הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
כבר מאז הייתי ילדונת מקפצצת שלא יודעת כל דאגה בחייה, דאגו להזכיר לי אותה. חברות שהציצו, בחנו פנים מנומשות מדי.
"הי, מי לכלך אותך כך?" שאלה ציפי. ודבורי הוסיפה שהיא תמיד דואגת לשטוף פנים ולבדוק במראה שהיא נקיה.
"שקרניות" צעקתי עליהם. "זה לא לכלוכים ואתן לא מבינות כלום".
וזהו. ברחתי מהן. לא רציתי שיראו את הדמעות שלי שהחליקו על הנמשים החמודים שלי. אז עדיין לא ידעתי שזה השם שלהם. רק ידעתי שהם מעצבנים נורא ואני לא יכולה להפטר מהם.
"למה?" התפרצתי לתוך המולת הבית, ישר לזרועותיה של אמא. "למה דווקא אני ככה, שונה ומוזרה?"
"מה יש, חמודה?" לטפה אמא את שערי.
"למה אני נראית כל כך.... מוזרה? ולמה כולם חושבים שאני לא נקייה?"
"את נקיה ומתוקה, טובי שלי" לטפה אמא את הזיעה שהגיעה לפנים שלי. "והנקודות החמודות שלך, הן נשיקות מהשמש. לא כל אחת זוכה לזה. ואת זכית, מתוקה שלי".
היא הגישה לי כוס מיץ קר וקוביית שוקולד.
לאט לאט נרגעתי, והתחלתי לחשוב על מה שאימא אמרה.
נשיקות מהשמש, מעניין. אבל איך השמש הגיעה אלי? היא כל כך רחוקה. כנראה שבגלל שאני ילדה מיוחדת, כמו שאמא אמרה, קורים לי גם דברים מיוחדים ממש.
זקפתי גב. מחיתי דמעה, ורצתי לבשר לכולם את הבשורה.
ציפי ודבורי שתקו והסתכלו עלי במבט מוזר. "זה באמת ככה? באמת השמש מנשקת אותך? איך זה יכול להיות?"
"זה ככה וזהו" התנפחתי. "אמא שלי אמרה את זה והיא גדולה וחכמה מאוד. היא יודעת מה שהיא אומרת".
הן פערו עיניים גדולות. "וואוו, ואת מרגישה כשהשמש מנשקת אותך?"
"לא. היא עושה את זה בשקט. וחוצמזה נראה לי שכבר אין לה איפה לנשק".
"נכון" הן בחנו את פניי. לראשונה ראיתי ניצוץ של התפעלות בעיניים שלהם.
אולי אפילו קנאה.
חזרתי מרוצה. רצתי לראות שוב במראה את הנשיקות החמודות. ואחרי המקלחת, רגע לפני השינה. רצתי שוב. רציתי לחבק את המראה. סוף סוף אני יכולה לשמוח במה שהיא מראה לי.
למחרת קמתי שמחה ונרגשת. היה עדיין חושך בחוץ. הלכתי בשקט, כדי לא להעיר אף אחד.
התלבשתי. וניסיתי להסתרק ולעשות קוקו. קצת הסתבכתי.
חזרתי לחדר ילדים. חזקי וצבי עדיין ישנו. בשקט לקחתי דף וצבעים. ציירתי ילדה חמודה עם חולצה צהובה וחצאית כחולה. בפנים שלה ציירתי המון נקודות. קטנות וחמודות. "ככה את יפה" לחשתי לה. "יפה ומתוקה מאוד".
חשבתי שהכול הסתדר. אז חשבתי.
"תגידי" דבורי חכתה לי בחיוך שלא כל כך הבנתי אותו. "השמש גם צבעה לך את השיער?"
ציפי התגלגלה מצחוק. וכמה ילדות באו והסתכלו עלי כאילו לא ראו אותי אף פעם.
פתאום הרגשתי שהשמש צובעת לי חזק את הפנים. נהיה לי חם ולא נעים. ומשהו שחונק בגרון.
אולי תפסיקו כבר, רציתי לצעוק. ולא הצלחתי. בשקט הלכתי לפינת הבובות. וחשבתי לעצמי מחשבות עצובות.
בבית, אמא שאלה אותי למה אני לא אוכלת. היא הכינה בשבילי שניצלים ופירה שאני אוהבת. אבל לא הצלחתי לאכול. משהו חנק לי בגרון. פחדתי שאם יכנס לי פירור, אני כבר בכלל לא אוכל לנשום.
"מה יש, ילדה שלי?" אמא התיישבה לידי. היא חכמה מאוד וכנראה כבר הבינה למה אני לא אוכלת. "איך היה בגן?"
פתאום יצאו לי דמעות. כל כך הרבה, שהלחיים שלי נרטבו. וגם הסנטר. והן לא הפסיקו, הדמעות האלו. המשיכו בלי הפסקה.
אמא רק ישבה ולטפה, חכתה שהבכי יגמר ואני אצליח לדבר.
בסוף זה נגמר. ניגבתי את העיניים והפנים בטישו שאימא נתנה לי.
"למה הן כל הזמן מעליבות?" שאלתי בשקט. כבר לא היה לי כוח לדבר. "למה כל פעם יש להן העלבה חדשה?"
אמא שתקה ורק חבקה אותי כאילו הייתי תינוקת.
"רוצה לספר לי מה היה?" היא שאלה והמשיכה לחבק.
"ספרתי לדבורי וציפי על הנשיקות של השמש. ושאני מקבלת אותן בגלל שאני ממש מיוחדת. וזהו. פתאום היום הן שאלו אותי.... אממ.. פתאום... " ואז פתאום הרגשתי שוב משהו רטוב.
אז צעקתי חזק לפני שאני לא אצליח לדבר "הן שאלו אותי אם השמש צבעה לי את השיער". וזהו. נגמר לי הכוח. עצמתי עיניים והרגשתי ששוב נהיה לי חם.
"טובי, ילדה שלי" שמעתי פתאום את אמא אומרת. היה לי טוב לשמוע אותה כשהעיניים שלי עצומות. "תקשיבי, מתוקה. כל אחד קבל משמיים מתנות מיוחדות. את קבלת נשיקות בפנים ושיער בצבע מיוחד מאוד. בגלל שהוא מיוחד ממש יש לו גם שם מיוחד"
"באמת?" קפצתי בהתלהבות.
"כן, למי שמקבל שיער כתום קוראים ג'ינג'ית. וזה מראה שיש לך המון כוחות לעשות המון דברים טובים".
"מצוין" קפצתי.
"אני רצה לספר להן".
ירדתי את המדרגות שתיים שתיים כמו שאני אוהבת. רצתי אל הגינה. בטוח שהן שם.
"שומעות?" צעקתי להן מרחוק.
"אני כבר יודעת הכול. אני פשוט מיוחדת ולכן קבלתי כל כל הרבה מתנות".
"באמת?" שאלה דבורי ונראה לי שהיא התחילה לקנא.
"כן" צעקתי בקול. כבר הייתי קרובה אליהם. אבל התחשק לי לצעוק. "יש לי גם נשיקות בפנים. וגם שיער מיוחד מאוד שבגללו קוראים לי..." נעצרתי שניה לנשום. וגם קצת התחשק לי למתוח אותם.
"טובי?" שאלה ציפי בשקט.
"מה פתאום? זה השם שקראו לי. אבל השיער נתן לי שם חדש "ג'ינג'ית".
"וואוו" הן הסתכלו עלי פתאום במבט כזה, כמו שמסתכלים על ילדת יומולדת. "גינגית. איזה שם מעניין".
פתאום, הפנים שלהן נהיו עצובות וריקות כאלו. בלי נשיקה אחת, אפילו.
"איך אפשר לקבל נשיקות ושיער כתום?" שאלה דבורי בשקט. פתאום היא התביישה קצת. כנראה בגלל שהיא העליבה אותי סתם. ממש סתם.
"אי אפשר" הסברתי לה בקול של גדולים. "זה משהו שנולדים אתו. וזו מתנה מיוחדת מהשם".
העיניים שלהן גדלו כל כך. התחלתי לרחם עליהן.
אבל הפנים שלהן היו ריקות. מה לעשות.
"טוב, אז שלום" אמרתי להן. והרגשתי קצת מבולבלת.
הן שתקו ואז דבורי אמרה, "כייף לך, הלוואי וידבקו בי כמה נשיקות שלך".
"מה פתאום?" כעסתי. "הן שלי. איך הן יגיעו אלייך?"
"כמו שהשמש הגיעה אלייך" היא אמרה בשקט והפנים שלה נהיו עצובות יותר.
הסתכלתי עליה חזק. ניסיתי לחשוב מה כדאי לומר לה. ופתאום, פתאום ראיתי משהו.
"תראי" אמרתי לה.
"מה?" היא שאלה בקול קטן. פתאום הבנתי שרק אני רואה את זה. כי היא צריכה מראה.
"אם תסתכלי במראה, תראי אותה".
"את מה?" היא התחילה להתלהב. "את הנשיקה?"
"לא" צחקתי. "אמרתי לך, לא יכולה להיות לך נשיקה. אבל לפחות יש לך נקודת חן".
"הי, מי לכלך אותך כך?" שאלה ציפי. ודבורי הוסיפה שהיא תמיד דואגת לשטוף פנים ולבדוק במראה שהיא נקיה.
"שקרניות" צעקתי עליהם. "זה לא לכלוכים ואתן לא מבינות כלום".
וזהו. ברחתי מהן. לא רציתי שיראו את הדמעות שלי שהחליקו על הנמשים החמודים שלי. אז עדיין לא ידעתי שזה השם שלהם. רק ידעתי שהם מעצבנים נורא ואני לא יכולה להפטר מהם.
"למה?" התפרצתי לתוך המולת הבית, ישר לזרועותיה של אמא. "למה דווקא אני ככה, שונה ומוזרה?"
"מה יש, חמודה?" לטפה אמא את שערי.
"למה אני נראית כל כך.... מוזרה? ולמה כולם חושבים שאני לא נקייה?"
"את נקיה ומתוקה, טובי שלי" לטפה אמא את הזיעה שהגיעה לפנים שלי. "והנקודות החמודות שלך, הן נשיקות מהשמש. לא כל אחת זוכה לזה. ואת זכית, מתוקה שלי".
היא הגישה לי כוס מיץ קר וקוביית שוקולד.
לאט לאט נרגעתי, והתחלתי לחשוב על מה שאימא אמרה.
נשיקות מהשמש, מעניין. אבל איך השמש הגיעה אלי? היא כל כך רחוקה. כנראה שבגלל שאני ילדה מיוחדת, כמו שאמא אמרה, קורים לי גם דברים מיוחדים ממש.
זקפתי גב. מחיתי דמעה, ורצתי לבשר לכולם את הבשורה.
ציפי ודבורי שתקו והסתכלו עלי במבט מוזר. "זה באמת ככה? באמת השמש מנשקת אותך? איך זה יכול להיות?"
"זה ככה וזהו" התנפחתי. "אמא שלי אמרה את זה והיא גדולה וחכמה מאוד. היא יודעת מה שהיא אומרת".
הן פערו עיניים גדולות. "וואוו, ואת מרגישה כשהשמש מנשקת אותך?"
"לא. היא עושה את זה בשקט. וחוצמזה נראה לי שכבר אין לה איפה לנשק".
"נכון" הן בחנו את פניי. לראשונה ראיתי ניצוץ של התפעלות בעיניים שלהם.
אולי אפילו קנאה.
חזרתי מרוצה. רצתי לראות שוב במראה את הנשיקות החמודות. ואחרי המקלחת, רגע לפני השינה. רצתי שוב. רציתי לחבק את המראה. סוף סוף אני יכולה לשמוח במה שהיא מראה לי.
למחרת קמתי שמחה ונרגשת. היה עדיין חושך בחוץ. הלכתי בשקט, כדי לא להעיר אף אחד.
התלבשתי. וניסיתי להסתרק ולעשות קוקו. קצת הסתבכתי.
חזרתי לחדר ילדים. חזקי וצבי עדיין ישנו. בשקט לקחתי דף וצבעים. ציירתי ילדה חמודה עם חולצה צהובה וחצאית כחולה. בפנים שלה ציירתי המון נקודות. קטנות וחמודות. "ככה את יפה" לחשתי לה. "יפה ומתוקה מאוד".
חשבתי שהכול הסתדר. אז חשבתי.
"תגידי" דבורי חכתה לי בחיוך שלא כל כך הבנתי אותו. "השמש גם צבעה לך את השיער?"
ציפי התגלגלה מצחוק. וכמה ילדות באו והסתכלו עלי כאילו לא ראו אותי אף פעם.
פתאום הרגשתי שהשמש צובעת לי חזק את הפנים. נהיה לי חם ולא נעים. ומשהו שחונק בגרון.
אולי תפסיקו כבר, רציתי לצעוק. ולא הצלחתי. בשקט הלכתי לפינת הבובות. וחשבתי לעצמי מחשבות עצובות.
בבית, אמא שאלה אותי למה אני לא אוכלת. היא הכינה בשבילי שניצלים ופירה שאני אוהבת. אבל לא הצלחתי לאכול. משהו חנק לי בגרון. פחדתי שאם יכנס לי פירור, אני כבר בכלל לא אוכל לנשום.
"מה יש, ילדה שלי?" אמא התיישבה לידי. היא חכמה מאוד וכנראה כבר הבינה למה אני לא אוכלת. "איך היה בגן?"
פתאום יצאו לי דמעות. כל כך הרבה, שהלחיים שלי נרטבו. וגם הסנטר. והן לא הפסיקו, הדמעות האלו. המשיכו בלי הפסקה.
אמא רק ישבה ולטפה, חכתה שהבכי יגמר ואני אצליח לדבר.
בסוף זה נגמר. ניגבתי את העיניים והפנים בטישו שאימא נתנה לי.
"למה הן כל הזמן מעליבות?" שאלתי בשקט. כבר לא היה לי כוח לדבר. "למה כל פעם יש להן העלבה חדשה?"
אמא שתקה ורק חבקה אותי כאילו הייתי תינוקת.
"רוצה לספר לי מה היה?" היא שאלה והמשיכה לחבק.
"ספרתי לדבורי וציפי על הנשיקות של השמש. ושאני מקבלת אותן בגלל שאני ממש מיוחדת. וזהו. פתאום היום הן שאלו אותי.... אממ.. פתאום... " ואז פתאום הרגשתי שוב משהו רטוב.
אז צעקתי חזק לפני שאני לא אצליח לדבר "הן שאלו אותי אם השמש צבעה לי את השיער". וזהו. נגמר לי הכוח. עצמתי עיניים והרגשתי ששוב נהיה לי חם.
"טובי, ילדה שלי" שמעתי פתאום את אמא אומרת. היה לי טוב לשמוע אותה כשהעיניים שלי עצומות. "תקשיבי, מתוקה. כל אחד קבל משמיים מתנות מיוחדות. את קבלת נשיקות בפנים ושיער בצבע מיוחד מאוד. בגלל שהוא מיוחד ממש יש לו גם שם מיוחד"
"באמת?" קפצתי בהתלהבות.
"כן, למי שמקבל שיער כתום קוראים ג'ינג'ית. וזה מראה שיש לך המון כוחות לעשות המון דברים טובים".
"מצוין" קפצתי.
"אני רצה לספר להן".
ירדתי את המדרגות שתיים שתיים כמו שאני אוהבת. רצתי אל הגינה. בטוח שהן שם.
"שומעות?" צעקתי להן מרחוק.
"אני כבר יודעת הכול. אני פשוט מיוחדת ולכן קבלתי כל כל הרבה מתנות".
"באמת?" שאלה דבורי ונראה לי שהיא התחילה לקנא.
"כן" צעקתי בקול. כבר הייתי קרובה אליהם. אבל התחשק לי לצעוק. "יש לי גם נשיקות בפנים. וגם שיער מיוחד מאוד שבגללו קוראים לי..." נעצרתי שניה לנשום. וגם קצת התחשק לי למתוח אותם.
"טובי?" שאלה ציפי בשקט.
"מה פתאום? זה השם שקראו לי. אבל השיער נתן לי שם חדש "ג'ינג'ית".
"וואוו" הן הסתכלו עלי פתאום במבט כזה, כמו שמסתכלים על ילדת יומולדת. "גינגית. איזה שם מעניין".
פתאום, הפנים שלהן נהיו עצובות וריקות כאלו. בלי נשיקה אחת, אפילו.
"איך אפשר לקבל נשיקות ושיער כתום?" שאלה דבורי בשקט. פתאום היא התביישה קצת. כנראה בגלל שהיא העליבה אותי סתם. ממש סתם.
"אי אפשר" הסברתי לה בקול של גדולים. "זה משהו שנולדים אתו. וזו מתנה מיוחדת מהשם".
העיניים שלהן גדלו כל כך. התחלתי לרחם עליהן.
אבל הפנים שלהן היו ריקות. מה לעשות.
"טוב, אז שלום" אמרתי להן. והרגשתי קצת מבולבלת.
הן שתקו ואז דבורי אמרה, "כייף לך, הלוואי וידבקו בי כמה נשיקות שלך".
"מה פתאום?" כעסתי. "הן שלי. איך הן יגיעו אלייך?"
"כמו שהשמש הגיעה אלייך" היא אמרה בשקט והפנים שלה נהיו עצובות יותר.
הסתכלתי עליה חזק. ניסיתי לחשוב מה כדאי לומר לה. ופתאום, פתאום ראיתי משהו.
"תראי" אמרתי לה.
"מה?" היא שאלה בקול קטן. פתאום הבנתי שרק אני רואה את זה. כי היא צריכה מראה.
"אם תסתכלי במראה, תראי אותה".
"את מה?" היא התחילה להתלהב. "את הנשיקה?"
"לא" צחקתי. "אמרתי לך, לא יכולה להיות לך נשיקה. אבל לפחות יש לך נקודת חן".
Reactions: נועה noa, מהללו, CynicalExplorer ועוד 40 משתמשים43 //