הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
טוב, אני לא יודעת אם באמת זה יהיה סיפור בהמשכים, אבל ננסה.
אני משתפת את זה כאן בשביל ביקורת, בעיקר כי הסיפור נכתב באופן שאני פחות רגילה אליו. בנוסף ישנם כמה דברים שהייתי שמחה שידייקו אותי בהם.
בכל אופן, קבלו את הפרק הראשון:
פרק 1
המחזה לא היה נהיר לו.
הכל היה מעורפל ולא ברור, אבל הדבר היחיד שהוא הצליח להבין זה- שעליו לשתוק.
כמו מן הצד הוא עמד שם, מסתכל בעיניים פעורות על הנעשה. הקולות חדרו אל אוזניו, המראות השתקפו בעיניו, ומוחו סירב לעבד את הנתונים.
גם שנים אחר כך הוא לא הצליח לשחזר לחלוטין.
מידי פעם היה יושב עם עצמו ומנסה, אבל החלקים שהוא כן הצליח לשחזר- גרמו לו פעם אחר פעם לרצון עז להתעלם מהאירוע ההוא, לחלוטין.
אבל הכל מושגח, אז גם גלי הים נעים במשמעות עמוקה, נסתרת; והוא רוצה מאוד לקוות שגם ימיו הם כך.
הוא מכיר גלים. אוהב אותם גם. הרחש שלהם מלווה אותו כל חייו, מאז שהוא זוכר את עצמו. כנראה גם מאז שלא.
השקט השליו שהם מביאים איתם תופס אותו תמיד, באשליה ארוכה שנגמרת לאחר זמן רב. כל פעם מחדש היא תופסת אותו, כל פעם מחדש הוא שוכח.
הסלע הגדול, זה שסמוך למים, יבש עכשיו. הגלים מתנפצים מספר הגון של סנטימטרים מתחתיו.
הסנדלים שלו משאירים עקבות תחוחים על החול, כשהוא פוסע אל הסלע.
הדרך אליו עוברת במים רדודים, שקופים. מתחתיהם פזורים צדפים וקונכיות לאין מספר, והגלים שלהם שקטים עד מאוד.
המים מרטיבים את כפות רגליו כשהוא ממשיך לפסוע אל המים הרדודים, ומגיע אל הסלע. באיטיות הוא מתיישב עליו, מביט אל האופק.
הים מתחבר אל השמיים במיזוג מושלם, יפהפה.
הוא מוכן לשבת כך, על הסלע, עוד שעות רבות. אבל העולם אינו מורכב ממחשבות, תהיות ונופים. זו לא באמת אפשרות.
הוא מתחיל לזמזם לעצמו מנגינה, כזו שגם כשהיא שקטה היא סוערת; וגם כשהיא ללא מילים התוכן שלה מרעיד לבבות.
המנגינה לוקחת אותו בצליליה הרחק משם, אל מקום אחר לחלוטין, ורק לאחר שהיא נגמרת הוא מוכן להזדקף ולהביט אל הרקיע.
כמה עננים, לבנים וצמריריים, שוברים את התכלת. השמש מנצנצת אליו מאחורי אחד מהם, ולאחר מחשבה הוא מנופף לה לשלום.
מבלי משים הוא מתכופף אל המים, חופן באצבעותיו כמה צדפים.
כשהוא מוציא אותם מן המים הם מנצנצים, רטובים. הגוונים שלהם משתלבים זה בזה, ובכל זאת אין ביניהם שניים זהים.
בתנועה אחת הוא שולח את ידו קדימה, זורק אל הים חמישה צדפים. שניים קטנים, אחד בינוני ושני גדולים.
הם לא משפריצים כשהם נוגעים במים, וגם לא מרעישים כל כך. רק שוקעים בתוך המים, אל הקרקע החולית של הים. מקבלים את זריקתם כמובן מאליו.
בדחיפות שהוא לא ידע בכלל שיכולה להימצא בו, הוא קם ונכנס אל המים עד מעט מתחת לברכיו. המים שקופים, ובכל זאת הוא לא מוצא את הצדפים הללו. הגלים סחפו אותם איתם, הלאה.
מובס, הוא חוזר אל הסלע. עיניו מחפשות את השמש, רוצות להסתנוור. רוצה להסתנוור, ולא לראות דבר מלבד אין צהוב, מאיר. מסמא.
להרגיש בתוך ערפל צהוב. להרגיש אין.
אני משתפת את זה כאן בשביל ביקורת, בעיקר כי הסיפור נכתב באופן שאני פחות רגילה אליו. בנוסף ישנם כמה דברים שהייתי שמחה שידייקו אותי בהם.
בכל אופן, קבלו את הפרק הראשון:
פרק 1
המחזה לא היה נהיר לו.
הכל היה מעורפל ולא ברור, אבל הדבר היחיד שהוא הצליח להבין זה- שעליו לשתוק.
כמו מן הצד הוא עמד שם, מסתכל בעיניים פעורות על הנעשה. הקולות חדרו אל אוזניו, המראות השתקפו בעיניו, ומוחו סירב לעבד את הנתונים.
גם שנים אחר כך הוא לא הצליח לשחזר לחלוטין.
מידי פעם היה יושב עם עצמו ומנסה, אבל החלקים שהוא כן הצליח לשחזר- גרמו לו פעם אחר פעם לרצון עז להתעלם מהאירוע ההוא, לחלוטין.
......
הימים החולפים נדמים לו לפעמים כמו גלי הים- חולפים בזה אחר זה, במה שנראה ללא משמעות ספציפית. אבל הכל מושגח, אז גם גלי הים נעים במשמעות עמוקה, נסתרת; והוא רוצה מאוד לקוות שגם ימיו הם כך.
הוא מכיר גלים. אוהב אותם גם. הרחש שלהם מלווה אותו כל חייו, מאז שהוא זוכר את עצמו. כנראה גם מאז שלא.
השקט השליו שהם מביאים איתם תופס אותו תמיד, באשליה ארוכה שנגמרת לאחר זמן רב. כל פעם מחדש היא תופסת אותו, כל פעם מחדש הוא שוכח.
הסלע הגדול, זה שסמוך למים, יבש עכשיו. הגלים מתנפצים מספר הגון של סנטימטרים מתחתיו.
הסנדלים שלו משאירים עקבות תחוחים על החול, כשהוא פוסע אל הסלע.
הדרך אליו עוברת במים רדודים, שקופים. מתחתיהם פזורים צדפים וקונכיות לאין מספר, והגלים שלהם שקטים עד מאוד.
המים מרטיבים את כפות רגליו כשהוא ממשיך לפסוע אל המים הרדודים, ומגיע אל הסלע. באיטיות הוא מתיישב עליו, מביט אל האופק.
הים מתחבר אל השמיים במיזוג מושלם, יפהפה.
הוא מוכן לשבת כך, על הסלע, עוד שעות רבות. אבל העולם אינו מורכב ממחשבות, תהיות ונופים. זו לא באמת אפשרות.
הוא מתחיל לזמזם לעצמו מנגינה, כזו שגם כשהיא שקטה היא סוערת; וגם כשהיא ללא מילים התוכן שלה מרעיד לבבות.
המנגינה לוקחת אותו בצליליה הרחק משם, אל מקום אחר לחלוטין, ורק לאחר שהיא נגמרת הוא מוכן להזדקף ולהביט אל הרקיע.
כמה עננים, לבנים וצמריריים, שוברים את התכלת. השמש מנצנצת אליו מאחורי אחד מהם, ולאחר מחשבה הוא מנופף לה לשלום.
מבלי משים הוא מתכופף אל המים, חופן באצבעותיו כמה צדפים.
כשהוא מוציא אותם מן המים הם מנצנצים, רטובים. הגוונים שלהם משתלבים זה בזה, ובכל זאת אין ביניהם שניים זהים.
בתנועה אחת הוא שולח את ידו קדימה, זורק אל הים חמישה צדפים. שניים קטנים, אחד בינוני ושני גדולים.
הם לא משפריצים כשהם נוגעים במים, וגם לא מרעישים כל כך. רק שוקעים בתוך המים, אל הקרקע החולית של הים. מקבלים את זריקתם כמובן מאליו.
בדחיפות שהוא לא ידע בכלל שיכולה להימצא בו, הוא קם ונכנס אל המים עד מעט מתחת לברכיו. המים שקופים, ובכל זאת הוא לא מוצא את הצדפים הללו. הגלים סחפו אותם איתם, הלאה.
מובס, הוא חוזר אל הסלע. עיניו מחפשות את השמש, רוצות להסתנוור. רוצה להסתנוור, ולא לראות דבר מלבד אין צהוב, מאיר. מסמא.
להרגיש בתוך ערפל צהוב. להרגיש אין.
......
אשמח לביקורת!
