מידע שימושי ואז הוא עונה לי ביבושת: "אין לי ילדים"! פדיחה לא נעימה שקרתה לי, איך מונעים את זה?

[120161]

יש לי מכרה שמגדלת ילדים של בעלה...
זו אשה מדהימה תלמידה חכמה
אנחנו מדברות על כל נושא.
אין מצב שלא אזכיר את ילדי בשיחה הם חלק מהותי מעצמי
דווקא מפני שאני מקיימת "ואהבת לרעך כמוך"
והיא רוצה שאדבר איתה בטבעיות

 

[יהודה גל]

.

 

[סלבודקא]

רק משהו אחד-
מי שיש לו, לעולם! לעולם! לא יבין את מי שאין לו,
את עומק הכאב והסבל!
אז קצת התחשבות והבנה והרבה טקט קריטיים מאוד! זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים להועיל לאדם כזה!
כל הדיבורים בסגנון של 'אי אפשר ללכת על ביצים' מגיעים מחוסר הבנה לעומק השריפה והכאב, כאב גדול בהרבה משאר הבעיות! בלי השוואה!
תחשבו קצת על התחושה של מי שאין לו כשהוא נפגש במי שיש לו....תנסו קצת להבין את התחושות שלו כששואלים אותו האם יש לו/כמה יש לו וכדו', כמה בושה, תחושת עליבות הצפת הכאב ועוד ועוד! מה עוד שהשואל ב"ה 'מסודר' בחיים...ואיזה תחושת עליבות זה יוצר!
וזה נכון גם לגבי שיחה בעניני ילדים, שימו לב תמיד האם כשאתם מדברים אך רק על ילדים בכל מקום ובכל שמחה, וכשאתם משוויצים בילדיכם המקסימים וכו' וכו' האם אין מישהו שנשרף לו הלב עכשיו?
אז אולי אפשר קצת לדבר על דברים אחרים? ולאו דווקא עכשיו (ובכל מקום!) לדבר על הילדים? יש נושאי שיחה נוספים שיענינו את כולם!

כמי שעדיין ממתינה,
אשמח להדגיש נקודה שכולם הולכים סביבה.
מה שהכי משפיל, כואב, ומדגיש את חוסר האונים והכאב, הוא שהסביבה מחליטה איך את אמורה להרגיש, קובעת את זה בכללים! היא מסכנה, אומללה אי אפשר להבין כמה זה קשה וכולי וכולי, גם היום, אחרי כמה שנות המתנה, אני לא כל כך להוטה לילדים ודי נחמד לי לנהל את חיי, כמובן שאני מתפללת ועושה השתדלות, אבל סך הכל אני במצב רוח טוב ונעים משקיעה בדברים אחרים ורואה את חסד ה' בכל צעד ושעל.

אבל מה שנותן לי את התחושות הקשות הם אותם "גאונים גדולים" שבטוחים איך השני מרגיש בהתמודדות שלו וממילא מחליטים עבורו איך הוא אמור להרגיש.

נותנים לבנאדם תחושה שאם אין לו ילדים שלוש שנים אחרי חתונה אז אין לו מה לעשות בחיים, בהלם מזה שגם לו לפעמים אין זמן או שהוא עייף ומותש.... לא מבינים שיש אפשרות לחיים מלאים ומספקים גם בתוך ההתמודדות (אדרבא, בזוגיות וכדומה אני רואה זוגות שלא מכירים אחד את השני בין ריצה לחדר לידה למעון וכו')

בקטע הזה אנחנו, סליחה על ההכללה, ציבור מאד שטחי שלא מסוגל להכיל מורכבויות.
ובקשר לנושא הכללי, ברור שלא לשאול בן אדם איפה הילדים כי אתה לא יודע באיזה רגע אתה תופס אותו וגם לא לשאול איפה הם לומדים ולמי הם נשואים, בגדול לא לשאול יותר מדי על החיים האישיים, כשאני רוצה לספר אני מספרת בכיף, אבל לא בא לי שיחפרו לי על כלום.
בתקווה ובתפילה לישועת כולם

 

[שירה עבאדי]

כמי שעדיין ממתינה,
אשמח להדגיש נקודה שכולם הולכים סביבה.
מה שהכי משפיל, כואב, ומדגיש את חוסר האונים והכאב, הוא שהסביבה מחליטה איך את אמורה להרגיש, קובעת את זה בכללים! היא מסכנה, אומללה אי אפשר להבין כמה זה קשה וכולי וכולי, גם היום, אחרי כמה שנות המתנה, אני לא כל כך להוטה לילדים ודי נחמד לי לנהל את חיי, כמובן שאני מתפללת ועושה השתדלות, אבל סך הכל אני במצב רוח טוב ונעים משקיעה בדברים אחרים ורואה את חסד ה' בכל צעד ושעל.

אבל מה שנותן לי את התחושות הקשות הם אותם "גאונים גדולים" שבטוחים איך השני מרגיש בהתמודדות שלו וממילא מחליטים עבורו איך הוא אמור להרגיש.

נותנים לבנאדם תחושה שאם אין לו ילדים שלוש שנים אחרי חתונה אז אין לו מה לעשות בחיים, בהלם מזה שגם לו לפעמים אין זמן או שהוא עייף ומותש.... לא מבינים שיש אפשרות לחיים מלאים ומספקים גם בתוך ההתמודדות (אדרבא, בזוגיות וכדומה אני רואה זוגות שלא מכירים אחד את השני בין ריצה לחדר לידה למעון וכו')

בקטע הזה אנחנו, סליחה על ההכללה, ציבור מאד שטחי שלא מסוגל להכיל מורכבויות.
ובקשר לנושא הכללי, ברור שלא לשאול בן אדם איפה הילדים כי אתה לא יודע באיזה רגע אתה תופס אותו וגם לא לשאול איפה הם לומדים ולמי הם נשואים, בגדול לא לשאול יותר מדי על החיים האישיים, כשאני רוצה לספר אני מספרת בכיף, אבל לא בא לי שיחפרו לי על כלום.
בתקווה ובתפילה לישועת כולם

מזדהה עם כל מילה שכתבת!
ומרגישה כאילו אני כתבתי...
חיכיתי לילדים שש שנים..

 

[מגילת אסתר]

כמי שעדיין ממתינה,
אשמח להדגיש נקודה שכולם הולכים סביבה.
מה שהכי משפיל, כואב, ומדגיש את חוסר האונים והכאב, הוא שהסביבה מחליטה איך את אמורה להרגיש, קובעת את זה בכללים! היא מסכנה, אומללה אי אפשר להבין כמה זה קשה וכולי וכולי, גם היום, אחרי כמה שנות המתנה, אני לא כל כך להוטה לילדים ודי נחמד לי לנהל את חיי, כמובן שאני מתפללת ועושה השתדלות, אבל סך הכל אני במצב רוח טוב ונעים משקיעה בדברים אחרים ורואה את חסד ה' בכל צעד ושעל.

אבל מה שנותן לי את התחושות הקשות הם אותם "גאונים גדולים" שבטוחים איך השני מרגיש בהתמודדות שלו וממילא מחליטים עבורו איך הוא אמור להרגיש.

נותנים לבנאדם תחושה שאם אין לו ילדים שלוש שנים אחרי חתונה אז אין לו מה לעשות בחיים, בהלם מזה שגם לו לפעמים אין זמן או שהוא עייף ומותש.... לא מבינים שיש אפשרות לחיים מלאים ומספקים גם בתוך ההתמודדות (אדרבא, בזוגיות וכדומה אני רואה זוגות שלא מכירים אחד את השני בין ריצה לחדר לידה למעון וכו')

בקטע הזה אנחנו, סליחה על ההכללה, ציבור מאד שטחי שלא מסוגל להכיל מורכבויות.
ובקשר לנושא הכללי, ברור שלא לשאול בן אדם איפה הילדים כי אתה לא יודע באיזה רגע אתה תופס אותו וגם לא לשאול איפה הם לומדים ולמי הם נשואים, בגדול לא לשאול יותר מדי על החיים האישיים, כשאני רוצה לספר אני מספרת בכיף, אבל לא בא לי שיחפרו לי על כלום.
בתקווה ובתפילה לישועת כולם

מזדהה עם כל מילה!
ב''ה נשואה 10 שנים באושר ועושר עם בעלי.
יש לי בת יחידה שהגיעה אחרי 6 שנות צפיה, כך הרגשתי בדיוק כשד' החליט שזה עוד לא וכמוך עשיתי השתדלות.
כיום אנשים פותחים עלי עינים מה אין לה עוד?
את מתבגרת וכו' וכו' וכו', עד מתי את חושבת שתוכלי ללדת????
ומי אמר להם שאני איני רוצה? אם הם מנהלים את העולם [בטוחה שהוא אצל רבונו של עולם] אז שיסובבו עבורי את המפתח !!!! אבל לא רק בשבילי אלא לכל הזוגות שעדין ממתינים ואין לה!!

 

[יליל]

בתור ממתינה לילדים,
אני חושבת שכבר כתבו את זה ואני יחזור וידגיש
בחיים, אבל בחיים אל תשאלו שאלות על מצב אישי,
הגיעה אצלינו בעבודה עובדת חדשה, ושאלה אותי, כמה זמן את נשואה?
(ידעה שאין לי ילדים, כנראה החברות האחרות הנחמדות ריכלו לה..)ואני מרוב הלם עניתי לה במדויק.
היא מסומנת אצלי באיקס.
ואני טיפוס זורם, אני יכולה בעבודה להגיד בדיחות 'שאני עיפה כי התינוק בכה לי בלילה וכו'

חברה גרושה סיפרה לי שהתחילה עבודה חדשה והיתה אז בתהליכי גירושין, אחת העובדות חפרה לה שתראה לה תמונה של בעלה... ולא היתה לה ברירה אלא להסביר שהיא פרודה.

הגעת למקום חדש? הגיעה מישהי חדשה לעבודה/לשכונה וכו, כל עוד את לא יודעת בברור שהיא נשואה ויש לה ילדים(לדעתי השאלות הכי רגישות) תספרו רק על עצמכם, לא לשאול פליזזז!!

 

[פישל שלום]

בתקופה האחרונה שהיתי בבית מלון חרדי, במשך הזמן פגשתי שם יהודי חביב ונעים לשיחה, וכמנהגם של יהודים שנופשים שוחחנו על דא ועל הא.
בתוך הדברים הוא סיפר לי שהיה לפני תקופה בנופש אחר משך כמה ימים.
שאלתי אותו היכן הילדים שהו משך זמן כה ממושך?
ואז הוא עונה לי ביבושת: "אין לי ילדים".
בירכתי אותו שיהיו לו ילדים בקרוב.
השאלה שלי היא: כיצד ניתן למנוע פדיחה דומה בעתיד, האם כדאי לי לשאול אותו האם יש לך ילדים, ואז - אם הוא משיב לחיוב אעבור לשאלה הבאה- היכן הם נמצאים וכו'? או שעדיף כמו שעשיתי.
או, אופציה שלישית: בכלל לא להיכנס לנושא הזה.
אשמח שתחכימו אותי בנושא, באופן אישי הרגשתי ממש לא בנוח עם התקרית הנ"ל.

אני לא מבין מה הבעיה, הוא חיכה כל הזמן לשתף אותך בהצער שלו ושמח עם הברכה החם שקיבל ממך

 

[פישל שלום]

גיעה אצלינו בעבודה עובדת חדשה, ושאלה אותי, כמה זמן את נשואה

זה מגעיל לשאול פרטים

 

[שפרה ר.]

זה מגעיל לשאול פרטים

הסתכלות אחת. אבל אם לא מספיק מודעים לזה - מי שהנושאים האלה לא רגישים אצלו יכול בקלות לחשוב שזו שאלת התעניינות והכרות מתבקשת. (כמובן לא במקרה שידעה שאין ילדים ושאלה מחטטנות)

 

[רוקד ושר]

בקיצור
כמה שפחות לחטט לשני יותר טוב
שכל אחד יתמקד בבעיות שלו
לפעמים זה דיני נפשות

 

[מיריכ]

אבל אם לא מספיק מודעים לזה

לכן צריך לעלות מודעות

 

[בלון פורח]

כמי שעדיין ממתינה,
אשמח להדגיש נקודה שכולם הולכים סביבה.
מה שהכי משפיל, כואב, ומדגיש את חוסר האונים והכאב, הוא שהסביבה מחליטה איך את אמורה להרגיש, קובעת את זה בכללים! היא מסכנה, אומללה אי אפשר להבין כמה זה קשה וכולי וכולי, גם היום, אחרי כמה שנות המתנה, אני לא כל כך להוטה לילדים ודי נחמד לי לנהל את חיי, כמובן שאני מתפללת ועושה השתדלות, אבל סך הכל אני במצב רוח טוב ונעים משקיעה בדברים אחרים ורואה את חסד ה' בכל צעד ושעל.

אבל מה שנותן לי את התחושות הקשות הם אותם "גאונים גדולים" שבטוחים איך השני מרגיש בהתמודדות שלו וממילא מחליטים עבורו איך הוא אמור להרגיש.

נותנים לבנאדם תחושה שאם אין לו ילדים שלוש שנים אחרי חתונה אז אין לו מה לעשות בחיים, בהלם מזה שגם לו לפעמים אין זמן או שהוא עייף ומותש.... לא מבינים שיש אפשרות לחיים מלאים ומספקים גם בתוך ההתמודדות (אדרבא, בזוגיות וכדומה אני רואה זוגות שלא מכירים אחד את השני בין ריצה לחדר לידה למעון וכו')

בקטע הזה אנחנו, סליחה על ההכללה, ציבור מאד שטחי שלא מסוגל להכיל מורכבויות.
ובקשר לנושא הכללי, ברור שלא לשאול בן אדם איפה הילדים כי אתה לא יודע באיזה רגע אתה תופס אותו וגם לא לשאול איפה הם לומדים ולמי הם נשואים, בגדול לא לשאול יותר מדי על החיים האישיים, כשאני רוצה לספר אני מספרת בכיף, אבל לא בא לי שיחפרו לי על כלום.
בתקווה ובתפילה לישועת כולם

כל מילה פנינה!!!!
כאחת שממתינה כמה שנים, הזדהיתי ממש
תודה שהשמעת גם את הקול הזה

 

[גיטושית]

יש משהו חשוב לדעתי שלא ראיתי שכתבו פה.
כששואלים מישהו בטעות כזו שאלה "יש לך ילדים?"
וקורה פדיחה
לא להתחיל להתנצל אלף פעם
כי אז מי שמחכה לילדים צריך "להתנצל" ו"להרגיע" את מי ששאל אותו על הילדים וכו
ואז הוא עצמו מתפדח שהוא צריך לדבר על הנושא
ולהסביר למה זה "בסדר ששאלת"

 

[א-ירושלמית]

יש שאלה ויש שאלה.
יכולה להיותר אותה שאלה באותן מילים משני אנשים שונים - לאחד נעים וכיף לענות, לשני - עדיף שיעוף מהעינים שלי כמה שיותר מהר.
זה לא רק השאלה כפי שהיא, אלא גם איך היא נשאלת, באיזו אוירה, מה הסביבה, ואם השואל מאפשר גם לא לענות או מכריח לענות תשובה.

לכן, אין מענה חד משמעי לשאלת הפתיחה - "איך מונעים את הפדיחה הזאת", כי לא כל פעם ששואלים זה חייב להיות פדיחה.

 

[120161]

יש הבדל בין שיחה טבעית בתום לב ל"חפירה"
ובכלל למי יש זכות להביע דעה כיצד עלינו לנהל את חיינו?

לכל אחד יכולה להיות טעות של חוסר טאקט
אישית למדתי לקח לא נעים
הגברים עמדו ורקדו ברחובה של עיר (אינני זוכרת את הנסיבות)
מכיוון שהרוקדים הם שכנים מהבנין ולבעלי יש בית כנסת בסמוך
אני מתענינת בשכנות חדשות מתוך רצון לתת להם הרגשה טובה.
שאלתי - אתם חדשים? ענתה כן ואז שאלתי (טפשות חמורה) איפה בעלך במעגל?
היו אבות עם ילדים ובתמימות חשבתי שתצביע בגאווה ...
ענתה בבושת פנים ובשפל קול (לא זוכרת בדיוק מה)
כ"כ התביישתי שציערתי אותה!!!

עם זאת אני חושבת ובטוחה ששום אישה אינה אמורה להתבייש שהיא גרושה או שעדיין אין לה ילדים או רווקה !!!

 

[מעריב]

מה שבטוח
שגם אם השואל טעה בשאלתו
ברגע שיתחיל להתנצל והתפתל
רק הרסת יותר כאילו העומד לפניך
נקבר משאלתך
נכון גם אם טעית בשאלתך
תמשיך לזרום איתם כרגיל
אין שום צדק שהממתין לילדים יודר מחיים כשאר בני גילו
מחמת מצבו הזמני בעז"ה

 

[ח.ג.ג'.]

מה שבטוח
שגם אם השואל טעה בשאלתו
ברגע שיתחיל להתנצל והתפתל
רק הרסת יותר כאילו העומד לפניך
נקבר משאלתך
נכון גם אם טעית בשאלתך
תמשיך לזרום איתם כרגיל
אין שום צדק שהממתין לילדים יודר מחיים כשאר בני גילו
מחמת מצבו הזמני בעז"ה

לא ''להתחיל להתנצל ולהתפתל'', אבל לעבור לגמרי לסדר היום גם לא מומלץ, כי אז יש סיכוי לא רע שהנשאל הוא זה שיתפתל בתוך עצמו על הצער שנגרם לו, ויחשוב שאפילו לא שמת לב שציערת אותו.
אני בעד התנצלות פשוטה. "סליחה, זה לא היה במקום". ואז להמשיך לזרום כרגיל.

 

[מעריב]

צודק במליון אחוז!

למרות שכל מקום לפי עניינו.
לפעמים הנשאל משתוקק לאיזה מילת עידוד וחיזוק
ולפעמים הסליחה לבד היא כבר כמעט מעבר למותר.

 

[120161]

תודה!
מכל מלמדי השכלתי
אשתדל ליישם: "סליחה , זה לא היה במקום"

 

[הזוצית הצעירה]

יש משהו חשוב לדעתי שלא ראיתי שכתבו פה.
כששואלים מישהו בטעות כזו שאלה "יש לך ילדים?"
וקורה פדיחה
לא להתחיל להתנצל אלף פעם
כי אז מי שמחכה לילדים צריך "להתנצל" ו"להרגיע" את מי ששאל אותו על הילדים וכו
ואז הוא עצמו מתפדח שהוא צריך לדבר על הנושא
ולהסביר למה זה "בסדר ששאלת"

ממש ממש נכון! כאחת שממתינה קרה לי כאלו מקרים, וממש לא היה לי נעים