כללים. צורך וערך מוסף.

  • הוסף לסימניות
  • #1
יש לי חשק כבר שנים לכתוב מאמרים חינוכיים.

אפעם אני לא יודע אם זה מעניין מישהו. אם אצליח להביע את מה שארצה, אם אחדש משהו ובכלל כל כך הרבה מלל נשפך בתחום מי אני.

אני מבקש, אנא ונא, לא לרחם. זה מהחלקים בתוכי שרוצים להתמקצע ולא רק לתרפיה.
תודה מראש אני מעריך את הזמן שלכם.


הבוקר ראיתי משפט של גלנט וכך הוא כתב.

"מה שאני אוהב בחוקה, זה שכותבים אותה אנשי בשר ודם, ואחר כך היא מקבלת מעמד של תורה מסיני (כמעט)..."​

אכתוב על כללים, כצורך, ועל הערך המוסף שלהם. ואתם תגידו אם לכתוב על עוד דברים. בעתיד.


כללים
הצורך והערך המוסף שלהם

"אני מאוד כועסת אמרה אמא של מוישי למה אתה עוד לא לבוש? ולמה לא הנחת בלילה את הנעליים ליד המיטה?"

הוא הבין? לא בטוח.

מחר זה יחזור על עצמו? מסתבר.

מלמד נכנס לכיתה מבולגנת. "מה כל הבלאגן הזה? למה יש כל כך הרבה ניירות על הריצפה?"

ואז הם, ילדים טובים, רצים לאסוף.

הם הבינו? אולי.

זה יחזור על עצמו? מסתבר שכן.

בעל סמכות צריך להיות ברור. לא לצפות שיבינו. ילדים לומדים מהחיים את הסיטואציות יודעים מה הנורמלי ומה לא.

אבל לא תמיד יודעים איך לעשות, ולא תמיד מרגישים מחוייבים לעשות.

גם הקשר להם לעשיה לא תמיד ברור.

מי מכין בגדים או נעליים למוישי? אמא. היא קונה ומכבסת ודואגת שיהיו למוישי בגדים. עם זאת למוישי ברור שהוא לא יזיק את הבגדים ולא ישחחית.

לא ברור למוישי מה הוא אמרו לעשות עם הבדדים שהוא סיים ללבוש, לא ברור לו מה יעזור לו בבוקר להארגן בזריזות. לא בטוח בכלל זהוא יודע מה זה להתארגן. ובעיקר הוא לא בטוח שההתארגנות קשורה אליו.

כך גם בכיתה לכיתה ברור שזה לא בסדר שהכיתה מבולגנת, גם ברור שהם לא מבלגנים על מנת לבלגן, זה לא בסדר.

מי אחראי על הנקיון? הם? מי אמר?

יש מנקה. הוא אחראי.

התלכלך באמצע היום? בסדר. צריך לנקות אבל למה יש להם אחריות על כך?

ילדים מטבעם עושים מה שצריך, הם רוצים להיות טובים.

כשהדברים ברורים ויש הוראות ברורות הילדים יבצעו.


הערך המוסף של כללים.

כשיש כללים במיוחד עם הם כתובים ונוצרת חוקה מסויימת.

ילד שעובר על כללים ברורים לא מתנגש ביוצר הכללים או בתובע את העמידה בכללים.

אלא בכללים, בחוקה.

לכלל נוצרת יישות עצמאית.

וכאן הרווח הגדול הוא שאין בינינו ויכוח, אלא בין מפר הכללים לכללים.

אין אמוציות.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
  • הוסף לסימניות
  • #3
"אני מאוד כועסת אמרה אמא של מוישי למה אתה עוד לא לבוש? ולמה לא הנחת בלילה את הנעליים ליד המיטה?"
"אני מאוד כועסת", אמרה אמא של מוישי, "למה אתה עוד לא לבוש?! ולמה לא הנחת בלילה את הנעליים ליד המיטה?!"
עם הם כתובים ו

לגבי עצם התוכן - לא ממש ברור לי הרעיון.
בכל בית ישנם כללים. בין אם הם כתובים ובין אם לא. השאלה היא האם עומדים עליהם או לא.
השאלה היא האם עובדים בשביל ליישם אותם מראש, או שהם טובים רק בשביל לצעוק בגללם לאחר מעשה.
ילד שעובר על כללים ברורים לא מתנגש ביוצר הכללים או בתובע את העמידה בכללים.

אלא בכללים, בחוקה.

לכלל נוצרת יישות עצמאית.

וכאן הרווח הגדול הוא שאין בינינו ויכוח, אלא בין מפר הכללים לכללים.

אין אמוציות.
נו נו.
כל ילד מבין שכללים שהומצאו על ידי אמא, הם הוראות של אמא, ואינם איזושהי ישות בפני עצמה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
כל ילד מבין שכללים שהומצאו על ידי אמא, הם הוראות של אמא, ואינם איזושהי ישות בפני עצמה.
יתכן שהכוונה לילד גדול המבין את הנ"ל אבל ילדים קטנים אם הם נולדים לתוך כללים זה משהו אחר.

ובכלל, העולם מתחלק לשני סוגי אנשים, יש את אנשי הכללים, ויש את האנטי-כללים.
אנשי הכללים מסודרים, הכל אצלם מאורגן. הסוג השני אוהבים את האילתור וכו',
המאמר לפי הבנתי רוצה קודם להכניס את המושג הזה של כללים. הם דבר בסיסי וחשוב.
אחר כך אפשר אולי להסביר ולפתח את הנושא.
@אשר שרבר נקווה שזה מאמר ראשון בסדרה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
הרעיון יפה ומובן.
קצת מפריעה לי הבניה. בגלל שזה מאמר, הוא צריך להיות בנוי כמאמר. גם אם מחליטים שאין צורך במקורות משום שמדובר על רעיון ולא על הוכחתו, הייתי מצפה ליותר כותרות ביניים, למהלך שיוביל הקורא בצורה מסודרת יותר של בעיה ופתרון - תחילה הסבר הבעייתיות של חוסר כללים, דוגמאות, והסבר כיצד הכללים ימנעו את הבעיות.
לחילופין, אם רוצים, זה יכול להיכתב יותר כטור עיתונאי ואז התבנית יכולה להיות יותר רכה / אישית / סיפורית. מה שנוצר כאן זה סוג של כלאיים.
נשמח מאד לראות עוד מאמרים כאלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
הרעיון יפה ומובן.
קצת מפריעה לי הבניה. בגלל שזה מאמר, הוא צריך להיות בנוי כמאמר. גם אם מחליטים שאין צורך במקורות משום שמדובר על רעיון ולא על הוכחתו, הייתי מצפה ליותר כותרות ביניים, למהלך שיוביל הקורא בצורה מסודרת יותר של בעיה ופתרון - תחילה הסבר הבעייתיות של חוסר כללים, דוגמאות, והסבר כיצד הכללים ימנעו את הבעיות.
לחילופין, אם רוצים, זה יכול להיכתב יותר כטור עיתונאי ואז התבנית יכולה להיות יותר רכה / אישית / סיפורית. מה שנוצר כאן זה סוג של כלאיים.
נשמח מאד לראות עוד מאמרים כאלו.
תודה, אני מעריך את התגובה.
אני חושב שאני אצטרך לפרט יותר. או כמו שמרתם 'לבנות' את הרעיון.
אני לא רוצה להכביד מידי ומצד שני אני ככל הנראה מוותר על דבר שנראים לי פשוטים, ובונה עלעהם תילי תילים. מקווה להשתפר
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
"אני מאוד כועסת", אמרה אמא של מוישי, "למה אתה עוד לא לבוש?! ולמה לא הנחת בלילה את הנעליים ליד המיטה?!"






לגבי עצם התוכן - לא ממש ברור לי הרעיון.
בכל בית ישנם כללים. בין אם הם כתובים ובין אם לא. השאלה היא האם עומדים עליהם או לא.
השאלה היא האם עובדים בשביל ליישם אותם מראש, או שהם טובים רק בשביל לצעוק בגללם לאחר מעשה.

נו נו.
כל ילד מבין שכללים שהומצאו על ידי אמא, הם הוראות של אמא, ואינם איזושהי ישות בפני עצמה.
חזק וברוך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
יש לי חשק כבר שנים לכתוב מאמרים חינוכיים.

אפעם אני לא יודע אם זה מעניין מישהו. אם אצליח להביע את מה שארצה, אם אחדש משהו ובכלל כל כך הרבה מלל נשפך בתחום מי אני.

אני מבקש, אנא ונא, לא לרחם. זה מהחלקים בתוכי שרוצים להתמקצע ולא רק לתרפיה.
תודה מראש אני מעריך את הזמן שלכם.


הבוקר ראיתי משפט של גלנט וכך הוא כתב.

"מה שאני אוהב בחוקה, זה שכותבים אותה אנשי בשר ודם, ואחר כך היא מקבלת מעמד של תורה מסיני (כמעט)..."​

אכתוב על כללים, כצורך, ועל הערך המוסף שלהם. ואתם תגידו אם לכתוב על עוד דברים. בעתיד.


כללים
הצורך והערך המוסף שלהם

"אני מאוד כועסת אמרה אמא של מוישי למה אתה עוד לא לבוש? ולמה לא הנחת בלילה את הנעליים ליד המיטה?"

הוא הבין? לא בטוח.

מחר זה יחזור על עצמו? מסתבר.

מלמד נכנס לכיתה מבולגנת. "מה כל הבלאגן הזה? למה יש כל כך הרבה ניירות על הריצפה?"

ואז הם, ילדים טובים, רצים לאסוף.

הם הבינו? אולי.

זה יחזור על עצמו? מסתבר שכן.

בעל סמכות צריך להיות ברור. לא לצפות שיבינו. ילדים לומדים מהחיים את הסיטואציות יודעים מה הנורמלי ומה לא.

אבל לא תמיד יודעים איך לעשות, ולא תמיד מרגישים מחוייבים לעשות.

גם הקשר להם לעשיה לא תמיד ברור.

מי מכין בגדים או נעליים למוישי? אמא. היא קונה ומכבסת ודואגת שיהיו למוישי בגדים. עם זאת למוישי ברור שהוא לא יזיק את הבגדים ולא ישחחית.

לא ברור למוישי מה הוא אמרו לעשות עם הבדדים שהוא סיים ללבוש, לא ברור לו מה יעזור לו בבוקר להארגן בזריזות. לא בטוח בכלל זהוא יודע מה זה להתארגן. ובעיקר הוא לא בטוח שההתארגנות קשורה אליו.

כך גם בכיתה לכיתה ברור שזה לא בסדר שהכיתה מבולגנת, גם ברור שהם לא מבלגנים על מנת לבלגן, זה לא בסדר.

מי אחראי על הנקיון? הם? מי אמר?

יש מנקה. הוא אחראי.

התלכלך באמצע היום? בסדר. צריך לנקות אבל למה יש להם אחריות על כך?

ילדים מטבעם עושים מה שצריך, הם רוצים להיות טובים.

כשהדברים ברורים ויש הוראות ברורות הילדים יבצעו.


הערך המוסף של כללים.

כשיש כללים במיוחד עם הם כתובים ונוצרת חוקה מסויימת.

ילד שעובר על כללים ברורים לא מתנגש ביוצר הכללים או בתובע את העמידה בכללים.

אלא בכללים, בחוקה.

לכלל נוצרת יישות עצמאית.

וכאן הרווח הגדול הוא שאין בינינו ויכוח, אלא בין מפר הכללים לכללים.

אין אמוציות.

מאמר נהדר ומאלף!

אילולא היית מבקש 'לא לרחם' ומגלה את דעתך באופן כה גלוי ומפורש, כאן הייתה תגובתי מסתיימת.

בגלל שביקשת ביקורת, אכתבנה.

המאמר לא מוציא אותך ברור.
ניכר שיש בו עוד צורך לחדד את הרעיון והמסר ולהפיק ממנו משהו חד וברור יותר.
למעשה, זה לא דורש כתיבה מחדש.
עכשיו, אחרי שהוא כתוב, תיגש אליו שוב.
תתפקס על הרעיון שאתה רוצה להעביר בו.
כלומר, מה הקורא לא יודע כעת, מה המאמר יאמר לו ומה הוא הולך לקחת אתו 'צידה לדרך'.
תרחיב במקום הטעון הרחבה. תתקן במקומות הטעונים תיקון.
אולי תמצא לנכון, כפי שכתבו כאן, לשים כותרות ביניים.
לך אחר לבך ומיקודך. הדרך כבר תיסלל אי"ה מאליה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
מאמר נהדר ומאלף!

אילולא היית מבקש 'לא לרחם' ומגלה את דעתך באופן כה גלוי ומפורש, כאן הייתה תגובתי מסתיימת.

בגלל שביקשת ביקורת, אכתבנה.

המאמר לא מוציא אותך ברור.
ניכר שיש בו עוד צורך לחדד את הרעיון והמסר ולהפיק ממנו משהו חד וברור יותר.
למעשה, זה לא דורש כתיבה מחדש.
עכשיו, אחרי שהוא כתוב, תיגש אליו שוב.
תתפקס על הרעיון שאתה רוצה להעביר בו.
כלומר, מה הקורא לא יודע כעת, מה המאמר יאמר לו ומה הוא הולך לקחת אתו 'צידה לדרך'.
תרחיב במקום הטעון הרחבה. תתקן במקומות הטעונים תיקון.
אולי תמצא לנכון, כפי שכתבו כאן, לשים כותרות ביניים.
לך אחר לבך ומיקודך. הדרך כבר תיסלל אי"ה מאליה.
יעבדוך עמים
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת קהאפל"מ
ב"ה

יש לנו סיסמה עתיקה שעוברת מדור לדור במשפחה:
"קצת הומור אף פעם לא מזיק."
מישהו שנון במיוחד קיבע אותה בראשי תיבות — קהאפל״מ.
ניסינו לפענח, שאלנו, ניחשנו, והעלינו חרס.
לבסוף, אותו ממציא ססמאות רחום גילה לנו את הסוד. בלי תמורה, ובלי דרמה.

וכמו שהסיסמה הזאת תקפה בזמנים רגילים – כך היא כפולה ומכופלת כשפורצת מלחמה.
אבל רגע. אל תצפו עכשיו לסיפור מצחיק. הוא בכלל רציני. ממש רציני.
ועדיין, איכשהו, הוא מחליק חיוך.
ואולי בגלל זה שווה לספר אותו.

אז הנה המאורע, כפי שסיפרה לי חברתי:
הם זוג בגיל העמידה, מתגוררים בדירה מרווחת עם יחידת דיור שמשכירים לזוג צעיר.
ואז, הודעה על טילים מאיראן.
הזוג הצעיר, שאין להם ממ"ד, דופק בדלת.
כמובן, הכנסת אורחים יהודית-מיידית – והם מצטרפים לממ"ד של המארחים.

רק מה?
החברה שלי, כך היא מודה, מבולגנת ברמות.
בלגן שעם השנים הפך ל... נוף.
אבל בעין חיצונית? לא פחות ממתקפת רסיסים.

כשהזוג נכנס פנימה, אל המרחב המוגן, הלא כל־כך מוגן בעיני העיצוב,
הילדים שלה לוחשים לה:
"אמא, לא ברור ממה השכנים נבהלו יותר, מהטילים או מהבלגן..."

אז כן, זה הסיפור.
לא מצחיק, אבל אי אפשר שלא לחייך.
והאמת? גם קצת להתחזק.

ולכן, קחו לכם קצת צידה מהבלגן הזה:

א. תמיד יש בית שיותר מבולגן משלכם
ב. ויש מי שנאלץ לארח בתוך הבלגן הזה, בזמן אזעקות
ג. קה״אפל״מ, תמיד עובד, גם על בלגן גרעיני
ד. ואם כבר בלגן, שיהיה עם חיוך.
ה. והכי חשוב, לא לאבד את ההומור, גם כשהעולם קצת מתבלגן.
אני רוצה לכתוב כמה פרקים מתוך הסורגים, תיאור מבפנים, מקווה שתהנו.

פרק א'
פתיחה


"חבר'ה, להכנס לכיתות, נגמרה ההפסקה. היי צמח, כנס לכיתה, לא - אל תגיד לי שאכטה אחרונה, נגמרו המשחקים, עוד פעם אחת שאתה משחק איתי אתה חוטף דו"ח משמעת" גבי היה קשוח היום, כנראה קיבל איזה הערה מה'חלונות הגבוהים'

החבר'ה היו ברובם ממושמעים, נכנסו לכיתה בזמן, הקשביו להוראות, נעמדו כשנכנס המפקד, השתדלו לא לישון באמצע השיעור - ובמיוחד כשגבי היה מפטרל..
אבל תמיד יש את השתים שלוש בעייתיים שהיתה להם את המומחיות להדליק אותו

צמח היה אחד מהם.
"דיי גבי, הגזמת, אנחנו לא ברוסיה פה, אל תהיה נאצי" הוא לא השתכנע בקלות לוותר על השאכטה.

הרב רמי ניסה לתקן אותו שרוסיה ונאצים אף פעם לא היו זוג שכולו תכלת, אבל טוב נו, צמח לא תמיד ידע להבחין בין הרשעים, כולם בשבילו אותו דבר, קומוניסטים, גרמנים, אינקוויציה, הסוהרים, כל מי שנגדו נכנס תחת ההגדרה של "שונא ישראל".

גבי החליט להבליג, הוא יטפל בו פעם אחרת, בארבע עיניים, או יותר נכון בארבע ידיים כששתיים מהם פעילות והאחרות שבורות...
"חביבי, אין זמן לדיבורים מיותרים, יש עכשיו רב אורח מיוחד, יעשה לכם סדנא מעניינת, יהיו סיפורים, שיתופים ועוד הרבה דברים"

"סיפורים זה טוב" צמח הספיק עוד שאכטה "יאללה גביקו, סליחה אחי, אני נכנס"

גבי נעל את הדלת של החצר וחזר לכיתה לעשות ספירה מהירה.
הוא ניצל את ההזדמנות לעשות חידוד נהלים קצר, "רבותי, אני רוצה להזכיר לכם, מי שבא למדרשה זה עם כללים, אנחנו לא במועדון פה, מי שבא לשחק שישאר באגף, כאן לומדים. כבוד הרב, אם יש מישהו שמפריע תגיד לי ואני יטפל בו"

הרב פתח בדברים, "טוב ציבור יקר וקדוש, קוראים לי יצחק ואני רוצה יחד איתכם היום קצת להכיר את הקב"ה, להתקרב אליו, להידבק בדרכיו"
הוא ראה את הזיק בעיניים והחליט להמשיך, "אבל היום לא אני מדבר אלא אתם מדברים, אני באתי לשמוע, יאללה, מי הראשון, מי רוצה לספר לי איזה סיפור איפה הוא פגש את הריבונו של עולם"
היה קצת שקט, הם לא היו מוכנים, אחרי כמה שניות ליאור החליט לקפוץ למים "כבוד הרב יצחק, אני קוראים לי ליאור ואני רוצה לספר לכולם סיפור, ת'שמע, זה לא סיפור רגיל, זה באמת היה מזל פרטי מאלוקים, משהו מטורף"
הרב יצחק עודד אותו להתחיל "איך אמרת שקוראים לך? ליאור? אז מעולה, פתח פיך ויאירו דבריך"
שיתוף - לביקורת מעבר לאהבה
הוא לא טרק את הדלת.
הוא יצא בשקט לעשן למטה. אבל אני לא יכולתי להישאר בבית. הלב שלי דפק כמו אחרי ריצה מהירה ידעתי שאני חייבת. לרדת אליו. ידעתי גם שזה לא יהיה לרוחו של גדליה. ניסיתי. לנקות את האמוציות. ולחשוב נקי. מהראש . מה הדבר הנכון בשביל כולם לרגע הזה.

פתחתי את הדלת. הוא לא היה בתוך הבניין. אבל אחרי חיפוש קל. איתרתי אותו. בחניה. באיזור של פחי הזבל. נעמדתי על ידו בשתיקה והנחתי יד על כתפו הוא הצטמרר אבל הניח לי.
"אל תכעס " התחננתי.
"אני לא כועס אמא. את יודעת שאני לא. אבל גם לי זה קשה. כשכועסים. כשכועסים עלי. וכל הזמן "
רציתי לחבק אותו. כל כך רציתי אבל רק אמרתי. משתדלת ככל האפשר לשמור על כבודו של גדליה ועדיין. חייבת לומר ולהבהיר את מה שחייב להיאמר. "אתה יודע שגם אני מסתייגת. מכל זה. גם אני לא יכולה לסבול. שהילד הטהור שלי. מריח מבושם למרחק של קילומטר. ולמרות זאת. אני מסתייגת מהמילים שנאמרו .. תמיד יש לך מקום בבית. וגם בלב. שלנו. של כולנו. "
"לא של אבא" הוא עונה. מהר מדיי. "אתה טועה" אמרתי .. בעצמי לא בטוחה. אבל חייבת להגן. עליו וגם על גדליה. "אבא אוהב אותך מאד. הכעס הוא בטוי לאהבה לאכפתיות. קשה לו תבין קשה לכולנו "

אני מבין אמא. את לא צריכה להוכיח לי כלום. ברור לי שאתם צודקים אבל ברור לי גם. שאני צודק. אבל בעיקר לא אכפת לי מי צודק. כמה בן אדם יכול לשרוד. כשכל מה שהוא עושה נשפט לחומרא את מבינה. ? אין לי שום מוטיבציה. לבוא לקראתכם. ..... כי מה שאני לא אעשה. תמיד אבל תמיד. לא יהיה מספיק טוב. הוא שונא אותי. אני מציין את זה כעובדה זה לא בשביל לעורר רחמים או להתמסכן....... " הוא שתק. מספר שניות. ...... תודה אמא. את יכולה לעלות. הביתה. אני ארגע עוד כמה דקות הכל בסדר.
"אבל תבין צדיק. מה ציפית שיקרה. כששמת על עצמך את הריח המבחיל הזה. אתה יודע שאנחנו לא יכולים להכיל. דברים כאלה. "
הוא הסתכל עליי. עיניים עייפות. עייפות ומלאות בכאב. "אני לא מצפה מכם לכלום אמא. זה אתם שמצפים ממני. "
תקופת הקנטוניסטים.
שנת .1827

"מאמעעעע!!!!" קולו הצרוד של דויד'ל הקטן קרע את השלווה בעיירה. עוד קריאות כמין אלו עלו בזעקה. אבות יצאו מבית המדרש בבהלה, אימהות מבועתות רצו ברחובות. בית המלמד הוא מטרתן.
סוסים גדולים נראו עומדים בחצר החיידר הקטן. זנבם מתנפנף בקוצר רוח הולך וגובר.
"מאמעע!! טאטעע!!! געוואלדד!!"
קולות של בכי וכאב התערבבו זה בזה. הילדים נלקחו בצורה ברוטלית, כשהשוטרים גסי הרוח מעלים אותם על העגלה, כבולים, זועקים את נשמתם ומחכים לפגוש שוב בחיבוקם האוהב של הוריהם.
דמעות רותחות זלגו על לחייו של מנחם מענדל, אביו של דוידל.
"מיין קינד!!!" הוא זעק אל בנו. "גיב נישט אויף דיין גלויבן!! צוזָאג מיר!!"*
דוידל, פניו שטופות בבכי, רעד. "איך.. איך צוזאג טאטע!!" הוא התפרק.
הדלת השחורה הכבדה נסגרה על פניו.
"טאאטעעעעעעעעע ! !"
*
הם כבר שבועיים כאן. דוידל ישב על מיטתו המתכתית. מחבק את גופו.
כל כך קשה לו כאן, עיניו צרבו, דמעות עולות בהן. הרשעים גזרו לו את הפאות, הם- הם- הם לקחו לו הכל!! הוא בכה בלי קול. ליבו נשבר.
הם רוצים שהוא יתנצר. הוא לא יכול. זה כל כך ברור לו שהוא לא יכול.
הוא הבטיח לאבא. הוא הבטיח לו. הוא. הבטיח.
דוידל השעין את ראשו לאחור, עוצם את עיניו.
אבא ביקש ממנו לא לוותר על האמונה שלו.
הוא חייב להישאר חזק.
גם אם אין לו ציצית, וכיפה, ופאות. הם לא יקחו ממנו את האמונה שלו בקב"ה.
*
השוט הצליף בו, ודוידל נאנק.
"או שתתנצר, או שנהרוג אותך כך!!!" הקצין הרוסי צרח.
"אתם יכולים לעשות לי מה שאתם רוצים", אמר הילד בקושי, גופו מרוסק. "הקדוש ברוך הוא איתי, ואתם
לא יכולים לקחת אותו ממני!" הוא ענה להם בחזרה, אש בוערת בעיניו.
צליפה נוספת.
*
נשמה גבוהה עלתה אל על. מתקבלת בברכה. מתיישבת ליד כסא הכבוד.

*אל תוותר על האמונה שלך!! תבטיח לי!!
למען הסדר הטוב-
זאת לא סקירה ספרותית אנליטית וקרה.
המלאי שלי עדיין לא התברך בתכונות הנדרשות הללו, לצערי.

אילו הגיגים. הגיגים נרגשים שנשפכו ובאו בעקבות קריאת הסיפור.
אוהדי רותי קפלר, עולו והיתכנסו דכאן, על מנת לחגוג יחד את היצירה החדשה והיפה הזאת😊
________________________________________________________

הבית | רותי קפלר. התפרסם במוסף סיפורים של עיתון משפחה סוכות תשפ"ו.

בסיפור הקצר מידי הזה - דודי חוזר אלינו.
(למה היא לא פרגנה עוד כמה אלפי מילים? אני בטוחה שמשפחה היו מסכימים!)

הפעם הוא הגיבור. גיבור מריר ועצוב למדי.
וזאת גם התשובה לשאלת המילון דולר: מה נסגר עם דודי ויפהל'ה?
כש-שניה לפני האור הסתיים, הם התנדנדו בהרבה צמתים מסוכנים.

אז כרגע דודי רווק בודד, חי בחדרון קטן בדירת שותפים, מתנדנד בין חייו המודרניים לבין הגעגועים למשפחה ולקהילה.
מעבר להגשה הספרותית היפה, רותי מגישה לנו נושא יחסית חדש ולא מדובר:
חייו של הגרוש החרדי. לא חסרים ספרים על הגרושות, ב"ה, תופעה מבורכת של השנים האחרונות.
הגיע העת הזאת.

בנוסף לדודי, רותי זורקת לקוראים המעולפים מגעגוע פרורי מידע על שאר הדמויות:
אמא של דודי נשארה מרובעת, שמרנית ותקועה. מצער לקרוא את זה, אבל היה צפוי.
נחמי עדיין נחמי, בתוספת תינוקת חדשה וצווחנית, שיירת נשואים חתנים וכלות, ומלאי ילדים בוגרים ועצמאים.
נשמע שהמשפחה הזאת במקום טוב מאוד. מאושרת.
הזוג הצעיר והחמוד מתגורר בנווה צנוברים. כן, הם עברו בסוף (!)
ומה שלום מירי והאוזן המושתלת? מה שלום היחסים בינה לבין גדליה? טוב, אל תגזימו. נשארו כמה סודות לחלום עליהם בלילה.

ונחזור לגיבור סיפורינו.
דודי לא חוזר בתשובה, הוא עדיין דודי.
הוא גם לא מתכנן לחזור, לצערה הרב של אימו.

והוא עדיין בסדר. רותי מכילה את הדרך אותה הוא בחר לחיות. בלי ביקורת ובלי לעג.
אבל-
בגלל המסלול שהוא בחר, הוא נאלץ לספוג את ההשלכות הקלאסיות.
יפהל'ה עוזבת אותו. הוא פוגש את אביטל פעם בשבועיים.
המשפחה המורחבת לא מצליחה לבלוע אותו באמת, והתמיכה שלהם לא מספקת.

הוא בודד.

את גדליה, נחמי וחיה אנחנו פוגשים ברגעים משפחתיים קסומים,
וההשוואה הבלתי נמנעת מעצימה את הבדידות של דודי, על רקע הבחירות של חייו.

אבל תכלס, לוז העניין שלשמו פתחתי את הנושא הזה:

אני חושבת שאת הסיפור הזה גדליה שכח למרקר ולשכוח למערכת להגהה.
היו רגעים שפשוט סגרתי את המוסף והצצתי לכריכה- האם אני קוראת סיפור שנכתב ע"י סופרת חרדית, בהוצאה חרדית?

העניין הוא שלא צונזרו מחשבות. לא צונזרו רגשות. לא צונזרו התרחשויות.

דודי שותה קוקטיילים ובירות בבר במחנה יהודה. דודי מקלל. טוב, הקללות מצונזרות. אבל הבנו את העיקרון טוב מאוד😊
דודי חי בדירת שותפים במגדל בקומה שבע עשרה.
דודי חושב הרבה על יפהל'ה, למרות שהם התגרשו, ועפ"י חוקי הספר החרדי-
ברגע שנתת גט שכחת שהיית נשוי אי פעם, בטח לא לדמות נשית ממשית. ובטח אין לה שם ומטען זיכרונות.

ועל זה רציתי לכתוב.

הסיפור העניק לי רגעים של חוויה ספרותית מענגת. שילוב של כתיבה נדירה, וחיים אמיתיים ומקורקעים.
גיבור הסיפור חווה תהליך של צמיחה מתוך כאב,
אבל הכאב הוא לא התמודדות שטחית ומתוייגת שנוגעת כמו תמיד רק בכותרות ובסטיגמות,
אלא נקודות קטנות ומשמעותיות שפוגשות את חיי הגרוש החרדי, שמאלצות אותו לגדול.
אגב הוא גדל, תודה לקל ותודה לרותי שהשאירה אותנו בטעם טוב.
וזה גם מוסר ההשכל של הסיפור:
הבית. הבית האישי אותו אתה כן יכול להרים, למרות החסר.

יש פה גם קריאת משנה לשאר האנושות, הורים, אחים ואחיות:
שימו לב לסוגיית השהות בשבתות של הגרוש או הגרושה. בודד להם. אתם לגמרי יכולים לעזור בעניין הזה.

_______________________________________________________________

תודה ל

Ruti Kepler@ על סיפור חג מענג. על ההצצה לחיים של דמויות שאהבתי כל כך.

מוזמנים לסחוט את דמו של הסיפור עד תום, לסתור ולבקר. מחכה לקרוא אתכם -

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה