הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ב"ה.
הטי"תיות שלי קיפצו בצהלה במורד מדרגות הרובע. כמה רעש הן עושות, השם. לרגע שמחתי שאמצע הלילה, כך שהחושך הסתיר את לחיי הלוהטות. אך במחשבה שניה, בחושך הזה הן לא יכלו לראות את המבטים המזהירים ששלחתי לעברן.
סימנתי לשרה, המחנכת המקבילה, שעכשיו תורה להרגיע אותן. ריחמתי עליה, באמת. שתינו רצינו לעשות את הרושם הנכון על התלמידות החדשות שלנו, הרי עבר רק שבוע מתחילת הלימודים.
לא נעים לצאת המורה הקפדנית, זאת שלא מרשה להשתולל, לא מרשה לצעוק בקולי קולות באמצע הלילה, לא מרשה לאכול חטיפים בקולניות בדרך לכותל. לא מרשה, לא מרשה. אבל מישהי חייבת למנוע מהן לעשות את הדברים הללו, וכבר קלטתי את המבטים העוינים של כמה מן החזקות בפעם האחרונה שהערתי להן. אז עכשיו תורה של שרה.
"בנות, בבקשה, שקט. אנחנו בדרך לכותל. לא לקייאקים בירדן או למסלול אתגרי בדרום. בזמן המיוחד הזה, בין כסה לעשור. כבדנה את המקום, ואת עצמכן," שרה ביקשה. אבל בקשתה לא נועדה להיענות. ולא היה לנו מה לעשות בנידון.
הבנות המשיכו לפטפט בקולי קולות ולהצטלם ביחד בקריאות מחרישות אוזניים (לפחות בנושא הזה ראינו את הנולד, ואישרנו להן להביא מצלמות. עדיף מאשר שיביאו בלי רשות).
'א-ל-ו-ל!' רציתי לזעוק באוזניהן, אך לא ידעתי איך זה יתקבל מצידן. וגם לא היינו בכיתה, כך שלא הייתי עושה זאת בכל מקרה. אבל רציתי לטלטל אותן. זה לא המקום ולא הזמן לשיחות חולין, להתלהבות קולנית שכזו. ולא, אני לא מורה כבודה שלא אוהבת להנות ולכייף. רק שכאן ההנאה הזו לא מתאימה.
עברנו את הבידוק בכניסה וכולן קיבלו בחזרה את תיקיהן, שקיותיהן, ובקבוקיהן, כמובן תוך צרחות התלהבות שלא כאן המקום לתארן. נכנסנו למתחם הכותל. האורות נצצו מעלינו, והכותל נגלה במלוא הדרו.
לפתע, הבנות נעצרו. שתקו, מהורהרות. נשמו את האוויר הטהור, המטהר. חשתי את ההתרגשות שלהן. גם התלמידות הסוערות ביותר, אלו שתוך שבוע אפשר לקלוט את אופיין הנלהב, שתקו ביראת כבוד.
"בנות יקרות, יש לכן חצי שעה להתפלל. אחר כך ניפגש בכניסה ונלך ביחד לאולם כדי לשמוע שיחה של הרב אברהם שוורצברג," הודעתי להן.
"המורה?" פנתה אלי תלמידה שאת שמה עדיין לא הכרתי. הרמתי את ראשי.
"מה?"
"אפשר יותר מחצי שעה?" היא אמרה בתחנונים. "עד שהגענו לכותל…"
בנות הכיתה הנהנו בהסכמה. "כן, המורה, בבקשה…"
פניתי אל שרה. "בכוונה תחילה ייחדנו חצי שעה להליכה, למרות שהיא לוקחת רק רבע שעה. נוסיף להן רבע שעה?"
"איך אפשר למנוע את זה מהן?" היא לחשה בהתרגשות. "תראי אותן, את ההשתוקקות שלהן…"
מחאתי כף אל כף כדי להסב את תשומת ליבן. "החלטנו שניתן לכן שלושת רבעי שעה, בתנאי שכשהזמן מסתיים, אתן נאספות במהירות כדי שנגיע לאולם בזמן."
הן הנהנו בהסכמה ובתודה, והסתובבו לכיוון הכותל. ציפיתי לראות אותן רצות לתפוס מקום קרוב לכותל שבו תוכלנה להשעין את ראשן או כיסא לשבת עליו ולרכון מעל ספר תהילים. אך הופתעתי מהאצילות שבה הן התקרבו לכותל. הן הלכו בפסיעות מדודות, בשקט. חייכתי לעצמי, וחשתי שמחה עולה בי. למרות שלא היה לי חלק בשינוי שחל בהן. למרות.
ראיתי אותן מתנועעות עם הסידור, נושאות עיניים לשמיים השחורים, ליונים ההומות מעליהן. הוצאתי את סידורי שלי והתיישבתי על כיסא מזדמן. עצמתי עיניים. השם, תראה את הבנות שלך. תראה איך הן מתפללות, איך הן כובשות את טבען הסוער, בשבילך. איך הן נכבשות על ידי עוצמות הקדושה שיש כאן.
כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, אנא.
הטי"תיות שלי קיפצו בצהלה במורד מדרגות הרובע. כמה רעש הן עושות, השם. לרגע שמחתי שאמצע הלילה, כך שהחושך הסתיר את לחיי הלוהטות. אך במחשבה שניה, בחושך הזה הן לא יכלו לראות את המבטים המזהירים ששלחתי לעברן.
סימנתי לשרה, המחנכת המקבילה, שעכשיו תורה להרגיע אותן. ריחמתי עליה, באמת. שתינו רצינו לעשות את הרושם הנכון על התלמידות החדשות שלנו, הרי עבר רק שבוע מתחילת הלימודים.
לא נעים לצאת המורה הקפדנית, זאת שלא מרשה להשתולל, לא מרשה לצעוק בקולי קולות באמצע הלילה, לא מרשה לאכול חטיפים בקולניות בדרך לכותל. לא מרשה, לא מרשה. אבל מישהי חייבת למנוע מהן לעשות את הדברים הללו, וכבר קלטתי את המבטים העוינים של כמה מן החזקות בפעם האחרונה שהערתי להן. אז עכשיו תורה של שרה.
"בנות, בבקשה, שקט. אנחנו בדרך לכותל. לא לקייאקים בירדן או למסלול אתגרי בדרום. בזמן המיוחד הזה, בין כסה לעשור. כבדנה את המקום, ואת עצמכן," שרה ביקשה. אבל בקשתה לא נועדה להיענות. ולא היה לנו מה לעשות בנידון.
הבנות המשיכו לפטפט בקולי קולות ולהצטלם ביחד בקריאות מחרישות אוזניים (לפחות בנושא הזה ראינו את הנולד, ואישרנו להן להביא מצלמות. עדיף מאשר שיביאו בלי רשות).
'א-ל-ו-ל!' רציתי לזעוק באוזניהן, אך לא ידעתי איך זה יתקבל מצידן. וגם לא היינו בכיתה, כך שלא הייתי עושה זאת בכל מקרה. אבל רציתי לטלטל אותן. זה לא המקום ולא הזמן לשיחות חולין, להתלהבות קולנית שכזו. ולא, אני לא מורה כבודה שלא אוהבת להנות ולכייף. רק שכאן ההנאה הזו לא מתאימה.
עברנו את הבידוק בכניסה וכולן קיבלו בחזרה את תיקיהן, שקיותיהן, ובקבוקיהן, כמובן תוך צרחות התלהבות שלא כאן המקום לתארן. נכנסנו למתחם הכותל. האורות נצצו מעלינו, והכותל נגלה במלוא הדרו.
לפתע, הבנות נעצרו. שתקו, מהורהרות. נשמו את האוויר הטהור, המטהר. חשתי את ההתרגשות שלהן. גם התלמידות הסוערות ביותר, אלו שתוך שבוע אפשר לקלוט את אופיין הנלהב, שתקו ביראת כבוד.
"בנות יקרות, יש לכן חצי שעה להתפלל. אחר כך ניפגש בכניסה ונלך ביחד לאולם כדי לשמוע שיחה של הרב אברהם שוורצברג," הודעתי להן.
"המורה?" פנתה אלי תלמידה שאת שמה עדיין לא הכרתי. הרמתי את ראשי.
"מה?"
"אפשר יותר מחצי שעה?" היא אמרה בתחנונים. "עד שהגענו לכותל…"
בנות הכיתה הנהנו בהסכמה. "כן, המורה, בבקשה…"
פניתי אל שרה. "בכוונה תחילה ייחדנו חצי שעה להליכה, למרות שהיא לוקחת רק רבע שעה. נוסיף להן רבע שעה?"
"איך אפשר למנוע את זה מהן?" היא לחשה בהתרגשות. "תראי אותן, את ההשתוקקות שלהן…"
מחאתי כף אל כף כדי להסב את תשומת ליבן. "החלטנו שניתן לכן שלושת רבעי שעה, בתנאי שכשהזמן מסתיים, אתן נאספות במהירות כדי שנגיע לאולם בזמן."
הן הנהנו בהסכמה ובתודה, והסתובבו לכיוון הכותל. ציפיתי לראות אותן רצות לתפוס מקום קרוב לכותל שבו תוכלנה להשעין את ראשן או כיסא לשבת עליו ולרכון מעל ספר תהילים. אך הופתעתי מהאצילות שבה הן התקרבו לכותל. הן הלכו בפסיעות מדודות, בשקט. חייכתי לעצמי, וחשתי שמחה עולה בי. למרות שלא היה לי חלק בשינוי שחל בהן. למרות.
ראיתי אותן מתנועעות עם הסידור, נושאות עיניים לשמיים השחורים, ליונים ההומות מעליהן. הוצאתי את סידורי שלי והתיישבתי על כיסא מזדמן. עצמתי עיניים. השם, תראה את הבנות שלך. תראה איך הן מתפללות, איך הן כובשות את טבען הסוער, בשבילך. איך הן נכבשות על ידי עוצמות הקדושה שיש כאן.
כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, אנא.
Reactions: נועה noa, מהללו, CynicalExplorer ועוד 40 משתמשים43 //