שיתוף - לביקורת יפיאל

[דיונון]

'דוד' יפיאל עמד במבואת הבית ליד אגן המים שבכניסה, שפתו התחתונה נשוכה תחת שיניו הקדמיות, קמטים נמתחים מעיניו כמו קפלים בבד פשתן, זקנו הלבן והארוך אגוד בשרוך כפי שהכרתי אותו כל ילדותי. אוי יפיאל, מה תעשה עכשיו?!
הוא הביט אל הבנים התאומים שלו, אל בתו היחידה, ורק עצם עינים חזק חזק.
כשפקח אותן ראיתי שהן מבריקות מדמעות שנעצרו בכח, ואז הן פרצו וגלשו על הלחיים צרובות השמש.
כל כך אהבתי אותו תמיד, את הפשטות שלו, את ההתפעלות מכל דבר טוב שקרה לו, כל דבר קטן ממש.
אתמול ראיתי אותו יושב בחצר הגדולה ליד עץ השסק שבין ענפיו היינו מתחבאים כילדים כשדוד יפיאל היה בא לקרוא לנו לארוחת ערב, הוא ישב שם עם אבא, אבא ישב בראש מורם ונוטה מעט כלפי מעלה, ויפיאל רק בכה.
מפעם לפעם טמן את פניו בידיו הגדולות והמחוספסות.
אדוני ר'ובן - פלט יפיאל בקול צרוד - מה אני יעשה בחוץ? אין לי לאן ללכת. אני לא יכול להיפרד מהתאומים, ושרירה - נשנק קולו - שרירה, מי ידאג לה? מי?!
בחוץ חיכתה העגלה שאבא קנה לו כמתנה, מלאה בכלים, מזון ובעיקר בהרבה פרוות, 'שתוכל להתחיל לסחור ותהיה לך הצלחה!' - כך אמר אבא.
*
ממקום מושבו בקדמת העגלה הוא הביט בנו פעם אחרונה, ואז הסב את ראשו ודרבן את הסוס שיתחיל לזוז.
אין לי מושג לאן הוא התכוין ללכת, אבל הסיכום שלו עם אבא הוא שהוא לא יקבע את מושבו באזור, 'כדי שתוכל לפתוח דף חדש'.
כשחלף על פני הוא עצר את הסוס, העלה חיוך על פניו, קרץ אלי ואמר 'הי, ליש, הכל יהיה בסדר' וכדי לשמח אותי הוא תקע את אצבעו בחור שבאזנו, מנופף בה לשלום דרך החור. ככה תמיד היה משעשע אותי בילדותי כשהייתי עצוב. יפיאל הטוב. יהיה השם עמך בחייך כבן חורין. אמן.