עזרה ט' באב

[אין על עם-ישראל]

למי שיש קובץ הלכות ברורות מתומצתות לבוקר (צחצוח שיניים וכו') של תשעה באב

מה יש צד שמותר?

 

[פייבל אשרינו]

להרגיש יותר עצבות

זה לא צריך להיות ח"ו עצבות, אלא לב שבור, ותקווה עצומה!

 

[משה אהרן גולד]

שלום,
אשמח אם למשהו יש כמה מילים לכתוב על ט' באב כדי להתחבר יותר ליום הזה, להרגיש יותר עצבות.
אפשר להפנות למאמרים באינטרנט.
תודה מראש

ממליץ מאוד לקרוא הכל!

על מה אבלים בת"ב? על שחרב ביהמ"ק?

אשמח אם ת"ח וחברי הפורום יסבירו לי על מה בדיוק אנו מתענים. זה שמתענים על חורבן בית המקדש ידוע לי אך לא מובן לי כ"כ [מתנצל על הלשון] מה הפסדנו בזה שנחרב בית המקדש? ואם תבוא ותאמר "ברור על זה שהשכינה בגלות וכו'" תשובתי תהיה שעל זה אנו אמורים להיות אבלים כל השנה לא לשמוע שירים כל השנה וכו'... כל...

tora-forum.co.il

 

[אפכא מסתברא]

מי שיש לו חברים שאינם שותו"מ ומתעניינים בתשעה באב - קובץ הלכות מתומצת:

 

[מערבבנו הידוע]

הכרתי מישהי שעלתה לארץ בהיותה בת 17 היא זכרה כמובן את כל הפרטים על החיים בחו"ל ,פעם היא סיפרה שכשהם היו בחו"ל כל הזמן אמרו להם זה זמני בסוף נעלה לארץ וזה כבר היה נשמע נדוש ואז זה קרה פתאום וכולם עלו לארץ, היא אמרה אותו דבר שאנחנו אומרים יבוא משיח זה נשמע דיבורים ואצל הרבה אנשים אין לזה שום הרגשה מוחשית רק דיבורים אבל בסוף פתאום הוא יגיע אז אין לנו מה להתייאש
בנימה אישית בתיאור אגדות החורבן מבינים שהמחלוקת הפנימית גמרה את העם ואף הביאה לזה שהבריונים שרפו את כל המזון לרעב ולהרג עצמי עד שהרומאים יכלו להם
המחלוקת התחילה על ידי אנשים שקצו בשלטון הכוהנים הנכבדים והשרים שהיו בעלי שררה כמו שמספרת הגמרא שעבדיהם היו חובטים את העם במקלות והם היו מטבע הדברים אלו שבשלטון מצד הרומאים דבר שהביא למרד בהם וברומאים ולסיבה שהעם לא הקשיב לחכמים להיכנע כיון שאז הם לא היו בשלום אלא תחת עול בעלי השררות
אחר כך היו גם בין כנופות הריקים והפוחזים (בלשון חז"ל בריונים) מלחמות פנימיות בין אלו שהתבצרו בעיר לבין אלו שהתבצרו בהר הבית הם שרפו אחד לשני את מחסני המזון והרגו זה את זה במאבק עד כמה להילחם בעוז ברומאים
חז"ל מגלים שפשוטי העם למרות שהיו תחת שלטון בעלי השררה שהיו אף גוזלים אדמות כמבואר בחז"ל לא רצו להילחם רק אמרו הבריונים שילחמו אנחנו מקשיבים לדעת תורה ואז הבריונים לא נתנו לצאת מירושלים ושרפו את מחסני המזון כדי שכולם יהיה להם הכרח להילחם
הדבר שגרר את המלחמה מול הרומאים-שנאת החינם שהביאה את מעשה קמצא ובר קמצא היא הייתה הגורם לחורבן העיר מתוכה עד כדי ניצחון הרומאים ושריפת בית אלוקנו
דווקא בימים שאנחנו יכולים למשש בידיים את הסיפור הזה לראות איזה מלחמה נוצרת בהתגוששות בין אנשי הכוח בעם לבין אלו שרוצים גם אופן לביטוי עצמי ואיזה אסון זה אנחנו צריכים פחות תזכורות לאיך להרגיש את החורבן הסיפור הולך וקורה מול עינינו בתקווה שלא בסוף ייוצר כאן חורבן על ידי אויבים מבחוץ
אין מה להשוות בין מה שקורה היום לאסון הנורא שהובילה ההתגוששות בזמן סוף בית שני זה הביא לחורבן בית השם זה סיבה לצער שאין כדוגמתו אבל רק רציתי לקרב את הדברים לשכל
בתקווה שדורנו לא יהיה כלול במאמר חז"ל כל דור שלא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו ויבוא משיח צדקנו במהרה בימינו אמן

 

[פפיון יפה]

ממליצה מאד מאד להקשיב לשיחות הינוקא (רבי שלמה י'הודה בארי שליט"א) בנושא בית המקדש בעיקר. הוא מסביר בצורה מדהימה, מתוקה וקלה כמה החסר משמעותי ופשוט מרגישים שזה הדבר הכי מתוק בעולם. החסר יכאב לנו יותר! על זה מתאבלים - על החסר שאנחנו בקושי זוכים וזוכרים להרגיש!

יש לך קישור /טלפון?

 

[אבורם]

אומרים קינות וחושבים על הים? הסרטון שיכניס אתכם לאווירת החורבן

איך נער של שנת תשפ"ג עם כל הבלבולים והניתוק עדיין מצליח להתחבר אל המקום הכי עמוק של חורבן בית המקדש? • ישיבת שערי יצחק בקטע וידאו מדהים, המתאר את המחשבות של בחור הישיבה, שמצליח בסופו של דבר לחוש את צער הגלות

www.jdn.co.il

 

[האגריד -בוצי פוליקמן]

וואו ממש תודה על האשכול, הוא יהיה לנו ממש שימושי -או הלוואי ולא יהיה שימושי, אמן!
האם יש הרצאות / סיפורים על החורבן / ירושלים לילדים /נערים?
אשמח מאוד
תודה

מידע שימושי - אשכול תשעה באב

כאן כל ההרצאות שידורים חיים, סרטונים, הרב גולדווסר,שואה, חורבן הבית וכו כל מה שאפשר ונכון לעשות בתשעה באב.

www.prog.co.il

 

[ברטה]

העלתי כאן במאמרים שיר שכתבתי בעקבות הרגשה שהייתה לי על הסינטטיות באבלות האמיתית,
כזו סינטטיות שמצריכה 'היתר מיוחד לשיר שירי רגש' מול החורבן החי, בעיצומו של יום ת"ב...
מצורף:

יְרוּשָׁלַיִם

יְרוּשָׁלַיִם/ 1. עֵינָם זוֹלְגוֹת דִּמְעָה נְגֹהוֹת מִדִּמְעוֹתַיִךְ בִּכְלוּב לִבָּם קְרִיאָה קוֹרְעֵי קְרִיעָה אֶל מוּל קְרָעַיִךְ מָתַי יָבוֹא וְיִתְאַסֵּף הֲמוֹן קוֹל יְגוֹנַיִךְ 2. יוֹם לָבַשְׁתְּ מַלְכוּת בְּשַׁלְוַת אַרְמְנוֹתַיִךְ יוֹם...

www.prog.co.il

 

[יואו]

אשכול מרגש
מי כעמך ישראל

 

[יאט]

מידע שימושי - אשכול תשעה באב

כאן כל ההרצאות שידורים חיים, סרטונים, הרב גולדווסר,שואה, חורבן הבית וכו כל מה שאפשר ונכון לעשות בתשעה באב.

www.prog.co.il

למה לא נפתח?

 

[הצ'ייסר]

למה לא נפתח?

 

[טחינה גולמית]

קרדיט: ZELIGAMZALEG

הלו, אבא, זה אני ישורון.
אני יודע שאתה שומע את ההודעות שאני משאיר לך.

אבא, אני ממש מתבייש להגיד לך את זה.

אני נזכר ביום הזה.
היום בו פיטרת אותי מהמפעל שלך.
אני יודע שהייתי אשם. עשיתי נזקים עצומים למפעל שלך, ופגעתי בשם הטוב של החברה שלך. בעצם עבדתי בשירות המתחרים שלך.
פגעתי בכל האמון שנתת לי כבנך בכורך.

אני מבין שעשית את זה לטובתי. לא היתה ברירה היית חייב לחתוך.
אני זוכר איך אמרת לי אז: כשתתקן את מה שעשית- תוכל לחזור.

מאז, בשנים הראשונות לא עבר יום שלא חשבתי עליך.
שלא התגעגעתי לימים ההם, בו ישבנו יחד רק שנינו במשרד שלך. בפגישות בנושאים העומדים ברומו של עולם.
אני לא מצליח להבין איך הייתי טיפש כל כך, ופעלתי נגדך.

אבא.
אני יודע שאתה מקשיב להודעות שאני משאיר לך.
אני יודע שלמרות שאתה לא מראה את זה בפירוש- אתה דואג לי.
שכל מיני סכומים שנכנסים לבנק עם שמות שאני לא מכיר- הם בעצם שלוחים שלך.
גם מקומות העבודה שלי היום- אני מניח שזה בזכות דברים שפעלת מאחורי הקלעים.
ועדיין- אני מחכה לתקופה בה הכל היה בדרך של קירבה. פנים בפנים.

הבעיה הגדולה, אבא, ואני מתבייש שאני אומר לך את זה, היא שבזמן האחרון אני כבר התרגלתי.
כן, יש לי חיים חדשים.
יש לי עבודה, יש לי משפחה, בא נאמר שביום יום אני מרגיש שטוב לי.
לא נעים לי להגיד אבא, אבל אני צריך להתאמץ כדי להתגעגע אליך.
אבל אבא, אני לא אומר את זה סתם. התחושה הזו היא התחושה הכי מרה.

כי אני יודע שלא באמת טוב לי, בלי להיות אתך בקשר.
כי אני יודע שאתה מחכה לחדש את הקשר הזה.
אבל מה אני אגיד לך אבא, אני פשוט... לא מגיע לזה.
אני עסוק בכל כך הרבה דברים.
יש מדי פעם דברים שמזכירים לי אותך, כל מיני קשיים שאני יודע שאם הייתי לידך היו נגמרים ברגע.
אבל דווקא הדברים האלו, הם בסופו של דבר משכיחים אותך ממני. אני מוצא את עצמי מתעסק רק בהם. ושוכח לתקן את השורש.

ניסיתי לפנות לי איזה יום להתעסק רק בך.
לנסות לתקן את כל הנזקים שעשיתי במפעל, בתדמית של החברה.
בנתיים הענינים כבר יצאו משליטה. אני לא יודע איך אוכל לתקן כאלו נזקים.
אבל היום הזה עזר משהו.
לפחות הוא הגביר את המודעות שלי.

אבל אני בטוח אבא, שאם אני אעשה מה שאני יכול- אתה תקבל את זה.
כי תמיד היית כזה, אבא.
תמיד כשכעסת עלי הרגשתי את האהבה שלך שמסתתרת.

אז אבא, אני רוצה שתדע, שאני לא באמת שכחתי אותך.
אני לא רוצה להגיד שלך שתפסיק לעזור לי מרחוק ובדרכים העקיפות, ואז אולי אני אחשוב עליך יותר. כי לא בטוח שזה מה שיעזור.

אבא, יש לך רעיון בשבילי?! כי אני כבר לא יודע מה לעשות.
אבא... אתה שומע שאני בוכה...
אבא... אולי תענה לי?

 

[שושן חוחים]

בקעי בת ציון

את שערי הדמעה

ליום בא יבא

הגאולה השלמה.

איבדנו,

מה נאמר ומה נדבר

איבדנו מלכות

ובעוונות חיץ הורם

חומה גבוהה ובצורה,

הפילי תחנון לפרצה

עוד יושיע.

פרצי בבכי

לקטי דמעותיך

מר ונורא יום

בו כילה ד' חרון אפו.

ומאז לא זכינו

להוד אמיתי

עוד השמש ממתינה

לזריחה.

שוממת הארץ

שומם גם הלב

מצפים לתקומה

ונזכה.

גם נדבר ועוד נשוח

ליבנו דווה

לא יביעו מילים

לא מספיק תיאורים

על רגשות שבפנים חתומים.

רק לשאת עיניים למעלה

ולדמוע.

להעתיר ותמיד להתפלל

שיתגדל ויתקדש.

 

[ברטה]

מצרף שיר נוסף שהעלתי למאמרים אך עדיין לא אושר:

חֻרְבָּן/
יש אשר יגון נוקב, יש ונאמנו פצעי אוהב, יש וחֲרֵבוֹת חומות הלב, אין חומה, אך יש כאב.
אך יש והיגון כבר לא נוקב, יש ונסתתמו מעיינות כאב, יש והחורבות חומה ללב, יש חורבן, אך אין כאב.

בְּלֵב הָעוֹלָם שׁוֹתֶתֶת לָהּ אֶבֶן
אַדְמַת סְדוּקָה,
רוֹעֶדֶת,
גּוֹנַחַת
בְּלֵב הַכֹּל צְקוֹנָה,
אַט אַט חָדַר
הַמִּבְּלִי אֵין אֲרֻכָּה,
אֶשָּׁאֵר חֲרוּכָה וְרוֹתַחַת?!

בְּפֶה אִלֵּם יֶהֶמָּיוּ,
מְבַקְּשֵׁי רִשָּׁיוֹן
מֻכֵּי רַכָּה בַּבֶּטֶן,
נוֹשְׂאֵי עַל לֵב מַכָּה
מִבְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם יִנְהָיוּ,
דְּבוּקֵי רַעְיוֹן
זְהוֹרִית כְּרוּכָה כְּפֶתֶן,
לְשׁוֹנָם חִכָּם דָּבְקָה

דּוֹרוֹת יוֹרְדֵי דּוֹרוֹת,
גּוֹמְעֵי מֶרְחָק
הֵשִׁיבוּ לֵב לַהֶעְדֵּר,
בִּלְוָיָתוֹ הַכֹּל קְרוֹבָיו
גָּלוּת גָּלְתָה גָּלוּת,
וּשְׁאֵרָהּ נִמְחַק
הֵשִׁיבוּ לֵב מֵהֵעָדֵר,
הֵשִׁיבוּ לֵב מִכְּאֵבָיו

 

[אביגילושש]

מכתב מרגש מתפרסם הבוקר (ראשון - ט' באב) של אביו של הילד יוסף מרדכי קדוש ז"ל, שנפטר לבית עולמו לפני כחצי שנה מהמחלה הקשה.
הוא פונה לקב"ה ומספר על ההתמודדות עם האובדן. יוסף מרדכי קדוש ז"ל ניצח שלוש פעמים את המחלה הארורה,
אך בפעם הרביעית רצה הקב"ה והוא השיב את נשמתו ליוצרה.
כך כתב האב: היום תשעה באב, אני רוצה לבא לנחם אותך ולהשתתף בצערך, איבדת את היקר לך מכל - בית מקדשך.
אך אינני יודע מה להגיד לך, חשבתי לומר לך מה שאמרו לנו כשהילד שלנו נפטר:
"תנוחם מהשמיים" אבל לך? השמיים והארץ שלך!
"תהיה חזק"? כוחך וגבורתך מלא עולם!
ממשיך האב השכול וכותב: לא רק שאני לא מוצא את המילים הנכונות, אני גם לא זכיתי להיות שם כשבית המקדש היה קיים, לא ראיתי את הכוהנים בעבודתם ולווים בזמרם.
אין לי את האפשרות להרגיש באמת את הצער הגדול שלך.
"אבל דבר אחד אני יודע" מציין האב,
ואני כותב לך את זה עם ים של דמעות על המקלדת שלי:
אני יודע, שאתה גם מתגעגע לדבר שהיה הכי אהוב לך, שאתה גם רוצה לראות את מה שהיה לך ואיננו, שאתה גם מחכה שיבשרו לך - שבית המקדש הגיע, שאתה גם בוכה בסתר ואף אחד לא רואה את זה, שאתה רוצה שנבין את הכאב שלך ואנחנו לא יכולים. השנה זו הפעם הראשונה שהתחלנו לקבל מושגים חדשים:
מהו אובדן, מהי אבידה שמחפשים ולא מוצאים. ממשיך את מכתבו וכותב:
סליחה אלוקים, שכל שנה לא הרגשנו את כאב הגעגוע שלך לבית מקדשך,
כואב לנו שהיינו צריכים לקבור ילד בשביל להרגיש את צערך. אתה רואה אותי בכל יום,
איך שאני נוסע ומתיישב ליד הקבר של הילד, מתגעגע אליו, רוצה לראות אותו, ומחכה לו, זר לא יבין זאת, אבל אני, ביחד עם אשתי ושלושת האחים של יוסף מרדכי יודעים שנראה אותו הכי מאוחר אחרי 120 שנה שלנו בלבד.
אבל אתה בורא עולם, עברו כבר 1955 שנים ואתה עדיין לא רואה את בית מקדשך,
1955 שנים שאתה בגעגוע ליקר לך מכל, 1955 שנים שאתה עדיין בוכה בסתר, 1955 שנים שאתה רוצה שנבין את הצער שלך, 1955 שנים שאתה מחכה שנבשר לך שבית המקדש הגיע.
וואו!
כמה כח של סבלנות יש לך לעם ישראל שישובו אליך חזרה,
כמה אהבה יש לך אליהם כשאתה סומך על רצונם הפנימי.
מבטיח לך אלוקים, מהיום ירושלים בעיניי זה לא רכבת הקלה, והכותל המערבי זה לא צילום משפחתי.
ירושלים - בעיניי זה כמו בית העלמין, היו בה חיים של עם ישראל בתפארתו והיום היו צריה לראש

 

[tamar1706]

מעבירה---

מוצאי שבת. בירושלים.
הבית שקט להחריד, השולחן ריק, אין עליו פירור,
לא נשאר כלום משבת כי לא היה כלום בשבת;
לא היה לה מה להגיש לילדים.

השפתיים שלה פצועות מיובש.
היא מלקקת אותן, אבל הלשון שלה לא מפיקה טיפת רוק.

בעלה לא בבית, עדיין לא חזר מהמשמרת ליד השער הדרומי עם שאר הקבוצה,
שומר עם כולם על הבית, שלא ייכנסו אליו הטמאים.
היא מקווה שיצליח לארגן איזה שקיק זירעונים, או דלי מים, מהמחסן של היוחננים.
אולי נשאר להם משהו אחרי השרֵפה המטורפת שהציתו אלה שהיו חברים שלהם עד לא מזמן.
היא אפילו לא יודעת על מה הם רבו,
רק יודעת שמקור המזון של כל החלק הזה בעיר, עלה באש.

היא עוד יכולה להריח את הריח השחור שמילא את כל הבית ,
את הפנים הנואשות של הילד שלה והזעקות שלה כשנחנק מהעשן,
ועד שהספיקה לעשות משהו - הוא נגמר לה בידיים.

היום היא כבר לא מצליחה לצעוק.
מיתרי הקול שלה נדמו, יבשו,
היא לא זוכרת מתי נכנסה טיפת מים לגרון הזה.
היא גם לא מצליחה יותר להתרגש מכלום.
רק בוהה בילדים שנשארו לה, ספק שוכבים על הרצפה ספק שעונים על הקיר,
העור מתוח על העצמות, בין כל צלע וצלע נוצר שקע,
שהיא יכולה לאחסן בו חיטים או ירקות חתוכים,
אם רק היו לה חיטים או ירקות ואם רק היה לה כוח להניח משהו, איפהשהו.

היא אפילו שקלה ברצינות את ההצעה של השכנה, שבוע שעבר, לבשל את הילד:
ממילא הוא קטן ורזה וימות גם ככה,
אם לא אתמול אז מחר.
השכנה הציעה לחלוק את הבשר שלו ואחר כך יבשלו את שלה ויחלקו,
אבל השכנה הזו לא נראית לה אמינה.
היא כבר תפסה אותה בשקר לא פעם, בכל מה שקשור לאוכל.
היא לא מאמינה שהיא באמת תבשל מחר את הילד שלה.
היא עוד תברח עם האוכל והיא תישאר רעבה שוב,
אז היא ירדה מהרעיון.
גם כך אין לה טיפת כוח להבעיר אש בתנור.
עברה שם אולי בקצה גם מחשבה של רחמים על הילד שיסבול, אבל היא דעכה מהר.

היא שומעת צעקות מהחלון.
האוויר הדחוס ממלא את הבית.
חם נורא, חודש אב, אין טיפת אוויר, אין לה כוח.
תפסיקו לצעוק, היא מתחננת בלב,
מקנאה בהם על היכולת לעשות שימוש במיתרי הקול,
תוהה מאיפה הם מקבלים מים לשתות ואיך היא שמה על זה יד.
אור גדול נכנס מהחלון, להבה מתפרצת אי שם,
רעש מטורף של נגיחה באבן.
כנראה עוד חומה נופלת אי שם, עוד בית עלה באש,
עוד שורה של חיילי ישראל חמושים בכלום להגנתם, בקושי בקצת עור ועצמות,
נפלה עם החומה, מי יודע אם בעלה ביניהם;
האמת שכבר לא ממש אכפת לה.
היא גוררת את עצמה בכוח לחלון,
הרחוב זרוע פצועים ומתים,
להבות של אש מכל פינה.

מרחוק היא רואה את הברזל נוגח בחומה ולפידים מאירים סביבו.
בזווית העין היא רואה קבוצה של רומאים נשענת על הקיר בקצה הרחוב,
נושא כלים מגיש כד של מים למפקד לבוש בשריון.
היא עוקבת בעיניה אחר הנפת הכד, הטיית הראש לאחור;
היא מדמיינת את המים זורמים בגרונו, עוצמת את עיניה.
לרגע היא מרגישה איך גרונה נרטב.
וזהו, היא כבר לא מרגישה כלום.

בעלה לא חזר,
אילו היה חוזר, היה מוצא את גווייתה מונחת ליד אדן החלון
ואת שלדי ילדיהם בוהים בה בעיניים קרועות ומתות.
אבל הוא לא חזר וכעבור שבוע הכל נגמר.

ירושלים חרבה סופית,
לאף אחד כבר לא הייתה טיפה של כוח,
לשמור על הכניסה לבית המקדש,
והוא בער ובער ובער, שעות על שעות.
כלום לא נשאר, כלום לא חזר להיות מה שהיה.

חלפו 1950 שנה.

מוצאי שבת. ירושלים.
השולחן כבר נקי.
נשארו שאריות של בשר, דגים,
הכל אוחסן או נזרק,
הכלים שטופים,
הילדים מקולחים,
מים רותחים בקומקום לקפה של מוצ"ש,
ותשעת הימים החלו באופן רשמי.

איכשהו תשעת הימים האלה הופכים למרתון של מתכוני חלב ופרווה
ובדיחות שמציפות את הרשת,
על אלה שלא מתקלחים ואלה שלא מטיילים,
ומתלווה לזה כאב גדול והערכה עצמית אדירה על הישרדות מול הפרידה הקשה ממוזיקה.

ובשבוע הזה יש לחץ כזה באוויר של 'אין, אין לי מה לאכול השבוע,
ושבוע הבא צריך לצום 24 שעות בחום הזה
ולעזאזל עם טיטוס, או נבוכדנצר - מי זה היה שם בכלל?
לא יכולתם לבחור תקופה פחות חמה,
עם ימים קצרים יותר כדי לשרוף את בית המקדש?

חייבת קייטנה לילדים,
לא עומדת בלחץ הזה,
אני חייבת לארגן קלי-צום

------------

אם נתחבר לרגע למה שהיה שם,
נבין מה עבר על ירושלים,
ממש ממש בימים האלה,
נבין אילו חוויות איומות עברו שם הנשים, האנשים, הילדים,
כשנגיד: אוף אין לנו מה לאכול, אם אין בשר ועוף - נחשוב לשנייה על הנשים הרחמניות שבישלו את ילדיהן,
שמתו מרעב,
כי חבל לא לנצל את הבשר שלהם ואולי מישהו אחר יינצל מחרפת רעב.

נשים, שתקופה לא ארוכה קודם, היו עשירות
וביתן היה מלא בכל טוב,
הפכו לצל אדם שמבשל ילדים;
זה המצב אליו הן הגיעו.

ואנחנו במקום להתאבל על מה שקרה שם,
מתאבלות על זה שיש רק חלבי במקרר,
מתאבלים על זה שאי אפשר לשמוע מוזיקה.
אם נתחבר לאבל, אם נתאבל באמת על חורבן ירושלים, נזכה לראות את הגאולה,
כי "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (בבלי, תענית).
תחשבו על זה

 

[רובי מילצקי]

אומרים קינות וחושבים על הים? הסרטון שיכניס אתכם לאווירת החורבן

איך נער של שנת תשפ"ג עם כל הבלבולים והניתוק עדיין מצליח להתחבר אל המקום הכי עמוק של חורבן בית המקדש? • ישיבת שערי יצחק בקטע וידאו מדהים, המתאר את המחשבות של בחור הישיבה, שמצליח בסופו של דבר לחוש את צער הגלות

www.jdn.co.il

 

[רובי מילצקי]

סיפור אמיתי,
מפורסם, ועדיין שווה כל פעם מחדש לקרוא

 

[רובי מילצקי]

סיפור אמיתי,
מפורסם, ועדיין שווה כל פעם מחדש לקרוא

רקע:
זה היה זמן קצר לאחר "מבצע שלמה" שהביא בכנפיו קרוב ל-15 אלף יהודים מאתיופיה ברכבת אווירית. ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על המסורת היהודית באופן הדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל ידוע להם. כנראה נתק של שנים השפיע על עולם המסורת שלהם. הם לא ידעו מה עבר על עם ישראל במאות השנים האחרונות, ואפילו בחג הפורים או חג החנוכה. נראה כי אירועים היסטוריים אלו התרחשו לאחר הניתוק בינינו ובינם, לכן הם לא שמעו על האירועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך כל הדורות.