דיון לְהַפְצִיעַ תַּחַת לִפְצֹעַ >> לשיר בקטע טוב

[אימפולסיבי]

שלום לכולם

הדבר ידוע שיש כאן, בקהילה הפורחת הזו, משוררים ומשוררות שהם אלופים בכל קנה מידה. אלופים הכוונה במלוא משמעות המילה, תרתי משמע. באמת רמה מטורפת של אמנות השירה, ההשחזה, הקליעה, החיתוך, הדימוי, ההגשה, והכל.

אממה, יש מה שמפריע לי בכל החגיגה. חלקם לכל הפחות, ובלי לנקוב בשמות ניקיהם, עסוקים תמיד, אבל תמיד, או כמעט תמיד, אך ורק אך ורק, בשירה העוסקת בכאב. ברע. ברוע. ברוע שחור משחור.

אז נכון שבעולם השירה יש מקום עננקקקק לכל זה, כי איפה ומה יכיל את הכאב הזה, אם לא העולם העמוק הזה. אבל בכל זאת, כקוראים נאמנים, שכל כך הרבה כואבים את הכאב, סופגים את החיצים, ופעם אחר פעם פותחים את הכפתורים לחלוץ את הלב לשיר נוסף שיפלח אותו כאילו היה תפוח, זכותנו לטעום את האיכות הבלתי שגרתית הזו גם בפן חיובי. שירה יכולה גם לבטא שמחה, וגם סתם רגשות של יומיום כאלה ואחרים. לא רק עצב, כאב, בגידה, וריסוק טראגיים כל כך.

אני מבקש וקורא מעל במה נכבדת זו, מהמשוררים הרואים את עצמם שייכים להנ"ל, לפרגן לנו כאן באשכול הזה - שיר שמח. אבל היי! איכותי לא פחות מהמדממים ביותר שלכם!!

אשמח כמובן גם לתגובות כאן באשכול על עצם טענותיי.

חושב שלפחות באחד המקרים כאן, מדובר באמת בעט שנושא על גבו מטען אדיר של כאב. ואני, ובטוח שגם אחרים, שמח להטות שכם ולשאת מעט שבמעט מהכאב, בקריאת הקטעים הפוצעים. אבל גם חושב שלנסות לשיר שמח זה בעצמו יכול להפציע תחת לפצוע...

 

[אימפולסיבי]

@ללדת אחרת, לא ציפיתי שהתגובה הראשונה תהיה פשוט כועסת. לא פחות.
את האמת הכאבת לי. למה את כועסת? השקעתי בקטע מתוך רצון להועיל. מה כל כך מכעיס?

אופס. סורי. אני רואה שאת לא יכולה להגיב כאן בקהילה...

 

[דודה]

רעיון מעולה, לדעתי!
מפעם לפעם הנושא הזה עולה לדיון בפורום בצורה ישירה או עקיפה.
כאן למשל.
ודעתי נותרה זהה (בינתיים...): אין כמו שיר בעל נימה חיובית, ובעל עומקים - שמחה אינה רדידות או נאיביות - כדי לחדור ללב ולהניע בו מיתרים של אושר פשוט.
מקווה מאוד להשתתף באתגר הזה!

 

[אימפולסיבי]

רעיון מעולה, לדעתי!
מפעם לפעם הנושא הזה עולה לדיון בפורום בצורה ישירה או עקיפה.
כאן למשל.
ודעתי נותרה זהה (בינתיים...): אין כמו שיר בעל נימה חיובית, ובעל עומקים - שמחה אינה רדידות או נאיביות - כדי לחדור ללב ולהניע בו מיתרים של אושר פשוט.
מקווה מאוד להשתתף באתגר הזה!

אחרי היכנסי אל הקישור שהבאת, מרגיש לי כאילו התפרצתי לדלת פתוחה...
אבל שם זו בכל זאת הלקאה עצמית. כאן אני לעומת זאת: מאשים. ותובע.

והשיר שם, אגב, מיוחד. פשוט כך.

 

[ח.ד. וחלק]

יש כאן עוד נקודה.
רגשות חיוביים ומשמחים, ממלאים אותך באושר. אפשר גם לפרוק אותם אבל הם יכולים גם להישאר בפנים ולהשפיע לטובה.
משא"כ רגשות שליליים, עדיף לפרוק אותם ולא להשאיר בפנים. ואם הכתיבה היא דרך לנקז את הכאב החוצה - מצוין.

 

[אדריכלית מתחילה]

מעלה כאן שיר -לא שלי- שאולי מסביר את זה -

יהודה עמיחי/ דיוק הכאב וטשטוש האושר

דִּיּוּק הַכְּאֵב וְטִשְׁטוּשׁ הָאֹשֶׁר. אֲנִי חוֹשֵׁב
עַל הַדִּיּוּק שֶׁבּוֹ בְּנֵי אָדָם מְתָאֲרִים אֶת כְּאֵבָם בְּחַדְרֵי רוֹפֵא.
אֲפִלּוּ אֵלֶּה שֶׁלֹּא לָמְדוּ קְרוֹא וּכְתֹב מְדַיְּקִים:
זֶה כְּאֵב מוֹשֵׁךְ וְזֶה כְּאֵב קוֹרֵעַ, וְזֶה כְּמוֹ מְנַסֵּר
זֶה שׂוֹרֵף וְזֶה כְּאֵב חַד וְזֶה קֵהָה. זֶה פֹּה, בְּדִיּוּק פֹּה
כֵּן. כֵּן. הָאֹשֶׁר מְטַשְׁטֵשׁ הַכֹּל. שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים
אַחַר לֵילוֹת אַהֲבָה וְאַחַר חֲגִיגוֹת, הָיָה נִפְלָא,
הִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ בַּשָּׁמַיִם. וַאֲפִלּוּ אִישׁ הֶחָלָל שֶׁרִחֵף
בֶּחָלָל קָשׁוּר לַחֲלָלִית רַק קָרָא: נִפְלָא, נֶהְדָּר, אֵין לִי מִלִּים.
טִשְׁטוּשׁ הָאֹשֶׁר וְדִיּוּק הַכְּאֵב
וַאֲנִי רוֹצֶה לְתָאֵר בְּדִיּוּק שֶׁל כְּאֵב חַד גַּם
אֶת הָאֹשֶׁר הֶעָמוּם וְאֶת הַשִּׂמְחָה. לָמַדְתִּי לְדַבֵּר אֵצֶל הַכְּאֵבִים.

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

כאחד שמזדהה עם העיסוק-יתר בכאב - קצת הסמקתי...
בעיקר כי קודם כל אתה צודק. וגם בגלל הטון ה"מאשים. ותובע"...
אבל לאחר דקותיים הבנתי שזה לא חד משמעי ויש מקום להציע דעה שונה.

הכתיבה מבעבעת ממעמקי הנפש, ואין כמו מתנת הכאב החמקמקה - כדי לדלות את הפנינים הכי עמוקים ממנה.
ואגב, זו אומנות ומיומנות מדהימה ולא-פשוטה.
אני מרגיש שהתוצרים הטובים ביותר שלי - מגיעים מתוך כאב שותת.

רוצה לשתף:
לפני כמה ימים זכיתי לכתוב אגודת-סיפורים מטלטלת לאחת העמותות המובילות כאן בארץ, העוסקת בנושא מדמם וכאוב.
הסיפורים עומדים להתפרסם בקרוב בכל רחבי הארץ, ולחבר את ההמונים בעז"ה לפעולות המרגשות והחיוניות של העמותה.
שמעתי הקלטה שמתוכה חילצתי את החומרים - ומצאתי את עצמי נשבר. לא מסוגל להקליד. ממרר בבכי עצום, ביחד עם הדוברת בהקלטה. ביחד עם הדברים האמיתיים ומסמרי-השיער שנשמעו שם.
החיבור הזה - צעק מכל מילה כתובה בטקסט, שיצא בחסדי שמיים נוגע מאוד.
אין לי ספק שזה נובע בזכות החיבור הפנימי והעמוק לכאב ולשליחות.

זה לא סוד.
החיבור שלנו אל המילים - הוא הקובע. הוא המשפיע. הוא הנוגע.
אכן, לרוב קל יותר להתחבר ולמצוא את עצמינו בין משעולי הכאב.

עצמו עיניים ודמיינו איך ייראה לדוגמא ספרה של @חוה אייזן, ללא הכאב השותת מבין שורותיו על שבי אחינו וכו'.
הכאב, כך מלמדים אותנו הצדיקים, הוא מנוע פנימי, הוא אנרגיה, הוא תהליך שמוליד ריפוי.

בקיצור, הארכתי די...
דיון מרתק, ותודה לפותח הנושא.
מה שכן, לוקח עמי למחשבה - איך להתחבר יותר לרגשות החיוביים, לתקווה.

 

[חוה אייזן]

עוקבת בסקרנות
קודם כל תודה ל@יהלום-יצירות מלוטשות, באמת הספר שלי מכיל בעיקר כאב שותת

חייבת לציין
אני כותבת (בעיקר שירה אבל לא רק) מאז שהייתי ילדה
התחלתי להעלות לפורום הזה שיתופים רק לפני כ8 חודשים,
שרובם המוחלט כמעט עוסק במלחמה
תיק העבודות שלי והספר שעומד לצאת לאור- מורכבים רק מיצירות על המלחמה

זה מתעתע, כי מי שמכיר אותי יודע כמה צחוק והומור הם חלק בלתי נפרד ממני
ומתבטאים מדי פעם בכתיבה
פשוט כאן בבמה הזו משום מה התנקזו כל המשפטים, ההגיגים והשירים הכואבים העוסקים באירועי השנתיים האחרונות
ומה לעשות שכל מאורע ומקרה כזה- קשור לעם כולו ולכן כל הרגשות הכואבים שפעפעו בזמן אמת, מצאו להם מקום בשיתוף ציבורי.

דיון מרתק אגב!

 

[אימפולסיבי]

לכל המגיבים - תודה.

ולעניננו.

הכי התרשמתי מהטיעון של @ח.ד. וחלק דלעיל. שבאמת משנה קצת, בעיני, את התמונה.

הדברים האחרים שנכתבו והם חכמים ונכונים - אני מסכים איתם. ברור שהכאב הוא מנוע עוצמתי למילים והמילים הם מנוע עוצמתי להתמודדות עם הכאב. רק ביקשתי, שיהיה גם. גם שירים של טוב. במסגרת קהילת הכתיבה - אני מדגיש, לא קהילת ההתמודדות עם הקשיים, יפה יהיה לקרוא פעם ב, גם שיר שמח. ולמען האמת התכוונתי בעיקר לניק XXXXXXX, ולא ל@חוה אייזן, שנכון ששיריה [המדהימים. מדהימים. מדהימים. ושוב, מדהימים] כאן הם רק או בעיקר על המלחמה, אבל זו פינה ספציפיפת שהיא כותבת עליה, כמו מישהו שיש לו מדור בעיתון לכתוב שיר שבועי על נניח פילים. פשוט יש ניקים שהשירים שלהם כל כך עצומים, אבל הם תמיד אבל תמיד תמיד על הרע והשחור, וכל פעם הלב שלי כבר לא יכול כמעט. ואני נורא נורא רוצה לראות את האיכות הזו בשיר שמח. אולי אפילו, בעצם, רוצה לראות את הניק הזה שמח...

גילוי נאות. מאמין שגם השירים שלי [שכאן העליתי מהם אחוזון קטן] הם ברובם כואבים. אבל יש גם אחרים. למשל, נזכרתי הרגע, זה. למרות שהוא גם על רקע המלחמה, בכל זאת הוא כולו טוב, הלא כן?

 

[צביה ר.]

דיון מרתק ומעניין מאד.

יש צדק רב בדבריו של @אימפולסיבי . אכן יש מקום לכתיבת שירה שמכילה רגשות חיוביים, ולא רק כאב וסבל.
מנגד יש שתי נקודות שיש לתת עליהן את הדעת:
- כמו שאמר @ח.ד. וחלק, הצורך הבוער לפרוק ולנקז - הוא לרוב של רגשות כאב.
- טבע האדם להתחבר ולהזדהות יותר עם כאב ופצע, מאשר עם רגשות אושר. אולי לכן יש נטייה לכותבים לפנות לעומק ליבו של הקורא ולחבר אותו באופן הזה.
כפי שציין @יהלום-יצירות מלוטשות :

לרוב קל יותר להתחבר ולמצוא את עצמינו בין משעולי הכאב.

בהחלט יהיה יפה ומרפא לקרוא שירים של שמחה ואור ממשוררים שבד"כ כותבים כאב. אני רק תוהה לגבי הבקשה / דרישה שהם יהיו איכותיים ונוגעים לא פחות, עד כמה היא ברת-יישום.
חושבת שלעולם שירים כאובים ייגעו יותר.

 

[חוה אייזן]

מעלה כאן שיר -לא שלי- שאולי מסביר את זה -

יהודה עמיחי/ דיוק הכאב וטשטוש האושר

דִּיּוּק הַכְּאֵב וְטִשְׁטוּשׁ הָאֹשֶׁר. אֲנִי חוֹשֵׁב
עַל הַדִּיּוּק שֶׁבּוֹ בְּנֵי אָדָם מְתָאֲרִים אֶת כְּאֵבָם בְּחַדְרֵי רוֹפֵא.
אֲפִלּוּ אֵלֶּה שֶׁלֹּא לָמְדוּ קְרוֹא וּכְתֹב מְדַיְּקִים:
זֶה כְּאֵב מוֹשֵׁךְ וְזֶה כְּאֵב קוֹרֵעַ, וְזֶה כְּמוֹ מְנַסֵּר
זֶה שׂוֹרֵף וְזֶה כְּאֵב חַד וְזֶה קֵהָה. זֶה פֹּה, בְּדִיּוּק פֹּה
כֵּן. כֵּן. הָאֹשֶׁר מְטַשְׁטֵשׁ הַכֹּל. שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים
אַחַר לֵילוֹת אַהֲבָה וְאַחַר חֲגִיגוֹת, הָיָה נִפְלָא,
הִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ בַּשָּׁמַיִם. וַאֲפִלּוּ אִישׁ הֶחָלָל שֶׁרִחֵף
בֶּחָלָל קָשׁוּר לַחֲלָלִית רַק קָרָא: נִפְלָא, נֶהְדָּר, אֵין לִי מִלִּים.
טִשְׁטוּשׁ הָאֹשֶׁר וְדִיּוּק הַכְּאֵב
וַאֲנִי רוֹצֶה לְתָאֵר בְּדִיּוּק שֶׁל כְּאֵב חַד גַּם
אֶת הָאֹשֶׁר הֶעָמוּם וְאֶת הַשִּׂמְחָה. לָמַדְתִּי לְדַבֵּר אֵצֶל הַכְּאֵבִים.

אני קוראת שוב ושוב ומתחברת
וואו מי שכתב את זה גאון

 

[חוה אייזן]

לכל המגיבים - תודה.

ולעניננו.

הכי התרשמתי מהטיעון של @ח.ד. וחלק דלעיל. שבאמת משנה קצת, בעיני, את התמונה.

הדברים האחרים שנכתבו והם חכמים ונכונים - אני מסכים איתם. ברור שהכאב הוא מנוע עוצמתי למילים והמילים הם מנוע עוצמתי להתמודדות עם הכאב. רק ביקשתי, שיהיה גם. גם שירים של טוב. במסגרת קהילת הכתיבה - אני מדגיש, לא קהילת ההתמודדות עם הקשיים, יפה יהיה לקרוא פעם ב, גם שיר שמח. ולמען האמת התכוונתי בעיקר לניק XXXXXXX, ולא ל@חוה אייזן, שנכון ששיריה [המדהימים. מדהימים. מדהימים. ושוב, מדהימים] כאן הם רק או בעיקר על המלחמה, אבל זו פינה ספציפיפת שהיא כותבת עליה, כמו מישהו שיש לו מדור בעיתון לכתוב שיר שבועי על נניח פילים. פשוט יש ניקים שהשירים שלהם כל כך עצומים, אבל הם תמיד אבל תמיד תמיד על הרע והשחור, וכל פעם הלב שלי כבר לא יכול כמעט. ואני נורא נורא רוצה לראות את האיכות הזו בשיר שמח. אולי אפילו, בעצם, רוצה לראות את הניק הזה שמח...

גילוי נאות. מאמין שגם השירים שלי [שכאן העליתי מהם אחוזון קטן] הם ברובם כואבים. אבל יש גם אחרים. למשל, נזכרתי הרגע, זה. למרות שהוא גם על רקע המלחמה, בכל זאת הוא כולו טוב, הלא כן?

כן לא התיימרתי לחשוב שהדברים נאמרו עלי
רק הגבתי למה ש@יהלום-יצירות מלוטשות רשם

ותודה על המחמאות

 

[חוה אייזן]

דיון מרתק ומעניין מאד.

יש צדק רב בדבריו של @אימפולסיבי . אכן יש מקום לכתיבת שירה שמכילה רגשות חיוביים, ולא רק כאב וסבל.
מנגד יש שתי נקודות שיש לתת עליהן את הדעת:
- כמו שאמר @ח.ד. וחלק, הצורך הבוער לפרוק ולנקז - הוא לרוב של רגשות כאב.
- טבע האדם להתחבר ולהזדהות יותר עם כאב ופצע, מאשר עם רגשות אושר. אולי לכן יש נטייה לכותבים לפנות לעומק ליבו של הקורא ולחבר אותו באופן הזה.
כפי שציין @יהלום-יצירות מלוטשות :


בהחלט יהיה יפה ומרפא לקרוא שירים של שמחה ואור ממשוררים שבד"כ כותבים כאב. אני רק תוהה לגבי הבקשה / דרישה שהם יהיו איכותיים ונוגעים לא פחות, עד כמה היא ברת-יישום.
חושבת שלעולם שירים כאובים ייגעו יותר.

קודם כל את צודקת שירים כאובים יגעו יותר
ובאמת יש לנו נטייה לשהות בכאב ולא ברגש חיובי

יש לי הרבה תובנות על זה, על המקום המעט כפוי תודה שלנו, על כך שיותר קל (לא מדברת בשמו של איש) לנו להשתתף בצער יותר מאשר בשמחה, ועוד ועוד
צריכה לעבד את הדברים

 

[צביה ר.]

יש לי הרבה תובנות על זה, על המקום המעט כפוי תודה שלנו, על כך שיותר קל (לא מדברת בשמו של איש) לנו להשתתף בצער יותר מאשר בשמחה, ועוד ועוד
צריכה לעבד את הדברים

יהיה מעניין מאד לשמוע את התובנות.
אני קצת מסתייגת מהביטוי "כפוי תודה". לא רואה את זה כך.
אני חושבת שהטבע הזה שלנו הוא חלק מהיות העולם הזה "נווה תלאות". עד לגאולה השלימה ברחמים בקרוב ממש - העולם שבו אנחנו חיים הוא גלות. גלות הגוף, ולא פחות מכך - גלות הנפש. וזו הסיבה שקל לנו יותר להתחבר למקום הגלותי והכואב הזה בנפשו של האחר.
נכון, יש בעולם המון טוב ואור ויופי ורגעים של גאולה. אבל נדמה שהחיבור של הנפש אליהם הוא לא מיידי וטבעי כמו אל הנ"ל.

 

[חוה אייזן]

יהיה מעניין מאד לשמוע את התובנות.
אני קצת מסתייגת מהביטוי "כפוי תודה". לא רואה את זה כך.
אני חושבת שהטבע הזה שלנו הוא חלק מהיות העולם הזה "נווה תלאות". עד לגאולה השלימה ברחמים בקרוב ממש - העולם שבו אנחנו חיים הוא גלות. גלות הגוף, ולא פחות מכך - גלות הנפש. וזו הסיבה שקל לנו יותר להתחבר למקום הגלותי והכואב הזה בנפשו של האחר.
נכון, יש בעולם המון טוב ואור ויופי ורגעים של גאולה. אבל נדמה שהחיבור של הנפש אליהם הוא לא מיידי וטבעי כמו אל הנ"ל.

תשובה מאד מדויקת וזה אחד הדברים שחשבתי עליהם
זה חלק ממי שאנחנו היהודים, אין מה לעשות
זה לא סתם שיש לנו הומור שחור, הוא נבנה בצדק במשך אלפי שנים
את צודקת שהביטוי "כפוי תודה" הוא חריף מדי, הייתי צריכה לבחור במילים אחרות

 

[אדריכלית מתחילה]

יהיה מעניין מאד לשמוע את התובנות.
אני קצת מסתייגת מהביטוי "כפוי תודה". לא רואה את זה כך.
אני חושבת שהטבע הזה שלנו הוא חלק מהיות העולם הזה "נווה תלאות". עד לגאולה השלימה ברחמים בקרוב ממש - העולם שבו אנחנו חיים הוא גלות. גלות הגוף, ולא פחות מכך - גלות הנפש. וזו הסיבה שקל לנו יותר להתחבר למקום הגלותי והכואב הזה בנפשו של האחר.
נכון, יש בעולם המון טוב ואור ויופי ורגעים של גאולה. אבל נדמה שהחיבור של הנפש אליהם הוא לא מיידי וטבעי כמו אל הנ"ל.

יותר מזה,
הנשמה שלנו נבראה להתענג.
זה המצב הטבעי שלה.
ולכן כשטוב לנו- אנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו.
וכשכואב לנו- ממש לא,
וכשכואב -צועקים.

 

[חוה אייזן]

אני חושבת על עוד נקודה מהמבט שלי
את העוצמה של האירועים הקשים שאנחנו עוברים ועומק הרגשות שבאים אחריהם, אפשר להשוות רק לדברים ממש ממש משמחים, נניח אני מאמינה שכשתבוא לי ישועה שאני מצפה לה מאד מאד- אני אגיב באותה התפרצות רגשות כמו שאני מגיבה אחרי אסונות וכו
פשוט העולם מתנהל בדרך הטבע- ולצורך הענין פיגוע רצחני הוא לא טבעי
יכול להיות שאם הייתי בדרגה גבוהה ומביטה על כל החסדים והטובות במבט של- וואו איזה נס, אני לא מכילה,
אז קודם כל לא הייתי מסוגלת לחיות עם עצמי, ודבר שני, כנראה שהייתי צריכה להוציא יותר מספר אחד
כשאני רואה כל יום ברוך השם- אני לא רושמת שירי ערגה ותודה לאלוקים (אולי צריכה לשקול להתחיל...) אבל בן אדם עיוור שיתחיל לראות, יחוש את הרגשות החיוביים בעוצמה כל כך גדולה

שוב- מנקודת מבטי בלבד
אירועי השנתיים האחרונות היו כל כך איומים ובלתי ניתנים להכלה
שהגדרתי את זה לחברה כאילו אני מסתובבת בעולם ומסביבי אלפי חוטי חשמל חשופים, שכל תזוזה גורמת לי לזרם כואב
כי זו היתה התנקזות לא נורמלית של אלפי מקרים מזעזעים
(רק היום שמעתי ראיון על סיפור מטורף של ניצול הטבח, סיפור שיכלו להוציא עליו סרט שובר קופות, והוא רק אחד מ...)

 

[צביה ר.]

@חוה אייזן תובנה מדוייקת ואמיתית. כל מילה.

 

[דודה]

@חוה אייזן , כתמיד, כל מילה שלך מדויקת ועוצמתית.

כשהעמקתי קצת הגעתי לתובנה נוספת, שכנראה לא מאפיינת כל אחד.
כבעלת אופי מופנם למדי, אני נתקלת בקושי במציאת פורקן לכאב בקרב אנשים.
פתיחת סגור הלב כרוכה בקושי, במבוכה, בפחד מפני החשיפה, בחשש מקבלת תגובה מזלזלת...
הדף והעט מקבלים ומכילים תמיד, אין צורך להתבייש מהם, להצטדק. לא קשה להיפתח בפניהם....
רגשות חיוביים הרבה יותר קל וטבעי (לאנשים מסוימים) לפרוק בין בני אדם, ולכן המילים הכתובות אינן נחוצות להם אז כל כך.

 

[חוה אייזן]

@חוה אייזן , כתמיד, כל מילה שלך מדויקת ועוצמתית.

כשהעמקתי קצת הגעתי לתובנה נוספת, שכנראה לא מאפיינת כל אחד.
כבעלת אופי מופנם למדי, אני נתקלת בקושי במציאת פורקן לכאב בקרב אנשים.
פתיחת סגור הלב כרוכה בקושי, במבוכה , בפחד מפני החשיפה, בחשש מקבלת תגובה מזלזלת...
הדף והעט מקבלים ומכילים תמיד, אין צורך להתבייש מהם, להצטדק. לא קשה להיפתח בפניהם....
רגשות חיוביים הרבה יותר קל וטבעי (לאנשים מסוימים) לפרוק בין בני אדם, ולכן המילים הכתובות אינן נחוצות להם אז כל כך.

רעיון מעניין
אולי בגלל שיש המון סוגי כאב פחות פוטוגניים ושמי שלא עבר לא מסוגל להבין?
אולי כי כאב צריך לפרוק ולהוציא ואושר פשוט מתגלגל בחיוך לכל הסובבים?