הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #21
יצא ארוך. וכמנהגי - די עליז...
הכל התחיל בליל חמישי לא שגרתי כלל, בו טרחו רוב - אם לא כל - עמך ישראל בהכנות אחרונות לקראת פסח הממשמש ובא.
התיישבתי לי, מיוזעת אך מרוצה, על כוס קפה מעלת ניחוח והדים ועל עוגה פסחית עתירת סוכר ונטולת בריאות שנשלפה ממחבוא נסתר. למען עיניהם של חמשת השובבים שלי, שמרגע בו הצהיר ניסן על נוכחותו נעלמו כאילו בלעתם האדמה, לא תשזופנה את תוכנו לפני הַגיע הזמן.
בנינוחות זרה לימים האחרונים, חתכתי לי פרוסה אחר פרוסה תוך ריקון נמרץ של משקה ארומתי ומשובח שחומו עטף אותי מוושט עד קיבה. השקט, מבורך כל כך, השלים את המנוחה הרגעית שלי, זו שקדמה להסתערות העתידית על המטבח לצורך הכנת צורכי השבת והחג.
א-מחייה. אני עוצמת עיניים, שואפת לקרבי את ניחוחות הניקיון. נכון שאבק הוא לא חמץ, אבל אם לא פסח – מתי בדיוק הייתי עמלה לגרשו מביתי?!
הנסתרות לה' אלוקינו. חלק עצלן במוחי טוען שכנראה אף פעם. חלק אופטימי טוען שלכל דבר יש עת, ומכאן שהייתי מוצאת את הזמן, הכוח, והכי חשוב – החשק, לעשות זאת.
לוקחת לגימה נוספת. מגלה כוס מרוקנת ושורת עוגה אחרונה. קמה להכין קפה, מבטיחה לעצמי שלא פותחת עוגה נוספת. גם מנוחת העמלים, מתוקה ככל שתהיה, עלולה להביא עמה תוצאות מכבידות.
גרגרי קפה עוברים בכפית. על סוכר כרגיל מוותרת. מערה מים רותחים ומערבבת תוך שאיפה עמוקה. חוזרת בחיוך אל התבנית העומדת באותה נקודה. בוהה בפיסה דקה, מצומקת, אחרונה.
לא. לא. לא. ראשי סב לצדדים, מחפש אחר אשמים. צללית מוארכת נלכדת בזווית עיני שניה בודדת בטרם נופל האור.
אני עומדת נטועה על מקומי. המומה מעזותם של ילדיי. אם שנה שעברה הם עשו לי קדימון פסח ופינקו אותי בעַרוב מיניאטורי, הפעם הגזימו לגמרי. מכת חושך לא אצלי בבית!
"שלומי! רובי!" קולי מזדעק. מלא נחישות להפליא בהם עשר מכות חדשות משלי. "יצחק! חיים!"
מגששת דרך עד לארון החשמל. את שמו של אחרון בניי איני מספיקה לצעוק. משהו מפיל אותי לרצפה. מוסיף אש לזעמי.
"אהרוןןןןן!" זהו. השלמתי את החמישייה. כעת הגיע תור ההבטחות. אני פותחת פה במטרה לבצע, משתתקת כשדבר מה נוגע בי.
לא שוב. נשימתי נעתקת. האצבעות – כן, אצבעות!! לא ג'וק, עכביש או עכברון – עוברות על פניי, כל הדרך עד פי, סוגרות אותו בנקישה ומצמידות לו בד עבה וגס שמריח כאילו שהה יממה שלמה בדלי אקונומיקה.
"את עצורה!" לוחש קול לאוזני. האצבעות עוברות לכתפי. לרקתי נלחץ חפץ מתכתי. "תקומי לאט, ובזהירות", ממשיך הקול הבס לאיים.
קול הבס מסייע לי להתרומם על זוג רגליים רועדות. מושך את ידיי מאחורי גבי, מצמיד אותן באזיקון. "כיסוי פנים", הוא מוסיף. החפץ המתכתי נוטש אותי לטובת כיסוי גרב חסר חורי הצצה, נצמד במקום זאת לגווי.
"יוצאים" חותם הקול. ידו דוחפת אותי קדימה, אל מקום לא ידוע.
חוש השמיעה שלי מגביר רמות תפקוד. רחש הפסיעות סביבי, בקושי נשמע, אינו רק שלי ושל קול-בס. צרימת ידית יורדת. דלת חורקת. נסגרת. קול פסיעות. עצירה שקטה. קול פסיעות. שוב עצירה. דלת נפתחת. מנוע מותנע. חריקת צמיג.
לא! לא! לא!
מישהו השתגע פה! אוי ואבוי לילדים שלי אם הם חלק מהשיגעון הזה!
חריקת צמיג נוספת מעיפה אותי אל כתפו של קול-בס. הוא מסייע לי להתיישר תוך פליטת כאב, של שנינו, מאיים על הנהג שיעדן נסיעה ויזדרז. לא שברור לי כיצד שתי ההוראות מסתדרות יחד.
חריקות הצמיגים ממשיכות ללוות אותנו במשך זמן לא ידוע, אך בהחלט רב. אליהן מתלוות העפות לכל עבר, שמבהירות לי שמלבדי יש לפחות שלושה נוסעים נוספים ברכב – קול-בס, אחד מימיני והנהג, שספק אם זכה לרישיון אי פעם.
"הגענו", חותם קול-בס כשאני כבר מיואשת מניסיונות פיענוח לאיזו מן המכות כיוונו בניי הפעם. "אנחנו יורדים", הפעם הוא פונה אליי. ידו מתהדקת סביב הכתף שלי. "את לא עושה דרמות. יורדת יפה וצועדת כאילו את יוצאת עכשיו לחתונה, מבינה?"
בטח שמבינה. מבינה את הכול חוץ משלוש עובדות תמוהות: מי הטיפש שיתחתן ביום כזה? למה שאנשים יחשבו שמתחשק לי לצאת לחתונה כשעל ראשי כיסוי גרב? ומה לעזאזל חשבו המאיימים עליי כשהם מפריעים לי מכל הלילות דווקא בערב פסח?!?!?!
אני לא מעלה אף אחת מהתמיהות, מהנהנת כמו צוציקית מקסימה ונדחפת ללא התנגדות אל המקום שמתווים לי שוביי.
בסוף הליכה ארוכה וסיבובית, שעוברת דרך כמה פתחי דלתות, דוחף אותי קול-בס לישיבה על כיסא מינימליסטי, חסר משענת, מורה למישהו לטרוק את הדלת ומכחכח ארוכות בגרונו.
"שפרה כהן, נכון?" הוא סוף סוף ניגש לעניין.
אני מהנהנת בתגובה. חסרת יכולת תגובה אחרת. מלאת חרדה. אם לא מדובר בתעלול ולא נפלה פה טעות איומה – מדוע עצרו אותי?! ולמה ככה, מה זה - תקופת האינקוויזיציה?!
"ובכן -", שוב מכחכח החוקר שלי. "את נאשמת בהסתרת עדויות מרשיעות, האם ידוע לך במה מדובר?"
אני שותקת. ברקע נשמע קול צפצוף צרצרים מלבב. קול-בס נושף במורת רוח.
"אהמממ בוס?" נשמע קול מעובה מאחור. "צריך לשחרר לה את הבד. חבל על הזמן. יש לנו עוד הרבה עבודה... בכל זאת ערב פסח..."
אני מגחכת בתגובה. משתתקת כשהאצבעות שוב מחטטות על פניי, מתחפרות תחת כיסוי הגרב ותולשות את הבד הגס הסובב את פי.
"אני הורגת אתכם!" אני מנצלת את המומנטום. "אחד-אחד מכם אני מטביעה בדלי קרח, מלעיטה בצרור כרפס וזורקת מהגג!"
הצרצרים מקודם עונים לי. בתזמורת צורמנית.
"איזה גג?" נזכר ההוא מאחוריי לשאול אחרי נצח.
"שתוק, טירון!" מתעורר גם קול-בס. "אמרתי לך אלף פעם שככה לא מנהלים חקירה!"
אני מתנועעת על הכיסא. מנסה לנער את זרועותיי. מתייאשת. מפעילה את חוש הריח. אקונומיקה. יותר מידי אקונומיקה. כמה מפתיע.
"גברת כהן!" שוב קול-בס. "מה יש לך להגיד לזכותך?"
אני מנסה למצמץ תחת כיסוי הגרב. "זכותי?" מחליטה להתחכם. "יש לי הרבה זכויות. ניקיתי את כל הבית מחמץ, הייתי סבלנית לילדים ולבעל, הצלחתי פה ושם לחטוף כמה שיעורי תורה, לחצות גם איזו זקנה את הכביש", אם מישהו הולך להשתגע פה, המישהו הזה לא יהיה אני. "בעצם, כשחושבים על זה, לא תקני להגיד לחצות", מחליטה להטעים אותו מעט דקדוק. "אתה מבין למה, נכון? אין היגיון ב-"
"מספיק!" צווח קול-בס. "אני זה ששואל פה את השאלות, מבינה?"
אני בטוחה שהוא יורה רוק לפרצופי. למזלו, גם די למזלי, כובע הגרב חוסם הכול.
"שאלתי -", הוא חוזר לקולו המחושב, האיטי. "האם ידוע לך במה את נאשמת?"
שאלתו הראשונה מהדהדת באוזניי, מוזרה כל כך. "שאני מסתירה עדויות?" אני תוהה בקול. "באמת שאני לא מסתירה כלום. כלום ממש!"
"שקר", מציין ההוא מאחוריי, החפץ המתכתי חוזר לגעת בגווי. "אנחנו לא אוהבים שקרים".
אני מנענעת ראש, מרחיקה ממני את מה שמסתבר להיות אקדח. "אני – אני לא יודעת על מה מדובר", בכל זאת אקדח. לא מצופה ממני להישאר אדישה, גם אם מדובר בתעלול, נכון?
קול-בס מהמהם. "בואי נעשה את זה כך", הוא מושך את המילים. "את הולכת לתאר לי היום מה עשית בפרוטרוט. כל דבר ודבר".
אני נושפת. "אה! לזה התכוונתם!" לועגת במכוון. "הסתרתי עדויות מרשיעות לחמץ! איך לא חשבתי על זה. כמה מטופש מצידי!"
תורו של קול-בס לנשוף. שוב הכיסוי בא לטובתי. "אני לא אוהב את הגישה שלך. טירון, גויבה ופלפל, רוצים לספר לה מה התגמול למי שאני לא אוהב את הגישות שלו?"
"תולש לו שיערות", מלחשש טירון לאוזן.
"תולה אותו לתקרה מהידיים עד שיפסיק", גויבה משמיע קול משמאל. יש יותר היגיון בדבריו.
"מביא את המשפחה שלו לפה, שיהיה יום גיבוש נחמד", מחריד אותי פלפל מימין.
לא צחוק. הרגליים שלי מתחילות לרעוד. הידיים שלי גם לא מוכיחות על שליטה. טירון מצחקק מאחור. השאר מרעימים מקדימה.
"את רוצה לנסות שוב?" שואל קול-בס במתק שפתיים.
הצוציקית המקסימה שאני מהנהנת בטירוף. מתחילה לירות: "בעשר בבוקר סיימתי מקרר. באחת עשרה העברתי ויש אחרון על השיש. באחת עשרה וחצי סגרתי ארונות חמץ. בשתים עשרה -"
"מה דעתך להתקדם לקראת ערב? איזור שש ככה?" קוטע אותי קול-בס. חסר נימוס שכמוהו.
"שֶש. שֶש", איבדתי את הרצף. מנסה לתזכר לעצמי. "שש חטפתם אותי, חוליגנים!" כן, זו הייתה השעה בה סיימתי פסח, בערך.
"יפה. אז לשעה הזו יש לך אליבי", קול-בס נשמע מרוצה. "תתחילי לחזור אחורה..."
מה עשיתי? מה עשיתי? "החבאתי פתיתים", זו הפעולה האחרונה טרום מנוחת עמלים. אולי לזה הם מתכוונים?! אני הורגת אותם. הורגת!!
"מתקדמים", שפשוף ידיים מלווה את קול-בס. "כל המסלול, גברת".
"שלומיייייי זה אתה?"
טירון פורץ בצחוק. "אנחנו יכולים להביא אותו הנה, כהן", מציין פלפל בעליצות מה. "את כל המשפוחה", מרחיב גויבה. "כל המסלול, גברת", קול-בס, לשם שינוי, אדיש.
אני בולעת רוק. מתחילה לגמגם מסלול מזיכרון מבולבל.
"יפה!" קול-בס סופק כפיים. "עשינו את זה, ילדודס", הוא מסיר מעליי את כיסוי הגרב. מגלה מולי את בעלי, מעליו נורה מתנדנדת ודלת מחסן חצר מתכתית. "אפשר להתחיל בדיקת חמץ!"
בפסח תשפ"ה יצאתי לחירות. משפחתי הגרעינית, לדאבון לב - או שלא - נכלאה על סוגר ובריח בבית חולים, הרחק הרחק מן הבית ומכל רמז לכרפס על שלל מנהגיו.
הכל התחיל בליל חמישי לא שגרתי כלל, בו טרחו רוב - אם לא כל - עמך ישראל בהכנות אחרונות לקראת פסח הממשמש ובא.
התיישבתי לי, מיוזעת אך מרוצה, על כוס קפה מעלת ניחוח והדים ועל עוגה פסחית עתירת סוכר ונטולת בריאות שנשלפה ממחבוא נסתר. למען עיניהם של חמשת השובבים שלי, שמרגע בו הצהיר ניסן על נוכחותו נעלמו כאילו בלעתם האדמה, לא תשזופנה את תוכנו לפני הַגיע הזמן.
בנינוחות זרה לימים האחרונים, חתכתי לי פרוסה אחר פרוסה תוך ריקון נמרץ של משקה ארומתי ומשובח שחומו עטף אותי מוושט עד קיבה. השקט, מבורך כל כך, השלים את המנוחה הרגעית שלי, זו שקדמה להסתערות העתידית על המטבח לצורך הכנת צורכי השבת והחג.
א-מחייה. אני עוצמת עיניים, שואפת לקרבי את ניחוחות הניקיון. נכון שאבק הוא לא חמץ, אבל אם לא פסח – מתי בדיוק הייתי עמלה לגרשו מביתי?!
הנסתרות לה' אלוקינו. חלק עצלן במוחי טוען שכנראה אף פעם. חלק אופטימי טוען שלכל דבר יש עת, ומכאן שהייתי מוצאת את הזמן, הכוח, והכי חשוב – החשק, לעשות זאת.
לוקחת לגימה נוספת. מגלה כוס מרוקנת ושורת עוגה אחרונה. קמה להכין קפה, מבטיחה לעצמי שלא פותחת עוגה נוספת. גם מנוחת העמלים, מתוקה ככל שתהיה, עלולה להביא עמה תוצאות מכבידות.
גרגרי קפה עוברים בכפית. על סוכר כרגיל מוותרת. מערה מים רותחים ומערבבת תוך שאיפה עמוקה. חוזרת בחיוך אל התבנית העומדת באותה נקודה. בוהה בפיסה דקה, מצומקת, אחרונה.
לא. לא. לא. ראשי סב לצדדים, מחפש אחר אשמים. צללית מוארכת נלכדת בזווית עיני שניה בודדת בטרם נופל האור.
אני עומדת נטועה על מקומי. המומה מעזותם של ילדיי. אם שנה שעברה הם עשו לי קדימון פסח ופינקו אותי בעַרוב מיניאטורי, הפעם הגזימו לגמרי. מכת חושך לא אצלי בבית!
"שלומי! רובי!" קולי מזדעק. מלא נחישות להפליא בהם עשר מכות חדשות משלי. "יצחק! חיים!"
מגששת דרך עד לארון החשמל. את שמו של אחרון בניי איני מספיקה לצעוק. משהו מפיל אותי לרצפה. מוסיף אש לזעמי.
"אהרוןןןןן!" זהו. השלמתי את החמישייה. כעת הגיע תור ההבטחות. אני פותחת פה במטרה לבצע, משתתקת כשדבר מה נוגע בי.
לא שוב. נשימתי נעתקת. האצבעות – כן, אצבעות!! לא ג'וק, עכביש או עכברון – עוברות על פניי, כל הדרך עד פי, סוגרות אותו בנקישה ומצמידות לו בד עבה וגס שמריח כאילו שהה יממה שלמה בדלי אקונומיקה.
"את עצורה!" לוחש קול לאוזני. האצבעות עוברות לכתפי. לרקתי נלחץ חפץ מתכתי. "תקומי לאט, ובזהירות", ממשיך הקול הבס לאיים.
קול הבס מסייע לי להתרומם על זוג רגליים רועדות. מושך את ידיי מאחורי גבי, מצמיד אותן באזיקון. "כיסוי פנים", הוא מוסיף. החפץ המתכתי נוטש אותי לטובת כיסוי גרב חסר חורי הצצה, נצמד במקום זאת לגווי.
"יוצאים" חותם הקול. ידו דוחפת אותי קדימה, אל מקום לא ידוע.
חוש השמיעה שלי מגביר רמות תפקוד. רחש הפסיעות סביבי, בקושי נשמע, אינו רק שלי ושל קול-בס. צרימת ידית יורדת. דלת חורקת. נסגרת. קול פסיעות. עצירה שקטה. קול פסיעות. שוב עצירה. דלת נפתחת. מנוע מותנע. חריקת צמיג.
לא! לא! לא!
מישהו השתגע פה! אוי ואבוי לילדים שלי אם הם חלק מהשיגעון הזה!
חריקת צמיג נוספת מעיפה אותי אל כתפו של קול-בס. הוא מסייע לי להתיישר תוך פליטת כאב, של שנינו, מאיים על הנהג שיעדן נסיעה ויזדרז. לא שברור לי כיצד שתי ההוראות מסתדרות יחד.
חריקות הצמיגים ממשיכות ללוות אותנו במשך זמן לא ידוע, אך בהחלט רב. אליהן מתלוות העפות לכל עבר, שמבהירות לי שמלבדי יש לפחות שלושה נוסעים נוספים ברכב – קול-בס, אחד מימיני והנהג, שספק אם זכה לרישיון אי פעם.
"הגענו", חותם קול-בס כשאני כבר מיואשת מניסיונות פיענוח לאיזו מן המכות כיוונו בניי הפעם. "אנחנו יורדים", הפעם הוא פונה אליי. ידו מתהדקת סביב הכתף שלי. "את לא עושה דרמות. יורדת יפה וצועדת כאילו את יוצאת עכשיו לחתונה, מבינה?"
בטח שמבינה. מבינה את הכול חוץ משלוש עובדות תמוהות: מי הטיפש שיתחתן ביום כזה? למה שאנשים יחשבו שמתחשק לי לצאת לחתונה כשעל ראשי כיסוי גרב? ומה לעזאזל חשבו המאיימים עליי כשהם מפריעים לי מכל הלילות דווקא בערב פסח?!?!?!
אני לא מעלה אף אחת מהתמיהות, מהנהנת כמו צוציקית מקסימה ונדחפת ללא התנגדות אל המקום שמתווים לי שוביי.
בסוף הליכה ארוכה וסיבובית, שעוברת דרך כמה פתחי דלתות, דוחף אותי קול-בס לישיבה על כיסא מינימליסטי, חסר משענת, מורה למישהו לטרוק את הדלת ומכחכח ארוכות בגרונו.
"שפרה כהן, נכון?" הוא סוף סוף ניגש לעניין.
אני מהנהנת בתגובה. חסרת יכולת תגובה אחרת. מלאת חרדה. אם לא מדובר בתעלול ולא נפלה פה טעות איומה – מדוע עצרו אותי?! ולמה ככה, מה זה - תקופת האינקוויזיציה?!
"ובכן -", שוב מכחכח החוקר שלי. "את נאשמת בהסתרת עדויות מרשיעות, האם ידוע לך במה מדובר?"
אני שותקת. ברקע נשמע קול צפצוף צרצרים מלבב. קול-בס נושף במורת רוח.
"אהמממ בוס?" נשמע קול מעובה מאחור. "צריך לשחרר לה את הבד. חבל על הזמן. יש לנו עוד הרבה עבודה... בכל זאת ערב פסח..."
אני מגחכת בתגובה. משתתקת כשהאצבעות שוב מחטטות על פניי, מתחפרות תחת כיסוי הגרב ותולשות את הבד הגס הסובב את פי.
"אני הורגת אתכם!" אני מנצלת את המומנטום. "אחד-אחד מכם אני מטביעה בדלי קרח, מלעיטה בצרור כרפס וזורקת מהגג!"
הצרצרים מקודם עונים לי. בתזמורת צורמנית.
"איזה גג?" נזכר ההוא מאחוריי לשאול אחרי נצח.
"שתוק, טירון!" מתעורר גם קול-בס. "אמרתי לך אלף פעם שככה לא מנהלים חקירה!"
אני מתנועעת על הכיסא. מנסה לנער את זרועותיי. מתייאשת. מפעילה את חוש הריח. אקונומיקה. יותר מידי אקונומיקה. כמה מפתיע.
"גברת כהן!" שוב קול-בס. "מה יש לך להגיד לזכותך?"
אני מנסה למצמץ תחת כיסוי הגרב. "זכותי?" מחליטה להתחכם. "יש לי הרבה זכויות. ניקיתי את כל הבית מחמץ, הייתי סבלנית לילדים ולבעל, הצלחתי פה ושם לחטוף כמה שיעורי תורה, לחצות גם איזו זקנה את הכביש", אם מישהו הולך להשתגע פה, המישהו הזה לא יהיה אני. "בעצם, כשחושבים על זה, לא תקני להגיד לחצות", מחליטה להטעים אותו מעט דקדוק. "אתה מבין למה, נכון? אין היגיון ב-"
"מספיק!" צווח קול-בס. "אני זה ששואל פה את השאלות, מבינה?"
אני בטוחה שהוא יורה רוק לפרצופי. למזלו, גם די למזלי, כובע הגרב חוסם הכול.
"שאלתי -", הוא חוזר לקולו המחושב, האיטי. "האם ידוע לך במה את נאשמת?"
שאלתו הראשונה מהדהדת באוזניי, מוזרה כל כך. "שאני מסתירה עדויות?" אני תוהה בקול. "באמת שאני לא מסתירה כלום. כלום ממש!"
"שקר", מציין ההוא מאחוריי, החפץ המתכתי חוזר לגעת בגווי. "אנחנו לא אוהבים שקרים".
אני מנענעת ראש, מרחיקה ממני את מה שמסתבר להיות אקדח. "אני – אני לא יודעת על מה מדובר", בכל זאת אקדח. לא מצופה ממני להישאר אדישה, גם אם מדובר בתעלול, נכון?
קול-בס מהמהם. "בואי נעשה את זה כך", הוא מושך את המילים. "את הולכת לתאר לי היום מה עשית בפרוטרוט. כל דבר ודבר".
אני נושפת. "אה! לזה התכוונתם!" לועגת במכוון. "הסתרתי עדויות מרשיעות לחמץ! איך לא חשבתי על זה. כמה מטופש מצידי!"
תורו של קול-בס לנשוף. שוב הכיסוי בא לטובתי. "אני לא אוהב את הגישה שלך. טירון, גויבה ופלפל, רוצים לספר לה מה התגמול למי שאני לא אוהב את הגישות שלו?"
"תולש לו שיערות", מלחשש טירון לאוזן.
"תולה אותו לתקרה מהידיים עד שיפסיק", גויבה משמיע קול משמאל. יש יותר היגיון בדבריו.
"מביא את המשפחה שלו לפה, שיהיה יום גיבוש נחמד", מחריד אותי פלפל מימין.
לא צחוק. הרגליים שלי מתחילות לרעוד. הידיים שלי גם לא מוכיחות על שליטה. טירון מצחקק מאחור. השאר מרעימים מקדימה.
"את רוצה לנסות שוב?" שואל קול-בס במתק שפתיים.
הצוציקית המקסימה שאני מהנהנת בטירוף. מתחילה לירות: "בעשר בבוקר סיימתי מקרר. באחת עשרה העברתי ויש אחרון על השיש. באחת עשרה וחצי סגרתי ארונות חמץ. בשתים עשרה -"
"מה דעתך להתקדם לקראת ערב? איזור שש ככה?" קוטע אותי קול-בס. חסר נימוס שכמוהו.
"שֶש. שֶש", איבדתי את הרצף. מנסה לתזכר לעצמי. "שש חטפתם אותי, חוליגנים!" כן, זו הייתה השעה בה סיימתי פסח, בערך.
"יפה. אז לשעה הזו יש לך אליבי", קול-בס נשמע מרוצה. "תתחילי לחזור אחורה..."
מה עשיתי? מה עשיתי? "החבאתי פתיתים", זו הפעולה האחרונה טרום מנוחת עמלים. אולי לזה הם מתכוונים?! אני הורגת אותם. הורגת!!
"מתקדמים", שפשוף ידיים מלווה את קול-בס. "כל המסלול, גברת".
"שלומיייייי זה אתה?"
טירון פורץ בצחוק. "אנחנו יכולים להביא אותו הנה, כהן", מציין פלפל בעליצות מה. "את כל המשפוחה", מרחיב גויבה. "כל המסלול, גברת", קול-בס, לשם שינוי, אדיש.
אני בולעת רוק. מתחילה לגמגם מסלול מזיכרון מבולבל.
"יפה!" קול-בס סופק כפיים. "עשינו את זה, ילדודס", הוא מסיר מעליי את כיסוי הגרב. מגלה מולי את בעלי, מעליו נורה מתנדנדת ודלת מחסן חצר מתכתית. "אפשר להתחיל בדיקת חמץ!"
בפסח תשפ"ה יצאתי לחירות. משפחתי הגרעינית, לדאבון לב - או שלא - נכלאה על סוגר ובריח בבית חולים, הרחק הרחק מן הבית ומכל רמז לכרפס על שלל מנהגיו.
