מסכימה איתך בקטע העקרוני,
כרווקה שחברותיה כבר עברו את השלב הזה כמה פעמים
הלוואי
)ברורהלוואי
כשחוויתי הריון בפעם הראשונה היה לי ברור שאני מגלה על עצמי שאני מעורערת בנפשי...
החויה הרגשית (לא לוגית, כלומר זה לא כאב כמו על רווקות או ציפיה ממושכת אחרת, אלא רגשית בקטע הורמונלי) היא מחרידה, או לפחות עלולה להיות כך. ולזה מצטרפות נקיפות מצפון דבר ראשון על התחושה (איך את כפויית טובה, למה את לא מאושרת) ודבר שני על ההתנהגות שלך מול הסביבה (מה בעלך אשם, מה הקולגה שסהכ אמרה משפט אולי לא הכי טקטי אבל את נפגעת אנושות, או איך ענית לאמא שלך בחוסר סבלנות גובל בחוסר כבוד כי את מרוטה נפשית ופיזית)
בקיצור זו חויה רגשית מטלטלת (סטטיסטית- כמה מהדכאונות אצל נשים נובעים מתקופת הלפני/אחרי לידה, וכמה בתים מתערערים בתקופה הזו
ראיתי שכתבת את זה כבר בעבר. ואני כ''כ לא מסכימה עם זה .
לא רוצה לסטות, רק אומרת שאמירה שהסבל ממקום נפשי היא לא האשמה. למה זה מאשים, זה רק פותח עוד אפיקי מחשבה לחפש פתרונות.
לא יודעת לגבי היפראמיזיס, כי זה מחלה ממש.
שוב, לא מסכימה.
לא מכירה מקרוב סוכרת, במחלות כרוניות אחרות התשובה היא כן. לגמרי כן.
לא כל דבר. זה כיוון חשיבה, אין מה לכעוס.
בתור אחת שכל חוויה שמטלטלת אותה
לא רצוי לא מחייב שאישה לא רוצה את העובר.
כן
אבל גם יש מחלות פיזיות לחלוטין שכאבים רגשיים מביאים.
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
הנושאים החמים
