חַבּוּרֶה פרקים 2-3-4-5
בבית הכנסת התימני לא התפללו שחרית בימות החול, וכשנכנסנו אליו בבוקר הוא היה אפלולי ומהביל אחר תנומת הלילה.
התחלתי להדליק אורות.
"מספיק הפלורסנט הזה", אמר ר' נפתלי, "זה רק אנחנו פה".
"מה פתאום רק אנחנו?!" התקוממתי כשאני מדליק שורה אחרי שורה את התאורה, כולל כל הספוטים והנברשות, " אתה לא רואה שבית הכנסת מלא מפה לפה".
העמדתי לו סטנדר כבד לפני ארון הקודש.
דפקתי בחוזקה על השולחן וצעקתי: "שקט רבותיי, שקט! הרב רוצה להתחיל..."
ר' נפתלי הסיר את הכובע, נעמד מאחורי הסטנדר, הניח לפני צרור ניירות, וכשידיו תופסות בסטנדר משני צדיו, התחיל לדבר.
"הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך..."
"לא שומעים". קרא מישהו מהקהל. או ליתר דיוק - מישהו שהוא הקהל.
ר' נפתלי הרים במקצת את קולו.
ה'קהל' סימן בידיו כלפי מעלה, "יותר חזק, יותר חזק".
בלית ברירה הגביר את קולו למקסימום, וכפועל יוצא, באופן טבעי נשא את ידו בתנועה דרשנית.
אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, אמרו חכמינו, ואכן שריריו התרפו, גבו הזדקף וסומק התלהבות צבע את לחייו. והוא החל לפסוע מצד לצד תוך כדי נאום, וחבט על הסטנדר בסוף כל משפט חשוב.
כשר' נפתלי התחיל את השלב בו הוא מרצה את רעיונותיו שלו, הגיע תורי. לתקוף.
"אם שחרוריתא דאשייתא נחשב נזק רק כלפי ההתחייבות מה ההוא אמינא להקשות מזורק מטבע?" קראתי
ר' נפתלי עצר את הילוכו. חזר אל הסטנדר והציץ בניירותיו, אחר כך לפת את זקנו ואמר: "צריך לומר שבהוא אמינא עדיין סברנו שזה נחשב נזק בעצם".
"אבל אם כך במה הם נחלקו?" המשכתי לתקוף.
ר' נפתלי שיחק מספר שניות בכפתור העליון של חולצתו ואמר: "המקשן הבין בטעות שהמחלוקת היא כמו הבנת הנתיבות".
"ומה גרם לו לשנות את דעתו במסקנא? הרי את הסברא של הקיפא יתירא הוא כבר ידע בהתחלה, אחרת היה צריך לשאול ישר על הברייתא".
"צריך לדחוק שהוא העדיף להקשות על חצר כי זה יותר מצוי".
לא אמרתי לו שאפשר ליישב בלי לדחוק, לפי מה שחידשתי אתמול בלילה. עכשיו זו ההצגה שלו, לא שלי.
קולו של ר' נפתלי המשיך להדהד בהיכל הגדול מתגלגל על פני שורות הספסלים הריקים שבין הספרייה הגדולה שמימין למחיצות המסורגות של עזרת הנשים שמשמאל. והניסיונות שלי להתקיל אותו, נהדפו כלאחר יד במפל מלל בוטח מתוך תנופת הנאום הקודחת שאחזה בגוף הצנום המתהלך שאננות נוכח ארון הקודש בעיניים בורקות, בשפתיים דולקות ובאגודלים מסתובבים.
"ובדיוק בגלל זה, רבותיי. הנתיבות לשיטתו בהלכות גנבה לא יכול להסביר כמו הקצות שמשלמים על הנאה רק בגלל החיסרון", קרא לבסוף ר' נפתלי בתרועת ניצחון, התכופף אל הסטנדר, פשפש קצת בניירות שלו, הזדקף ואמר: "טוב, נעצור כאן".
"שכויח!" צעקתי.
הקול הדהד בחלל בית הכנסת.
כי לא הייתי היחיד שצעק.
מחיצת עזרת הנשים זזה לאיטה.
"אל תכעס עלי" אמרתי לו.
שלושים ושבעה אברכים יצאו מעזרת הנשים והקיפו את ר' נפתלי. "שכויח" "שכויח" "שכויח" "נפלא, פשוט נפלא".
הוא לא הספיק להיות הרבה זמן בהלם, מיד נסחף בבליל ההערות, בקשות ההבהרה, קושיות, סייעתות, ובעיקר מחמאות.
מחמאות על התוכן, על צורת ההגשה, על הסדר, על ההברקות, ועל העמידה הנחושה בפני ההתקפות.
בדיוק כפי שהנחיתי אותם מראש.
***
הנושאים החמים
Reactions: שמואלזון1 //