אספר לכם על נערה חביבה בת 15, שבמחנה הסמינר הרגישה מאוד לא טוב. הצוות החינוכי אמר לאמא שזה כנראה התייבשות, אבל יותר נראה להם משהו רגשי.
היא הוחזרה הביתה באמצע המחנה. הקיאה. לא הצליחה להכניס כלום לפה. לא אכלה. לא שתתה. לאחר התעלפות, אושפזה.
בבדיקות לא מצאו שום סיבה! [התייבשות קלה נראתה בבדיקת שתן.] נתנו לה עירוי, אבל הוא לא עזר. היא לא הצליחה להכניס כלום!! לפה.
כיוון שבדיקות הדם יצאו תקינות, הלכו לכיוון של אנורקסיה. הגיעה עו"ס של המחלקה, הגיעה היועצת של הסמינר וחשבו כבר למי ואיך לפנות להמשך טיפול. כיוון שלא היו שום תסמינים של מצוקה רגשית / בעיות עם דימוי גוף וכו' לפני המקרה, האמא היתה מאוד סקפטית לגבי האפשרות של אנורקסיה, אבל כיוון שלא נראתה אפשרות אחרת, הלכה גם היא לכיוון הזה!!
לאחר למעלה מיממה בבית החולים, בה לא נראה שום שיפור, החליטו להפסיק לה את העירוי והסבירו להם שהגוף ירגיש את החוסר בנוזלים ויכריח את עצמו לקבל את האוכל באופן טבעי.
עברו מספר שעות, וכלום לא התקדם. הילדה הקיאה כל מה שניסו להביא לה.
קרובת משפחה אמרה לאמא: תתעקשי על המשך עירוי!!! הילדה כנראה עדיין מיובשת ולכן לא מצליחה לאכול.
האמא החליטה כנסיון אחרון לבקש מהאחיות להמשיך עם העירוי. הם התווכחו אתה. סרבו. היא החליטה להתעקש.
בסוף החזירו לה את העירוי.
עברו עוד כמה שעות. וזהו!! ההתייבשות חלפה. הילדה חזרה לעצמה כאילו כלום לא קרה!
לא אנורקסיה. לא בעיה רגשית.
התייבשות!!!
אם האמא לא הייתה מתעקשת, מי יודע היכן היא הייתה היום....(אני מגזימה, אבל אתם מבינים...)
לא אמרתי שזה המקרה שלכם, כי אני גם לא יודעת כמה זמן היא מקבלת עירוי. אם זה משהו מאוד מתמשך, אז זה ממש לא המקרה, אבל סתם סיפרתי, כדי לעורר.