התייעצות לגור ליד הילדים או לממש את החלום- מה עדיף?

[גרניטא פקאן]

מכירה ממש מקרוב את הדילמה הזאת . ההורים של חברה שלי מהדרום עשו את זה והילדים לקחו את זה קצת קשה... אבל מבחינת ההורים כבר שלוש שנים שהם פשוט מאושרים!!!
שאלתי את חברה שלי אם אמא שלה רוצה לחזור והיא אמרה שבחיים לא!
אז אולי לילדים זה קצת קשה אבל להורים זה בודאי מגיע להם לממש את החלום הזה.
וכמו שכתבו פה ניסיון לשנה זה רעיון מעולה!

 

[אפכא מסתברא]

גיל 60 הוא עדיין צעיר, אבל השנים עוברות מהר, ובגיל 70 ההורים עלולים למצוא את עצמם בבעיה, כפי שביטאו בכמה תגובות קודמות. אמנם לאף אחד לא נעים לחשוב על אפשרות שהוא יזדקק לחסדי הילדים (לפעמים בדברים ממש פעוטים, אבל כשצריך ואין ממי לבקש - גם דבר פעוט מציק מאוד), אבל אף אחד לא יודע מה מזמן לו הקב"ה. ואין הרבה ממכרי בני השבעים המארחים בביתם (לשבת, לא לארוחה קלה של יום חול). ולא כל מבוגר נהנה ללכת ולהתארח בבתי ילדיו - בפרט אם אין שם חדר המיועד לו לכתחילה. אבי ז"ל נהג לומר כי בגיל הזה - כל שנה היא כמו שנתיים, ולפעמים אפילו יותר (מבחינת הכושר הפוחת והולך). מה שברור - אי אפשר לתכנן את העתיד על סמך העבר ואפילו לא ההווה. מה שחלמו שיוכלו לעשות - לא בטוח שיצליחו להגשים בכוחות שיהיו להם בעתיד. אנחנו נכנסנו לשנתנו השבעים ומרגישים זאת בחוש. תחילת העשור השביעי (כלומר, שנות הששים של האדם) שונה מאוד מסיומו. כדאי לשקול זאת.

 

[mum]

באמת חתיכת דילמה. העלו פה רעיונות ממש טובים.
אני קוראת בעניין כי גם לי יש כזה חלום, אבל אני רוצה לממש אותו רק אחרי שהילדים יגדלו, מלכתחילה.
גזור ושמור.

 

[efrat1]

אפשר לשנות סגנון ופשוט כל שבוע/חודש לנסוע לאחד הילדים להתארח

כאילו שזה כן קל.

 

[חחח]

יכולים להיות פתרונות מצויינים - כמו לשלוח את הבנים ללמוד בישיבה בירושלים, או את הבנות ללמוד בסמינר ירושלמי - ואז לגור אצל סבא וסבתא, וכך פותרים את בעיית הבדידות והנלווה אליה.

מנסיון-זה לא פיתרון טוב.

 

[פפרר]

מה הלעג?

ירושלים היא חלומם. ויש להם את הסיבות.
(ובינינו ירושלים היא חלום של לא מעט אנשים)

מניסיון זה לא קל להורים להיות לבד בעיר, ולא קל לילדים להיות לעזר להורים.
וגיל 60 זה צעיר ורענן ובכל אופן כבר לא 20.



זה רעיון הכי הגיוני.
ומאפשר בקלות שינוי חזרה.

נכון , וגם יקל עליהם לחפש דירה כשהם כבר גרים בסביבה
כמו"כ מצטרפת לדיעה שהם צריכים להגשים את החלום (גם אם יתגעגעו ויחזרו)
זה עדיף מלהמשיך לחיות עם ההחמצה

 

[נתל'ע]

אנחנו נכנסנו לשנתנו השבעים ומרגישים זאת בחוש.

בלי קשר לאשכול וסליחה מפותחת האשכול.
ואוו ואוו,
הרבה התפלאתי אחרי קריאת תגובות שקולות ומדודות שלכם והנה הוכחתם שגיל עושה משהו גם בפרוג.
רב שמחה ונחת באריכות ימים ושנים טובות.

 

[ראש מנוע]

לדעתי העניה יהיה להם קשה ומשעמם, ביקורי שבתות זה לא יום יום בכלל וגם שבתות למשפחות מרובות ילדים קשה ללכת הרבה פעמים לשבת לעיר אחרת
העצה שלי, אולי קצת מעניינת שאת הנופש הפרטי שלהם שינפחו אותו יותר
זאת אומרת סבא וסבתא נוסעים לשבועיים שלושה לירושלים, ולא לשלושה ימים
קצת יותר יקר, אבל מושלם בכמה בחינות.

 

[מוטי mmm]

לדעתי זו אחת השאלות הכי אינדיבידואליות שיש...
תלוי בסגנון ההורים ומצבם בכל מיני פרמטרים ובסגנון המשפחה וכו' וכו'...
כך שחלק מהתשובות לא כ''כ רלוונטיות

 

[אחות]

כבר כתבו רבים וטובים למעלה
אכן 60 זה שיא כוחם של ההורים אך עדיין זו תחילתה (??) של ההזדקנות וכבר לא מה שהיה.
ולרוב השאלה הפוכה האם זה הגיל לעבור לגור ליד הילדים כדי שיהיי לנכדים סבא וסבתא מה לזכור ולא חלילה רק כשיצטרכו את עזרתם הרבה ואז לא תהיה ברירה...
מצד שני מכירה גם שעשו אפילו מעבר לארץ ישראל בגיל הזה.
האם הם התחרטו? לא יודעת.
מה שיחליטו העיקר המון בריאות ונחת!

 

[חיולה]

לדעתי זו אחת השאלות הכי אינדיבידואליות שיש...
תלוי בסגנון ההורים ומצבם בכל מיני פרמטרים ובסגנון המשפחה וכו' וכו'...
כך שחלק מהתשובות לא כ''כ רלוונטיות

נכון ועדיין יש פה עדיין כיווני חשיבה חדשים
כנראה לא טעיתי שבחרתי לשאול פה
למשל לא חשבנו על הרעיון שיעברו לשנה\תקופה מסויימת לירושלים ורק אז יחליטו אם נשארים או לא.

 

[חיולה]

לא חייבים לארח בכלל
אפשר לשנות סגנון ופשוט כל שבוע/חודש לנסוע לאחד הילדים להתארח
ביום חול/ לשבת.

השאלה עד כמה זה יהיה ישים.
אצלם זה חוק בל יעבור לארח את הילדים
ואין מצב שיסכימו להתארח

 

[שרית קובל]

אצלנו ההתלבטות הייתה הפוכה,
ההורים של בעלי גרו בבני ברק, והשתדלו שכל הילדים יגורו לידם,
יום אחד בהיר ומדהים, לאחר שחיתנו את כל הבנות ונשארו שני בנים בישיבות,
הודיעו שהם עוברים למושב צפוני...

חמי שליט"א רצה לממש את חלומו הוותיק, לעזוב את המשרה התורנית, וללמוד עם חברותא כמו אברך צעיר,
חמותי אחרי שנים ארוכות של הוראה בסמינר ומורה מנחה רצתה למצוא בית פרטי, עם חצר וגינה,
נוף הרים צלול כיין, וריח .....

תוך מספר חודשים שכרו בית פרטי במושב, והשכירו את דירתם בבני ברק,
לא כל שבת הסכימו לקבל זוג הביתה, רצו את השקט והשלווה,
חמותי מצאה חברות כלבבה, וחמי מצא חברותות נפלאות... וכאישיות תורנית זכה לכבוד רב במושב.

אחרי כמה שנים, השקט היה כבד להם, ורצו לחזור לביתם האהוב והקטן,
אך חוזה השכירות היה לעוד 10 חודשים, החליטו לשוב לבני ברק בדירה אחרת,
ואחרי ארבעה חודשים לא הסתדרו עם הרעש וההמולה, ושוב חזרו למושב,
ונהנים מכל שניה.

הם הרבה הרבה מעבר לגיל 60, וחמי אומר ווארט שמועבר בין תלמידיו


כהערת אגב, למדנו עם השנים לא לשלוח תמיד זוגות עם ילדים לשבת, אלא רק 2-3 נכדים,
פעם הבן עם שני בני דודים נוסעים, פעם הבנות לבד או עם עוד בנות דודות.
זה פחות מחייב, פחות לבשל, פחות בלאגן.
והנכדים או הנינים נותנים את כל היחס שבעולם לסבא וסבתא.

 

[MRF]

הרעיון של חופשה לחודשיים נשמע לי ממש מוצלח שינסו עכשיו לדוג עד אחרי החגים ויהנו ויחזרו אחכ לאזור ולבית ולילדים שלהם ושוב שנה הבאה

 

[רב פעלים]

בלת"ק כמעט.
שימו לב!! חלום של הרבה שנים הוא בדרך כלל גדול מהמציאות, ולכן הדרך הטובה ביותר לממש חלום היא להמשיך לחלום... יען כי כשמתעוררים ממנו הוא מתנפץ

 

[חיולה]

מנסיון-זה לא פיתרון טוב.

למה?

 

[חחח]

למה?

כי בתאוריה זה נשמע טוב ובפועל- בסוף הוא לא לומד בישיבה, את הנכד השני פחות נעים לסבא ולסבתא איתו וההוא דווקא כן לומד בי-ם אבל הוא בעצמו מעדיף לישון בישיבה.
בקיצור-בהתחלה זה נראה בסדר ובהמשך זה כבר נהייה שצריכים להתחנן.

 

[גלבוע]

כי בתאוריה זה נשמע טוב ובפועל- בסוף הוא לא לומד בישיבה, את הנכד השני פחות נעים לסבא ולסבתא איתו וההוא דווקא כן לומד בי-ם אבל הוא בעצמו מעדיף לישון בישיבה.
בקיצור-בהתחלה זה נראה בסדר ובהמשך זה כבר נהייה שצריכים להתחנן.

ואפשר גם להמשיך -
הסבא והסבתא מתקשים להתמודד עם מתבגר, והמתבגר מתקשה להתמודד עם סבא וסבתא.....
והולכים לישון מדי מוקדם,
ואו שמרשים לנערת הסמינר להמשיך להסתובב בינתיים (ואז אין פיקוח) או שלא מרשים (ואז היא מרגיש חנוקה, כל החברות שלה עוד לומדות ביחד למבחנים...)
ואם בחור הישיבה לא קם בבוקר בזמן, הסבא והסבתא מתלבטים איפה תפקידם, כמה להעיר (תרתי משמע).
בקיצור, ילדים צריכים לגדול אצל אבא ואמא שלהם.

 

[דג הכסף]

ארץ ישראל נקנית בייסורים, וגם ירושלים
מי שיש לו את הזכות לגור בירושלים, ומי שיש לו את הזכות גם להכיר ולהעריך את הזכות הגדולה של לגור בירושלים, לא יוותר עליה בעד ייסורים כאלה ואחרים
בכל מקרה ירושלים היא די גדולה וזה מאד מאד מאד משנה לאיזה אזור הם מתכוונים לבא
שיהיה להם בהצלחה
ושיזכו לארח את ילדיהם בקרוב בעליה לרגל

 

[אלף אורות]

אצלנו ההתלבטות הייתה הפוכה,
ההורים של בעלי גרו בבני ברק, והשתדלו שכל הילדים יגורו לידם,
יום אחד בהיר ומדהים, לאחר שחיתנו את כל הבנות ונשארו שני בנים בישיבות,
הודיעו שהם עוברים למושב צפוני...

חמי שליט"א רצה לממש את חלומו הוותיק, לעזוב את המשרה התורנית, וללמוד עם חברותא כמו אברך צעיר,
חמותי אחרי שנים ארוכות של הוראה בסמינר ומורה מנחה רצתה למצוא בית פרטי, עם חצר וגינה,
נוף הרים צלול כיין, וריח .....

תוך מספר חודשים שכרו בית פרטי במושב, והשכירו את דירתם בבני ברק,
לא כל שבת הסכימו לקבל זוג הביתה, רצו את השקט והשלווה,
חמותי מצאה חברות כלבבה, וחמי מצא חברותות נפלאות... וכאישיות תורנית זכה לכבוד רב במושב.

אחרי כמה שנים, השקט היה כבד להם, ורצו לחזור לביתם האהוב והקטן,
אך חוזה השכירות היה לעוד 10 חודשים, החליטו לשוב לבני ברק בדירה אחרת,
ואחרי ארבעה חודשים לא הסתדרו עם הרעש וההמולה, ושוב חזרו למושב,
ונהנים מכל שניה.

הם הרבה הרבה מעבר לגיל 60, וחמי אומר ווארט שמועבר בין תלמידיו


כהערת אגב, למדנו עם השנים לא לשלוח תמיד זוגות עם ילדים לשבת, אלא רק 2-3 נכדים,
פעם הבן עם שני בני דודים נוסעים, פעם הבנות לבד או עם עוד בנות דודות.
זה פחות מחייב, פחות לבשל, פחות בלאגן.
והנכדים או הנינים נותנים את כל היחס שבעולם לסבא וסבתא.

וואי סיפור מקסים!!!! ומעורר השראה!