אתגר לא בוחרים בזכות השתיקה.

  • הוסף לסימניות
  • #21
יצא ארוך. וכמנהגי - די עליז...

הכל התחיל בליל חמישי לא שגרתי כלל, בו טרחו רוב - אם לא כל - עמך ישראל בהכנות אחרונות לקראת פסח הממשמש ובא.

התיישבתי לי, מיוזעת אך מרוצה, על כוס קפה מעלת ניחוח והדים ועל עוגה פסחית עתירת סוכר ונטולת בריאות שנשלפה ממחבוא נסתר. למען עיניהם של חמשת השובבים שלי, שמרגע בו הצהיר ניסן על נוכחותו נעלמו כאילו בלעתם האדמה, לא תשזופנה את תוכנו לפני הַגיע הזמן.

בנינוחות זרה לימים האחרונים, חתכתי לי פרוסה אחר פרוסה תוך ריקון נמרץ של משקה ארומתי ומשובח שחומו עטף אותי מוושט עד קיבה. השקט, מבורך כל כך, השלים את המנוחה הרגעית שלי, זו שקדמה להסתערות העתידית על המטבח לצורך הכנת צורכי השבת והחג.

א-מחייה. אני עוצמת עיניים, שואפת לקרבי את ניחוחות הניקיון. נכון שאבק הוא לא חמץ, אבל אם לא פסח – מתי בדיוק הייתי עמלה לגרשו מביתי?!

הנסתרות לה' אלוקינו. חלק עצלן במוחי טוען שכנראה אף פעם. חלק אופטימי טוען שלכל דבר יש עת, ומכאן שהייתי מוצאת את הזמן, הכוח, והכי חשוב – החשק, לעשות זאת.

לוקחת לגימה נוספת. מגלה כוס מרוקנת ושורת עוגה אחרונה. קמה להכין קפה, מבטיחה לעצמי שלא פותחת עוגה נוספת. גם מנוחת העמלים, מתוקה ככל שתהיה, עלולה להביא עמה תוצאות מכבידות.

גרגרי קפה עוברים בכפית. על סוכר כרגיל מוותרת. מערה מים רותחים ומערבבת תוך שאיפה עמוקה. חוזרת בחיוך אל התבנית העומדת באותה נקודה. בוהה בפיסה דקה, מצומקת, אחרונה.

לא. לא. לא. ראשי סב לצדדים, מחפש אחר אשמים. צללית מוארכת נלכדת בזווית עיני שניה בודדת בטרם נופל האור.

אני עומדת נטועה על מקומי. המומה מעזותם של ילדיי. אם שנה שעברה הם עשו לי קדימון פסח ופינקו אותי בעַרוב מיניאטורי, הפעם הגזימו לגמרי. מכת חושך לא אצלי בבית!

"שלומי! רובי!" קולי מזדעק. מלא נחישות להפליא בהם עשר מכות חדשות משלי. "יצחק! חיים!"

מגששת דרך עד לארון החשמל. את שמו של אחרון בניי איני מספיקה לצעוק. משהו מפיל אותי לרצפה. מוסיף אש לזעמי.

"אהרוןןןןן!" זהו. השלמתי את החמישייה. כעת הגיע תור ההבטחות. אני פותחת פה במטרה לבצע, משתתקת כשדבר מה נוגע בי.

לא שוב. נשימתי נעתקת. האצבעות – כן, אצבעות!! לא ג'וק, עכביש או עכברון – עוברות על פניי, כל הדרך עד פי, סוגרות אותו בנקישה ומצמידות לו בד עבה וגס שמריח כאילו שהה יממה שלמה בדלי אקונומיקה.

"את עצורה!" לוחש קול לאוזני. האצבעות עוברות לכתפי. לרקתי נלחץ חפץ מתכתי. "תקומי לאט, ובזהירות", ממשיך הקול הבס לאיים.

קול הבס מסייע לי להתרומם על זוג רגליים רועדות. מושך את ידיי מאחורי גבי, מצמיד אותן באזיקון. "כיסוי פנים", הוא מוסיף. החפץ המתכתי נוטש אותי לטובת כיסוי גרב חסר חורי הצצה, נצמד במקום זאת לגווי.

"יוצאים" חותם הקול. ידו דוחפת אותי קדימה, אל מקום לא ידוע.

חוש השמיעה שלי מגביר רמות תפקוד. רחש הפסיעות סביבי, בקושי נשמע, אינו רק שלי ושל קול-בס. צרימת ידית יורדת. דלת חורקת. נסגרת. קול פסיעות. עצירה שקטה. קול פסיעות. שוב עצירה. דלת נפתחת. מנוע מותנע. חריקת צמיג.

לא! לא! לא!

מישהו השתגע פה! אוי ואבוי לילדים שלי אם הם חלק מהשיגעון הזה!

חריקת צמיג נוספת מעיפה אותי אל כתפו של קול-בס. הוא מסייע לי להתיישר תוך פליטת כאב, של שנינו, מאיים על הנהג שיעדן נסיעה ויזדרז. לא שברור לי כיצד שתי ההוראות מסתדרות יחד.

חריקות הצמיגים ממשיכות ללוות אותנו במשך זמן לא ידוע, אך בהחלט רב. אליהן מתלוות העפות לכל עבר, שמבהירות לי שמלבדי יש לפחות שלושה נוסעים נוספים ברכב – קול-בס, אחד מימיני והנהג, שספק אם זכה לרישיון אי פעם.

"הגענו", חותם קול-בס כשאני כבר מיואשת מניסיונות פיענוח לאיזו מן המכות כיוונו בניי הפעם. "אנחנו יורדים", הפעם הוא פונה אליי. ידו מתהדקת סביב הכתף שלי. "את לא עושה דרמות. יורדת יפה וצועדת כאילו את יוצאת עכשיו לחתונה, מבינה?"

בטח שמבינה. מבינה את הכול חוץ משלוש עובדות תמוהות: מי הטיפש שיתחתן ביום כזה? למה שאנשים יחשבו שמתחשק לי לצאת לחתונה כשעל ראשי כיסוי גרב? ומה לעזאזל חשבו המאיימים עליי כשהם מפריעים לי מכל הלילות דווקא בערב פסח?!?!?!

אני לא מעלה אף אחת מהתמיהות, מהנהנת כמו צוציקית מקסימה ונדחפת ללא התנגדות אל המקום שמתווים לי שוביי.

בסוף הליכה ארוכה וסיבובית, שעוברת דרך כמה פתחי דלתות, דוחף אותי קול-בס לישיבה על כיסא מינימליסטי, חסר משענת, מורה למישהו לטרוק את הדלת ומכחכח ארוכות בגרונו.

"שפרה כהן, נכון?" הוא סוף סוף ניגש לעניין.

אני מהנהנת בתגובה. חסרת יכולת תגובה אחרת. מלאת חרדה. אם לא מדובר בתעלול ולא נפלה פה טעות איומה – מדוע עצרו אותי?! ולמה ככה, מה זה - תקופת האינקוויזיציה?!

"ובכן -", שוב מכחכח החוקר שלי. "את נאשמת בהסתרת עדויות מרשיעות, האם ידוע לך במה מדובר?"

אני שותקת. ברקע נשמע קול צפצוף צרצרים מלבב. קול-בס נושף במורת רוח.

"אהמממ בוס?" נשמע קול מעובה מאחור. "צריך לשחרר לה את הבד. חבל על הזמן. יש לנו עוד הרבה עבודה... בכל זאת ערב פסח..."

אני מגחכת בתגובה. משתתקת כשהאצבעות שוב מחטטות על פניי, מתחפרות תחת כיסוי הגרב ותולשות את הבד הגס הסובב את פי.

"אני הורגת אתכם!" אני מנצלת את המומנטום. "אחד-אחד מכם אני מטביעה בדלי קרח, מלעיטה בצרור כרפס וזורקת מהגג!"

הצרצרים מקודם עונים לי. בתזמורת צורמנית.

"איזה גג?" נזכר ההוא מאחוריי לשאול אחרי נצח.

"שתוק, טירון!" מתעורר גם קול-בס. "אמרתי לך אלף פעם שככה לא מנהלים חקירה!"

אני מתנועעת על הכיסא. מנסה לנער את זרועותיי. מתייאשת. מפעילה את חוש הריח. אקונומיקה. יותר מידי אקונומיקה. כמה מפתיע.

"גברת כהן!" שוב קול-בס. "מה יש לך להגיד לזכותך?"

אני מנסה למצמץ תחת כיסוי הגרב. "זכותי?" מחליטה להתחכם. "יש לי הרבה זכויות. ניקיתי את כל הבית מחמץ, הייתי סבלנית לילדים ולבעל, הצלחתי פה ושם לחטוף כמה שיעורי תורה, לחצות גם איזו זקנה את הכביש", אם מישהו הולך להשתגע פה, המישהו הזה לא יהיה אני. "בעצם, כשחושבים על זה, לא תקני להגיד לחצות", מחליטה להטעים אותו מעט דקדוק. "אתה מבין למה, נכון? אין היגיון ב-"

"מספיק!" צווח קול-בס. "אני זה ששואל פה את השאלות, מבינה?"

אני בטוחה שהוא יורה רוק לפרצופי. למזלו, גם די למזלי, כובע הגרב חוסם הכול.

"שאלתי -", הוא חוזר לקולו המחושב, האיטי. "האם ידוע לך במה את נאשמת?"

שאלתו הראשונה מהדהדת באוזניי, מוזרה כל כך. "שאני מסתירה עדויות?" אני תוהה בקול. "באמת שאני לא מסתירה כלום. כלום ממש!"

"שקר", מציין ההוא מאחוריי, החפץ המתכתי חוזר לגעת בגווי. "אנחנו לא אוהבים שקרים".

אני מנענעת ראש, מרחיקה ממני את מה שמסתבר להיות אקדח. "אני – אני לא יודעת על מה מדובר", בכל זאת אקדח. לא מצופה ממני להישאר אדישה, גם אם מדובר בתעלול, נכון?

קול-בס מהמהם. "בואי נעשה את זה כך", הוא מושך את המילים. "את הולכת לתאר לי היום מה עשית בפרוטרוט. כל דבר ודבר".

אני נושפת. "אה! לזה התכוונתם!" לועגת במכוון. "הסתרתי עדויות מרשיעות לחמץ! איך לא חשבתי על זה. כמה מטופש מצידי!"

תורו של קול-בס לנשוף. שוב הכיסוי בא לטובתי. "אני לא אוהב את הגישה שלך. טירון, גויבה ופלפל, רוצים לספר לה מה התגמול למי שאני לא אוהב את הגישות שלו?"

"תולש לו שיערות", מלחשש טירון לאוזן.

"תולה אותו לתקרה מהידיים עד שיפסיק", גויבה משמיע קול משמאל. יש יותר היגיון בדבריו.

"מביא את המשפחה שלו לפה, שיהיה יום גיבוש נחמד", מחריד אותי פלפל מימין.

לא צחוק. הרגליים שלי מתחילות לרעוד. הידיים שלי גם לא מוכיחות על שליטה. טירון מצחקק מאחור. השאר מרעימים מקדימה.

"את רוצה לנסות שוב?" שואל קול-בס במתק שפתיים.

הצוציקית המקסימה שאני מהנהנת בטירוף. מתחילה לירות: "בעשר בבוקר סיימתי מקרר. באחת עשרה העברתי ויש אחרון על השיש. באחת עשרה וחצי סגרתי ארונות חמץ. בשתים עשרה -"

"מה דעתך להתקדם לקראת ערב? איזור שש ככה?" קוטע אותי קול-בס. חסר נימוס שכמוהו.

"שֶש. שֶש", איבדתי את הרצף. מנסה לתזכר לעצמי. "שש חטפתם אותי, חוליגנים!" כן, זו הייתה השעה בה סיימתי פסח, בערך.

"יפה. אז לשעה הזו יש לך אליבי", קול-בס נשמע מרוצה. "תתחילי לחזור אחורה..."

מה עשיתי? מה עשיתי? "החבאתי פתיתים", זו הפעולה האחרונה טרום מנוחת עמלים. אולי לזה הם מתכוונים?! אני הורגת אותם. הורגת!!

"מתקדמים", שפשוף ידיים מלווה את קול-בס. "כל המסלול, גברת".

"שלומיייייי זה אתה?"

טירון פורץ בצחוק. "אנחנו יכולים להביא אותו הנה, כהן", מציין פלפל בעליצות מה. "את כל המשפוחה", מרחיב גויבה. "כל המסלול, גברת", קול-בס, לשם שינוי, אדיש.

אני בולעת רוק. מתחילה לגמגם מסלול מזיכרון מבולבל.

"יפה!" קול-בס סופק כפיים. "עשינו את זה, ילדודס", הוא מסיר מעליי את כיסוי הגרב. מגלה מולי את בעלי, מעליו נורה מתנדנדת ודלת מחסן חצר מתכתית. "אפשר להתחיל בדיקת חמץ!"

בפסח תשפ"ה יצאתי לחירות. משפחתי הגרעינית, לדאבון לב - או שלא - נכלאה על סוגר ובריח בבית חולים, הרחק הרחק מן הבית ומכל רמז לכרפס על שלל מנהגיו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #22
רבקה לא ממש הבינה מה היא עושה כאן. יושבת בכיסא גדול וחורק ללא משענת גב, בחדר חשוך שמרגיש שקט ומפחיד מדי. המבוגרים שסביבתה דיברו בארסיות ופניהם שידרו איום, מה שגרם לה להרגיש קטנה.

"שלום לך, בתו של הבוגד" לאטה החוקרת..
רבקה נרעדה, שתקה. חשבה על אבא שלה. הוא לא בוגד! הוא אוהב אותה..

"כמה טוב שאת כאן איתנו" החוקרת הוסיפה בציניות, מדגישה כל מילה. היא עצרה לרגע ואז דפקה את ידה על השולחן, גורמת לרבקה לקפוץ.
"ועכשיו!" אמרה ונשענה קדימה. "אני רוצה שתספרי לי את ה-כל על אביך הבוגד!"
רבקה התכווצה בתוך עצמה, כולאת בכח את דמעותיה.
"א-א-אני לא יודעת מה אתם רוצים ממני" גמגמה, קולה שקט.
"את לא צריכה לדעת. את צריכה לענות!" הצטמצמו גבותיה של החוקרת.
היא שתקה.

"תראי" התיישבה פתאום החוקרת, וחייכה אל רבקה חיוך מצמרר. "יש לנו כל מיני דרכים להשיג מידע. אם הנחקרים משתפים פעולה, מה טוב. אך אם לא.." שילבה את כפות ידיה בסיפוק "ממשיכים ברע.." החוקרת נהנית לראות את שפתיה הקפוצות של רבקה, ואת כל הבעתה האומרת פחד.
"אני לא ממליצה לך להגיע לזה!" חתמה. "אז עכשיו, בואי תשתפי פעולה. תעני לי על כל השאלות ונגמור עם זה."

"אני לא יודעת אם אני רוצה לדבר" לחשה רבקה. "אני מפחדת.."

החוקרת התעלמה ממנה והתחילה "1. מי היו הבחורים שהתאספו אצלכם מידי יום רביעי?"
רבקה חשבה. "אני לא יודעת. אולי אתם מתכוונים לחברים של אחי שהגיעו לעשות שיעורי בית." ענתה בזהירות, לא בטוחה שזהו הדבר הנכון לומר.
"שיעורי בית.." לגלגה החוקרת. "מי הם חבריו של אחיך?"
"אני לא מכירה אותם" אמרה במהירות, נזהרת לא למצמץ.
"איך הם נראים?" החוקרת המשיכה.
"ראיתי רק את הגב שלהם. אני לא בטוחה שזה הם. נראה לי שהם הגיעו בכלל ביום שלישי.." אמרה רבקה בקול חלש.
"נמשיך. האם אחיך יודע לקרוא את האותיות העבריות?"
"מה זה האותיות העבריות?" תמהה.
"אוהה, בת של ציוני בת 6 ועדיין לא יודעת את האותיות?! כמה מביך." לגלגה החוקרת, חיוכה מתנשא.
רבקה לא הגיבה, לא מבינה מה כוונתה של החוקרת המאיימת במשפט המסובך.

"ועכשיו ספרי לי נ.." החוקרת נעצרה על ידי פתיחת דלת. לחדר נכנסה אישה מחוייכת. "אוי, נדיה. עד מתי תמשיכי להתעלל בילדה?" שאלה רטורית. "בואי חמודה, הגעתי לעזור לך" פנתה לרבקה.
רבקה הביטה בה, המומה. לא מבינה איך האישה הגיעה לכאן, ולמה חיוכה כה רחב. איך אפשר בכלל לחייך במקום המפחיד הזה.
"קדימה, קומי.." האישה המשיכה לחייך. היא נתנה לה יד ולקחה אותה בעדינות.
הם הלכו יחד, עד שהגיעו לחדר אחר. מואר, מאוורר ועם ריח נעים.
"בואי, שבי יקרה. רוצה לספר לי קצת איך את מרגישה?" היא חייכה אליה. "והאם את רוצה מיץ תפוזים?"
רבקה לא ענתה, מבוישת. האישה מזגה לה מיץ והגישה לה.
רבקה לקחה את הכוס וגמעה את המיץ במהירות. החקירה התישה אותה.
"מסכנה שלי" האישה ליטפה אותה. "בטח אבא מכנס את החברים שלו כדי לעזור לך. נכון? בוא נחשוב, מי הגיע? מי החבר של אבא?" היא חייכה. אילו רק ידעה רבקה כמה ערמומיות ורוע היה בחיוך הזה.
רבקה התחילה להרגיש בנח במחיצת האישה, והיא סיפרה לה. "יש את הגבוה, עם הזקן השחור. יש לו שם מצחיק. דומה ל'קוקוס'. יש גם את השמן הזה, הג'ינג'י. חוץ מזה אני לא מכירה. אמא לא מסכימה לנו לראות. רק אותם ראיתי כי הצצתי מהחלון." שיתפה.
האישה הקשיבה היטב, וליטפה אותה. מכשירי ההקלטה קבלו את המידע בקלות ובבהירות.

בונוס: החקירה של מהללאל ע"י יוסף דיאלידאן. וואו! כתיבה מטורפת
 
  • הוסף לסימניות
  • #23
חיכיתי לה.

חיכיתי לה כמו שלא חיכיתי לאף אחד. אפילו לא לאמא שלי.

וטוב שכך, כי מתברר שאלוקים אהב אותה יותר מידי ולקח אותה אליו. אז טוב שלא התגעגעתי לאמא שלי כמו שהתגעגעתי לקייטי.

הכיסא עליו ישבתי היה רך, דומה יותר לכורסא, אבל אלף כריות לא יטייחו את האמת: אני בכלא, הדלת המקושטת מולי נעולה, וגם מיליון החיוכים שקלייר זורקת אלי במתיקות מעוררת בחילה לא מבלבלים אותי.

במקום להחזיר לה חיוך, הסבתי אליה את הגב וחיבקתי את ברכיי.

רק עם קייטי אני מוכן לדבר.

"יואי מתוק, אנחנו רק רוצים לעזור לך", אנחתה של קלייר הייתה עמוקה, כבדה. כמו של מר גוטו הזקן כשמריו מציק לו. "אם רק תגיד לנו מה קורה לך, אולי נוכל לעזור".

אלו רק מילים.

הידקתי את שפתי בכוח. טילה מילא לא רואה את פני, אז אני יכול לוותר על הוצאת לשון.

דמעות דגדגו את גרוני, אבל חנקתי אותן בכוח. אלו רק מילים. מילים שאין מאחוריהן שום דבר, כמו הבטחותיה של אמא שמעולם לא קוימו. למבוגרים לא אכפת מצרות של ילדים. אולי אני בן תשע, אבל אני לא טיפש.

רק קייטי אוהבת אותי באמת, ולוקחת ברצינות כל דבר שאני אומר לה. אבל מאז אחת השכנות הלשינה למשטרה והעובדת הסוציאלית לקחה אותי לכאן, כמעט לא ראיתי אותה.

דפיקות עמומות נשמעו, מקפיאות אותי. אני שונא את התקווה הילדותית שממלאת אותי, אבל אי אפשר להתעלם ממנה. אולי זו קייטי?

"אני יוצאת לפתוח את הדלת, יואי", גונחת קלייר שוב ומתרוממת. "אבל אני לא יכולה לפתוח את הדלת אם אתה לא מבטיח לי שלא תברח מהבית שוב. אתה מבטיח?"

ברגע הראשון בא לי לשקר ולהבטיח, רק כדי להפר את המילה שלי רגע אחר כך. אבל אז אני מבין שאולי אפסיד את קייטי, אז אני מהנהן בראשי בנוקשות ומתכוון לכך.

קלייר יוצאת, משאירה דלת פתוחה, והציפורניים שלי שורטות את הכיסא הנוח עד שהריפוד היקר נקרע. אני רוצה לברוח מכאן, לברוח הכי רחוק שאפשר. רק קייטי כובלת אותי אל החדר הזה.

אני לא יכול להסתדר לבד בעולם. את זה הראה לי ניסיון יום האתמול. נמלטתי בהצלחה, רק כדי לגלות שאני יכול לשרוד רק עד הערב. המשטרה מצאה אותי בקלות וקטפה אותי מהמחבוא שלי כאילו הייתי תינוק.

ולא הצלחתי למצוא את קייטי. אפילו שהלכתי למקום שסיכמנו שאלך אליו אם אהיה בצרות.

רגע, אולי היא שכחה אותי?

אורות התפוצצו לי בראש. לא יכול להיות. לא. קייטי בחיים לא תשכח אותי. היא הבטיחה. והמפלצת הזאתי לא תנצח. לכל הרוחות, אני חזק יותר ממנה.

היא שכחה. היא לא אוהבת אותי יותר. טוב לה בבית החדש שלה, עם אבא ואמא...

דייייי!

"יואי?" קולה העדין של קלייר ניפץ את הסערה שהתחוללה בתוכי, ואני מגלה ששתי הידיים שלי על האוזניים. "הכל בסדר?"

הפה שלי נפתח מאליו להשיב לה ורק ברגע האחרון הצלחתי לסתום אותו.

"שמע, יואי", קולה של קלייר עייף. "אחותך הגיעה לבקר. אבל אמרתי לה שהיא לא יכולה להיכנס עד שלא תספר לי למה ברחת אתמול. אם זה בגלל שחברים בבית הספר הציקו לך, או אם קולין שלנו פגע בך, או כי אתה פשוט מבולבל. אני צריכה לדעת את האמת".

קייטי נמצאת כאן! היא לא שכחה אותו. "מה זה, חקירה?" הקול שלי חרק ומשהו חם ומבעבע הציף אותי. וואי, כבר שבועיים שלא כעסתי ככה. "אני קטין, אסור לך בלי נוכחות אפו..."

נשכתי את לשוני. כן. עכשיו היא האפוטרופוסית שלך. במיוחד אחרי שאמא מתה.

קלייר לא התייחסה למשפט האחרון, למרות שידעתי שהיא יכלה לנצל אותו לטובתי. "לא, יואי מותק. זו לא חקירה. נראה לך שהחוקר רוצה לעזור לנחקר?" היא התקרבה אלי, יורדת על ברך אחת. "הסיבה היחידה שאני רוצה שתגיד לי, זה כי אני רוצה לפתור את הבעיה. ואתה יודע מה? אני אתן לך לראות את קייטי גם אם תגיד לי וגם אם לא. אבל בבקשה, תספר לי".

דמעות עוד פעם דגדגו את גרוני. אמא אף פעם לא הייתה מדברת אלי ככה. היא תמיד צעקה, או בכתה, או התעלמה ממני.

רגע, יואי. לפני שאתה מתבלבל, אלו רק מילים. רק מילים, שלא עומד מאחוריהן כלום. "אנ'לא מאמין לך", התזתי במאמץ, מנסה להישמע עוקצני. הכאב שבלב שלי מבלבל את כל המילים הלא יפות שהמבוגרים לא אוהבים, ושאני תמיד אוהב לעצבן אותם איתן.

חיוך רך עלה על פניה של קלייר. "אז אני אראה לך", אמרה וקמה.

היא באמת הולכת לפתוח את הדלת??

כשהיד שלה נחה על המפתח, לא הצלחתי להתאפק. "ברחתי כי רציתי להיות עם קייטי", צעקתי לפני שהיא הספיקה לסובב את המפתח. "אני רוצה שהיא תמשיך להיות כאילו אמא שלי!"

ידה של קלייר קפאה על המפתח והכתפיים שלה עלו. הכרתי את התנועה הזאת שלה, זה קורה כשהיא עומדת לבכות ורוצה לעצור את הדמעות. קולין הוציא לי לשון לפני שבוע ואמר לי שזה קורה בגללי.

"אני הולכת לקרוא לה", קלייר לא הסתובבה אלי, רק פתחה את הדלת ויצאה.

לא ידעתי מה לעשות. נשארתי לשבת בכיסא, כשהברכיים שלי מחובקות, בלי לזוז.

אני יכול לברוח, קלייר לא חייבה אותי להישאר. אני יכול גם לחכות לקייטי ליד השער וככה לא אאבד אותה. אבל הלב שלי לא הסכים לי לקום.

קלייר טובה. והיא אוהבת אותי הרבה יותר מאמא. ואפילו קולין יכול להיות חמוד, כשאני לא שובר לו את המשחקים.

כשקייטי נכנסה לחדר, קפצתי מעל הכיסא בלי לחשוב ורצתי לחבק אותה. היא נראתה טוב יותר, שמחה יותר, והעיניים שלה לא היו עצובות. "התגעגעתי אליך, יואי", היא ליטפה את השיער שלי.

עצמתי עיניים. שכחתי את כל המילים הלא יפות. "תבואי לכאן הרבה", לחשתי לה.

חשבתי שזה היה בשקט, אבל כנראה שלא כי קלייר התחילה לבכות. שכחה להרים את הכתפיים.

רק אז הבנתי מה אמרתי. אמרתי שאני מסכים להישאר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
קטיפתם הכחולה של המושבים היתה מאובקת, וחורים קטנים בצדדים סיפרו על הבלאי שאחז בהם.
גלגלי הרכבת נעו במונוטוניות מרדימה, והרעש אותו יצרו ליווה את השקט המתוח של שני הגברים שישבו בקרון.
דוקטור איתן גלעד, הפסיכולוג, ישב זקוף, עיניו השקטות והכהות נעו בעדינות על פניו של אורן סלע, אמן החושים המפורסם. סלע נשען לאחור במושבו, חיוך קל מרוח על שפתיו. המתבונן מן הצד היה יכול לחשוב כאילו הוא באמצעו של סמול טוק רגוע, ולא יותר מכך.
"מעניין," לאט גלעד, קולו רך. "במהלך הופעותיך, אתה מדבר רבות על כוחה של אמונה. על האופן בו תפיסה משותפת יכולה לעצב את המציאות."
סלע הנהן באיטיות. "אכן. האמונה היא כוח רב עוצמה, דוקטור.'' חצי חיוך נשזר בקולו. ''היא יכולה להזיז הרים, במטאפורה ובמציאות."
"והונאה?" המשיך גלעד, נימתו השקטה לא משתנה. "האם גם היא סוג של אמונה? אמונה בה הקהל רוצה להאמין?"
חיוכו של סלע לא דעך, אך נדמה היה שנעשה דק יותר. "אני מציע לאנשים חוויה. רגע של פליאה, של חריגה מהיומיום. אם הם בוחרים לפרש זאת כ'הונאה', זו זכותם."
"אבל אתה יודע את האמת, מר סלע," נעץ בו גלעד מבט. "אתה יודע מה אמיתי ומה מבוים."
סלע צחקק קלות. "האם מישהו מאיתנו באמת יודע מה אמיתי, דוקטור? אנחנו חיים בתוך פרשנויות, בתוך סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו."
"יש עובדות, מר סלע," השיב גלעד בעדינות. "עובדות כמו העברת הכספים מחשבונות התורמים לחשבון בבעלותך, זמן קצר לאחר 'המופע' האחרון שלך."
חיוכו של סלע נעלם כליל. קמטוט זעיר שהופיע מעל זווית העין רמז לגלעד על המתח שאחז בבן שיחו, לראשונה מאז תחילת השיחה. "הסברתי כבר," חזר סלע, משתדל לשוות לקולו נימה רגועה. "זה היה תשלום עבור שירותים עתידיים."
"שירותים שמעולם לא סופקו," תיקן גלעד בשקט. "והתורמים, מעניין, לא זוכרים שהבטיחו תשלום כלשהו."
גלעד לא המתין לתגובה כלשהי, כך נראה. הוא השפיל עיניו והתעסק בטלפון שלו מספר רגעים. אחר, סובב אותו לעברו של סלע.
על המסך נראה סלע לוחץ את ידו של אחד התורמים, חיוך רחב על פניהם. מאחוריהם, מטושטשת מעט, עמדה אישה צעירה, פניה מוכרות.
"אתה מכיר את האישה הזו?" תהה גלעד בתמימות מעושה.
סלע הביט בתמונה, שריר קטן רעד בלסתו. "אני פוגש אנשים רבים במהלך עבודתי."
"היא עבדה איתך," הגיב גלעד בטון יציב. "כעוזרת. היא נעלמה שלושה ימים לאחר ההעברה האחרונה."
שתיקה. בדממה שנוצרה נעשה רעשה החדגוני של הרכבת חד יותר, ומציק.
סלע הביט בתמונה, ואז הרים את עיניו אל הפסיכולוג. הפעם, לא היה בהן שמץ של חיוך.
"אתה חושב שאני..." קולו נקטע.
"אני חושב שאתה אמן משכנע מאוד, מר סלע," דיבר גלעד בשקט. "ואמנים טובים יודעים איך לגרום לאנשים להאמין במה שהם רוצים שיאמינו. השאלה היא, במה אתה רוצה שאני אאמין?"
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
אי הגולה של רוצחים כבדים, מדינה כלשהיא. לב האוקיאנוס.

גלי ים דופקים על עוף התוף.
נוהמים. עולים ויורדים. מצלצלים ללא הרף ברקע.
ג'פרי האמין שלעולם לא יתרגל אליהם, אולם הם כבר נמאסו עליו מזמן.
"אני יודע שלא מקובל לבצע במתקן הזה חקירות." מודה ג'פרי כמנת פתיחה. "זה אירוע חריג, ואני לחלוטין מבין את הקושי שלך לשתף פעולה עם זה."
וילי שותק. הוא מאוד שותק, כל הנוכחות שלו שותקת איתו בקול רעש גדול.
"אתה מבין שכלא מבודד כמו זה, גם הסוהרים הם סוג של אסירים, כן?" ג'פרי כמעט מתנצל. "אנחנו יכולים לצאת רק פעם בחצי שנה, רובנו חסרי משפחה... אבל שיתוף פעולה, פיצוח של תיק כזה כבד, יכול לקצר לשנינו את השהות פה."
"אתה רוצה להתפטר?" וילי תוהה בחוסר הבנה.
"רוצה קידום." המבוכה של ג'פרי קלה אך מורגשת. "מנהל מרכז החקירות של המחוז החליט להדיח כמה פקידים, ואני מקווה להיכנס במקומם."
"אם אתה אומר." וילי בעיקר מביע שעמום.
ההנהון של ג'פרי קצר, כמעט מובלע. "תראה, אני ממש חייב משהו. כל דבר, גם הכי קטן. משהו לבוא איתו למפקד. כזה שיש מצב שיזכירו בבית משפט. מבין?"
השתיקה של וילי ארוכה. "לא יודע כלום."
"ברצינות אתה הורס לי עכשיו כל סיכוי להתקדם?" התבוסה מהירה מדי בשביל ג'פרי. העיניים שלו ממצמצות יותר מהרגיל. "תחשוב קצת, אולי תיזכר בכל זאת."
"אין לך מה." וילי יבש. "קשרים עם אנשי חוק כמוך זה חשוב, אבל נאמנות זה יותר. גם אם הייתי יודע משהו לא הייתי אומר."
ג'פרי שותק. מצייר על הדף באיטיות צורות גאומטריות, משרבט מילים.
גם וילי שותק. עיניו נעוצות בקיר.
זו שעה תמימה שעוברת עליהם בלי לומר דבר.
"כיבוי אורות תיכף." ג'פרי מציץ בשעונו. "זה אומר שכבר הפסדת ארוחת ערב. לי ישמרו במגורי הצוות, אבל אתה תלך לישון רעב."
וילי שותק. אולי מתוך הרגל.
"או שבעצם לא תלך לישון, כי אין מצב שאני יוצא מפה בלי לקבל קצה חוט."
"אבל אין לך מה לקבל." מוחה וילי חלושות.
"אני בטוח שיש." מתעקש ג'פרי. "שנינו יודעים שנפלת לכלא הזה על רצח מבריק. כמעט גאוני. אדם כמוך לא באמת יכול לבלות את שארית חייו באי בודד, בלי לתרום שום דבר לחברה אף פעם. בטוח המוח המדהים שלך, עיני הנץ שלך... בטוח קלטת משהו. אין מצב שחבר חדר שלך ירצח בלי שתקלוט כלום."
התלבטות קלה משחקת על שפתיו של וילי. הוא חותם אותן בכוח.
"מה?" ג'פרי מברר בזהירות. "נזכרת במשהו?"
"מנהל הכלא." אומר וילי. "בשבוע לפני הרצח הוא לקח את סמי לארבע שיחות. ארוכות מאוד."
"מתי האחרונה?" שואל ג'פרי.
"ארבע שעות לפני שסמי חוסל." מעריך וילי, קולו נמוך.

וזה כל המידע שג'פרי זקוק לו כדי להשלים את התמונה.
וילי עדיין מביט בו בקור, מניח שהוא שולט בעצמו.
אבל ג'פרי כבר מתנער בתוך תוכו מהדמות השברירית וחסרת הכוח אותה שיחק.
מנהל הכלא נתן על הפרס על ראשו של סמי.
וילי היה המבצע.
והוא, ג'פרי, זה שיוכיח את הפאזל המורכב הזה בבית המשפט.
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
"איפה היית?" השאלה חסרת רחמים.
אני מנסה לשדר סתמיות בכל הכוח, מתרווח על הכיסא ואומר בקול בטוח "יצאתי לספר, אני אומר לך" כמעט האמנתי לעצמי!
אין תגובה. רק שתיקה רועמת.
הקירות מתחילות ללחוץ עלי מכל כיוון, ריח הקפה החזק שבאוויר כמעט חונק אותי.
אני רואה מולי את ההרעבה הצפויה לי עכשיו, אם לא אגלה את האמת. את הקושי, את המניפולציות הרגשיות שוודאי יגיעו.
אכן, אשר חששתי בא לי. חני, הקטנה שלי נכנסת לחדר.
היא רק בת חמש! עולה בי מחשבה, איך היא קשורה לזה?
היא מרימה אלי עיניים כל כך תמימות "אבא, איפה היית?"
אני יודע ששומעים כל מילה שלי, לא יתנו לי שקט.
"הייתי אצל הספר חני, והיה תור ארוך"
היא מסתכלת עלי בעיניים עצובות כמו יודעת ששום דבר לא יעזור עד שאני אגיד את האמת ומסתובבת.
אני נשאר לבד. עם המחשבות, עם חיבוטי הנפש, להגיד? לספר? לפרוק הכול?
לא! אני מנסה לחזק את עצמי. תהיה חזק!
היא מסתכלת עלי, חסרת רחמים "אתה יודע שאם לא תגיד לי איפה היית זה יציק לי, וזה יציק לשנינו? נכון?"
איך אני שונא את האיומים המרומזים האלו, תאיימו עלי וזהו, אל תשאירו אותי עם איומים מעורפלים.
אני מרים עיניים "תאמיני לי שאם אני אגלה לך זה לא יהיה טוב יותר"
החוקרת מניחה את ידיה על מותניה "חיים, אני חייבת לדעת איפה היית היום. נקודה"
אני שותק. מביט קדימה במבט אדיש. אני. לא. אספר.
אשתי מתיישבת על הכיסא מולי, עיניה תלוית בי, לוחשת "חיים, אתה מוכן לספר לי איפה היית? אני לא עומדת בזה!"
אני רואה דמעה מבצבצת ובנקודה הזו נשבר ועונה, מפחד לאכזב "אפרת, הלכתי לקנות לך מתנה לחג, לא רציתי שתדעי, רציתי שתהיה לך הפתעה"
חיוך מבצבץ בקצוות שפתיה "אה, ברוך השם, שלא תדע איזה מחשבות עלו לי כבר"
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #27
המבנה היה גדול יחסית, והיה מוכר לו חלקית.
בפנים היה אפלולי מעט, בניגוד לאור שבחוץ. הדרך הייתה קצת ארוכה.
שלמה נכנס אל החדר, צעדיו איטיים.
היושבים בקצה החדר נעצו בו את עיניהם החכמות.
הוא נרעד לרגע, והתקדם קדימה. בנימין חברו, איתו עשה את כל הדרך, יצא מן החדר לפני רגע, ועתה נותר בחוץ.
הוא היה לחוץ, על אף שידע שהכל יהיה בסדר. אין לו מה להסתיר.
"באיזו שעה זה היה?" האמצעי הביט בו בפנים רציניות, קשוחות מעט.
שלמה ענה את התשובה בקול רועד. אולי הוא התבלבל, וזו לא הייתה השעה אז. אולי זה בכלל לא נכון.
"באיזה מקום זה היה?" שאלה שנייה. הפעם היה זה הימני, שזקנו קצר משל כולם וכהה משל כולם.
בתשובה הזו הוא כבר יותר בטוח. זה היה על הגבעה, מאחורי הבית. והוא יודע הרי איפה בדיוק הוא גר, כבר שש עשרה שנה. מאז נולד.
"באיזה כיוון היא הייתה, בצפון או בדרום?" שוב האמצעי.
שלמה נלחץ מעט, למרות שידע את התשובה בבהירות. הוא ענה לאט, חושש. למה בא לכאן בכלל. יש מספיק אנשים שיוכלו לעשות זאת במקומו.
שאלה נוספת הגיעה, מלחיצה יותר. הוא לא היה בטוח בכלל בתשובה שלו. אולי זה לא מדויק. אולי יחשבו שהוא משקר...
הוא עמד בגב זקוף, אך ליבו הלם. למה זה טוב בכלל. אולי בנימין ענה תשובה לגמרי אחרת, ועכשיו הם חושבים שהוא משקר.
השמאלי שאל שאלה הפעם, קלה קצת יותר.
שלמה ענה הפעם מהר, ועל אף הביטחון זהיה לו בתשובתו, קולו רעד. אוף, עכשיו הם בטוח חושבים שהוא משקר. לא יוצלח שכמוהו.
"באיזה גובה היא הייתה?" שוב היה זה האמצעי ששאל, עיניו מרוכזות בצעיר שמולו.
שלמה נשך את שפתיו קלות, מנסה לחשוב. כמה גבוהה היא הייתה? מאיפה שהוא יידע בדיוק? ואם לבנימין היא הייתה נראית פחות גבוהה? או יותר גבוהה?
התשובה החליקה מפיו באיטיות, מגומגמת מעט. הוא חש את הלחץ מתעבה בגרונו. זהו זה, הוא הרס הכל. היה עדיף להישאר בבית.
זה נגמר? נראה לו. עובדה שכולם שותקים. אולי עדיף שירוץ מכאן עכשיו, מהר. שיברח הביתה ולא יצא משם לעולם, בטח לא לכאן.
הוא יצא משם בגרירת רגליים, מסתנוור לרגע מהאור.
בנימין חייך אליו בחוץ, "איך היה?".
שלמה התנער, מעניין איך היה לבנימין. הוא זורם יותר, והרבה פחות פחדן ממנו. מה יאמר לו? שהוא מן הסתם הרס הכל, וכבר לא מאמינים להם בגללו?
אחד מן היושבים בחדר, זה שישב באמצע, עמד בסמוך. כנראה יצא אחריו. הוא הישיר מבט אל העומדים באזור, ואחר אמר בקול גבוה: "מקודש".
"מקודש, מקודש" ענו הנוכחים פה אחד.
גל של הקלה הציף את שלמה, והוא חייך לבנימין במבוכה. "כנראה שהיה בסדר".
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
חזל"ש.
הגיע הזמן לנעול את האתגר.
ראשית, ארצה להודות לכל המשתתפים על תרומתם הספרותית בפורום נכבד זה,
על כך שסירבו לשמור על שתיקה והעשירו את האתגר בכתיבתם הרהוטה.
כל הקטעים היו מסקרנים, מפתיעים ומעוררי תאבון ליטררי.

וכעת, להכרזת הזוכים.
בכנות, אומר כי ציפיתי לדרמה ואפילה בשעה שהרבה בחרו לתת דווקא פן קומי לחקירה.
מדהים לראות שאין כמעט צורת כתיבה הדומה לחברתה, יש בפורום שפע סגנוני ומרגש בכל פעם מחדש.

אם כן, לאחר מחשבה עמוקה, היוועצות ולחץ פיזי מתון.
אלו הם הזוכים, ברי המזל:

*נורת פלורנסט נדלקת בעוצמה*
*חריקת דלת מאחור*

במקום השלישי-
@לוטם
המסתורין, האפילה.
עושה חשק לדפדוף בעמוד הבא של הסיפור הזה.

במקום השני-
@Avigail Amram
אהבתי את הטוויסט, הסאטירה, שזירת קלישאות הז'אנר.

ובמקום הראשון-
@שמואל אגסי
חד ואקטואלי, מדגיש את התלות הכמעט אבסולוטית של בני האנוש בטכנולוגיה, בנוי בצורה הדוקה ומרתקת.

היו ברוכים כל משתתפי האתגר, המשיכו להרוות את צימאוננו בקטעי כתיבה נאים ומלוטשים כאלה.
קיץ בריא ושמח.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה