למען כסף
לא למען פרסום
לא למען תהילה
לא למען תועלת אישית.
אלא כי התרבות שלנו היא תורה, מול החושך ששורר בעולם צריך את האור של ה' שזה אור התורה, שזה האור הפנימי של כל אחד.

וזה לא צריך להיות מושלם.
זה צריך פשוט להיות! האור שלנו צריך להבין שהוא צריך להגיע לכל מקום.
ואני חושבת שכל הרדיפה העצמית וההקטנה העצמית וזה שאנחנו לא מפרגנים לעצמנו זו לא ענווה, זה להמעיט את האור בשביל חשיבה פסולה על שצמצום זה דבר משמעותי.
בעוד שהמלחמה לא שם.
המלחמה היא כמה אור יש בעולם ולא מי מפיץ את האור וכמה.

 

[משך]

לאחר מסע שלם של תהיה סביב המקום שלי.
האם אני חשובה?
האם אני שווה?
האם יש לי שליחות?
יש לי תפקיד?
אני צריכה שיראו את האומנות שלי?
אני צריכה להשפיע?
צריכה להיות בשקט?
אמורה להיות מושלמת וליצור יצירות מושלמות?
צריכה להתבייש במי שאני?
מה נכון?
*
אז לאחר מסע ברורים מול עצמי מצאתי את עצמי אומרת:

אני מקבלת את זה שלכל אחד יש תפקיד וגם לי.
אני צריכה להכנע לזה שגם לי יש תפקיד. אני מוכנה להקשיב לעצמי, לא להתבטא כשצריך ולבצע את תפקידי כשצריך. אני מוכנה לעשות הכל למען רצונו של בורא עולם בעולם ומוכנה להסכים לעשות ולפעול ומחכה שה' יכוון אותי בדרך.
אני מבינה שצריך להכנע, לקבל השראה ולצאת איתה לאור, ולהגיד שהכל ממנו ושהוא רוצה בי ובכל אחד ואחת כשותפים.
אני מבינה שהמחשבות, הרצונות, המניעות, הרעיונות, החרדות, הכישלונות הניצחונות הם כולם של בורא עולם, מוכנה להכנס ולקבל על עצמי את העובדה הפשוטה שה' רוצה שנפעל ונעשה וניצור.
מה הוא רוצה?
הוא מכוון כל אחד בדרך משלו.
אבל אני מוכנה להכנס לתודעה הפשוטה שהכל זה ה' וצריך להתעלם מכל הקולות האחרים.
שפשוט צריך לחפש דרך להשפיע טוב על העולם.
אם בלימוד, בעשיה, בשתיקה, בתפילה, בתיקון מידות ובכל דרך אחרת.
וכל מה שקורה זה כלים שאמורים לכוון אותנו בדרך.
*
למה זה חשוב מבחינתי?
כי אני נתקלת בכל כיוון בתרבות לא חרדית. אולי יש חוגים שמצליחים לשמור על תרבות חרדית באופן מלא, אבל איפה שאני מסתכלת אני רואה שהעולם מלא בתרבות זרה.
ואני חושבת עד כמה חשוב שהתרבות החרדית תתפתח לכיוון אוניברסלי.
לא למען כסף
לא למען פרסום
לא למען תהילה
לא למען תועלת אישית.
אלא כי התרבות שלנו היא תורה, מול החושך ששורר בעולם צריך את האור של ה' שזה אור התורה, שזה האור הפנימי של כל אחד.

וזה לא צריך להיות מושלם.
זה צריך פשוט להיות! האור שלנו צריך להבין שהוא צריך להגיע לכל מקום.
ואני חושבת שכל הרדיפה העצמית וההקטנה העצמית וזה שאנחנו לא מפרגנים לעצמנו זו לא ענווה, זה להמעיט את האור בשביל חשיבה פסולה על שצמצום זה דבר משמעותי.
בעוד שהמלחמה לא שם.
המלחמה היא כמה אור יש בעולם ולא מי מפיץ את האור וכמה.

את באמת לא סופרת.
לא סופרת אף אחד.
עם תוכן ערכי כזה כדאי לך לשקול מסירת הרצאות רוחניות.
תענוג לקרוא את התובנות כל פעם מחדש.
מרענן.

 

[א. פרי]

תודה רבה!
האמת שאני דווקא יותר מידי 'סופרת' אנשים. מאוד חשוב לי מה חושבים עלי, אולי היום פחות, בגלל שכולנו עוברים שינויים, אבל אני לא חושבת שאפשר למחוק תכונות אופי, בעיקר אם הן כל כך משמעותיות ומשפיעות.
אני כן מנסה ללמוד איך לא 'לספור' אף אחד. אני מקשיבה לאנשים שלא סופרים אף אחד, ותמיד מתרשמת מהיכולת הזו.
לדעתי זה גבול בלתי נראה בין חופש לשיעבוד, בין היותנו בני חורין לבין היותנו עבדים.

ככל שאני לומדת מאנשים שהתגברו על 'המה יגידו' ופועלים על פי הקצב האישי שלהם, לפעמים באופן רדיקלי.
אני נוכחת לראות עד כמה מדובר בעולם מרתק, זה חלק מהנוכחות של הנשמה שרוצה חופש אבל רוצה גם להיות חלק מהכלל, ושצריך איזון בנושא הזה.
וכל פעם הנושא הזה מפתיע אותי מחדש.