סקירת ספר יש לך את זה - מדריך כתיבה מקצועי וקומיקס

  • הוסף לסימניות
  • #1
כן כן, היא תרתי דסתרי, ההגדרה של הספר. מדריך כתיבה מקצועי - וקומיקס. לאן הגענו. בזמני, היינו רוכנים על ספרים עבים ומייאשים, גדושי מלל כבד, כדי ללמוד איך לכתוב. הדור הצעיר והמפונק כבר לא יכול ללמוד מהכתב - הוא צריך קומיקסים. אללי.
*
את הספר 'יש לך את זה', אף אחד לא קנה לי, כולם חשבו שכבר ’יש לי את זה’. אבל בנותיי קיבלו אותו במתנה ומיהרתי לשים עליו את ידי.
קודם כל עברתי על הקומיקסים.
תגידו מה שתגידו על הדור הצעיר והשטחי, בתכלס - הם צודקים, הכי מעניין זה הציורים. וב’יש לך את זה’, מופיעים בכל פרק איורים עליזים סטייל משפחת שיקופיצקי, שמציגים את הסופרת העתידית, מנסה לשפוך על הקוראים את כל הידע שצברה, מתלוננת למה הניסים לא קורים אצלה, ועוד ועוד הומור עצמי בריא ועסיסי.
*
ומשהסתיימו הציורים חזרנו אל המילים.

הספר מדריך, כנאמר על כריכתו, ’איך לא ליפול לבורות הפעורים בדרך’.
ב-31 הפרקים שלו עולים עוד ועוד נושאים מחיי הכתיבה. על בנייה נכונה של עלילה, קצב, אורך, דמויות, שפיכת מידע, ואיך לא להפוך את הדמות ל’דוברת’ שלך.

שפרה גליק היא אמנית ההסברה והפישוט. היו שם נושאים שידעתי. ככותבת לציבור המון שנים - הרעיון עצמו היה מוכר לי. אבל שפרה הצליחה ל ה ס ב י ר אותו. להגיד אותו במילים קלות ונעימות, עם דוגמאות ברורות, כך שכל אחד יכול להבין. לדוגמה, הפרק ’זה קרה באמת’. גליק מסבירה למה למציאות מותר לעלות על כל דמיון, אבל בסיפור זה לא תמיד מוצלח. ומה עושים כשרוצים לכתוב על סיפור שקרה במציאות, ועלה על כל דמיון? גם לזה יש פתרונות בספר. השפה הזורמת והנעימה שלו - ייחודית. לא מתאמצת.

עוד רובד של הספר, הוא הניתוח הספרותי. גם אם הקורא לא מתכונן לכתוב בחייו אפילו אות, הוא יכול להנות מחידוד ודיוק יכולות הניתוח שלו. כך הפרק על ’הענשה’, שגרר אצלנו דיון ארוך ומרתק עם המתבגרות.
מכירים את הסיפורים שמענישים את הגיבור? לא היית טוב, קבל עונש, עכשיו בטח תבין שצריך להיות טובים.
’יש לך את זה’ מבדיל בין שני סוגי עונשים שסופרים נוטים לתת לדמויות. עונש שהוא תוצאה טבעית של המעשה (יוסי לא שמע בקול אמא ולא לקח מגפיים, עכשיו הוא רטוב), ועונש יזום, שאינו קשור בהכרח לבחירה הגרועה. נניח: הגיבורה השקיעה בעוגת פאר למפגש המשפחתי כדי להרשים את הגיסות. היא עשתה את זה על חשבון הבית והילדים העצבניים. בדרך למפגש העוגה נפלה ונהרסה והיא נשארה עם ילדים עצבניים ובלי עוגה. מסקנה: אל תאפו עוגות פאר.
הבעייתיות בעונש ’יזום’, מובנת. הרי הסופר הוא שהמציא אותו. והקורא הנבון שואל את עצמו: ואם העוגה לא הייתה נהרסת? אם היא הייתה מגיעה למפגש שלמה וייחודית וגורפת תשואות, אז כן צריך להשקיע בעוגות על חשבון הבית והילדים?
אבל גם ’עונש’ לגיבור שהוא תוצאה טבעית של מעשיו, לא תמיד יהיה נכון מבחינה ספרותית ומבחינה אנושית. הפרק מסביר יפה למה. ומה אפשר לעשות במקום להעניש גיבורים (מה שהסופר עושה לפעמים בשמחה לאיד גלויה. ר.ק.)

ואת הלקחים אפשר לקחת לכל סיפור שקוראים, ולחיים בכלל.

*

ספר שכיף לקרוא, לכל מי שמתעניין בכתיבה וגם בניתוח ספרותי. לקרוא ולהנות מכל כך הרבה מושגים שאנחנו, הדור הקודם של הכותבים החרדיים, למדנו בשיטת הניסוי והטעיה, והם מוגשים לדור של היום על מגש של כסף. (ועוד עם ציורי שיקופיצקי!)
*

יש לך את זה, שפרה גליק. 220 עמודים בכריכה רכה. הוצאת יפה נוף.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
אויש, מפתה מדי!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מגרה!
(וגם הגיע הזמן סוסו)


:( לא הגיע הזמן שנתקדם מביטויים כאלה?

אולי הגיע הזמן שהקומיקסים יתקדמו?
(ולא, 1:0 לא מספיק לנו. גם לא קופסה שחורה אחת...).
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אולי הגיע הזמן שהקומיקסים יתקדמו?
(ולא, 1:0 לא מספיק לנו. גם לא קופסה שחורה אחת...).
אני מבינה מדוע כתבת את המשפט בפוסט ולא מבקרת אותך על השימוש בו. אני מביעה צער על כך שזה עדיין נחשב מספיק רלוונטי עבור הקהל אליו פנית, כדי לכתוב אותו בפוסט הזה, תוך ידיעה שלא תתקלי בהתרעמות כללית.

(ובצד - התקדמות מתרחשת בתהליכים, וצעד חשוב הוא כבוד הדדי, כלפי היצירה וכלפי הקהל שלה.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
כן כן, היא תרתי דסתרי, ההגדרה של הספר. מדריך כתיבה מקצועי - וקומיקס. לאן הגענו. בזמני, היינו רוכנים על ספרים עבים ומייאשים, גדושי מלל כבד, כדי ללמוד איך לכתוב. הדור הצעיר והמפונק כבר לא יכול ללמוד מהכתב - הוא צריך קומיקסים. אללי.
*
את הספר 'יש לך את זה', אף אחד לא קנה לי, כולם חשבו שכבר ’יש לי את זה’. אבל בנותיי קיבלו אותו במתנה ומיהרתי לשים עליו את ידי.
קודם כל עברתי על הקומיקסים.
תגידו מה שתגידו על הדור הצעיר והשטחי, בתכלס - הם צודקים, הכי מעניין זה הציורים. וב’יש לך את זה’, מופיעים בכל פרק איורים עליזים סטייל משפחת שיקופיצקי, שמציגים את הסופרת העתידית, מנסה לשפוך על הקוראים את כל הידע שצברה, מתלוננת למה הניסים לא קורים אצלה, ועוד ועוד הומור עצמי בריא ועסיסי.
*
ומשהסתיימו הציורים חזרנו אל המילים.

הספר מדריך, כנאמר על כריכתו, ’איך לא ליפול לבורות הפעורים בדרך’.
ב-31 הפרקים שלו עולים עוד ועוד נושאים מחיי הכתיבה. על בנייה נכונה של עלילה, קצב, אורך, דמויות, שפיכת מידע, ואיך לא להפוך את הדמות ל’דוברת’ שלך.

שפרה גליק היא אמנית ההסברה והפישוט. היו שם נושאים שידעתי. ככותבת לציבור המון שנים - הרעיון עצמו היה מוכר לי. אבל שפרה הצליחה ל ה ס ב י ר אותו. להגיד אותו במילים קלות ונעימות, עם דוגמאות ברורות, כך שכל אחד יכול להבין. לדוגמה, הפרק ’זה קרה באמת’. גליק מסבירה למה למציאות מותר לעלות על כל דמיון, אבל בסיפור זה לא תמיד מוצלח. ומה עושים כשרוצים לכתוב על סיפור שקרה במציאות, ועלה על כל דמיון? גם לזה יש פתרונות בספר. השפה הזורמת והנעימה שלו - ייחודית. לא מתאמצת.

עוד רובד של הספר, הוא הניתוח הספרותי. גם אם הקורא לא מתכונן לכתוב בחייו אפילו אות, הוא יכול להנות מחידוד ודיוק יכולות הניתוח שלו. כך הפרק על ’הענשה’, שגרר אצלנו דיון ארוך ומרתק עם המתבגרות.
מכירים את הסיפורים שמענישים את הגיבור? לא היית טוב, קבל עונש, עכשיו בטח תבין שצריך להיות טובים.
’יש לך את זה’ מבדיל בין שני סוגי עונשים שסופרים נוטים לתת לדמויות. עונש שהוא תוצאה טבעית של המעשה (יוסי לא שמע בקול אמא ולא לקח מגפיים, עכשיו הוא רטוב), ועונש יזום, שאינו קשור בהכרח לבחירה הגרועה. נניח: הגיבורה השקיעה בעוגת פאר למפגש המשפחתי כדי להרשים את הגיסות. היא עשתה את זה על חשבון הבית והילדים העצבניים. בדרך למפגש העוגה נפלה ונהרסה והיא נשארה עם ילדים עצבניים ובלי עוגה. מסקנה: אל תאפו עוגות פאר.
הבעייתיות בעונש ’יזום’, מובנת. הרי הסופר הוא שהמציא אותו. והקורא הנבון שואל את עצמו: ואם העוגה לא הייתה נהרסת? אם היא הייתה מגיעה למפגש שלמה וייחודית וגורפת תשואות, אז כן צריך להשקיע בעוגות על חשבון הבית והילדים?
אבל גם ’עונש’ לגיבור שהוא תוצאה טבעית של מעשיו, לא תמיד יהיה נכון מבחינה ספרותית ומבחינה אנושית. הפרק מסביר יפה למה. ומה אפשר לעשות במקום להעניש גיבורים (מה שהסופר עושה לפעמים בשמחה לאיד גלויה. ר.ק.)

ואת הלקחים אפשר לקחת לכל סיפור שקוראים, ולחיים בכלל.

*

ספר שכיף לקרוא, לכל מי שמתעניין בכתיבה וגם בניתוח ספרותי. לקרוא ולהנות מכל כך הרבה מושגים שאנחנו, הדור הקודם של הכותבים החרדיים, למדנו בשיטת הניסוי והטעיה, והם מוגשים לדור של היום על מגש של כסף. (ועוד עם ציורי שיקופיצקי!)
*

יש לך את זה, שפרה גליק. 220 עמודים בכריכה רכה. הוצאת יפה נוף.
עוד לא ראיתי את הספר, אבל הסקירה נשמעת מעולה.
אהבתי את הרעיון של מדריך ספרות חרדי, אם אני לא טועה הראשון מסוגו.
מחכה לשים עליו את ידי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #8

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

להחזיק ספר אמיתי שלכם ביד, זה חלום של משהו כמו 81.674% מחברי הקהילה כאן.
(הנתונים עליהם מתבסס פילוח האוכלוסיה שמורים במערכת).

לחלקם חלום רחוק...
ביום שבו הם יקנו דירות להשקעה לכל הילדים, ינקו את המדף ההוא בארון העליון, יורידו 20 קילו ויתקשרו לדודה ראשקע בכל יום שישי, הם גם יחזיקו את ספר הביכורים שלהם ביד.

לחלקם חלום קרוב...
הנה סיפור#34 שהם מתחילים היום בקהילה, עומד לצאת לאור! לפסח! למכור 10,000 עותקים ולהתפרסם במכלול!
(זה אגב התנאי לפרסם שם ספר, לכל המתעניינים. לכן יש שם ערך על מיה קינן ויונה ספיר, אבל לא עליכם. כלומר, עדיין לא.)

ולחלק, חלום שהתגשם.

@ת. עקבי @חני גרשון @ק. כצן @אינדה @הווה פשוט @חוה אייזן @א. פרי @פספסתי מישהו? (אם פספסתי אותך, זו לגמרי אשמתך. למה אתה לא באקסל של הספרים החדשים?)

דבר ראשון, מזל טוב.
כולנו שמחים בשמחתכן, מאושרים ומפרגנים, וגם מרגישים חלק (תודו שעזרנו)
דבר שני,
אפשר לשאול אתכן כמה שאלות?
תסכימו להתראיין כאן לתועלת הציבור (וגם לעשות קצת שיווק על הדרך)?
לספר קצת על התהליך, על מה שמאחורי הספר, (למרות שכבר חרשנו על זה, יהיה נחמד להשוות בין התשובות השונות של כולכם)
וגם... נושא עליו משום מה פחות דיברו בפורום...על כל הטכני המעצבן הזה (מה עדיף? עימוד א' סופי או עימוד ב' טיוטה סופית? לקבל את התמלוגים דרך שכר סופרים, תלוש משכורת או חשבונית מס? ואיך למען ה' מוצאים גרפיקאית נורמלית??)

מי שמתנדבת להתראיין, אשמח אם תענה לי בהודעה הבאה.
מי שרוצה לשאול שאלות, אשמח גם כן אם ירשום אותם בהודעה משלו.
בימים האחרונים התפתח פה דיון על איך מצליחים להשתחל פנימה - וכותבים לעיתונות הנחשבת.
התחלתי לכתוב תשובה, איכשהו העניינים יצאו מפרופורציה וזה התארך נורא.


אז איך מכניסים רגל לעיתונות?
מצטערת לאכזב: אף פעם לא ניסיתי.
ועל כן, כל מה שייכתב כאן הוא לא יותר מניסיון לזקק מחשבות ותובנות שעלו לי.
(זה מרגיש כמו דיבורים באוויר? גם לי. לא נורא😊)

אבל, קל להקביל בין להכניס רגל לעיתונות, לבין להכניס מוצר חדש לשוק.
ומשפט המפתח במשחק: אסור להידחף בכח.

להלן החוקים הידועים לי:

חוק מספר 1: תתייאשו. עכשיו.
עצה גרועה, אני יודעת. אבל חיונית.
הייאוש הוא השלב הראשון במסלול הזה. אין דרך לעקוף אותו.
דמיינו טור אינסופי של חובבי כתיבה שחולמים כבר שנים לכתוב בעיתון.
עכשיו דמיינו את עורכת העיתון המותשת שמתמודדת יומיום עם הצפה של פניות
מכותבים אנונימיים שמתדפקים על התיבה שלה שוב ושוב.

מה הסיכוי שהמייל שלכם יגרום לה לעצור?
נמוך. מאוד נמוך.
אז כן, תתייאשו. עכשיו אפשר להתחיל.


חוק מספר 2: עם יד על הלב, הכתיבה שלכם מספיק טובה?
(האמת? זה היה אמור להיות החוק הראשון, אבל בלי ייאוש קטן קודם אי אפשר להבין כמה זה חשוב)

אם אתם רוצים לכתוב בעיתון- תכתבו טוב.
כתיבה מרתקת שמביאה קול אישי, נקודת מבט שלא נכתבה עדיין.
זאת לא יכולה להיות כתיבה חובבנית, או בשיטת ה-סמוך על כישרון. זאת צריכה להיות כתיבה מלוטשת. חכמה.
איך תדעו אם אתם שם? פשוט: תבדקו את עצמכם.
אתם בפרוג, אז כבר קל לכם -
לייקים זה כלי המדידה הראשון, הפשוט והמעצבן לדעת האם הכתיבה שלכם עובדת.
ברשת חברתית אין רחמים. אם הועלה פוסט לא מוצלח, לא יווצר עניין סביב התוכן.
זה כמובן לא נורא אם השיתוף הוא לחוויה, זה כן בעייתי אם רוצים להתקדם לכתיבה בעיתון.
לא עובד? תלמדו. תשדרגו. תקראו הרבה. תכתבו הרבה. תחפשו דרכים איך לשפר את הכתיבה שלכם.


חוק מספר 3: קורות החיים שלכם משכנעים?
אם שלחתם קורות חיים מתישהו, אתם בטח זוכרים את סוגיית הניסיון התעסוקתי.
זאת פסקה חשובה ומשפיעה. כל מילה בה מקבלת משקל מיוחד. כל עבודת עבר מתועדת בקפידה.
אני חושבת ששליחת טקסט לעורכת בלי היסטוריה של פרסומים קודמים-
זה כמו לשלוח קורות חיים בלי ניסיון תעסוקתי. נחמד, אבל לא משכנע.

אממה?
אין לכם היסטוריה של פרסומים קודמים, כי לא פרסמתם אף פעם טור בבתוך המשפחה,
כי אין לכם נסיון תעסוקתי, כי לא פרסמתם, כי אין לכם -

והנה נתקלנו בפרדוקס הביצה והתרנגולת, רק שהפעם, הפתרון פשוט מתמיד:
לפני שאתם רצים לכתוב בעיתון נחשב, תתחילו לפרסם את החומרים שלכם במקומות יותר זמינים.
חפשו אתרי תוכן חרדיים (כמו: הפסקת קפה, שבי רגע, בין הזמנים) יש הרבה!
אלו אתרי תוכן שצריכים להעלות חומרים באופן יומיומי או שבועי.
הם רעבים לחומר איכותי, ואתם רעבים לחשיפה. זאת יכולה עסקה מצוינת!
ומנסיון אישי - קל להיכנס שם לעניינים.
זה אולי בחינם, וזה קצת קצת פוגע באגו שלנו ככותבים, אבל זאת אחלה דרך להתחיל.
בהמשך, כשתשלחו מייל לעורכת עם כמה לינקים לטורים שלכם שפורסמו וקיבלו תגובות,
אתם כבר לא תהיו סתם כותבים אנונימיים מהשורה.
יש לכם נסיון מהשטח וצברתם קוראים אוהדים. אתם תעניינו את העורכת המותשת בהרבה.


חוק מספר 4: תכירו אנשי מפתח. אמיתיים.

דמיינו לעצמכם את מיה קינן שולחת מייל לעורכת של לבית:
תקשיבי, יש לי תלמידה מוכשרת במיוחד וכדאי שתקראי אותה”.
פנטסטי, נכון?
אתם בטח אומרים: היא מדומיינת. לגמרי דיבורים באוויר.
איפה אמצא דמות מפתח מוערכת שתמליץ על הכתיבה שלי, ולמה שתמליץ, למען ה'.
היא ספציפית לא תמליץ ככל הנראה, אבל עולם הכתיבה מתנהל כמו קהילה, וזה עובד ככה: קשרים, המלצות, היכרות, אמון.
אז איך מגיעים למיה קינן, שאלתם?
לא בנודניקיות חלילה, אלא דרך מקומות לגיטימיים למפגש, כמו:
קורס כתיבה, פורום, קבוצה סגורה, או סדנא מקצועית של הסופרת.
כן, זה עולה כסף. וכן, זה כנראה יהיה שווה כל שקל.
כי מעבר לשיפור המסתמן שתחוו בכתיבה, תכניסו את עצמכם למעגל הנכון.

אני יודעת שזה ישמע קצת מיסטי, אבל אפשר להאמין למשפט הבא:
אם שפרה'לה מכירה את מיה קינן, שמכירה את כל עורכות העיתונים החרדיים,
בעצם רק אישה אחת- מיה- מפרידה בין שפרה'לה לבין העורכות הנכספות.

איך תכלס' יקרה החיבור הזה? לא יודעת. אבל התקדמתם קצת.
אתם תבחרו איך לקחת את זה מכאן והלאה.
טיפהל'ה לדחוף, עוד קצת להתחנף, להעיז לבקש טובה. הכל יותר קל כשיש היכרות אישית והערכה.


ומילה לסיום:
סליחה שביאסתי, ומקווה לראות אתכם בעיתון בעתיד הרחוק.
ועד אז - יש לכולנו דרך לעשות. שיהיה בהצלחה!

יש לכם חוקים נוספים שיכולים לעזור? תעלו. אשמח לקרוא.

21:30 מוצאי שבת פרשת שלח לך

צריך להגיש קטע לסדנת הכתיבה, להקראה.
נותרה לי חצי שעה, ואין לי מושג על מה לכתוב.
אולי סיפור קצרצר? אולי טור עם קריצה? אולי שיר בלי פזמון?
ואולי... פשוט לכתוב על שום דבר?

ולא, זה לא שאין על מה לכתוב. יש! המון!
ובכל זאת אין לי מושג על מה לכתוב.
אולי מרוב שיש המון - ממש המון - אינפלציה של רעיונות, דמויות, מחשבות, תובנות.
מתפזרים. נמרחים. נבלעים באיזה שרבוט אינסופי על... כלום.
כי כשיש יותר מדי - אין כלום! הדף נשאר לבן, והעט מתחיל לרשום... שום דבר.
אולי?

ואולי אכתוב על זה?
על האוחזים בעט הסופרים, שמסתבכים מה לכתוב ואיך, כשהעט מתעקש להיות חופשי - מנקודת מבט של אוחז בעט 'השום דבר'?
או פשוט לא לכתוב?
על כלום ושום דבר?

21:45
סיימתי.
אין לי מושג מה בדיוק יצא פה.
אבל יש לי תחושה שזה הולך להיות הקטע הכי פחות מובן, הכי פחות נקרא, הכי פחות נאהב בתולדות סדנת הכתיבה.
קטע שהולך לעשות היסטוריה, של הכי פחות והכי יותר:
הכי פחות פרגונים על "כתיבה מרגשת".
הכי פחות לייקים בקבוצת הסדנה.
הכי הרבה גבות מורמות משמאל, וגלגולי עיניים מימין.
הכי הרבה גיחוכים. הכי הרבה תהיות.
והכי הרבה חרטה - שלי.
קטע שהוא, בפשטות, שום דבר.
אבל היי, הוא נכתב. וזה כבר משהו, לא?

מצרף במייל את הקובץ
הכותרת: שום דבר.docx
הנושא: כלום
שולח למייל של קבוצת הסדנה.

22:10
התראת מייל. מישהו הגיב.
"לא רציתי להיות שותף לעוולה היסטורית - אז לא לייקתי באימוג'י".
נו, נו. ציפיתי לאחד כזה - אז ויתרתי.

רק חלפו כמה דקות, וכבר מופיעה בתיבה הודעה מהמנחה הראשי, קובי...
״שלום, קיבלנו את הקטע ששלחת,
ולצערי הוא אינו מתאים להקראה.
כתיבה אינטואיטיבית – כן. כתיבה על כלום – פחות.
הסדנה נועדה להשחיז את יכולות הכתיבה, לקדם כתיבה מקצועית, לא לכתוב שום דבר".


כעבור עשר דקות של הלם. אני מתעשת ושולח מייל מנומס:
"זו הייתה כתיבה יצירתית. שיקוף של הלך רוח של כל כותב באשר הוא. חבל על זה. אני לא חושב שזה כל כך גרוע. אני רק משתף אתכם מה אני חושב. תודה".

חמש דקות עברו וכבר מתקבלת התשובה:
"תודה על השיתוף, אבל אני לא מסכים עם דעתך.
הקטע ששלחת לא יתרום שום ערך מקצועי לחברי הסדנה. זה שרבוט מילים שנבע -כך נראה- מתוך שעמום. זה לא מכבד את הסדנא שעוסקת בכתיבה בצורה מקצועית. לכתוב אינטואיטיבי זה מעולה ומקדם. לכתוב על כלום - זה כבר לא".


קיבלתי.
הפנמתי מה שכתב לי מנהל הסדנה הנכבד על חוסר הכבוד שגליתי בשרבוט המילים.
לא נעים.
אבל למי אכפת אם לא נעים?


מאז עבר כמעט שבוע.
אבל כמו פצע שלא מגליד - הקטע 'שום דבר' האומלל נכח כל הזמן בתודעה, הוא לא הרפה.
החלטתי להחיות אותו. אבל בערמה.
אמרתי לעצמי: אם נדרש ערך - נוסיף המון ערך. אם צריך לבזוק קמצוץ ספרותי - נשפוך עליו את כל הדיותות שבעולם.
אבל השרבוטים לא הסכימו. האצבעות הכבידו. והרעיון - לא המריא.
גם כששברתי את הראש בכל המיצגים, למעלה למטה ולצדדים אבל - שום כלום.
וגם כששפשפתי את היד בניסיון טיפשי לחנך אותה שמכאן ואילך לא תנפיק לי סתם שרבוט מילים. אבל היא אחזה.. בשלה, ואני בשלי. ורשימת המילים להצדיק את הקטע האומלל לא עלו בקנה אחד עם ידי הכהה.

רגע לפני שהשלמתי עם המצב, החלטתי לשאול בכוכבים ובמזלות, אולי יתמזל מזלי והחברים מלמעלה יעזרו לי.
הפנתי מבט לעבר השמים, ושאלתי בדומיה צועקת...
איך הופכים שרבוט מילים ליצירה בעלת ערך?

הכוכבים הנמנים על
קהילת שביל-החלב משבט 'אוריון', התפוצצו מצחוק, עלי, על מי שחושב את עצמו לבר אוריין, עד שחלבי ודמי נעכרו...
גם מהזרוע המקבילה 'מגן-קנטאור' - מלבד קנטור ולגלוג לא קבלתי קמצוץ הגנה.
לפחות אקבל צדק מ'זרוע-סרגל' הישרה, אמרתי לעצמי, אבל כמו השופטים בירושלים, שאינם, זרוע סרגל מדדה את איכות הטקסט, והפטירה כלאחר יד, "אפס!".
וחברתה, 'זרוע-קשת' לא הסתפקה במילים להביע את נחת זרועה, מתחה את קשתה וירתה לעברי חץ שנון.
נמלטתי כל עוד רוחי בי ופניתי ל'זרוע ברבור' - לשמוע שירה ענוגה ומנחמת על הקטע-כתיבה האומלל. אבל הברבורון שר לי את שירתו האחרונה לאות פרידה...
לבסוף פניתי ל'זרוע פרסאוס' שהגיבה לי בלחישה מעורפלת, כמו סרטן עיוור ביום מעונן... "קטע כל כך יפה כתבת שטוב מאוד שהוא נמחק". הבנתם את הפארסה? אני לא.

בקיצור, כל הזרועות עשו יד אחת נגדי, סנטו בי בקולי קולות. בטלן משעומם, שמחפש להקים לתחייה - טקסט חלוש וקלוש כמו קרני שמש נדיפים... כלך לך מזה.

אבל ניחא. שיגידו. כי מה לזרועות חלביות, עם טקסט בשרי שכזה?
אז החלטתי, לפנות למיטבי הלכת המובילים.
מאדים חביבי, אולי תואיל לשפוך קורט חמימות בטקסט הקריר. אך הוא שילח בי עשן וגפרית.
שבתאי, תגאל את הטקסט מבושה. בבקשה. אבל הברנש הפריח לעומתי הרבה דיסקות קרח... - באחד מהם התנגן השיר "עוד יותר טוב שהטקסט לא עבר"...
נוגה, האירי בפני את הדרך, בקשתי ממנה בקול מתחנן. אך השקט הנוגה מכיוונה, סימן בפניי לאו רבתי!
כוכב חמה, גרום שהקטע יתקבל, יוחמא ויקבל את מקומו הראוי. הפצרתי. אבל הוא הראה לי פנים קפואות כמו קרחון בקיץ רגע לפני שהוא קורס.
יופיטר אולי תואיל בטובך לעשות איתי צדק? אבל הוא לא נע ולא זע. ממש כמו זרוע סרגל.
אורנוס, שים סטוף לסיפור. אך הוא הדף אותי בצבר גז נדיף... ושילח אותי לנפטון - שסחרר אותי ברוח נכאים...

מצבא השמים, שאכזבני קשות, כולל 'החורים השחורים' שלא בלעו את הקטע... נחתי בייאוש על כדור הארץ - שסובב על צירו.
איך שגלגל מסתובב לו, לא?! אבל גלגלי המוח שוב הכזיבו.

בלית ברירה נהגתי כמו שכל כותב יהודי עושה כשהכול מתערבל לו.
הרמתי עיניים למעלה. ופניתי לאחד ששומע גם כשכותבים שטויות. וביקשתי:
"תן לטקסט הזה מקום. תן למילים הללו חיים. גם אם הן - שום דבר".

אז אם איכשהו הקטע הסתנן לכאן מסדנת הכתיבה של קובי ואתם קוראים עכשיו את 'שום דבר'.
תנו לו סימן שהוא משהו... בבקשה תשאירו אותו על הגלגל...
את הספר החדר השני של יוספה

קניתי מסיבה מאוד הגיונית: נחתו במייל שלי 2 פרקים מלאי כל טוב, ולמרות שאני מוגדר כבוגר, ובגיל טפו טפו, עדיין מצאתי את עצמי נשאב לחווית הקריאה.
הספר פשוט טוב! אז אל תצפו לביקורת אובייקטיבית, עם כל מיני השגות וחמיצות. לא. כאן תשמעו רק דברי שבח.

הספר שייך לסוגת הפנטזיה, עם הרעיון המוכר של עולם זר או מקביל שקיים איכשהו בתוך העולם שלנו.
יוספה, הילדה המצחיקה למדיי, נופלת לתוך העולם הזה, ומגששת את דרכה החוצה.
איכשהו, נדבקת אליה בעולם האמיתי חברתה למחצה בשם 'ביילי'. ביניהן נוצרת אינטרקציה מאוד מאתגרת.
ביילי היא אשפית הסדר והחוקים. היא צריכה חיצים ברורים, שהכל יהיה מסודר, איגלואים ריקים לפח, חדר מאורגן, שעות מסודרות.
לעומתה, יוספה היא התגלמות... אמנית המפוזרת. אם נקרא לה ככה. טובעת בבלאגן, מדברת להנאתה עם חפצים שונים, מגישה לאורחת עוגת קצפת זוהרת שמתגלית כביסקוויט בודד עם ערימת דמיון עזה, וכולי.

מה קורה כששתיהן נופלות לעולם החדש, דרך המראה בחדרה של יוספה?
ובכן, כך:
יוספה נהנית מכל רגע. צוהלת במשחק סולמות ונחשים בגודל מלא, משוטטת במנהרות ומפטפטת עם סבא שבישלה דייסה, ועם ילדים קטנים ששרים בטייפ. ככל ואתם יודעים מה זה טייפ, כן?
לעומתה, ביילי במצב רוח איום ונורא! היא הגיעה למקום מוזר, בו חיות מדברות, והיא צריכה לחזור לעולם האמיתי והמאורגן שלה!

שתיהן, מטבע הדברים, נאלצות להתקרב זו לזו והכיל את תפיסות העולם והאישיות המאוד שונה ביניהן. יפה, חינוכי, מעניין.
1748178137596.png
עכשיו ככה.
החוזק האמיתי של הסיפור הוא פחות בעולם הדמיוני או בעלילה - אפשר להתווכח חופשי, כן, זו רק החוויה שלי מהספר, ואני כמו שכבר אמרתי, לא בדיוק קהל היעד המקורי של הספר - אלא דווקא בדמויות.
דמויות!
וואואו. המחברת השכילה לבנות כל אחת מהן באופן מאוד מאוד משכנע. ממשי. וזו אומנות. בוודאי כשצריך לתת, למשל, פה וחיים לחיה כמו גמל. איך היא תתנהג? תדבר? והאם יורגש שהיא גְמַלִית בכל נימי נשמתה?

אומרים על סופרי ביכורים, שהחולשה הכי גדולה שלהם היא הדמויות, שעשויות מגומי. פעם הדמות אומרת ככה, פעם ככה, חסרות אופי אמיתי.
הדמויות שלנו כאן - ההפך.
הסבתא סבתא, מבולגנת, שמחה, טובת לב, מכינה דייסה גם לאגודל. הכל נופל לה, מתלכלך, היא מרימה, מכינה שוב, הכל בסדר. מקווה בשביל יוספה שהיא לא תהיה כזו שלומפערית כשתגדל...
הקוף - קוף. רוצה עוגיות, עוגיות, לא שום דבר אחר. וגם לא מסתיר את רצונו בעוגיות. אגב, יש לכם עוגיות אולי? כי אם לא, מה יש לכם בכיס? אולי אלו בכל זאת עוגיות?

וכן הלאה וכן הלאה.

העולם עצמו, הקופסה, לעומת זאת, לצערי פחות אמין.
הנופים, המקומות, מרגישים לי מאוד לא טבעיים וחסרי נפח. לא הצלחתי לחוש כקורא שאני משוטט במעמקיה של ארץ לא מוכרת, ותמה וסקרן מה הם חוקיה. הרגשתי יותר: "משהו כאן קצת לא מציאותי, כמו אוסף של משלים שאני חולם עליהם ביחד".

ועם זאת - הסינרגיה (מה זה סינרגיה? מה זה? הרגשתי שהמילה הזו מתאימה לכאן, אבל אני בטוח) בין הדמויות והזרימה, מאוד מאוד חזקים. המון חמימות ואנושיות, ולבסוף אפילו אני הצלחתי לחבב את ביילי הקרציתית הקשוחה. מה צריך יותר מזה?

ועוד משהו לסיום -
הציורים מתאימים לספר באופן מופלא. כאילו מי שציירה אותם ידעה *בדיוק* מה רואה המחברת בעיני רוחה. התפלאתי, ואז גיליתי מי הציירת והכל הסתדר לי בראש, כמו שביילי אוהבת.

כיוון שעניין אותי דעת המחברת על הסקירה, בררתי את המייל של הגברת, שלחתי לה.
להלן תגובתה הרשמית הינה:
תודה על ההתייחסות ועל ההזדמנות.

הספר הזה הוא לא ספר ממש רגיל, ואני יודעת שלא כל אחד מתחבר אליו. מה שכן, אלה שאהבו אותו במיוחד היו כולם מטיפוס 'חמש' באניאגרם - טיפוסים חובבי עיון, מחשבה ופילוסופיה. ואני מדברת גם על ילדים צעירים, אבל כאלה שהנאה אינטלקטואלית 'עושה להם את זה'.

היו לי פידבקים מאוד חזקים. קיבלתי דיווחים על מבוגרים וילדים בגילים שונים שממש התמוגגו על הקריאה, על דיונים שהתנהלו בעקבות הספר. היו כאלה שחזרו אליי בשביל לנתח תובנות והגדרות על הבדלים בתפיסת המציאות, על קשרים ותקשורת, על אמת, שקר ודמיון ועוד. היו בתים שבהם הספר עבר בין הילדים הנשואים, כי כולם רצו להבין במה מדובר. שהדמויות והטיפוסים הפכו לחלק מהשפה בבית.
שלחו לי גם ציורים וחידות שיצר שילד אחד בן שמונה בהשראת הספר. כשאמא שלו שאלה אותו: "את מי אתה יותר אוהב, את ביילי או את יוספה?" חשב העמקן הקטן ואמר: "יוספה היא יותר חמודה, אבל את ביילי אני יותר מעריך".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה