התרגלות למטפלת

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #21
מענין.
לי אין נסיון עם מעון, אבל חברה ספרה לי שהיא שלחה למעון מעולה, והוציאה משם. יומיים אחרי שהילד עבר משם, הוא השתנה לגמרי, ונהיה חייכן. לפני זה הוא לא צרח, אבל פשוט לא היה לו טוב.
עם כל המעלות הגדולות של מעון, עדיין הדבר הכי חשוב לילד לעיתים קרובות חסר. - תשומת לב אישית, ואהבה של המטפלת.
במעון הכל המוני יותר, ולפעמים המטפלות נשחקות מדי. שום פיקוח שבעולם לא גורם למטפלת להעניק לילד אהבה אמיתית.
מטפלות בבית יש כל מיני. אבל כשמכירים מישהי חמה וטובה, שבאמת אוהבת ילדים, אין טוב מזה, בעיני. ולגמרי לא אכפת לי אם היא מבשלת בינתים צהרים או מקפלת כביסה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
אני עבדתי במעון למעלה משנה...ויצאתי בגלל -מה שקורה שם(מטפלוןת צועקות,צובטות,וגם מחטיפות מעצבים...)רובם הולכות לעבוד במעון כי הם צריכות כסף,ולכן זה התוצאה-של חוסר אהבה לילדים,אבל במעון אפשר להיות רגועים מבחינת התפתחות ואוכל מזין(?)יש לי במקום מגורי כמה חברות שעובדות מטעם התמ"ת-ואם תשמעו איך הם מדברות על הילדים-פשוט לבכות,הם שונאות אותם,ועושות להורים הרבה פוצי מוצי..ואף אחד לא חולם מה קורה בפנים..ובגלל הנסיון שלי-הילד שלי בן 10 חודשים-ואני ממש לא יודעת מה לעשות ולאן לשלוח...(:
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
שהיה לי תינוק בן 3 חודשים היה ברור לי שרק מטפלת...
איך תינוק פצפון יכול להסתדר במעון
אבל ביררתי וביררתי וכל מטפלת היה איזה משהו
ושמעתי כ"כ הרבה סיפורים על מטפלות "טובות"
שיותר לא העזתי לחשוב על הכיוון
בסוף בלב כבד שלחתי למעון, לקח לו שבוע להתרגל (בהדרגה)
וזהו, היום הוא מסתדר מצוין!

ברור שיש המון מעונות יש גרועים מאוד ויש טובים מאוד
ב"ה מצאתי מעון שנראה לי באמת ש"אין כמוהו"
מניסיון עם מקומות אחרים
אבל גם שם, תמיד תוכלי לשאול גם את המטפלות האחרות מה קורה וכו'
אף מטפלת לא תרביץ או תצעק על תינוק, אולי יטפלו פחות טוב
אבל לא בצורה קיצונית! (כשיש לידה עוד כמה מטפלות)
בנוסף יש סדר יום ברור ואוכל תמיד בזמן והכל מסודר
והתינוק מתרגל מאוד מהר לכללים האלו

מטפלת בבית - אין לי בעיה שתעשה כביסות וכלים בזמן שהתינוק רגוע
אבל זה קורה גם שהתינוק לא כ"כ רגוע..
מה שבד"כ מטפלת יש לה כמה תינוקים ולא אחד
כך שאין לו "צומי" לבד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
מאוד תלוי לאיזה מעון שולחים.
לעניות דעתי לא כ"כ משנה איזה מעון זה עדין זה יותר טוב מבית גם למי שיש וותק והיא נחשבת.

את הילד שלי שמתי כמה חודשים אצל מטפלת היא אמרה לי שיש לה 6 ילדים כל היום ואני תמימה שכמוני חשבתי שזה אמת. יום אחד הקדמתי לבוא והוברר לי שיש שם לפחות 15 ילדים עם מטפלת אחת... והבן שלי הי במטבח עם רגלים מתחת לתנור!(בן 7 חודשים)
באותו היום הוא עבר למעון ואני יודעת שהיה לו טוב שם! והיו לו מטפלות שאוהבת ילדים ויותר מזה מנהלת שלא תיתן שיהיו פאשלות במעון שלה.(מעון מאוד בסטייל)
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
אני עבדתי במעון למעלה משנה...ויצאתי בגלל -מה שקורה שם(מטפלוןת צועקות,צובטות,וגם מחטיפות מעצבים...)רובם הולכות לעבוד במעון כי הם צריכות כסף,ולכן זה התוצאה-של חוסר אהבה לילדים,אבל במעון אפשר להיות רגועים מבחינת התפתחות ואוכל מזין(?)יש לי במקום מגורי כמה חברות שעובדות מטעם התמ"ת-ואם תשמעו איך הם מדברות על הילדים-פשוט לבכות,הם שונאות אותם,ועושות להורים הרבה פוצי מוצי..ואף אחד לא חולם מה קורה בפנים..ובגלל הנסיון שלי-הילד שלי בן 10 חודשים-ואני ממש לא יודעת מה לעשות ולאן לשלוח...(:

מזעזע!!
זה לא נשמע מקום חרדי כ"כ....
ברוב המקומות זה ממש לא ככה,
מניסיון של גיסות שעובדות במעונות שונים
המטפלות מאוד מתקשרות לילדים ואוהבות אותם ממש...
ואם יש כזה מעון, הייתי מבררת מי זה המנהלת שלו,
ודואגת לפיקוח צמוד מהתמ"ת

לכן אני מבררת טוב טוב על המעון ועל העומדת בראשו...
ובאה לביקור כמה פעמים
ואכן מצאתי מעון מעולה!

תאמת כמעט כל מקום הוא בעייתי בשביל תינוקים קטנים
אבל יש את הרע במיעוטו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
במסע הבירורים שלי על מעון
נפגשתי עם המנהלת ושאלתי אותה כמה שאלות. לאחר השאלה הרביעית שלי היא ענתה:
אל תשלחי לכאן. זה לא בשבילך.
ואני סך הכל רציתי חום ואהבה, נקיון, אוכל מסודר.
דברים בסיסיים שלא היו כל כך בסיסיים שם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
באותו היום הוא עבר למעון ואני יודעת שהיה לו טוב שם! והיו לו מטפלות שאוהבת ילדים ויותר מזה מנהלת שלא תיתן שיהיו פאשלות במעון שלה.(מעון מאוד בסטייל)

את גרה בב"ב ?
אולי זה אותו מעון....:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
נכתב ע"י נחל;645637:
אם ילד בוכה או לא, כשנפרדים, זה לא מדד מספיק אמין, לשני הכיוונים. לפעמים ילד מפסיק לבכות כי הוא קולט שזה לא עוזר, אבל באמת לא טוב לו.
אולי ניתן לראות איך הוא חוזר, האם הוא מחייך למטפלת כשהוא נפרד ממנה, או שהוא רוצה רק ללכת?

בדרך כלל, הסתגלות לא אמורה לקחת למעלה מחודש.

באמת המדד הוא יותר איך הוא שב מהמטפלת. כי ייתכן שבבוקר קשה לו הפרידה מאמו המוכרת לו וקשה לו להתרגל לדמות חדשה, אבל אם כשהולך רץ בבכי לאמו, זו נקודה חשודה מאד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
נכתב ע"י אסנת לוי;645666:
אני עבדתי במעון למעלה משנה...ויצאתי בגלל -מה שקורה שם(מטפלוןת צועקות,צובטות,וגם מחטיפות מעצבים...)רובם הולכות לעבוד במעון כי הם צריכות כסף,ולכן זה התוצאה-של חוסר אהבה לילדים,אבל במעון אפשר להיות רגועים מבחינת התפתחות ואוכל מזין(?)יש לי במקום מגורי כמה חברות שעובדות מטעם התמ"ת-ואם תשמעו איך הם מדברות על הילדים-פשוט לבכות,הם שונאות אותם,ועושות להורים הרבה פוצי מוצי..ואף אחד לא חולם מה קורה בפנים..ובגלל הנסיון שלי-הילד שלי בן 10 חודשים-ואני ממש לא יודעת מה לעשות ולאן לשלוח...(:

תשלחי למטפלת של הבת שלי, הוא ירוץ משמחה:)
אבל תצטרכי לעבור דירה..
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
נכתב ע"י רות מיכל;645712:
באמת המדד הוא יותר איך הוא שב מהמטפלת. כי ייתכן שבבוקר קשה לו הפרידה מאמו המוכרת לו וקשה לו להתרגל לדמות חדשה, אבל אם כשהולך רץ בבכי לאמו, זו נקודה חשודה מאד.

זו נקודה חשובה מאוד.
שימו לב, יש ילדים שבוכים כל פעם שאמא יוצאת מהבית, גם כשנשארים עם אבא או עם סבתא או עם הדודים המסורים... (או אפילו אם אמא רק נכנסת לאמבטיה או לחדר, ואפילו אם שומעים את קולה מעבר לקיר!). יש גיל כזה או טיפוסים כאלה וזה לא חייב לומר משהו רע על המטפלת. השאלה אם זה בכי לרגע ואח"כ הוא שמח וטוב לב, או שזה משהו יותר גרוע. ואיך הוא נראה כשבאים לקחת אותו זה באמת חשוב. וכמו כן אין כמו לקפוץ לפעמים בשעות בלתי שגרתיות בכל מיני תירוצים, ולהקשיב מעבר לדלת או לראות באיזה מצב תופסים את הילד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
אני מנסיון למדתי לא להתעלם, ואם ילד בוכה כל בוקר, תקופה ממושכת כנראה שיש דברים בגו.
כשבני הבכור היה בן שמונה חודשים שלחתי אותו למטפלת ששמעתי עליה שהיא מאוד אוהבת ילדים, וכו' (זה היה בשעות אחה"צ), ונהניתי לשמוע שהיא תטפל רק בו, אשה מבוגרת יותר....
הילד היה בוכה כל יום בכניסה לחדר מדרגות, (בן שמונה חודשים!), והיא היתה אומרת לי הוא מתוק הוא מהמם, אבל הוא מפונק........
אני לא הייתי רגועה, אבל לא היו לי הרבה ברירות והיה נראה שהיא מאוד טובה ונחמדה,
עד שיום אחד בתקשרה אלי שכנה שלה ואמרה לי שהיא רואה ילד כזה מטופח ומתוק אז היא מבינה שאני אמא שאכפת לה, אז רק שאדע, שהערשי שלי בוכה שם שעות!!!!
כמובן שליבי כאב והוצאתי אותו מיד, והתברר לי שלפעמים היא היתה יוצאת ומשאירה אותו עם בעלה, ובקושי מרימה אותו וכו' (לאו דווקא מרוע, אולי מסיבות אחרות)

בקיצור אח"כ שלחתי אותו למטפלת אמנם לא שיא הנקיה, ששומרת על מלא ילדים, ואין לה הרבה משחקים, ולמרות זאת הילדים שלי משוגעים עליה ואני רואה שפשוט כיף להם לבוא והיא אוהבת אותם באמת.
לסיכום- לא העיקר זב התנאים והנקיון, ויש לזכור להתחשב ולהתייחס גם לדעותיהם של פעוטות בני שמונה חודשים, והעיקר להתפלל לסיעתא דשמיא!
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
זה מעניין כל מה שאתן אומרות...

אז באמת שנה שעברה בעלי היה לוקח אותה והיא לא הייתה בוכה, אבל גם לא ששה ללכת למטפלת.
בצהרים אני הייתי מחזירה אותה ובאמת בימים הראשונים היא הייתה בוכה כשרק ראתה אותי, אבל תוך שבועיים בערך התרגלה והפסיקה עם הבכי של קבלת הפנים.

אני לא טיפוס היסטרי ולא נלחצת ממעט בכי וגם לא כ"כ מתקשה להפרד. לכן נתתי לענין זמן עד עכשיו, חיכיתי וחיכיתי בסבלנות שיעברו קשיי ההסתגלות, אבל הנה - כבר מעל חודש ואין כל שינוי.
הילדה מתחבאת מאחורי ואוחזת בחצאית שלי וממאנת להכנס לבית המטפלת.

היא ילדה מאוד נבונה ומדברת ממש למעלה מכפי גילה. היא יודעת להגיד לי בבית "לא רוצה שרה, לא רוצצה שרה (שם בדוי, כמובן)
ומצד שני יודעת לתאר לי את המשחקים ומה היא מקבלת לאכול וגם את החברים האחרים...

אני ממש מתוסכלת. נשמע לי שאולי לעבור משפחתון יהיה טוב לילדה, אבל א"א לדעת בודאות.אולי במקום אחר הדבר יחזור על עצמו וסתם גרמתי אי נעימות למטפלת???
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
נכתב ע"י yosher2005;645881:
היא ילדה מאוד נבונה ומדברת ממש למעלה מכפי גילה. היא יודעת להגיד לי בבית "לא רוצה שרה, לא רוצצה שרה (שם בדוי, כמובן)

אם כך זה לא רק פרדה, יתכן שלא מספיק טוב לה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #34
תגידו, כולם "נפלו" עם המטפלת של הבכור/ה? (גם אני...)
לגבי בכייני בוקר: גיסתי גננת לגיל הרך, סיפרה לי שבן השכנים מלמעלה בקר אצלה בגן, והיה גם בא הרבה פעמים לביקורי אחה"צ עם אחיו הגדולים יותר. יחסי השכנות וההכרות המוקדמת לא מנעו ממנו לפתוח את היום בצווחות אחרי שהאבא הלך. אחרי 5 דקות של דמעות לפרוטוקול הוא היה פונה למשחקיו ומותיר אי שם אבא מלא בנקיפות מצפון.
היא, כגננת חשה אי נעימות אבל האימא בעצמה הרגיעה אותה, שהיא מכירה את הקטן טוב טוב, וגם אותה ואין סיבה לדאגה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
נכתב ע"י yosher2005;645881:
היא ילדה מאוד נבונה ומדברת ממש למעלה מכפי גילה. היא יודעת להגיד לי בבית "לא רוצה שרה, לא רוצצה שרה (שם בדוי, כמובן)
QUOTE]


זה מאוד מאוד חשוד!
הבת שלי פחדה ללכת לגן בתחילת השנה, אבל בצהרים היא כל הזמן דקלמה שהיא "הולכת לגן שרה" רק בבוקר התקשתה להפרד והתחילה לצרוח.
כך שאם במשך היום היא לא מוכנה- תקשיבי לה, אולי תפתיעי את המטפלת באמצע היום, תקשיבי קצת מאחורי הדלת (לא החינוך הקפדני שקיבלנו, אבל "חייך קודמים"...)

אני למטפלת של הבן שלי מגיעה ממש בהפתעה הרבה פעמים, את יכולה לראות איך היא מקבלת את זה. המטפלת הספציפית שלי נהנית לראות אותי בכל זמן גם אם יש אלף תינוקות צורחים ברקע, היא לא מתבלבלת כי היא יודעת שהיא עושה מקסימום בשבילם. ואני רואה את זה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #36
נכתב ע"י נוי;646089:
תגידו, כולם "נפלו" עם המטפלת של הבכור/ה? (גם אני...)

הספיק לי שבוע "כבוי" בשביל להעביר אותו לאחרת רחוקה יותר בה הוא נדלק מייד...

כמוכן כל פעם היא היתה אומרת לי שהמחיר שלה ממש נמוך והיא מעלה אותו וכו' הרבה יותר מהממוצע המקובל...
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
נכתב ע"י נוי;646089:
תגידו, כולם "נפלו" עם המטפלת של הבכור/ה? (גם אני...)

לא, אצלי זה היה דווקא אצל השני. אין בזה כללים...
יש רק כלל אחד: תקשיבי לעצמך, לאינטואיציה שלך ולילד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
אני בכל זאת חושבת שזה לא שחור ולבן. לילדים יש נטיה לבכות כשהם נפרדים מהאמא, וזה לא תמיד מרמז על המטפלת. בעבר ראיינתי יועצת חינוכית בדיוק על הנושא ואני מעתיקה את דבריה:
הסתגלות נובעת מאופי הילד. ישנם ילדים נוחים, שכאשר הם מקבלים יחס נאות, הרי שיסתגלו בקלות. בעוד שישנם ילדים הרגישים לתנודות השונות שבסביבתם וכן כאלו שחושיהם סלקטיביים יותר למגע אחר לקולות שונים לריח ולטעם מסוימים לילדים כאלו יקשה להסתגל וייקח זמן עד שיגיעו למצב נינוח.
ולכן לסיום, היועצת יהודית בייטלר נותנת לנו טיפים כדי לגרום לילד להסתגל מהר למסגרת:
  • ניתן להביא חפצים מוכרים כמו שמיכה מהבית, דובי אהוב, או מכונית קטנה חמודה שתזכיר ותיתן אווירה של בית.
  • ההסתגלות יכולה להיעשות בשלבים- כשבשלב ראשון האימא תשאיר את הילד לשעה קלה, ובשלבים מאוחרים יותר,הילד ייפרד לפרקי זמן ארוכים יותר, עד שמגיעים לזמן הרצוי.
  • אם הילד במעון, יש ליצור קשר עם דמות אחת שהיא בעצם תשמש כתובת ותיקח אפוטרופסות על הילד, והילד ירגיש קרוב אליה.
  • מומלץ מאד לבוא לקחת בזמן את הילד ולא לתת לו לחכות ולראות בעיניים כלות איך חבריו נלקחים מהגן ורק הוא נותר, דבר שיכול להלחיץ את הילד שאולי אימא לא תבוא יותר, והוא יאלץ להישאר בגן.
  • לילדים גדולים יותר כדאי לכתוב פתקים בהם כתובים שדרים על התנהלות הילד מחוץ למסגרת, ובכך לתת שיתוף פעולה בין הבית למסגרת.
  • ניתן לתת לילד להביא לגן משהו מהבית, אולי קלטת, או ממתק ולשתף בו את הקבוצה בבוקר, דבר שגורם לילד להתקשר יותר.
  • וכמובן, לשאת תפילה לריבונו של עולם שיעזור לנו להכריע ולבחור את מטפלת החמה והאוהבת שמתאימה לילדינו, שיסייע לנו לשמור על הפיקדון, ולטפח את השתילים הרכים שהעניק לנו.
והמשכתי ושאלתי אותה איך ניתן לדעת שלילד לא טוב, אז היא ענתה:
"כאשר ילד חוזר שליו ורגוע והתנהגותו במשך היום פעילה ושמחה, כאשר הוא אינו אפאטי, בוכה הרבה ללא סיבה הנראית לעין ומתנהל בעצבנות, הרי שטוב לו והוא מטופל היטב. מטפלת כזו, גם תחזיר את הילד לאימו נקי בצורה סבירה, אות לכך כי טופל וטופח. ילד גדול יותר כבר 'יצביע ברגליים' כאשר הוא לא נהנה אצל המטפלת, הוא יסרב לקום בבוקר, ייצמד בצורה חריגה לאימו כשמביאה אותו לגן, יבכה הרבה בפרידה,בפגישה המחודשת הוא יתפרץ מחדש בבכי, ואף בבית הוא עלול לפתח תוקפנות, ילד כזה, אימו תבחין על נקלה שלא טוב לו, ותוכל לפעול בהתאם".

לדעתי, די קשה להבחין בכזה דבר, ולכן אני בעד מצלמות קטנות או מכשירי הקלטה ששמים בתיק של הילד. אפשר גם ל'שכוח' פלאפון דלוק בתוך התיק ולקוות שייקח זמן עד שהמטפלת תשים לב..
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
באמת רציתי לשאול מה רמת הלכלוך הסבירה לתינוק בן שנה? אני רגילה לקבל ילדים מצוחצחים כאילו לא היו במעון/ מטפלת והשנה עברנו למעון יותר קרוב שכולם מחכים בתור מתחילת שנה להרשם כולם מרוצים
ואני מקבלת את התינוק בצורה דוחה מבחינת לכלוך מתחת לסנטר יש תמיד לכלוך ועל המכנסיים יש כאילו הוא ישב בתוך צלחת פתיתים (או כנראה זחל על הרצפה המלוכלכת) הערתי למטפלת בעדינות ואמרו שישתדלו יותר, השבוע בעלי לקח אותו מטונף לגמרי ממש סליחה על הביטוי הלך ישר למנהלת והתעצבן ככה צריך להראות? וכו' הם קצת נבהלו אבל הסבירו לו שבגיל הזה הם אוכלים לבד ועוזרים להם... אז אין מה לעשות אם אתם רוצים תביאו בגדים להחלפה כל יום...

יש לציין שהוא די נהנה במעון ותמיד אומרים לי שהוא אוכל טוב ומשחק יפה למרות שהוא בין הקטנים ונראה לי היחיד בלי שיניים עדיין (!) לא עושה רושם שרע לו... אבל רע לי לקבל אותו ככה..
בנתיים ביומיים שעברו ממתי שצעקנו הוא חזר מצוחצח למרות שבעלי (שמחזיר אותו) אמר שהמטפלת אמרה לו לא הייתם צריכים ללכת להנהלה, כבר אמרתם לי וכו' בקיצור לא נעים במיוחד...

יש לציין שאנחנו תמיד סוג שלא מתערב אני תמיד מחמיאה ומודה אבל לא חופרת למטפלת מה היה כל שעה מספיק לי שטוב לו.. אבל הפעם קשה לי להתאפק אני לא סובלת ילדים מוזנחים ומלוכלכים תמיד הם יוצאים מהבית נסיכים מטופטפים וקשה לי לראות אותו ככה.

יש עצה??
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
ילד מצוחצח הוא ילד אומלל. רק תדמייני מה הם עשו בשביל שהוא יהיה כזה, וכמה זמן קשרו אותו למקום אחד שישאר נקי וייצוגי עד שאימא מגיעה.
ילד מלוכלך הוא ילד משוחרר ומאושר. (אימא שלו הרבה פחות, אני יודעת...)
תבדקי בינך לבין עצמך את סדרי העדיפויות שלך.
אגב,ברור שישנה גם דרך אמצע: לא צריכים להיות מטופטפים, וגם לא מטונפים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת נטיעה לדורות
נטיעה לדורות

מאת: שמואל לוינגר



שנת ב׳קע״א לבריאת העולם

ענינים שחורים בשמיים, מבשרים על הגשם המתעתד לבא. אני קוראת לכדרלעומר הילד של שכנתי, בבקשה שיעזור לי להכניס את התרנגולים חזרה אל הלול. פוחדת שהגשם החזק שעתיד לבא יהרוג אותן.

כדרלעומר בחור חזק שאג על התרנגולות, מבריח אותן לתוך הלול בצעקתו. אני מודה לו, נפרדת ממנו לשלום, וחוזרת אל הבית.

מדורה קטנה דולקת בפינה, מחממת את הכתלים, אש מתפצפצת לאיטה, אני מאזינה לה, מתמקדת בלהבות הצהובות-כתומות. מעלה בזכרוני את שברי חיי.

אני משחקת בצפרדע שמצאתי ליד האגם, אחותי עדה רצה אליי רוצה לשחק איתו גם, אני בורחת, נכנסת אל הבית. המרדף אחריי ממשיך גם שם.

“אמא, תגידי לה שתיתן לי גם”, עדה בוכה בקול, אני מתעלמת ממנה, לא רוצה לשתף. רוצה לשחק לבד.

“די! אל תערבו אותי במריבות שלכן”, קולה של אמא נשמע טרוד. אני לא מתעכבת על זה, ממשיכה לרוץ בבית.

הצפרדע חומק מבין אצבעותיי, אני מזנקת עליו, מפספסת. עדה קופצת גם היא, הצפרדע מנטר אלאה ממנה. אני מנסה פעם נוספת. קופצת, ידיי פרוסות קדימה, נופלת על שרפרף עץ מעיפה אותו בטעות לתוך האש.

בבת אחת הכל קרה, האש אחזה בשרפרף מתיזה כמה שיברי עץ החוצה, גורמת להתפשטות מהירה בכל מטלטלי הבית.

“הצילו, אמא, שרפה”. אני צועקת ככל יכולתי, בורחת החוצה. לא יודעת מה לעשות. אמא נותרה בפנים, אחותי עדה לצידה, והצפרדע? אינני יודעת מה קרה לה.

הבית הפך בין רגע לכבשן אש, כלוא בתוכו את כל היקר לי. אמא, אבא, אחות. הכל. נותרתי לבדי.

הזיכרון צורב אותי. אילו רק הייתי מוותרת לאחותי. נותנת לה להציץ על הצפרדע, לגעת, לשחק. אולי כל זה לא היה קורה.

האם הוויתור הזה באמת היה מועיל, היה מבטל את הגזרה? מה היא בכלל מטרת הוויתור, אבא נהג לומר שמוויתור לעולם לא מפסידים!!! אבל האם זה נכון? כואב לי בלב לחשוב על זה, נותרתי לבדי בעולם והכל באשמתי.

“ראומה! ראומה!!!” אני שומעת את קולה של שכנתי. אני יוצאת אליה אל החצר הקדמית.

“קרה משהו?” השמיים החשיכו יותר. אני מרגישה שמשהו רע עתיד לבא.

“מצאתי. מצאתי לך מישהו. שידוך!!!”. השכנה צועקת בקולי קולות, מאושרת.

אני רוצה להשתיק אותה. לא רוצה שכולם ידעו. טיפות גשם ראשונות ירדו, לאט לאט מגבירות את קצבם.

“בואי כנסי, נדבר בפנים”. אני מכניסה אותה, גם כדי שלא תירטב, אבל יותר כדי שלא תמשיך לפרסם את הנס. “על איזה בחור אנחנו מדברות? אני מכירה אותו?” אני מגישה חליטת צמחים חם.

“הוא בן שלושים ושתים, חסון, עובד אדמה. גרוש פלוס שלושה ילדים”.

בתקופתי בנות גילי מוצאות שידוך בדרך אחרת, פתוחה יותר. אולם אני מעדיפה שיחפשו בשבילי. אני נותנת לעצמי את המילה האחרונה.

“את נורמלית? השתגעת?” אני מרגישה רצון עז לשפוך עליה את חליטת הצמחים. חצופה!!! “אני צעירה ממנו בעשר שנים. אני לא מעוניינת. למה לי להתפשר?”

“ראומה! את שוכחת שאת יתומה, אין לך נדוניה להביא, כלום!!!”.

“בכל זאת, אין מצב”. אני קמה נותנת לשכנה להבין לבד שזמני תם, וכי עליה לצאת החוצה. בקור, בגשם, ומצידי גם עם עדר של זאבים צמאי דם. בושה! להציע לי מבוגר, ועוד גרוש בעל ילדים?!

רותחת מזעם אני נשכבת במיטה, ליבי פועם בחוזקה. עצביי לא נרגעים.

אבל אולי שוב אני מפסידה בגלל וויתור? אולי כדאי לי לקחת את המבוגר הזה רק בשביל לא להפסיד? אבל מה ההפסד, להישאר לבד? מה. שלא יהיה לי חברה? שלא יהיה מי שיצוד עבורי, או יעבוד בעבורי את האדמה? כל זאת אני יודעת לבדי אינני צריכה גבר שירדוף אחרי טרף או יזבל ויעדור את האדמה.

אני עוצמת את עיניי, מנסה לדמיין כיצד יראה ביתי לצד אותו מבוגר, ומיד מחליטה שלא. בחיים לא. אינני מוכנה לגדל ילדים שאינם שלי. אינני מוותרת על עקרונותיי!

הגשם בחוץ חזק, ברקים מאירים את הרקיע מצליחים לחדור דרך כמה חרכים מכותלי הבית, רעמים עצומים נשמעים.

אני מרגישה את השמיים מזדהים עם תחושותיי.
…..

קולות וויכוח אדיר נשמעים ליד בור המים. אני עומדת מהצד מסתתרת מאחורי סלע ענקית. משקיפה על הנעשה מולי. נדהמת.

רועי צאן מפריעים לבנות לבן להשקות את צאנן. מניחים אבן ענקית על פי הבאר, סותמים אותה. אני מזדעזעת מהרשעות, מההתמקחות. לא מבינה מה הקנאה הגדולה הזו. על שום מה?

לפתע מגיח מבין העצים גבר חסון, דמות דיוקנו זוהרת, מקרינה מלכות. יופיו רב. באצבעות בודדות מרים הוא את האבן מאפשר לבנותיו של לוט להשקות הצאן. הוא מחליף איתם דין ודברים, מאיים שאם עוד פעם אחת יפריעו לבנות הללו, הדברים יגמרו אחרת.

רועי הצאן ברחו, לאה ורחל השקו את הצאן הודו לאיש ושלושתם התרחקו מהמקום.

אני יצאתי בחשש מתקדמת לאט, נזהרת. המחזה שראיתי הדהים אותי מאוד. מעולם אף אחד לא דאג להגן על בנות לבן, מעולם לא חשב אי מי להתעמת עם אותם רועי צאן.

כאן היה רווח ללא ויתור. אז יכול להיות שהויתור לא מועיל ולא מזיק. הוא לא עושה דבר. אין עניין לוותר. אני נזכרת בשרפת בית ילדותי, מנסה להאמין שגם אם הייתי מוותרת הייתה קוראת השרפה. אבל לא! משהו בי יודע שלא. זה היה באשמתי.

הדלי מתמלא מהר, אני גוררת רגליים בעצלתיים מכובד משקלו, מתפללת בליבי שיגיע איזה שהוא אדם ויוריד ממני את העול הזה. אולם אף אחד לא מגיע.

גבי כואב, ידיי מרגישות חולשה, אני כושלת לארץ הדלי נשפך. המים הקרים פורצים החוצה, שוטפים את רגליי ואת שמלתי, מרטיבים את כל גופי. הרטיבות חודרת לעצמותיי. אני חשה איך כאב הבדידות חונק אותי, מתערבב בתחושת העלבון והכישלון.

אני יושבת שם רגע, נותנת לדמעות להתערבב עם מי הבאר השפוכים.

אילו אחותי הייתה כאן היינו סוחבות את הדלי יחד. אם אבא היה חי היה סוב אותו בעצמו. לו הייתה אימי בחיים אולי הייתי נשואה וכלל לא הייתי צריכה לטרוח כל כך, להביא מים מהבאר.

ביאוש אני קמה. כבר לא מעוניינת יותר במים. לא מתכוונת לסחוב דלי חדש. חוזרת חזרה לביתי. יושבת מול האח הדולק מנסה לייבש עצמי, מפי הקור ששורר בחוץ.

דפיקה מזורה בדלת. זו לא דפיקה שאני מכירה, של אחת השכנות הבאות להציע את שידוכיהן. זו דפיקה חזקה. גברית.

אני קמה בבהילות. חוששת. חצי רטובה. פותחת כדי סדק את הדלת, רוח קרה חודרת מחטף מקפיאה את גשר אפי. אין איש. אני פותחת עוד קצת, מוציאה ראש החוצה, תרה ימינה ושמאלה, אולם כלום. אף אחד.

אני מתקדמת החוצה, נתקלת בדלי מים, המונח על האסקופה. אני לא מאמינה! מצד אחד אושר עילאי מציף אותי, סוף כל סוף מישהו דואג לי. מצד שני בושה סוגרת את האושר במעין מסגרת. אם המישהו הזה דאג לי לדלי מים, זאת אומרת שהוא ראה את שקרה לי…

אני מכניסה בקלות את הדלי לבית, מרתיחה קצת מים, מכינה לעצמי חליטת צמחי מרפא, חוששת להיות חולה עתה. יושבת על המיטה, נשענת על הכותל התומך, מתחממת מכוס החליטה הרותחת, וחושבת.

חושבת על מה יהיה איתי בעתיד, חושבת האם אצליח להקים משפחה, חושבת על המשמעות של וויתור. העניין הזה לא מרפה ממני, לא עוזב.

…..

שנה חלפה, ואיתה חלפו החלומות. אני נשארתי כשהייתי. לבד, בלי איש בעולם. רק מישהו אחד דואג לי. אותו איש מסתורי שמקפיד להניח כל יומיים דלי מים שנשאבו מהבאר. אני מניחה לו את הדלי הישן בחוץ, וכך הוא לוקח אותו ממלא בו מים, מניח, וחוזר על עצמו.

שכנותיי כבר אינן מציעות הצעות. נראה שהן התייאשו ממני. וגם אני בליבי כבר מיואשת.

לקראת הערב לבן הארמי עומד לחתן את יעקב אם רחל ביתו הקטנה, כך מספרים ברחבי העיר. אני לא מאמינה למילה שיוצאת לאיש הרשע הזה מהפה. לא סתם אנשים מכנים אותו נוכל. הוא באמת נוכל. אחד הגדולים.

ביתו נפתח לרווחה, מהבוקר אנשים נכנסים מברכים לשלום את החתן, ונשים נכנסות לברך את הכלה.

אני מתארגנת ויוצאת. אני מאוד אוהבת את רחל. מלבד יופיה החיצוני, יש בה מעלות טובות ומשובחות. ענווה, עדינה, ישרה. אני מצליחה להבין מה מצא בה יעקב. אותו גבר שהציל אותה מרוע מעלליהם של רועי הצאן.

קנאה אוכלת אותי. שורפת. אני שנותרתי לבדי בלי כל. ממשיכה להיזרק ככלבה עזובה. ואילו בנותיו של לבן הרמאי הגדול, שלא חסר משולחנו מאום, מקבלות ככל העולה על רוחן.

אני בולעת את שברון הלב, יוצאת החוצה עולה על הפרדה היחידה שנותרה לי משרפת בית אבי, מתקדמת לעבר ביתו של לבן.

הרבה נשים סבבו סביב הבית, חלקן מבוגרות רובן צעירות, כולן לבושות במיטב המחלצים. אני לבושת סמרטוטים לעומתן, נכנסת בראש מורכן, מביטה בפני הכלה ומרגישה איך החושך יורד עלי.

לאה! היא הכלה!!! אני רוצה לצרוח, לזעוק, שכולם ישמעו. מה הולך כאן? מדוע בנות לבן משתפות פעולה במעשי השיטנה של אביהן? האם אינן חשות כפויות טובה?

מזדעזעת עד עמקי נשמתי. ידעתי שלבן רמאי, אבל לרגע לא חשבתי שעד כדי כך. הוא לא רק רמאי אלא גם רשע גונב דעת הבריות.

ברכתי את הכלה, וברחתי החוצה כל עוד רוחי בי. נשמתי עמוק. מתלבטת. האם לגשת לחתן לספר לו על מעללי חמיו לעתיד? או שמא לשתוק, להבליג?

נזכרתי רגע שיש עוד צד בחתונה הזאת, צד האחות. רחל. מה היא אומרת על הסיפור הזה? האם משתפת היא פעולה או שמא אביה מכריח אותה לעשות זאת.

אני נכנסת שוב אל לאה, מחליטה להציב בפניה את מחשבותיי, ומה ששמעתי תקע אותי לארץ, כמו הייתי עץ חרוב הנטוע במקום כבר למעלה משבעים שנה.

״תקשיבי לי טוב אחותי״, רחל מדברת בלי כל קושי, כאילו המחזה שקורה סביבה לא שייך אליה. ״יעקב יודע שאבא אינו איש אמת. על כן מספר הוא לי סימנים, על מנת שנזהה האחד את השניה״.

אוזניי הקשיבו לכל מילה. רחל מוסרת ללאה את הסימנים, לאה משננת אותן. רחל מוודאת שלאה לא מתבלבלת, ומיד יוצאת רחל החוצה.

אני מאמינה שיצאה לבכות, הרי לא יתכן שהקריבה עצמה כך. הרי עכשיו כולם יודעים שתהיה מוכרחה להינשא לעשיו אחיו של יעקב. כך מדברים כולם על לאה, וכך ידברו כעת על רחל. אינני יודעת מה עשתה רחל כשיצאה, כיוון שאני עוד נטועה למקומי. נדהמת.

האם זהו כוחו של הוויתור? האם מוויתור רק מפסידים? הרי הנה רחל הפסידה את יעקב. אני ממשיכה להתלבט, איני שמה לב שלאה יצאה מהחדר, מובלת אל חופתה.

ניעור ראש קל מחזיר אותי למציאות. אני מזדרזת, מגיעה אל קדמת האפריון, מפינה שלאה עומדת להינשא ליעקב באופן סופי. אני טרודה. ראשי סחרחר, לא רציתי לראות או לשמוע. ליבי כאב על אובדנה של רחל.

אני שומעת מישהו קורא לי. אני מסתובבת. אני רואה בחור צעיר רחב כתפיים, פגיון כרוך סביב מותניו, ידו העבה מגישה לי מים. בבת אחת אני נזכרת במחשבותיי אל עבר דליי המים שמונחים מחוץ לביתי בכל יומיים.

״האתה הוא זה שמשאיר לי מחוץ לביתי את דליי המים?״ סומק פושט בלחיי. אני נזכרת גם שנפלתי והורסת כולי.

״אכן נודע הדבר״. חיוך מרשים על פניו.

אני רוצה לשאול כל כך הרבה, אבל אין זה מכבודי. אולם אני בוחרת לעצמי שאלה אחת. ״מה שמך?״

״חמור מכנען״. הוא מחזיר אליו את ידו המושטת עם כוס המים. ״אלה מעוניינת במים?״

״אשמח. תודה״. אני לוקחת מידו את המים. הבושה מכסה את פניי לגמרי, מאדימה כעגבניה בשלה. ״מה אתה עושה בעירנו? ומדוע שתניח מחוץ לביתי דליי מים?״

״מסתובב אני בכל מיני מקומות מנסה להכיר אנשים חדשים, תרבויות״.

״ומדוע שתעזור לי אדוני?״ אני מקשיחה פנים, מקווה לא להראות מצחיק. גם אדומה וגם כעוסה.

״חשתי בצערך״.

״תודה לך״. אני נפרדת לשלום, נעלמת מהמקום, מרוב בושה. בורחת חזרה לביתי.

…..

ימים בודדים עברו, שאלתי נותרה בעיניה. האם ויתור באמת מועיל, או שמא הכל בדייה? אין לי תשובה. אולם סוף כל סוף הקמתי בית. אני נשואה באושר שני ילדים כבר נולדו לי. את מקום מגוריי עקרתי לכנען.

לבני בכורי קראתי שכם, אני מקווה שיעשה דברים גדולים, שיעזור לאחרים כאביו.

אני נמצאת כעת בשוק, קונה כמה ירקות להכין מהן ארוחת ערב.

את יעקב ולאה פגשתי לא מזמן. שמעתי שרחל כבר נפטרה, ממש בהולדת בנה השני. כאבתי עליה. אישה כל כך מסכנה, כך חשבתי. גם וויתרה לאחותה, גם ילדה רק שני בנים, וגם לא זכתה להמשיך לראות בשמחתם, לגדל אותם. פשוט באמצע הדרך מתה לה.

ככל שחולפים הימים אני מבינה שאין זה שווה לוותר. אילו רק רחל הייתה מתעקשת עם אביה, נחלמת באחותה. יכלה לחיות עם יעקב בשלווה, לגדל ילדים בנחת. אבל מהוויתור הפסידה.

״כל מה את חולמת ילדתי?״ אישה מבוגרת דוחפת אותי. ״פני את המעבר. אין זה המקום לחלומות״.

״סליחה״, אני מרכינה ראשי. מתנצלת.

״ספרי לי על מה חשבת״. האישה מושכת אותי לדוכן צדדי, נשענת עליו. ״מה יושב על ליבך?״

אני מגוללת בפניה את כל סיפור חיי. לא מחסירה אף פרט. מתעקשת לספר גם על רחל. האישה מקשיבה בקשב רב. שואלת, מתעמקת. דולה ממני כל פרט מידע.

״תקשיבי לדבריי ילדתי״, הזקנה עוצמת עיניה, כמו מעשה כשפים. ״הוויתורים לעולם לא מפסידים. אבל צריך להבדיל בין הדברים!

אם היית מוותרת לאחותך על הצפרדע יכול להיות שהבית לא היה נשרף, אולם אין זה אומר שזה לא היה קורה ביום אחר. הבורא הרחום גזר שהורייך ואחותך ימותו בזמן שהבית נשרף. אין זה קשור כלל לוויתור.

ואילו רחל שוויתרה על הסימנים עבור אחותה זה גם עשתה מעשה אצילי, היא כלל לא הייתה חייבת לעשות זאת. ואת חושבת שהיא הפסידה מכך?״

״כן״.

״לא. מי קבע שאם הייתה מתחתנת עם יעקב לבדה הייתה מביאה שניים עשר ילדים? מי אמר שלא הייתה נפטרת בלידת ילדה השני? מותה הוא גזרת שמיים, בדיוק כפי שנגזר על משפחתך.

אבל חכי ותראי. הוויתור שלה יעמוד לילדיה לעולם. לנצח נצחים.

כי מוויתור לא מפסידים. בטח לא הופעתו כזה״.

״האם מכשפה את?״ לפתע התמלאתי פחד. איני אוהבת מכשפות.

״לא. אישה מבוגרת אני. והספקתי לראות כל כך הרבה, עד שבביטחה אני יכולה לומר לך. שוויתור אינו סתם. זה לא עוד נתינה סתמית. זו נתינה עם משמעות, נתינה עם משקולת. את חושבת שהיה לה קל לוותר? לא. זה קשה. אבל היא עשתה זאת בלב שלם. כשהוויתור מגיע בלב נקי. שלם. אז הוא חזק ויעמוד לדורות אחריו, לישועה״.

״תודה לך״, קדתי מעט. לא ידעתי איך להיפרד ממנה בדרך אחרת. היא כל כך שמחה אותי בתשובתה. ניקתה את ליבי הפצוע מזה שנים. ״אין לך מושג איך הרגעת את ליבי״.

״תאמיני לי, שאני יודעת״.


-סוף-

״מניעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב״.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה