הבטחתי שאנסה... אז שוב סליחה על המגילה... יש לי בעיה קשה עם נושא ה"תמצות".. קשה מאד..
נכתב ע"י מילה בסלע;1241480:
אני קוראת לזה "שיטת כיבוי שרפות"- כל דו שיח הופך למטף לכיבוי שרפות... אז באמת אני לא נכנסת איתו להרבה עימותים מילוליים (הוא מדבר בלי סוף אבל לא משפטים כ"כ מורכבים-) אלא יותר מעשים. א
יך את עוצרת ילד שהופך את כ-ל העגלות שבכניסה לחנות?? (ולא משנה מה יש בתוכן...)
איך את עוצרת ילד שכ-ל יום הופך את הפח הגדול בכניסה לבנין???
אני כבר מתפלצת מזה.... בפעם האחרונה שהוא עשה את זה השארתי אותו לבד עם בעלי (להתמודד, לאסוף את כל האשפה...) וברחתי הביתה... לא לראות... לא לשמוע... ולא להגיב בטעות את הדבר שהכי התחשק לי להגיב לו: סטירה אחת מצלצלת...
!!!!!
במקרים כמתואר עוזר לי מאד, (אני אימצתי את זה ממש כקבע בכל התמודדות של מצב "חוסר אונים" וזו העצה הכי חזקה מכל המגילה הארוכה הזו...)
לעצום שניה עיניים, לקחת נשימה עמוקה, ולהגיד בלב: " ה' זה הילד שלך, אין לי כח, אני לא יודעת מה לעשות, כולם מסתכלים, אז בבקשה תכוון אותי..."
זה עוזר מאד:
א. הנשימה עוזרת להרגע והסתכל בראיה יותר אובקטיבית ופחות חסרת שליטה.
ב. אמנם אני
לא אספר ש"איזה קסם- בזכות התפילה הילד פשוט הזדקף, חייך, אסף את כל מה שעשה וביקש סליחה במתיקות" כי אני עוד לא בדרגת מחוללת ניסים והקב"ה כנראה יש לו מטרה בזה שנותן לנו כאלו אתגרים, וזה כנראה מיועד ללימוד ענק בשבילנו בהתגברות על המידות....
אבל כן אגיד שאחרי ה"תפילונת" הזו
הקסם היה, שהייתי יותר רגועה לראות את העניין ביתר אוביקטיביות ולהגיב לעניין, ותמיד בסוף היה מוצא.
נ.ב. גילתי מזה שהקב"ה פשוט מביא עם הילד גם כוחות להתגבר ולנשום עמוק (אין לי מושג מאיפה..). זה צריך המון אימון אבל
אין מצב שילד כזה, נולד לאמא שאין לה את כוחות הנפש ללמוד להתגבר, הקב"ה לא היה עושה עוול כזה לילד קטן...
----
ואז אחרי הרגיעונת הסתכלתי על העניין באובקטיביות:
1. ב-95% מהמקרים החלטתי שאמנם היתה פה שובבות אבל זה האופי של הילד הטהור שלי, והוא לא עבר את "הגבול האדום" ולכן אמרתי: "מותק שלי, נכון שלא התכוונת, נכון שמאד התבלבלת?, אז בא תעזור לי לאסוף ולהגיד יפה סליחה למי שצריך"
*ראנה הערה חשובה למטה למי שטוען שזו שיטת "בת יענה" ולא שיטת "חינוך"
אחרי מספר פעמים הילד התחיל להאמין שהוא באמת רק התבלבל... ופשוט עזר לי לאסוף ולהגיד סליחה...
זה לא גרם לפחות שובבויות אבל זה עזר לי להגיב יותר בהגיון ופחות בעצבים... כי באיזה שהוא שלב גם אני כביכול התחלתי להשתכנע שהוא פשוט ילד טוב שמתבלבל, וכבר פחות נבוכתי מהמבטים...
זה לא שיטה לחפות עליו אלא להראות לו שאוהבים אותו למרות הכל ולהפוך אותו לילד רצוי, חמוד ואהוב שפשוט "מתבלבל" במקום
להדביק עליו את סטיגמת "הילד הרע" שאם נדבקת כבר בגיל כזה קטן, יהיה מאד קשה להסירה אח"כ...
מה גם שילדים "מודבקי סטיגמה" מאבדים מהר מאד תקוה בשינוי, ונוהגים להוכיח אותה למרבה הצער...
באמת שהשתדלתי בכל הזדמנות פשוט להגיד לו שהוא ילד מקסים ונהדר, ומאד מאד אוהבים אותו...
2. בעוד 4.9% מהמקרים אחרי שנרגעתי החלטתי שהוא כן עבר את ה"קו האדום" אז בנימה מעט יותר תקיפה אמרתי בדיוק את אותו משפט של קודם (על זה שהוא מותק ורק התבלבל) אבל גם הוספתי
שכדי שלא יקרה לו הבלבול הזה עוד פעם, הוא לא יוכל לקבל עכשיו את הסוכריה שרצה וכדו', (או כל עונש מיידי אחר... למען האמת, בד"כ לא היו לי הרבה רעיונות לעונש, במה למען ה' אפשר להעניש ילד כ"כ קטן?)
בד"כ זה גרר בכי רקיעות וכדו', שגררו עוד יותר מבטים ותגובות שלא היו נעימות כלל ובאמת עבדתי על מידותי מאד מאד לא להכנע (כי אני רכה מטבעי) אבל ידעתי שאין ברירה אם באמת זה בגבול הקו האדום, אז פה בדיוק חייבים להראות לו גבולות...זה היה קשה, במקרה כזה באמת נטלתי ילד בועט צורח ומתפתל הרמתי, קשרתי בעגלה וכדו' (אמרתי "לא תודה" לכל ה"נחמדים" ששאלו אם אני צריכה עזרה
) סידרתי את הנזק אמרתי סליחה והילד צרח ועשה בושות... אין מה לעשות...
נכתב ע"י מילה בסלע;1241480:
סטירה אחת מצלצלת...
!!!!!
3. היו גם מקרים... אחוזים כמעט לא נראים... ש.. כן... אחרי הרגיעה החלטתי שהוא עבר את הקו ה"בורדו" שיש דברים שלא עושים לעולם, (לדוג': לרוץ לתוך הכביש כדי לעשות דווקא לאמא) ואז, אחרי הרגיעה בשיקול דעת, וברוגע אמרתי:"בשום אופן, לעולם לעולם לא עושים כל וכך" לקחתי את ידו ו.. הוא.. קיבל...
לא "אחת מצלצלת" זו שבאה מעצבים... (כי זה אחרי שנשמתי עמוק)
אלא זו שבאה להבהיר שיש דברים שאסור שישנו לעולם...
בהצלחה מכל ליבי!
ובחיוך הסיכום הוא:
*אנשי חינוך טוענים לחלוקת 80-20 אבל יש ילדים שזה כנראה עובד אחרת...
95% גזר 5% מקל
95% מחמאות 5% "ביקורת"
95% המון אהבה 5% המון המון המון אהבה.
*(בעלי טען לפעמים בכשדנו ביננו על הנושא" מה מותק פה בדיוק? את לא שמה לב שהילד שלך "מתבלבל" יותר מידי, שהוא עושה הכל "בלי כוונה" ואת כביכול מגוננת על זה? הילד צריך "חינוך"!:
אך למעשה כשהצבנו זו מול זו את אפשרויות התגובה העומדות לפנינו גילנו ש"זה לא עסק" לצעוק לכעוס ולריב כל היום אנחנו נצא מותשים, הוא יצא מנצח... ולכן ברב המקרים זו אפשרות התגובה היחידה הרלוונטית, שלא מזיקה לכל הצדדים, ולרב אפילו מועילה... ונותנת לילד אפשרות לרדת מהעץ שטיפס עליו בלי לשים לב... (כי לרוב הם באמת לא רוצים להיות ילדים רעים, ולרוב זה באמת פשוט"יוצא להם בלי כוונה"...)
נ.ב. יש שמסתכלים עלי מהצד וטוענים שאני נהייתי "מידי רגועה" או בעברית צחה "אדישה" (איך זה לא מזיז לך שהוא עשה? הפך. הרס? כולם מסתכלים? מעירים הערות? וכדו') אז זהו שאחרי המון פעמים זה באמת לא מזיז לי (אני חייבת להודות: "כמעט לא מזיז לי", אני בן אנוש וגם לי יש נקודות שבירה) אבל הרגל... נעשה טבע....
והתחלתי לגלות שב-א-מ-ת יש לי ילד מקסים, מדהים ונהדר, באמת!
עוד נ.ב. "אדישה" אולי... אבל למה "מפחידה"?
ושוב זו מגילה ארוכה מידי... ואלפי סליחות (מי מוכן להעביר לי קורס בתמצות. זה בעה ישנה שלי...)
ושוב זה באמת מנסיוני הדל...
ושלא ישמע שיש אצלי קסמים,
אלו היו תהליכים ארוכים ומייגעים ופעמים רבות כמעט שנשברתי...
עברנו תקופות הזויות אבל ב"ה בלשון עבר...
כי גם אם היום השובבויות ממשיכות, אצלי הן נושאות הסתכלות אחרת...
הנושאים החמים
