• הוסף לסימניות
  • #21
מה זה אשכול הרגעים האלו?

ברור שהגיוני שרעיון מסוים עלה לשני אנשים בראש בדיוק כמו שרעיון עלה לאחד מהם…

פעם באו לאחד הפוסקים ואמרו לו שדברים שכתב נמצאים בספרים נוספים של פוסקים אחרים.
אמר להם: כשאדם הולך בדרך הישרה - טבעי שיפגוש בה אנשים נוספים.
רק כשהוא הולך בדרך עקלתון קלוקלת - לא יפגוש שם אף אחד נוסף.

קיויתי שאני הולך בדרך עקלתון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
  • הוסף לסימניות
  • #23
יש לי גם חשבון לא פתור עם ה'קבלת ייסורים באהבה', והמהדרים מוסיפים: 'בדומיה'.

עאלק באהבה ובדומיה. מי שכתב את זה, רבע סרטן הוא לא פגש בחיים שלו. ושום כאב גדול יותר מזרת שנתקעת בארון הנמוך (אאוץ!!!).

גידולים ממאירים הם דבר כואב, וכשכואב - צועקים.
תפסיקו כבר להאליל את הדומיה המיוסרת בה שתק הגיבור, ואיך כבש את אנחותיו.
תרגיעו.
מותר לו לצעוק ויותר מזה.
שלא יכבוש את אנחותיו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
יש לי גם חשבון לא פתור עם ה'קבלת ייסורים באהבה', והמהדרים מוסיפים: 'בדומיה'.

עאלק באהבה ובדומיה. מי שכתב את זה, רבע סרטן הוא לא פגש בחיים שלו. ושום כאב גדול יותר מזרת שנתקעת בארון הנמוך (אאוץ!!!).

גידולים ממאירים הם דבר כואב, וכשכואב - צועקים.
תפסיקו כבר להאליל את הדומיה המיוסרת בה שתק הגיבור, ואיך כבש את אנחותיו.
תרגיעו.
מותר לו לצעוק ויותר מזה.
שלא יכבוש את אנחותיו.
לי יש חשבון לא פתור עם באנו לחזק ויצאנו מחוזקים.

עאלק מחוזקים. תנו לבן אדם לכאוב את הכאב שלו. לבכות אותו, לצרוח אותו החוצה. למה עיתונאי צריך להידחף לבית של אסון ולצאת מחוזק עם מזוודות של אמונה? באמת באמת כולם שוחים באמונה ולא בים של דמעות???

זה בדיוק מה שבא לומר הקטע שכתבתי לעיל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
יש לי גם חשבון לא פתור עם ה'קבלת ייסורים באהבה', והמהדרים מוסיפים: 'בדומיה'.

עאלק באהבה ובדומיה. מי שכתב את זה, רבע סרטן הוא לא פגש בחיים שלו. ושום כאב גדול יותר מזרת שנתקעת בארון הנמוך (אאוץ!!!).

גידולים ממאירים הם דבר כואב, וכשכואב - צועקים.
תפסיקו כבר להאליל את הדומיה המיוסרת בה שתק הגיבור, ואיך כבש את אנחותיו.
תרגיעו.
מותר לו לצעוק ויותר מזה.
שלא יכבוש את אנחותיו.
באהבה ובדומיה זה לא לשתוק פיזית, הכוונה שתיקה כלפי שמים. מצד שני, לעתים השתיקה מראה על ייאוש או התעלמות, שמעתי פעם מחולת סרטן ידועה ע"ה שמי שכועס על אלוקים זה סימן שהוא מאמין בכל לבו שהוא המנהל. יש גם אנשים שמטבעם הם סגורים ומופנמים יותר, ולא נראה אצלם צעקות.

קשה לומר, אבל יותר קל לקבל באהבה את הייסורים הגדולים, כי מבינים שיש כאן משהו גדול ושמימי. אבל להפסיד את האוטובוס נשמע לנו כמו פיקשוש של מלאך מדרג ג'. וכן, יש לי זכות לומר את זה אחרי שחייתי שנה שלמה בצל סרטן של אח צעיר (ז"ל). אה, וגם נתקעה לי הזרת בארון, לא פעם.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #26
יש לי גם חשבון לא פתור עם ה'קבלת ייסורים באהבה', והמהדרים מוסיפים: 'בדומיה'.

עאלק באהבה ובדומיה. מי שכתב את זה, רבע סרטן הוא לא פגש בחיים שלו. ושום כאב גדול יותר מזרת שנתקעת בארון הנמוך (אאוץ!!!).

גידולים ממאירים הם דבר כואב, וכשכואב - צועקים.
תפסיקו כבר להאליל את הדומיה המיוסרת בה שתק הגיבור, ואיך כבש את אנחותיו.
תרגיעו.
מותר לו לצעוק ויותר מזה.
שלא יכבוש את אנחותיו.
יש כמה סוגים של קבלת יסורים באהבה.
היה לי דוד שסבל במשך שנה מסרטן בלבלב ובכבד עד של"ע שחל"ח.
אף מילה של טרוניה!!! לא לאשתו ולא לילדיו. הוא ידע בדיוק את המצב שלו, המשיך להגיע לכולל יום יום בתשע בדיוק, עד שכוחותיו לא עמדו לו. זו גם קבלת יסורים באהבה ובדומיה.
קרוב משפחה קרוב מאוד מאוד סובל ממחלה ניוונית כבר 28 שנה. כשהתגלתה המחלה, אמר לו הרופא שיש לו בשורה טובה ובשורה רעה. הטובה, שלא מתים מזה. הרעה, שלא מתים מזה...
מדובר במוות איטי, עם הרבה ייסורי נפש וגוף, התנוונות פיזית וקוגנטיבית, פשוט לעמוד ולבכות רק מלראות אותו.
פעם אחת (!) שמעתי אותו נאנח. זה היה כל כך חריג, שלא התאפקתי מלשאול אותו 'למה אתה נאנח?'
התשובה שלו הממה אותי. כמו בסיפורים.
'אני לא מצליח ללמוד כמו פעם'.
זה שהוא בקושי זז ונאלץ לקבל עזרה בדברים הכי אישיים והכי מביכים לא הוציא ממנו אנחה.
גם כשאדם צועק וצווח מייסורים זה נחשב קבלת יסורים באהבה ובדומיה, כי אם מתוך הכאב הנורא זועקים דברי אמונה ולא שואלים 'למה' ולא באים בטענות כלפי שמיא (ואני לגמרי לא דן את מי שכן בא בטענות! רחמנא ליצלן שלא נהיה במקום הזה...), זה עדיין נקרא דומיה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
באהבה ובדומיה זה לא לשתוק פיזית, הכוונה שתיקה כלפי שמים. מצד שני, לעתים השתיקה מראה על ייאוש או התעלמות, שמעתי פעם מחולת סרטן ידועה ע"ה שמי שכועס על אלוקים זה סימן שהוא מאמין בכל לבו שהוא המנהל. יש גם אנשים שמטבעם הם סגורים ומופנמים יותר, ולא נראה אצלם צעקות.

קשה לומר, אבל יותר קל לקבל באהבה את הייסורים הגדולים, כי מבינים שיש כאן משהו גדול ושמימי. אבל להפסיד את האוטובוס נשמע לנו כמו פיקשוש של מלאך מדרג ג'. וכן, יש לי זכות לומר את זה אחרי שחייתי שנה שלמה בצל סרטן של אח צעיר (ז"ל). אה, וגם נתקעה לי הזרת בארון, לא פעם.
עכשיו שראיתי שהקדמת אותי בחלק מהדברים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
חושבת שגם יש הבדל באיזה שלב מקבלים באהבה.
אם אדם מתכחש לחלק הכואב/אבל שלו, ומדקלם מנטרות, זה לא נקרא!

גם לאבלות יש מקום ביהדות כי אנחנו לא מלאכים! ואנחנו גם לא צריכים להיות!

ואם כבר נפתחה הקופה, אז אותי משגע אלו שאומרים שלגדל ילדים זה לא קשה…
הלו, לא אני אמרתי צער גידול בנים..
כמובן שזה גם כיף, ואנחנו מתים עליהם, אבל ראבק, על מי אתם עובדים? על עצמכם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
גם כשאדם צועק וצווח מייסורים זה נחשב קבלת יסורים באהבה ובדומיה, כי אם מתוך הכאב הנורא זועקים דברי אמונה ולא שואלים 'למה' ולא באים בטענות כלפי שמיא (ואני לגמרי לא דן את מי שכן בא בטענות! רחמנא ליצלן שלא נהיה במקום הזה...), זה עדיין נקרא דומיה.

בהחלט. ואנשים יותר מבינים את זה כשמדובר בכאב פיזי. ובכאב נפשי לכאורה זה בדיוק אותו דבר. יכול אדם להיות אחוז חלילה בצער עצום של אבדן ופרידה, או כל סבל נפשי אחר, והבעת הצער שלו בכי וכדו' יכולה להיות תוך קבלה ואמונה.
להכיר בכאב, גם נפשי, לחוש אותו ולהביע אותו - זה לא נוגד אמונה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
נכון, תמיד הייתה לי ההשוואה בין כאב פיזי לנפשי.
נניח אדם נופל וחוטף זבנג רציני, גם אם לא ירצה להביע כאב, משהו יצא לו מהפה.. אחח, אייייה, או בכי אפילו..
אז למה לא אותו הדבר (בדרכים אחרות כמובן) כשמדובר בכאב נפשי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
לי יש חשבון לא פתור עם באנו לחזק ויצאנו מחוזקים.

תתפלאי, ואולי אפילו תקטלגי אותי כנאיבית, אבל לפעמים מה שנכון - נכון.

וכגודל הציניקניות שלי עצמי - כך זימנה לי ההשגחה יותר יותר מקרים כדי להפריך אותה.

אה, אולי התמונה משתנה בגלל שאני לא עיתונאית?
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
לפעמים פשוט לוקח זמן לעכל ואחרי שאחרוני המנחמים הולכים או אז מתחילה העבודה.
כמובן שלא מכלילה וכמובן ה' נותן כוחות לעמוד בניסיונות..
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
יש לי גם חשבון לא פתור עם ה'קבלת ייסורים באהבה', והמהדרים מוסיפים: 'בדומיה'.

עאלק באהבה ובדומיה. מי שכתב את זה, רבע סרטן הוא לא פגש בחיים שלו. ושום כאב גדול יותר מזרת שנתקעת בארון הנמוך (אאוץ!!!).

גידולים ממאירים הם דבר כואב, וכשכואב - צועקים.
תפסיקו כבר להאליל את הדומיה המיוסרת בה שתק הגיבור, ואיך כבש את אנחותיו.
תרגיעו.
מותר לו לצעוק ויותר מזה.
שלא יכבוש את אנחותיו.
התחלת עם אמא שלי :)
לדעתי היא החזיקה עוד שנתיים רק בגלל שזה היה סוד
אני לא כזה. אבל היא החזיקה את זה אצלה רק כדי שלא ירחמו עליה ולא יסבלו הסובבים.
ויש מה להעריך.
ויש מה לייקר.
נכון שיש כאב צריך לכאוב, אבל אם תקחי כמשל את חני וינרוט, אפשר לתת לכאב ולסבל ביטוי אחר. ולכן דווקא חשוב לייקר, לתת את ההשראה למי שנכנס לסרט(ן) המסוייט הזה.
שלא נדע.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #36
גם לשתוק וגם לבכות, וגם להרגיש גיבורים
וגם להיות בהלם וגם לחוש קרבת השם וגם לצרוח וגם לא לקלוט וגם להיות עסוקים בפרטים הקטנים והמעשיים, וגם איבוד יכולת התפקוד וגם דיבור דיבורים מנותקים, וגם שיתוף וגם הסתרה,
הכל הכל הכל לגיטימי. מתקבל. בלתי שפיט.

לפעמים מגיעים מנחמים או עיתונאים או מבקרים אחרים מבחוץ, ומאלילים התנהגות מסוימת כאילו רק היא לגיטימית. ומחווים עליה דעה ומאדירים אותה. וזו בעיה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #37
נכון שיש כאב צריך לכאוב, אבל אם תקחי כמשל את חני וינרוט, אפשר לתת לכאב ולסבל ביטוי אחר. ולכן דווקא חשוב לייקר, לתת את ההשראה למי שנכנס לסרט(ן) המסוייט הזה.
שלא נדע.

חני וינרוט היא האנטי-תזה של הספדים מליציים. היא הייתה אשה כנה ואמיתית.
השראה אמיתית לחולים ולבריאים גם יחד.
היא לא הסתירה את הכאב ואת הנאכס ואת הפחד ואת השבר.
היא למדה ולימדה איך לחיות ביחד איתם. לא איך להדחיק אותם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
חני וינרוט היא האנטי-תזה של הספדים מליציים. היא הייתה אשה כנה ואמיתית.
השראה אמיתית לחולים ולבריאים גם יחד.
היא לא הסתירה את הכאב ואת הנאכס ואת הפחד ואת השבר.
היא למדה ולימדה איך לחיות ביחד איתם. לא איך להדחיק אותם.
אליה התכוונתי -
שמעתי פעם מחולת סרטן ידועה ע"ה שמי שכועס על אלוקים זה סימן שהוא מאמין בכל לבו שהוא המנהל.
יש איזה ראיון שלה עם קובי מידן, אמור להיות שם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
גם בספר התהילים, דוד המלך מעלה את הקשיים שלו,

פשוט צריך לדעת איך... אבל ברור שהשם הוא הכתובת לכל הכאבים שלנו, אם לא הוא, אז מי כן?

יי, מָה-רַבּוּ צָרָי; רַבִּים, קָמִים עָלָי.

נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי עַד מְאֹד שָׁאַגְתִּי מִנַּהֲמַת לִבִּי
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #40
חני וינרוט היא האנטי-תזה של הספדים מליציים. היא הייתה אשה כנה ואמיתית.
השראה אמיתית לחולים ולבריאים גם יחד.
היא לא הסתירה את הכאב ואת הנאכס ואת הפחד ואת השבר.
היא למדה ולימדה איך לחיות ביחד איתם. לא איך להדחיק אותם.
זהו שהיא לא אנטי תזה, היא השראה בדרך של התמודדות. ויש עוד דרכי התמודדות. אחד מהם הוא אמונה, ללא סייגים. וקבלה מאהבה. בקול ובשקט. בשמחה ובעצב. האמיתית זה הנושא. לא לבלף על אף אחד. אבל אפשר לכוון את ההרגשות. היא אחת ההשראות לזה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה