שיתוף - לביקורת כוס של מלאכים (שיתוף ראשון, אשמח שתבקרו! כיבוד קל במקום.)

  • הוסף לסימניות
  • #21
כתיבה נוגעת ללב, התרגשתי, עלו לי דמעות.
אין לי מה להוסיף על הביקורת לעיל, אולי קצת הפריע לי שהתחלת את הסיפור ב-ו' החיבור. אבל במחשבה שניה, אולי זה דווקא בסדר.
אשמח לעוד שיתופים שלך.
מסכימה איתך לגבי ו החיבור. לדעתי עדיף בלעדיו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
כתיבה מהממת ונוגעת!!
אהבתי את המשפטים שמשלבים תיאור שנותן סאבטקסט.
תודה!
@סני תודה רבה על התגובה המושקעת! לקחתי לתשומת ליבי את ענין ההפרדה, מקווה בע"ה להשתפר בענין...
@קשת החיים, @סבתא חביבה נכנעתי. בל"נ אוריד את ו' החיבור. תודה לכן!
מעריכה מאוד את הערותיכם!
אגב, במהלך הכתיבה ממש לא התעכבתי על כללי הדקדוק. כשקראתי את הקטע המושלם, לפני הפרסום, הוא ממש צרם לי. כמויות של שגיאות- ו' החיבור שמופיעה אחרי פסיק, נקודות מיותרות... לא תקנתי, כי הרגשתי שאותו חלון בנפש נסגר, ולא היה בי העוז לגעת במילים שנותרו ממנו למזכרת.
האם לדעתכם הכנה היה עלי לערוך את הקטע כך שיענה על כללי הדקדוק, או שכתיבה רגישה כזו מותר לה?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #23
האם לדעתכם הכנה היה עלי לערוך את הקטע כך שיענה על כללי הדקדוק, או שכתיבה רגישה כזו מותר לה?
אם לך לא היה העוז לגעת, גם לי אין מספיק עוז לומר את דעתי, ובכל זאת - ביקשת, אז אגיד:
חושבת שכן היה מקום לתקן פיסוק שגוי. לא לגעת במילים עצמן שנחצבו מהחלון הפתוח בנפש, רק להגיש אותן בכלי משובח ומתוקן יותר.
יחד עם זה חייבת לציין שהכתיבה כל כך איכותית ויפה, שהפיסוק השגוי פה ושם לא העיב עליה (חוץ מהחלוקה לפסקאות, שעליה כבר דובר).
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
אם לך לא היה העוז לגעת, גם לי אין מספיק עוז לומר את דעתי, ובכל זאת - ביקשת, אז אגיד:
חושבת שכן היה מקום לתקן פיסוק שגוי. לא לגעת במילים עצמן שנחצבו מהחלון הפתוח בנפש, רק להגיש אותן בכלי משובח ומתוקן יותר.
נו, אם כן- "השם עוז לעמו יתן". מקווה להעלות שיתוף נוסף בקרוב בע"ה, מאמצת בחום כל הצעת ייעול. תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
וואו, מרגש ממש. כל הכבוד על הרגישות! לא כל אחד נכנס ככה לנבכי נפשה של קבצנית רחוב!
ביקשת ביקורת, נכון?! אז הנה שלי: שם הניק! לי אישית קשה להזדהות ולנהל דיאלוג עם ררררררררר, אולי כדאי למצוא שם שאפשר יותר להתחבר אליו.
בהצלחה גדולה!
אה, וכמובן לא לשכוח המשך..
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
וואו.
קטע מדהים!
מצליח לגעת בקצות הרגש, להרעיד...

יש לי הערה, קצת לוגית. ילדה בת 9 לא קצת גדולה מדי לא להבין משהו לבד? במיוחד אם היא גרה ברחוב....
והערה נוספת- לדעתי האישית- הקטע עם הילדים והבורקס באמצע קצת פגם ברצף הקריאה, ולא חידש משהו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
כמובן! נרשמתי לאתר כלאחר יד, רק כשהתחלתי להגיב הבנתי את משמעות השם, מאוחר מדי... תודה בכל מקרה!
וואו.
קטע מדהים!
מצליח לגעת בקצות הרגש, להרעיד...

יש לי הערה, קצת לוגית. ילדה בת 9 לא קצת גדולה מדי לא להבין משהו לבד? במיוחד אם היא גרה ברחוב....
והערה נוספת- לדעתי האישית- הקטע עם הילדים והבורקס באמצע קצת פגם ברצף הקריאה, ולא חידש משהו.
ילדה בת 8, אולי 9- היא ילדה קטנה מאוד מכדי לפענח את סודות היקום. בפרט שהיא גרה ברחוב. היא חכמה, היא בוגרת באופן יוצא דופן, אבל החיים לימדו אותה שיעורים אחרים.

לגבי הקטע עם הילדים והבורקס (הערה שחזרה על עצמה, מטעמי נוחות אגיב בגוף ראשון):
הקטע הזה לא השתרבב לכאן בטעות. הוא מהווה נדבך נוסף בתיאור המציאות שלי.
אני הייתי רגילה לארוחת ערב שכללה לחמניה ומאפה: בורקס, פיציה, גבינית. שאריות שנותרו לבעל המאפיה טוב הלב.
באותו ערב, כשראיתי את הילדון מתחנן לקבל את הבורקס, הזדהיתי עם הרעב שלו. גם אני התכווצתי ברעב. כעסתי על אחיו שסרב לתת לו את ארוחת הערב. אח"כ, כששמעתי אותו מזמר באושר: בורקס, בורקס...- נדהמתי. בראשי הקטן, במושגי העלובים, הבנתי שאני ברת מזל! כמה הילד הזה מתרגש ממה שאצלי מהווה ארוחה יומיומית!

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור חיי, מנסה לעשות זאת בעדינות המירבית.
אני סבורה שהסיטואציה הזו עמוקה וממלאת, אם לא הרגשתם ככה- אז כסופרת מתחילה, כשלתי.

תודה לכולכם על ההערות המקצועיות והמחמאות הנדיבות!
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
כמובן! נרשמתי לאתר כלאחר יד, רק כשהתחלתי להגיב הבנתי את משמעות השם, מאוחר מדי... תודה בכל מקרה!

ילדה בת 8, אולי 9- היא ילדה קטנה מאוד מכדי לפענח את סודות היקום. בפרט שהיא גרה ברחוב. היא חכמה, היא בוגרת באופן יוצא דופן, אבל החיים לימדו אותה שיעורים אחרים.

לגבי הקטע עם הילדים והבורקס (הערה שחזרה על עצמה, מטעמי נוחות אגיב בגוף ראשון):
הקטע הזה לא השתרבב לכאן בטעות. הוא מהווה נדבך נוסף בתיאור המציאות שלי.
אני הייתי רגילה לארוחת ערב שכללה לחמניה ומאפה: בורקס, פיציה, גבינית. שאריות שנותרו לבעל המאפיה טוב הלב.
באותו ערב, כשראיתי את הילדון מתחנן לקבל את הבורקס, הזדהיתי עם הרעב שלו. גם אני התכווצתי ברעב. כעסתי על אחיו שסרב לתת לו את ארוחת הערב. אח"כ, כששמעתי אותו מזמר באושר: בורקס, בורקס...- נדהמתי. בראשי הקטן, במושגי העלובים, הבנתי שאני ברת מזל! כמה הילד הזה מתרגש ממה שאצלי מהווה ארוחה יומיומית!

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור חיי, מנסה לעשות זאת בעדינות המירבית.
אני סבורה שהסיטואציה הזו עמוקה וממלאת, אם לא הרגשתם ככה- אז כסופרת מתחילה, כשלתי.

תודה לכולכם על ההערות המקצועיות והמחמאות הנדיבות!
וואו, אחרי ההסבר הקטע הזה ממש מוסיף!

אולי כדאי לכתוב עוד איזה משפט שתיים שיבהיר את החלק הזה.
אולי להוסיף אחרי ה"הבטתי בהם ברחמים" משהו בסגנון: בילדים שמשתוקקים כל כך לקבל את ארוחתי היומיומית.

מאמין ששינוי קטן בסגנון כזה יספיק.

ושוב, סיפור ממש יפה!
בהצלחה!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

"אני חושב שכמה שהם משקיעים יותר בלהקשות עלינו ללכלך, ככה אנחנו משתדלים יותר לעשות את זה".

"כלומר?" שאלתי.

במקום לענות הוא הציג בפני את צנצנת הסוכר ספוגה בנוזל חום כהה, שהפך את הגרגירים לגושים בלתי שמישים.

"יש עוד, למטה" התכופפתי לפתוח את הארון רק כדי לגלות שהוא ריק.

הוא ניסה לפורר את הגושים בעזרת ידית של כפית מלוכלכת, מצחו חרוש קמטים "אני מנסה לחשב כמה קפה אני צריך להוריד כדי שיצא לי משהו מאוזן".

"אין קפה" אמרתי בבהלה, מצביע על מקומו המיותם של הטסטר צ'ויס.

"טוב, קיבלתי שניים במחיר אחד" ציין בתבוסה תוך שהוא מעביר גוש סוכר חום אל כוס זכוכית סדוקה, מתקרב אל המיחם ונדהם לגלות מים לבנבנים יוצאים ממנה. "כמה אבנית..."

"זה מריח מוזר" ציינתי תוך שאני צועד אל המקרר, מתנדב להביא את החלב, המקרר הריק גורם לי לצעוק בטון גבוה מדי "גם חלב אין".

ההוא בחוץ מיהר לגדוש את הכוס במים הלבנבנים, ובחש אותם עם גושי הסוכר ליצירת מופת ריחנית, והכריז בחיוך של מנצחים "זה לא באג, זה פיצ'ר".
הפעם הקדמתי לבדיקת הראייה.
הסמטה הצרה באזור הישן של תל אביב, שקטה ומפחידה. ורק מכונית חדישה מזמזמת בחנייה. כשבתוכה זוג צעיר ועצבני מאד.
המעלית במבנה האבן העתיק, מושבתת. אז טיפסתי בגרם המדרגות המעוגלות מרוב זיקנה, אל הקומה הרביעית, כף יד אחת מחליקה על מעקה ברזל צבוע מחדש בצבע שמן אוף ווייט. ריח מעורב של מאפים מתוקים, אידי דלק מהגנרטור, והים המלוח, נדבק לקירות כמו טיח ישן.
ההזיה הקבועה שלי צצה: אמא שלי לפני עשרים שנה, עומדת בפתח המטבח ומתחננת שאוכל סוף סוף.
למה עיניתי אותה?

בכניסה למרפאה קידם את פני פעמון מתכתי חורק. מאחורי הדלפק ישב בחור עם שיער ארוך מאד, אחוז שעמום.
“דוקטור גרניש יאחר” אמר כשעיניו בחלון. כאילו מצפה לראות את האוטו של הדוקטור מגיע. “הוא הסתבך באיזה פקק כנראה”.
“איפה המזכירה הקבועה?” שאלתי.
“ילדה. תאומים”. הוא הסתובב באיטיות מחרידה אל מסך המחשב ”שם”?
על הדלפק הייתה קערית זכוכית עם סוכריות. לקחתי אחת, רחרחתי, והחזרתי
אמא שלי הייתה משלבת ידיים מאחורי גבה ומסתכלת עלי בעיניים חצי עצומות, אני לא זזה עד שאתה אוכל. אתה רזה כמו שלד.
”שם”?

לא אמרתי כלום.

הטלפון צלצל. הבחור הסתכל על הטלפון ולא הרים.
”שמעת שדוקטור גרניש עומד להתחתן?” אמר לי.
”זאת ארוסתו, מצלצלת כל חמש דקות. היא הייתה כמעט עיוור. והוא החזיר לה את הראייה”
הבחור פתח מגירה והוציא קוקיה מצחיקה. הוא אסף את שיערו וסירק אותו באצבעות רזות ולבנות.
”בעין אחת”. אמר כשהקוקיה תפוסה בין שיניו.
”החזיר לה את הראייה בעין אחת”? שאלתי
”לא. הייתה עיוורת בעין אחת. אשה גבוהה מאד. הדוקטור מגיע לה לסנטר”.
אמא שלי הייתה נמוכה. וכפופה מאד. הייתה מבשלת פתיתים ומערבבת ומערבבת ומערבבת.

”שם”?

דוקטור בלום בודק אותי כל שנה כבר מגיל חמש. מעולם לא איחר. האיש הזה היה שתקן ומעורר אימון. ונדמה לי שאמא שלי הכירה אותו מאיזה מקום. מאיזה עבר עלום. עיירה ישנה ברוסיה.


“הוא מתחתן. מה?” גיחכתי וצעדתי צעד לאחור.
“אין עדיין תאריך” משך בכתפיו, “אבל האשה מתקשרת כל חמש דקות”. הוא לחץ על מקלת המחשב באצבע אחת שוב ושוב, כשמשהו לא הצליח לו.
כשאמא שלי הייתה שורפת סיר בטעות. אני הייתי בורח לחצר. לא הייתי מסוגל לראות את צערה. אבצ לאכול לא הסכמתי. דווקא.

בדיוק אז נפתחו הדלתות בזעזוע. שתי נערות מצחקקות נכנסו, אחריהם אשה עם הגלה. ואחריה דוקטור גרניש בכבודו ובעצמו, בידו זר פרחים עטוף בצלופן.

“המעלית שוב מקולקלת?” אמר בקול עצוב.
”תכנס, אבינועם. אני רק מוצא כוס מים לפרחים האלה. ובא לבדוק אותך”.

הבחור עם הקוקו פנה אל האשה והעגלה. ”שם”?

רכן לעבר אוזני ואמר בקול צרוד: “איפה ציפי?” שאלה האשה.
”ילדה. תאומים”. הוא התיר משום מה את הקוקיה שלו ופיזר את השיער.
”שם”?
האשה לא שמעה היא הייתה כפופה אל התינוק בעגלה.

היא הייתה מושיטה לי כף, אמא שלי, כמו תינוק. ”רק את זה” אמרה ”אחד ודי”.

נכנסתי לחדר הבדיקות. מעבר לדלת שמעתי אותו פונה אל הנערות. ”שם”? והן מצחקקות ולא מצליחות לענות.

הדוקטור התיישב מולי והניח שקית בורקס על השולחן.
”אז איך ראייה שלך?” שאל בשקט. במבטא רוסי. דומה לשל אמא, רק בלי השין השורקת שלה.
”אני רואה הזיות” אמרתי.

”שב פה. ותצמיד מצח למכשיר”. אמר הרופא. בחוץ צלצל הטלפון. לא הרימו.
השפה התחתונה של הדוקטור נעה. הרגשתי.

הדוקטור הדליק פנס מסנוור מולי. ”תסתכל למעלה”.
”עכשיו ימינה”.
”מה אתה רואה בהזיות שלך”?

”את אמא שלי”.
השפה התחתונה של הדוקטור נעה. הרגשתי

”תכניס משהו לפה, אי אפשר ככה יותר!” הייתה אומרת כשהייתי יוצא בצהריים בלי לטעום כלום.

”דוקטור, אפשר אחד?” הצבעתי על השקית,

כשיצאתי מהמרפאה וירדתי במדרגות המעוגלות מזיקנה, לעסתי בורקס מתפורר.
ובכיתי.
כשהגבולות מיטשטשים

כשחבקנו את הבכור, הייתי צעיר ונאיבי מכדי להבין את גודל האחריות שנפלה על כתפיי הצרות. הטייטל החדש שקיבלתי, נראה אז טבעי ופשוט. המשך ישיר של החיים עצמם.

זוכר את עצמי, באותם ימים ראשונים, מביט בעריסה הקטנה בעיניים נוצצות, ומבטיח לעצמי חרישית: 'אני אהיה האבא הכי טוב בעולם. נקודה'. 'גם כשהעייפות תכריע', אמרתי לה אז, בביטחון של מי שטרם טעם טעמו של לילה לבן אמיתי, 'אני לא מתכוון לתת לשגרה לשחוק אותנו. הילדים תמיד יהיו במקום הראשון. חד משמעית'. גם היא הנהנה אז בהסכמה, וחיוך עייף אך מאושר על שפתיה.

יצאנו לדרך, בטוחים שנצליח דווקא היכן שרבים וטובים לפנינו כשלו...

היום, כעשור שנים קדימה, ההחלטה הזו עומדת למבחן יום יום, שעה שעה. היא פוגשת אותי כשאני רץ בבוקר להספיק לשלוח את הזאטוטים לגנים, דוחף את העגלה ביד ימין, מחזיק את הקטנה ביד שמאל, מוודא שהשלישי תופס בעגלה... בעוד הם, רעננים וערניים להפליא, רק מנסים להדביק אותי אל הקצב... לֵך תסביר להם, שאני לא מסוגל לשמוע עכשיו על מסיבת יומולדת שתהיה היום, אין לי זמן לשמוע על הפתק שאמא הכניסה לתיק האוכל, ובכלל לא מעניין אותי לשמוע מי הולכת להיות 'אמא של שבת'... עכשיו אני רק רוצה לעבור את הכביש בבטחה, להספיק את האוטובוס, לראות אותם נכנסים אל הגן, וסוף סוף... להתחיל את היום.

ההחלטה הזו, אינה מרפה ומעמתת אותי שוב כשאני חוטף ביקור קצרצר בבית בשעות הצהריים, כשחצי מהראש עדיין מונח בלימוד, וחציו השני, להבדיל, מונח במשימות ודאגות של מנהל משק בית. כשכולם יחד, כמו במקהלה, מבקשים את תשומת לבי, נאבקים על שאריות הג'יגה שעדיין נותרו פנויות ביכרתי מוחי, זה בכֹה וזו בכֹה. זה במה שסיפר היום הרבי בחיידר, זו בבובת המשחק החדשה, זה ביצירת הקשקוש הנדירה, וזו בנשכן המנגן שנגמרה לו הבטרייה...

גם בערב, היא ממתינה לי. ההחלטה הנושנה. אז היא כבר עומדת ממש מעבר לדלת הבית, בדמות ילקוטים זרוקים במסדרון, המולה של משחקים וקולות רמים של ויכוחים ילדותיים, בעוד העייפות, המנטלית, שרק מבקשת תנוחת ספה ולגימת קפה, גורמת לי לפלוט אנחות קצרות של חוסר סבלנות. בניסיון לקצר תהליכים, לחפש את השקט התעשייתי, אני מוצא את עצמי מתפקד כפקח תנועה וכשוטר משמעת: 'תסדר את זה', 'למה זה כאן', 'שקט עכשיו'. המילים יוצאות מן הפה על אוטומט, מכסות שכבה עבה של אבק על אותה החלטה תמימה וטהורה.

***​

אבל באותו ערב כבר נשברתי.

היה זה בשעת ערב מאוחרת. הגדול ניגש אליי בעיניים בורקות, מחזיק בידו ציור שהשקיע בו, כך נראה, את כל נשמתו בשעות האחרונות. הוא עמד שם, ממתין למילה טובה, למבט, לליטוף. אבל אני הייתי שקוע. הראש היה טרוד בחשבונות של סוף החודש, בשיחה קשה שהייתה לי מוקדם יותר, במטלות הממתינות למחר.

'אחר כך, חמוד', אמרתי לו מבלי להרים את המבט מהדפים שבידי. 'אבא עסוק עכשיו. שים את זה בצד, אני אראה אחר כך'. הוא עמד שם עוד רגע קט, וה'אחר כך' הזה הפך לנצח. האמת היא שלא שמתי לב אפילו מתי הוא הלך...

רק מאוחר יותר, כשהבית נדם, עברתי ליד חדרו. הוא כבר ישן עמוק, נשימותיו קצובות ורכות. וליד הכרית: הציור. מקופל בעדינות.

הבטתי בציור. דמויות פשוטות, צבעים עליזים, ובצד כתוב בכתב יד ילדותי ורועד: 'לאבא, אני אוהב אותך'.

הדמעות הציפו את עיניי. טשטשו את שדה ראייתי.

דקות ארוכות עמדתי שם. הבטתי בפניו השלוות, המשכתי להתבונן בפניהם הרכות של האוצרות האחרים. התכווצתי מרגשות החמצה, התייסרתי מרגשות מצפון, נמסתי מרגשות חמלה.

מה שווה כל העמל הזה, מלמלתי בכאב. בשביל מי אני רץ, בגלל מי אני דאוג וטרוד, למען מי אני עסוק, אם לא בשביל העיניים הטהורות האלו שמביטות בי בציפייה...

אז לא. לא הדמעות הן שטשטשו את שדה ראייתי. השגרה היומיומית, המרוץ האינסופי, הקצב התמידי והבלתי מתפשר – הם אלה שטשטשו את שדה הראייה. טשטשו את גבולות ההחלטה שקיבלתי. טשטשו את הגבול הדק והאנין בין 'אבא טוב' לבין 'אבא טוב באמת'.




מיותר לציין, שזה לא סיפור חיים אישי של הכותב. אלא תיאור מציאות טריוויאלית שמשקף נקודת חולשה נפיצה.


אשמח לשמוע הארות והערות. תודה מראש!
שיתוף - לביקורת שקופה וחצי
סגנון שונה עלילתית שאני מנסה כעת. אשמח לחוות דעת.

*

זרם חשמל מקפיץ אותי וקול צחוק מתגלגל במדרגות גורם לי לעצום עיניים, לנשום עמוק פעמיים ולפקוח שוב אל הבוקר שנוגע בחלונות.

בוקר שהגיע מוקדם מדי. אני מכווצת אף, מנסה לאסוף ריחות שנערמים במטבח ומגששת ברגליים אחר נעלי הבית שלי.

הן אינן, לא מפתיע, וכששערותיי גורפות איתן אבק רצפות, ראשי משתבלל לו להנות מזיו תחתית המיטה.

אבק. מלא-מלא אבק שמכסה בין שלל דברים שמעולם לא יצרו איתי קשרים על נעלי הפונפון שלי.

שולפת אותן תוך אנקה שיעולית, ממלמלת על נחמה את כל הברכות שבעולם, בריאות בראשן. וסדר, טיפונת סדר.

"אמן!" מכריזה אמא מתוך, מסתבר, אדי הבישול. קולה מתרומם לשאגה: "נחמה! שוב דחפת הכול מתחת למיטה?!"

כן, אני חושבת חזק. ושולי חישמלה אותי. בקטנה, אבל חישמלה. וזהו, סיימתי את המנה להיום, מקווה. משתיקה מחשבות ורצה להתארגן.

צחצוח, שפשוף פנים עיקש, חולצת תכלת כפתורים, חצאית פליסה ארוכה, צמת צד, נעליים, תיק והמדרגות מקבלות את רגליי ברפרוף מהיר.

"מאוחר", נוזפת אמא כשאני גוהרת על השיש, מחלצת כוס חמה, שופכת שוקולית, מים רותחים והרבה חלב.

"יודעת", הוגית בלחישה, מתיישבת על כיסא בר ושותה תוך כיווץ פנים.

חם, כמעט לוהט, אבל המזגן מצנן פה, ובחוץ עלול להיות לוהט עוד יותר. מי צריך לצאת בכלל? מתחשק לי להישאר בבית, לשתות שוקו ועוד שוקו גם אם שולי תצחק עד מחרתיים.

"היא הלכה", מציינת אמא, מלהטטת בין חביתת ירק לאבא ומרק עוף של צהריים. "וגם את צריכה. תזדרזי!"

"בשביל מה?" אני רוטנת. מניחה את הכוס, ריקנית, ומתלבטת אם להכין אחת נוספת, כזו שתעניק לי כוויה, תנפח לשון ותגרור אותי לאשפוז של יום-יומיים.

"הגזמת, שרה", שוב אמא. שוב המחשבות שלי סוערות מדי. היא זונחת תפוח אדמה, הופכת חביתה ונעמדת מולי, מישירה אליי אישונים מסובבים חום דלוח. "יהיה בסדר", היא אומרת, בטוחה כל כך. "הימים האלו יעברו מהר, ויום אחד את תגחכי על הכול".

אני כמעט מגחכת עכשיו, לא עושה את זה רק בגלל כבודה של אמא, וכן, גם כי המחשבות שלי ייקלטו היטב ברדאר שלה.

"יהיה בסדר", חוזרת אמא, ומבטה השלו כל כך הופך מוטרד. "מה את משתיקה שם, שרוש?"

שונאת שקוראים לי שרוש. שונאת ששואלים אותי מה אני משתיקה. "כלום", אומרת בשאננות שטבועה בי מאז ימי קדם. מעיפה מבט אל ספל שעוני מעלה אדים, תלוי על קיר. "מאוחר לי. זזה".

זזתי, כמה כיף. מותירה מאחוריי כוס קרטון בפח, אמא תוהה וסנדוויץ' בוקר, אבל הנקודה האחרונה מתוודעת לי רק כשאני מגיעה מיוזעת אל הסמינר, שנמצא שני רחובות מקבילים מהבניין שלנו, מעבירה אצבעות בשני צידי השיער, מחזירה צמה קדימה ונבלעת בין השערים.

"שירההההה" קול רודף אחריי, וכשאני מסתובבת להבין למה הוא נשמע לי יותר מדי נחַמַתִי, קולטות עיניי שקית ניילון עמוסה מרחפת לעברי בכיוונון ישיר.

היא פוגעת בפנים שלי, איך לא. נופלת אל הרצפה, איך לא. וברוגז שצף בי פתאומית, אני מוסיפה עוד ברכה אחת על נחמה – שתלמד לעשות דברים עד הסוף, ופעם הבאה – שלא תהיה, אמן! - גם אם היא ממהרת - שתשחיל לי את הסנדוויץ' לתיק, כמו שהיא יודעת לעשות יפה מאד כשהיא ממש רוצה.

נאנחת, מתכופפת אל הסנדוויץ'. הברכות שלי מתבזבזות לריק, אני יודעת. וכמו שאבא אומר תמיד – כל עוד נחמה לא תראה רצון, דבר לא ישתנה.

ואני מה?!

אמא לא בקרבת מקום להאזין למחשבות שלי, שולי לא תזריק בי כעת זרמים כדי שאתנער מהבוץ שמשקיע אותי ולנחמה כבד להרים אותי אל הקומה השנייה של מפעל האברכיות אליו אני צועדת לאט וזהיר.

אני שקופה, זה ברור. ורצון, כמויות רצון, לא יעזרו פה. יעיד הכיסא הצמוד לשלי, שנותר מיותם יום אחרי יום, זו השנה השישית במספר.

יעידו עוד הרבה דברים. כמו פרצופים שננעצים בי כשאני עוברת את סף דלת הכתה ושתיקה שהומה מעל כל קול שסער קודם בצחוק ובמלל נרגש.

"בוקר טוב!" אסתי הראשונה לחזור אל עצמה, כרגיל, וידה מנפנפת מעל ראש כל המתקבצות סביבה. החברה'מנית התמידית.

אז רצתי מהר מדי, חבל. "בוקר אור", אני מותחת חיוך, מותחת אותו טיפה עוד יותר, נזכרת להרים מעט גם את שרירי העיניים וממהרת אל הכיסא הנאמן שלי, מניחה על המיותם תיק, מרצ'רצ'ת ודוחפת סנדוויץ'.

מתחרטת ושולפת אותו. תעסוקה תהיה לי טובה עכשיו, גם אם בגללה ארעב לקראת סוף היום ועוד יותר אם אצטרך לצאת, ליטול ידיים ולשוב אל אותה שתיקה מעקצצת.

אבל כשאני חוזרת אין שתיקה, כמו שאין אסיפת בנות סביב שולחן שני בטור רביעי. רק קול אחד מורתי שאומר בקולי קולות: "ממש הקדמתן היום! מתרגשות?"

"בטח!" רועמת דבורי, מאחרת תמידית עם כוח צילומי נדיר שמחפה קבע. "כולן הקדימו פה, אפשר שלא?!"

"שרה לא", מציינת אודליה, חדת עין. מבחינה בי ברגע, עומדת שלושה צעדים מהמשקוף, ומוסיפה מהר: "בעצם גם היא פה".

השתיקה מגיעה עכשיו, ארוכה ובוערת לי בלחיים עד שאני מתיישבת על הכיסא, ממלמלת ברכה ונוגסת.

חביתת ירק, מישהו התבלבל פה. נחמה, שתהיה לי בריאה.

ואם אמא הייתה לצידי כנראה שהייתה צועקת 'אמן' גדול עכשיו, או שהייתה גוערת בכל המחשבות שמתרוצצות מעליי. אותן מחשבות מאז שמלאו לי שתים עשרה, ובשונה משאר המתברמצות – לא התפרצתי אז עם שום כוח על.

לא אז וגם לא שש שנים אחר כך.

אמרתי שקופה?! שקופה וחצי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה