הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אהלן, תכירו: ג’קי.
אני מאלו ששונאים כחול ואדום. בעיקר כשהם ביחד. מהבהבים. על גג של רכב לבן . בקיצור, הבנתם, אני משחק בשוטרים וגנבים במהדורה של הגדולים, בצד של הגנבים. מבלה את הלילות שלי בתצפותים, מעקבים, פריצות, חלוקות שלל, בריחות, מעצרים, עניינים.
האמת, שיש בקרים (וחשוב שתדעו שהבקרים הם הלילות שלנו, הגנבים), שבהם תופסים אותי נדודי שינה, ויש איזה קול מזלזל מבפנים שצועק 'באמת? ככה אתה הולך להעביר ת'חיים ש'ך? מתפרנס מלקחת לאנשים ת'פרנסה??' אבל אני משתיק את קול הזה, למה מי זה שיתנשא עליי?
השעה עכשיו 2:53 (AM, כן? אתם אוחזים ראש עם המקצוע?) אני וניסים יושבים בהונדה, מחכים לשעה שקבענו. החלון של המטרה שלנו נמצא בול מול השמשה הקדמית – זה שבקומה השלישית, מימין. בטח עוד טחונים שהלילה, הצד הפחות זוהר של המזל יאיר להם פנים - בעזרת הצוות המסור שלנו. איך אומר תמיד ניסים? "אנחנו עוזרים להם לממש ת'ביטוח, אם לא אנחנו, איך יממשו?" וואלה, צודק. תמיד היה חד כמו הקיסם שחתם קבע בין השיניים שלו.
3:00. יוצאים לדרך.
ניסים ואני – כבר מהילדות, כמו הגה וגלגלים. כל אחד עושה את העבודה שלו בשקט, וביחד – העניינים זזים כמו שצריך. הוא יוצא בתנועות של נמר. תמיד אני נהנה להישאר רגע להסתכל עליו יוצא לפני. מקצוען הבחור. מכאן, הכל לפי התכנית - אני עולה לדירה והוא נשאר למטה, להזהיר על כל צרה (משטרה, לצורך העניין) שלא תבוא.
אוקיי. קומה ראשונה. שנייה. שלישית. הדלת הראשונה מימין. מניח יד על הידית, עוצר רגע לשאוף רבע ליטר חמצן ולשחרר, מפעיל על המנעול את הטריק הישן והטוב – ההוא שאבא לימד אותי בטקס רב משמעות לפני הפעם הראשונה ששלח אותי לגנוב. ו-הופ, הדלת נפתחת. פוסע פסיעה שקטה פנימה. בית פשוט, ביתי, עם סימנים ברורים לילדים בשטח. מתקדם, נזהר לא להתקל באיזה צעצוע. נכנס למטבח. שם, בדיוק מעל המקפיא, אמור להיות ארון תמים שבתוכו מסתתרת כספת. ככה לחש לי הגורילה. על האינפורמציה הזאת הוא אמור לקבל אחוז גדול ממה שנמצא בכספת. לך תדע מאיפה הוא משיג את הנתונים שלו. אבל מנסיון – הגורילה יודע על מה הוא מדבר.
לוקח כיסא ומניח בשקט הכי קרוב למקרר. מרים רגל אחת, וקופא.
תמונה משפחתית תמימה על המקרר גורמת לעיניים ולפה להיפתח ולהיסגר בתדהמה.
צ'יקו!
***
הם היו חברים טובים טובים. כאלו ששום דבר לא יכול להפריד ביניהם. או שכך לפחות חשבו לפני שהחיים צחקו להם בפרצוף.
שעות על גבי שעות בילו יחד ברחבה המוזנחת. נהנו להעביר את הימים והלילות חסרי התוכן במשחקים, התקוטטויות, ודיבורים על כל נושא שבעולם.
בדבר אחד היו חלוקים ביניהם. ג’קי תמיד סיפר בגאווה לצ'יקו על עוד טריק של פורצים שאבא שלו, המקצוען, לימד אותו. וצ'יקו מצידו היה מגלה חוסר עניין ומצהיר עם ברק בעיניו שהוא – לא יהיה כמו כל השכונה הזאת. הוא לא יבזבז את כל החיים שלו על לגנוב ולשקר ולרמות. הוא לא יכניס את עצמו לסטטיסטיקות של בוגרי שכונות הפשע. הוא יעשה משהו עם עצמו - הוא ילמד מקצוע, יעבוד כמו בן אדם. יגור בשכונה נורמלית. יהיו לו אשה טובה וילדים שילכו לבית הספר ויחזרו לבית אמיתי, חם -יגדלו כמו שילדים אמורים לגדול. לא כמוהם.
ג’קי היה צוחק ואומר לו שאין לו סיכוי, ושבסוף גם הוא יהיה כמו כולם. ככה אבא צחק ואמר - כשסיפר לו ג'קי על החלומות של צ'יקו.
ואז, בלילה אחד מעונן, אבא של צ'יקו 'הלך' באיזו קטטה שטותית אפופת אלכוהול, עשן וסמים, שהתלקחה ואיבדה שליטה.
לא הרבה זמן אחרי המקרה ההוא, צ'יקו אמר לג’קי שאמא שלו אומרת שהם חייבים לעזוב. היא לא יכולה לראות כל יום בעיניים את האנשים שגרמו לאבא שלו למות. והם אכן הלכו –ארזו את מעט הדברים שהיו להם ועזבו, לאנשהו. צ'יקו לא ידע לומר לאן, ולג’קי היה נראה שגם לאמא של צ'יקו לא היה מושג.
ג’קי עמד ברחבה כשהם עזבו, הביט בהם מתרחקים אל הלא נודע. ורגע לפני שכבר לא ראה אותם, צ'יקו סובב את ראשו לאחור, והביט בג’קי, בעיניו ייאוש ותקווה. ומבלי שצ'יקו יאמר מילה, שמע אותו ג’קי זועק: "אני לא אתן לעליבות החיים לנצח, אתה עוד תראה, אני אעשה משהו עם החיים האלו שלי!"
עברו מאז שנים. לפעמים עוד מכה בו המשפט ההוא, מכה בליבו עד זוב דם, אבל ג’קי דואג להשתיק אותו עוד בטרם מגיע לסיומו, חוזר לתכנן את הפריצה הבאה.
***
הפסקת נוסטלגייה, חזרתי.
אני מחזיר את הכסא בזהירות למקום, יוצא מהבית, סוגר את הדלת, יורד את 3 הקומות. הכל בתנועות מכניות. ניסים עומד מאחורי דיקט סדוק שנשען על קיר ליד הבניין. אני זורק לכיוונו: "זה צ'יקו". ולא מחכה לראות את התגובה שלו. אני ממשיך ללכת, אין לי מושג לאן. כל מה שאני רואה מול העיניים שלי זה את התמונה על המקרר, ואת כל מה שהיה בה – חום, משפחתיות, אהבה, שפיות, הבטחה שקויימה, חלום שהתגשם.
כשאני מרים את העיניים, אני רואה רמזים חיוורים לזריחה שמתקרבת בצבעי אדום וכתום. ומשום מקום אני שומע את עצמי ממלמל: "אני הולך לעשות משהו עם החיים האלו שלי" ויש מצב שאני מדמיין , ואולי זאת בכלל היתה הרוח. אבל אני כמעט בטוח שראיתי את אחד העלים על העץ שמולי קורץ לכיווני, מהנהן בעידוד ונעלם חזרה בין שאר העלים.
אני מאלו ששונאים כחול ואדום. בעיקר כשהם ביחד. מהבהבים. על גג של רכב לבן . בקיצור, הבנתם, אני משחק בשוטרים וגנבים במהדורה של הגדולים, בצד של הגנבים. מבלה את הלילות שלי בתצפותים, מעקבים, פריצות, חלוקות שלל, בריחות, מעצרים, עניינים.
האמת, שיש בקרים (וחשוב שתדעו שהבקרים הם הלילות שלנו, הגנבים), שבהם תופסים אותי נדודי שינה, ויש איזה קול מזלזל מבפנים שצועק 'באמת? ככה אתה הולך להעביר ת'חיים ש'ך? מתפרנס מלקחת לאנשים ת'פרנסה??' אבל אני משתיק את קול הזה, למה מי זה שיתנשא עליי?
השעה עכשיו 2:53 (AM, כן? אתם אוחזים ראש עם המקצוע?) אני וניסים יושבים בהונדה, מחכים לשעה שקבענו. החלון של המטרה שלנו נמצא בול מול השמשה הקדמית – זה שבקומה השלישית, מימין. בטח עוד טחונים שהלילה, הצד הפחות זוהר של המזל יאיר להם פנים - בעזרת הצוות המסור שלנו. איך אומר תמיד ניסים? "אנחנו עוזרים להם לממש ת'ביטוח, אם לא אנחנו, איך יממשו?" וואלה, צודק. תמיד היה חד כמו הקיסם שחתם קבע בין השיניים שלו.
3:00. יוצאים לדרך.
ניסים ואני – כבר מהילדות, כמו הגה וגלגלים. כל אחד עושה את העבודה שלו בשקט, וביחד – העניינים זזים כמו שצריך. הוא יוצא בתנועות של נמר. תמיד אני נהנה להישאר רגע להסתכל עליו יוצא לפני. מקצוען הבחור. מכאן, הכל לפי התכנית - אני עולה לדירה והוא נשאר למטה, להזהיר על כל צרה (משטרה, לצורך העניין) שלא תבוא.
אוקיי. קומה ראשונה. שנייה. שלישית. הדלת הראשונה מימין. מניח יד על הידית, עוצר רגע לשאוף רבע ליטר חמצן ולשחרר, מפעיל על המנעול את הטריק הישן והטוב – ההוא שאבא לימד אותי בטקס רב משמעות לפני הפעם הראשונה ששלח אותי לגנוב. ו-הופ, הדלת נפתחת. פוסע פסיעה שקטה פנימה. בית פשוט, ביתי, עם סימנים ברורים לילדים בשטח. מתקדם, נזהר לא להתקל באיזה צעצוע. נכנס למטבח. שם, בדיוק מעל המקפיא, אמור להיות ארון תמים שבתוכו מסתתרת כספת. ככה לחש לי הגורילה. על האינפורמציה הזאת הוא אמור לקבל אחוז גדול ממה שנמצא בכספת. לך תדע מאיפה הוא משיג את הנתונים שלו. אבל מנסיון – הגורילה יודע על מה הוא מדבר.
לוקח כיסא ומניח בשקט הכי קרוב למקרר. מרים רגל אחת, וקופא.
תמונה משפחתית תמימה על המקרר גורמת לעיניים ולפה להיפתח ולהיסגר בתדהמה.
צ'יקו!
***
הם היו חברים טובים טובים. כאלו ששום דבר לא יכול להפריד ביניהם. או שכך לפחות חשבו לפני שהחיים צחקו להם בפרצוף.
שעות על גבי שעות בילו יחד ברחבה המוזנחת. נהנו להעביר את הימים והלילות חסרי התוכן במשחקים, התקוטטויות, ודיבורים על כל נושא שבעולם.
בדבר אחד היו חלוקים ביניהם. ג’קי תמיד סיפר בגאווה לצ'יקו על עוד טריק של פורצים שאבא שלו, המקצוען, לימד אותו. וצ'יקו מצידו היה מגלה חוסר עניין ומצהיר עם ברק בעיניו שהוא – לא יהיה כמו כל השכונה הזאת. הוא לא יבזבז את כל החיים שלו על לגנוב ולשקר ולרמות. הוא לא יכניס את עצמו לסטטיסטיקות של בוגרי שכונות הפשע. הוא יעשה משהו עם עצמו - הוא ילמד מקצוע, יעבוד כמו בן אדם. יגור בשכונה נורמלית. יהיו לו אשה טובה וילדים שילכו לבית הספר ויחזרו לבית אמיתי, חם -יגדלו כמו שילדים אמורים לגדול. לא כמוהם.
ג’קי היה צוחק ואומר לו שאין לו סיכוי, ושבסוף גם הוא יהיה כמו כולם. ככה אבא צחק ואמר - כשסיפר לו ג'קי על החלומות של צ'יקו.
ואז, בלילה אחד מעונן, אבא של צ'יקו 'הלך' באיזו קטטה שטותית אפופת אלכוהול, עשן וסמים, שהתלקחה ואיבדה שליטה.
לא הרבה זמן אחרי המקרה ההוא, צ'יקו אמר לג’קי שאמא שלו אומרת שהם חייבים לעזוב. היא לא יכולה לראות כל יום בעיניים את האנשים שגרמו לאבא שלו למות. והם אכן הלכו –ארזו את מעט הדברים שהיו להם ועזבו, לאנשהו. צ'יקו לא ידע לומר לאן, ולג’קי היה נראה שגם לאמא של צ'יקו לא היה מושג.
ג’קי עמד ברחבה כשהם עזבו, הביט בהם מתרחקים אל הלא נודע. ורגע לפני שכבר לא ראה אותם, צ'יקו סובב את ראשו לאחור, והביט בג’קי, בעיניו ייאוש ותקווה. ומבלי שצ'יקו יאמר מילה, שמע אותו ג’קי זועק: "אני לא אתן לעליבות החיים לנצח, אתה עוד תראה, אני אעשה משהו עם החיים האלו שלי!"
עברו מאז שנים. לפעמים עוד מכה בו המשפט ההוא, מכה בליבו עד זוב דם, אבל ג’קי דואג להשתיק אותו עוד בטרם מגיע לסיומו, חוזר לתכנן את הפריצה הבאה.
***
הפסקת נוסטלגייה, חזרתי.
אני מחזיר את הכסא בזהירות למקום, יוצא מהבית, סוגר את הדלת, יורד את 3 הקומות. הכל בתנועות מכניות. ניסים עומד מאחורי דיקט סדוק שנשען על קיר ליד הבניין. אני זורק לכיוונו: "זה צ'יקו". ולא מחכה לראות את התגובה שלו. אני ממשיך ללכת, אין לי מושג לאן. כל מה שאני רואה מול העיניים שלי זה את התמונה על המקרר, ואת כל מה שהיה בה – חום, משפחתיות, אהבה, שפיות, הבטחה שקויימה, חלום שהתגשם.
כשאני מרים את העיניים, אני רואה רמזים חיוורים לזריחה שמתקרבת בצבעי אדום וכתום. ומשום מקום אני שומע את עצמי ממלמל: "אני הולך לעשות משהו עם החיים האלו שלי" ויש מצב שאני מדמיין , ואולי זאת בכלל היתה הרוח. אבל אני כמעט בטוח שראיתי את אחד העלים על העץ שמולי קורץ לכיווני, מהנהן בעידוד ונעלם חזרה בין שאר העלים.
נערך לאחרונה ב:
