שיתוף - לביקורת יפיאל

  • הוסף לסימניות
  • #1
'דוד' יפיאל עמד במבואת הבית ליד אגן המים שבכניסה, שפתו התחתונה נשוכה תחת שיניו הקדמיות, קמטים נמתחים מעיניו כמו קפלים בבד פשתן, זקנו הלבן והארוך אגוד בשרוך כפי שהכרתי אותו כל ילדותי. אוי יפיאל, מה תעשה עכשיו?!
הוא הביט אל הבנים התאומים שלו, אל בתו היחידה, ורק עצם עינים חזק חזק.
כשפקח אותן ראיתי שהן מבריקות מדמעות שנעצרו בכח, ואז הן פרצו וגלשו על הלחיים צרובות השמש.
כל כך אהבתי אותו תמיד, את הפשטות שלו, את ההתפעלות מכל דבר טוב שקרה לו, כל דבר קטן ממש.
אתמול ראיתי אותו יושב בחצר הגדולה ליד עץ השסק שבין ענפיו היינו מתחבאים כילדים כשדוד יפיאל היה בא לקרוא לנו לארוחת ערב, הוא ישב שם עם אבא, אבא ישב בראש מורם ונוטה מעט כלפי מעלה, ויפיאל רק בכה.
מפעם לפעם טמן את פניו בידיו הגדולות והמחוספסות.
אדוני ר'ובן - פלט יפיאל בקול צרוד - מה אני יעשה בחוץ? אין לי לאן ללכת. אני לא יכול להיפרד מהתאומים, ושרירה - נשנק קולו - שרירה, מי ידאג לה? מי?!
בחוץ חיכתה העגלה שאבא קנה לו כמתנה, מלאה בכלים, מזון ובעיקר בהרבה פרוות, 'שתוכל להתחיל לסחור ותהיה לך הצלחה!' - כך אמר אבא.
*
ממקום מושבו בקדמת העגלה הוא הביט בנו פעם אחרונה, ואז הסב את ראשו ודרבן את הסוס שיתחיל לזוז.
אין לי מושג לאן הוא התכוין ללכת, אבל הסיכום שלו עם אבא הוא שהוא לא יקבע את מושבו באזור, 'כדי שתוכל לפתוח דף חדש'.
כשחלף על פני הוא עצר את הסוס, העלה חיוך על פניו, קרץ אלי ואמר 'הי, ליש, הכל יהיה בסדר' וכדי לשמח אותי הוא תקע את אצבעו בחור שבאזנו, מנופף בה לשלום דרך החור. ככה תמיד היה משעשע אותי בילדותי כשהייתי עצוב. יפיאל הטוב. יהיה השם עמך בחייך כבן חורין. אמן.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

תקופת הקנטוניסטים.
שנת .1827

"מאמעעעע!!!!" קולו הצרוד של דויד'ל הקטן קרע את השלווה בעיירה. עוד קריאות כמין אלו עלו בזעקה. אבות יצאו מבית המדרש בבהלה, אימהות מבועתות רצו ברחובות. בית המלמד הוא מטרתן.
סוסים גדולים נראו עומדים בחצר החיידר הקטן. זנבם מתנפנף בקוצר רוח הולך וגובר.
"מאמעע!! טאטעע!!! געוואלדד!!"
קולות של בכי וכאב התערבבו זה בזה. הילדים נלקחו בצורה ברוטלית, כשהשוטרים גסי הרוח מעלים אותם על העגלה, כבולים, זועקים את נשמתם ומחכים לפגוש שוב בחיבוקם האוהב של הוריהם.
דמעות רותחות זלגו על לחייו של מנחם מענדל, אביו של דוידל.
"מיין קינד!!!" הוא זעק אל בנו. "גיב נישט אויף דיין גלויבן!! צוזָאג מיר!!"*
דוידל, פניו שטופות בבכי, רעד. "איך.. איך צוזאג טאטע!!" הוא התפרק.
הדלת השחורה הכבדה נסגרה על פניו.
"טאאטעעעעעעעעע ! !"
*
הם כבר שבועיים כאן. דוידל ישב על מיטתו המתכתית. מחבק את גופו.
כל כך קשה לו כאן, עיניו צרבו, דמעות עולות בהן. הרשעים גזרו לו את הפאות, הם- הם- הם לקחו לו הכל!! הוא בכה בלי קול. ליבו נשבר.
הם רוצים שהוא יתנצר. הוא לא יכול. זה כל כך ברור לו שהוא לא יכול.
הוא הבטיח לאבא. הוא הבטיח לו. הוא. הבטיח.
דוידל השעין את ראשו לאחור, עוצם את עיניו.
אבא ביקש ממנו לא לוותר על האמונה שלו.
הוא חייב להישאר חזק.
גם אם אין לו ציצית, וכיפה, ופאות. הם לא יקחו ממנו את האמונה שלו בקב"ה.
*
השוט הצליף בו, ודוידל נאנק.
"או שתתנצר, או שנהרוג אותך כך!!!" הקצין הרוסי צרח.
"אתם יכולים לעשות לי מה שאתם רוצים", אמר הילד בקושי, גופו מרוסק. "הקדוש ברוך הוא איתי, ואתם
לא יכולים לקחת אותו ממני!" הוא ענה להם בחזרה, אש בוערת בעיניו.
צליפה נוספת.
*
נשמה גבוהה עלתה אל על. מתקבלת בברכה. מתיישבת ליד כסא הכבוד.

*אל תוותר על האמונה שלך!! תבטיח לי!!
כשסבא וסבתא של קלמן הגיעו לבקר,
זו היתה התחלה של הרפתקה ארוכה.

כי סבא הביא להם במתנה את הגביע העתיק שלו, שעבר במשפחתם מדורי דורות.
בני המשפחה היו נרגשים ולא הפסיקו להסתכל על הגביע הכסוף המרשים עם ריקועי הגפן המדויקים.

גם קלמן הנרגש הביט על הגביע בעיניים נוצצות, יחד עם בני משפחתו האזין לתיאור המופלא:
"הגביע שייך לסבא רבא שלי, הרב שמואל כ"ץ שהיה צדיק גדול ואני קרוי של שמו", סיפר סבא שמואל בפנים נוהרות.
הילדים הנרגשים סיפרו כמובן לחבריהם בכיתה ובשכונה על הגביע, ובאחד הימים שמע קלמן את הוריו משוחחים, אבא אמר בקול דואג:
"אני חושש שאנשים לא ישרים ישמעו על הגביע, צריך לחשוב על פיתרון".
"אולי נבקש לשמור על הגביע בכספת בביתם של משפחת נחום", אמרה אמא.
"אשאל אותם", אמר אבא.
*
לא עברו ימים רבים, והאנשים הלא ישרים, או נכון יותר הפורצים, נכנסו לביתם של משפחת כ"ץ ולקחו את הגביע מהוויטרינה.
הוריו של קלמן היו אובדי עצות,
אבל אז בארוחת הערב נכנס קלמן למטבח ובידיו החפץ היקר.
"הגביע היה אצלי, החלטתי לשמור עליו", אמר בקול צלול.
"אתה לקחת את הגביע?"
"רציתי לשמור על הגביע, אבל שמעתי שאתם חושבים שנכנסו פורצים אז אני מחזיר אותו", הכריז קלמן בקולו הדקיק והמתוק.
את אנחת הרווחה ניתן היה לשמוע עד דירתם של סבא וסבתא בירושלים.
אבא אמר: "תודה קלמן על התזכורת, אתה צודק הגביע כה יקר צריך שמירה של הזמן".

הוא הביט על הגביע בהערכה, כאילו קיבל אותו רק עכשיו, "אתם יודעים", פנה אבא לבני הבית, "חוץ מהגביע, שהוא פריט יקר ערך עבורנו, קיבלנו במתנה גם אוצרות רוחניים שעברו אלינו מדור לדור, את האוצרות הרוחניים שהם התורה והמצוות והאמונה, ברכות בכוונה ואהבת חינם. גם אותם צריך לשמור מכל משמר, מפני פורצים בחוץ, אבל אנחנו לא נאבד את האמונה, ולא נשכח שהתורה והמצוות הם הנכסים הכי יקרים שלנו. נעשה תחבולות לשמור עליהם, כמו קלמן היקר שחשב איך לשמור על הגביע ולא התעצל".
קלמן חייך, העיניים שלו נצצו.
הוא ידע שאביו צודק, וכמו נכסים גשמיים שיש להם ערך, צריך לשמור על מצוות התורה כל הזמן ולא להתעצל.
 תגובה אחרונה 
בלילה צלצלתי לאחי, "יוצאים. חמש דקות אני אצלך, תרד כשאצפור".
"לאן?" שאל אחי אחרי שכבר סגרתי.
"לאן?" שאל שוב כשהתיישב לידי ברכב.
לא כעס כשלא עניתי לו, הוא כבר מכיר אותי, התרגל.

יצאנו מהעיר והתרחקנו אל תוך החשיכה, פניתי לכביש צדדי חסר עמודי תאורה העולה אל גבעה פראית.
"לכאן" עניתי סוף סוף ועצרתי את הרכב ליד מישור מעושב נטול עצים המשתרע בפסגה.

שכבנו על העשב, בפישוט ידיים ורגליים, כיפת הכוכבים התקמרה ועטפה את כל שדה הראייה.

"ואו, מאות", אמר אחי, "אלפים אולי".
"טריליונים" אמרתי. "צריך לצאת מאזור זיהום האור כדי להיחשף למראות האלה".

"היום אחרי הדלקת נרות", התחלתי לספר לו בקול חרישי, "כולם הלכו לסלון לשחק ולאכול סופגניות, אני נשארתי מול הנרות יושב/שוכב על המיטה בחדרון הקטן והחנוק, עיניי נעוצות בנרות.
לא יודע. אולי חוסר חמצן בחדר, אולי נמנמתי, אולי נכנסתי לטרנס היפנוטי, אבל השלהבות היו גדולות מתמיד וובהירות מתמיד, ובתוך אחת מהן ראיתי דמות פנים.
היה זה מתיתיהו בן יוחנן.
טוב, כנראה באמת נמנמתי. אבל את פניו ראיתי בבירור, והוא הביט בי ברוך, והתחיל לדבר אלי.

דיברנו על ניסים.

הוא סיפר על הנס הראשון שחווה בחייו. הוא היה ילד בן חמש ואביו לקח אותו אתו לעבודה.
עם שחר יצאו ממודיעין, שש שעות היטלטל על הסוס מחבק את מתני אביו, עד שהגיעו לירושלים.
בלשכתו של אבא בבית המקדש ראה מתיתיהו הקטן נס אמיתי.

את הנס השני ראה כשיצאו לצפון לקנות משי לחתונה של אחותו. בדרך חזור הם עלו אל הר הארבל, לעשות את הלילה בביתו של ניתאי.
שם, אצל ניתאי הארבלי, ראה מתיתיהו ניסים מופלאים, בגתות, בבורות המים, ובמטווה הפשתן, הברכה בבית הרבי שינתה את הטבע בכל פינה.
נס שלישי התרחש למתיתיהו עצמו כשפגש באריה גדול במהלך טיול ביער בן שמן, ובין הסלעים גילה גומחה קטנה אליה הזדחל, והאריה שהיה, לפי השאגות, רעב מאד, לא הצליח להכניס את ראשו למחבוא של מתיתיהו, הוא רק דחק את כפו פנימה וציפורניו חרטו על ירך הילד חמישה פסים מדממים.
במלחמה הגדולה ראה מתיתיהו, כמובן ניסים רבים, שהפעימו את ליבו וזעזעו את חושיו בכל פעם מחדש. אבל היום הוא צוחק.

השלהבת הצהובה אדומה פיזזה סביב פניו הקורנים של מתיתיהו.
היום הוא צוחק על כל הניסים הקטנטנים הללו.
כשהוא נמצא עכשיו למעלה למעלה, מאחורי הקלעים של העולם. והוא רואה את הבימוי המדהים של עולם שלם הכולל מליארדי ניסים בכל שניה, ניסים מורכבים ומתוחכמים. הוא כבר שכח מזמן את המילה הזאת... "טבע". ואפילו שפתותיו שבח כמרחבי רקיע אין הוא מספיק להודות ולהלל על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות הטובות ניסים ונפלאות...

"הם... הם מדליקים נרות..." לחש אחי אל פנורמת השמים המנוקדים ניצוצות מאופק לאופק.
"השמים מספרים כבודו ומעשה ידיו מגיד הרקיע" אמרתי.

"זאת החנוכיה השמיימית" אחי מלמל בהבנה.
ושנינו התחלנו לשיר יחד:
"הנרות הללו נדלקים על הניסים ועל הנפלאות שמתרחשים בכל זמן בכל מקום לכל אחד ואחד מאיתנו.

כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת - השם אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ.
כשירח דקיק נגע בקצה השמיים, יצא אלברט מן העיר.
הוא הלך לאט. ל צעד נשמע כמו פעימת לב, כמו חול שנשפך בשעון הזמן, כמו מכת פטיש של שופט.
הרוח נשאה שאלות ישנות כמו מנגינה עתיקה, ידועה.
והכוכבים נראו כאילו יש להם תשובות אך נגזר עליהם לשתוק.

מתי חל יום הולדתו של אלברט?
אף אחד לא ידע, ההורים שלו מתו מזמן ובגלגוליו מארץ לארץ התאריך אבד.

בלילות שכאלה, הרגיש אלברט שככל שהלב כבד יותר כך הוא סגור יותר,
והתשובות, אם אכן תבואנה, לא יהיה להן לאן להכנס.

חודש אלול עכשיו.
הו האהבה, הסבל, מהות הקיום...
דממת הלילה מחוץ לעיר הייתה עזה, כמעט מוחלטת.

אלברט ישב לארץ
איש פשוט הוא.
ומאיפה, למען השם.
מאיפה?
הוא הרי לא יכול לבד.

ולפתע, לתוך כף ידו, השמוטה, העייפה.
נפל עלה.
העלה היה שחור, או שמא היה זה החושך.
הרוח נשאתו והטילה אותו על היד של אלברט. והוא רטט שם פעם ופעמיים, הסתובב, התייצב על קצהו, ועף הלאה, נבלע בעומק הלילה.
אלברט רצה לכבוש ראשו בין ברכיו, אבל הכוכבים נצצו לו.
הוא הזדקף.
הקשיב.
הביט לצדדים.
משהו קרה?
משהו קרה?

ששששששש
נשמעה לחישתו העדינה של הלילה.
ניחוח אדמה טריה, חרמש הירח, חיוכו השליו של החושך.
אלברט נעטף
נבלע אל תוך משהו עצום
למה לך?
למה לך לדעת?
הרפה.
סמוך.
סלח.

כעת היה אלברט מוטל בפישוט ידיים ורגליים.
קווי האפק הטשטשו. השלווה הרפויה תפסה את מקום השרירים המחפשים, המתכווצים בשאלות. הדורשים.
כמה קל הוא הגוף, שהאגו התנדף ממנו.
יכול הוא לעוף.
הרוח תשאנו למקומות הנכונים.
כמו העלה.

יש לך לב אלברט
לב
המוח רוצה לשלוט לכבוש להשיג
אבל הלב מאמין

אלברט קם
והניף את ידיו המשוחררות
קחני
עשה בי כרצונך
לא נותר בי דבר
אני לדודי
שאני והטילני אל תשפ”ו
שלך אני

אלברט לא ידע איך חזר העירה
ומי הניחו במיטתו
הוא הרשה לעצמו לעצום את עיניו.
הוא הרשה לשקט להטביע את פניו
אמונה איננה תשובה, היא הדרך למצוא שלווה בתוך השאלות.

ואם תשאלו היום את אלברט, מתי נולדת?
הוא יאמר לכם ”נולדתי באלול”
ויפרוש את ידיו כאילו עומד לעוף

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה