התייעצות לילד שלי יש הפרעת קשב?!

  • הוסף לסימניות
  • #1
ככה אומרים לי בחיידר ומפנים אותי לאבחון.
קצת תמוה לי,
בבית הוא רגוע, מסודר, מאורגן, מרוכז, הוא הכתובת שלי לכל מטלה ומשימה, (והוא לא הגדול שלי)
נעים להיות בחברתו ואכן הוא מוקף חברים, פשוט.... מותק של ילד. מאחלת כזה לכל אמא.
אבל המלמד אומר שהוא לא מקשיב בשיעור ותמיד צריך תעסוקה, המשגיח אומר שחבל כי ככה הוא לא ממצה את הכשרונות שלו, וגם האבא מצטרף ואומר לי אחרי כל לימוד משותף- הוא לא ידע כלום.
התגברתי על ההלם וקבעתי תור לאבחון.
השאלה שלי איך מציגים לו את זה? איך "לתווך" לו את האבחון? הוא מתוק ותמים, לא רוצה שירגיש שחושבים שיש לו בעיה.... אשמח לשמוע ממי שעברה את זה
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
ככה אומרים לי בחיידר ומפנים אותי לאבחון.
קצת תמוה לי,
בבית הוא רגוע, מסודר, מאורגן, מרוכז, הוא הכתובת שלי לכל מטלה ומשימה, (והוא לא הגדול שלי)
נעים להיות בחברתו ואכן הוא מוקף חברים, פשוט.... מותק של ילד. מאחלת כזה לכל אמא.
אבל המלמד אומר שהוא לא מקשיב בשיעור ותמיד צריך תעסוקה, המשגיח אומר שחבל כי ככה הוא לא ממצה את הכשרונות שלו, וגם האבא מצטרף ואומר לי אחרי כל לימוד משותף- הוא לא ידע כלום.
התגברתי על ההלם וקבעתי תור לאבחון.
השאלה שלי איך מציגים לו את זה? איך "לתווך" לו את האבחון? הוא מתוק ותמים, לא רוצה שירגיש שחושבים שיש לו בעיה.... אשמח לשמוע ממי שעברה את זה
גם אצלי הבת הייתה ככה ובהתחלה לא ראו מלבד בשיעור, דווקא אחד על אחד היא הייתה מעולה.
כעת היא מקבלת תרופה של קשב וריכוז והילדה בעצמה מספרת שזה ממש עוזר לה.
מציעה שתזרמי עם המלמד , לפני האבחון את ממלאה שאלון שגם נותנים לך תמונה כאמא האם באמת ישנה בעיה של קשב וריכוז.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
ראשית לא צריך להגדיר הפרעת קשב כבעיה. הפרעת קשב לרוב היא גם מקפצה לתחומים רבים. לניהול למנהיגות ליוזמתיות וליצירתיות.
יש קושי למופרעי קשה להתנהג בצורה נכונה בשיעורים ובצורת הלמידה הקיימת. ולכן אפשר להציע משקפיים...
זה צריך להיות המבט.
אחר כך התיווך כבר יותר קל.
נכון צדיק שבכיתה אתה נורא מנסה להקשיב? ובסוף במבחן אתה לא כל כך מצליח?
נכו שלפעמים אתה זז ולא מצליח לשבת כל הזמן?
אם תיקח... יהיה לך הרבה יותר קל. בוא ננסה ונראה איך אתה מתרגל לזה. ואיך זה עוזר לך.
לא צריך צריך לספר את זה לכל הכיתה אבל זה לא סוד נוראי.
העיקר, בלי פאניקה. הכל בסדר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
ראשית לא צריך להגדיר הפרעת קשב כבעיה. הפרעת קשב לרוב היא גם מקפצה לתחומים רבים. לניהול למנהיגות ליוזמתיות וליצירתיות.
יש קושי למופרעי קשה להתנהג בצורה נכונה בשיעורים ובצורת הלמידה הקיימת. ולכן אפשר להציע משקפיים...
זה צריך להיות המבט.
אחר כך התיווך כבר יותר קל.
נכון צדיק שבכיתה אתה נורא מנסה להקשיב? ובסוף במבחן אתה לא כל כך מצליח?
נכו שלפעמים אתה זז ולא מצליח לשבת כל הזמן?
אם תיקח... יהיה לך הרבה יותר קל. בוא ננסה ונראה איך אתה מתרגל לזה. ואיך זה עוזר לך.
לא צריך צריך לספר את זה לכל הכיתה אבל זה לא סוד נוראי.
העיקר, בלי פאניקה. הכל בסדר.
מקבלת את האמירה לגבי המילה בעיה.
אכן הילדה שלי מוכשרת הרבה יותר בתחומים שציינת!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
ולא לשכוח.
גם אם הילד מאובחן עם הפרעת קשב.
התרופה לא מהווה פתרון קסם.
היא יוצרת קרקע טובה יותר כדי לגבש תוכנית אימון מתאימה.
אצלכם בעיקר בשיעור בחידר.
אך באופן כללי :לארגון הזמן וניהולו,לתכנון משימות ואיתור נקודות כוח פנימיות וחיצוניות שיכולות לסייע בתפקוד.
ויש הרבה!
תזכרי ,אמא יקרה.
הילדים עם קש"ר יצירתיים ומוכשרים ובעלי נתונים שלא קימים בשאר האוכלוסיה.
העלאת הדימוי העצמי שלהם היא התשובה אם בעז"ה יצליחו למצות את יכולותיהם.
הרבה נחת
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
ההתייחסות שלנו כהורים/ כמורים, לנושא הקשב והריכוז "כהפרעה", היא נקודת מוצא שגויה, שמיצרת קושי גם אצל הילד.
האם סגנון הקשב שלו הוא רק - מפריע? או שיש גם דברים שהוא מיוחד בהם יותר??
הוא שם לב לפרטים יותר מאחרים, לדוגמא?

בשונה מקוצר ראיה, או לקות שמיעה - בהם הילד פשוט לא רואה טוב וצריך עזרים, ילדים בעלי סגנון קשב השונה מהנדרש ללימוד בבית ספר, דווקא השונות הזו, הרבה פעמים היא הנקודה של המוצלחות שלהם בחיים.

אם ניגש מראש להתייחסות וטיפול בנושא ממקום של אנחנו רוצים לזהות את סגנון הקשב שלך, וללמוד ביחד איך מתמודדים איתו עם דרישות היומיום. מהלך האבחון וכמובן ההתמודדות קלים יותר.

אגב, אין ספק שיש סגנונות קשב שלא קל להתמודד איתם בבית ספר, ( בעיקר בגלל שמוסדות החינוך מציבים דרישה לרף קשב מאד גבוה. מי מאיתנו המבוגרים מסוגל לשבת במשך 3/4 שעה להקשיב לשיעור משעמם, שמעבר בקול מונוטוני בלי להתעסק בינתיים במשהו אחר?? )
ולכן יש מצבים שצריך לקבל עזרים מסוימים לשנות זמנית את סגנון הקשב... שיתאים למסגרות הלימוד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מעניין. בדר"כ באתגר של קשב וריכוז, בין אם הוא מופיע יחד עם היפראקטיביות ובין אם בלי - יש איזושהי התאמה בין ההתנהלות בבית לבין ההתנהלות בכיתה.
כאן את מציגה תמונה לפיה בבית את לא נתקלת בכלל בבעיות וקשיים של התארגנות, ניהול זמן וסדר. הבנתי נכון?
מה שבעלך מצטרף לעמדת החיידר זה בנקודה שהוא רואה שבפועל הילד לא יודע טוב את מה שלומדים. זו תוצאה של קושי מסויים, זה לא בהכרח מלמד אותנו מה הקושי.
דווקא לכן, נראה שכדאי לך לקחת את הילד לאבחון נוירופסיכולוגי טוב, מקיף. שלא בודק רק קשב וריכוז אלא מכלול.
כי ייתכן שיש בעיה מסוג אחר, שמקשה על הילד, וממילא גם גורמת לו לחוסר ריכוז בכיתה.
ובאמת חבל שילד יסבול - כדאי לעזור לו - ולדייק במה בדיוק צריך ואפשר לעזור לו

בהצלחה רבה
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
קשה לאבחן דרך פורום, ההגדרה של הפרעות קשב מאוד רחבה, ומניסיון אישי לא כדאי להזניח אלא לפנות למאבחן מקצועי ולא כל מיני חאפרים, אפשרי גם דרך רופא משפחה או רופא ילדים שהוסמכו לכך לקבל איבחון. באם יאובחן, באשר לטיפול הדבר נתון במחלוקת ונתון לשיקול דעתכם כהורים.
בכל מקרה לא להזניח כי על הצד שאכן יש לו הפרעת קשב, הבעיה לא תעבור מעצמה אלא תעבור איתו לישיבה קטנה, ישיבה גדולה וכו' על כל המשתמע מכך.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #9
אם את ירושלמית ממליצה בחום על מרכז תעצומות...
על השאלה איך להציג לילד וכו'.. יש לך מנהלת תיק שאיתה את מתייעצת על הכל. פנטסטי!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
קשה לאבחן דרך פורום, ההגדרה של הפרעות קשב מאוד רחבה, ומניסיון אישי לא כדאי להזניח אלא לפנות למאבחן מקצועי ולא כל מיני חאפרים, אפשרי גם דרך רופא משפחה לקבל איבחון. באם יאובחן, באשר לטיפול הדבר נתון במחלוקת ונתון לשיקול דעתכם כהורים.
בכל מקרה לא להזניח כי על הצד שאכן יש לו קשב, הבעיה לא תעבור מעצמה אלא תעבור איתו לישיבה קטנה, ישיבה גדולה וכו' על כל המשתמע מכך.
טיפול זה לא רק ולא בעיקר ריטלין!
אימון קשב / ריפוי בעיסוק ממוקד זה אחד הדברים שהכי עוזרים, ולמיטב ידיעתי הוא לא נתון בשום מחלוקת....
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
יש בבני ברק ד"ר אבישי קרן שהוא רופא ילדים שהוסמך לאבחנה וטיפול בהפרעות קשב, מומלץ מאוד. מקבל במרפאת מכבי בגני טל בחזו"א בני ברק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מכירה את הסיפור של חיים ולדר על המשקפיים של המוח???

סיפור מבריק, מיוחד ופתרון מוצלח ממש!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
משום מה בכל דיון בבעיות קדב וריכוז יש הנוטים להאשים את מערכת החינוך שדורשת קשב וריכוז.
אבל זה ממש לא נכון.
אמנם במקרה המתואר בראשית אשכול זה העניין מפריע לילד רק בשיעור (מה שמביא אותי לחשוב שאולי זו בעיה אחרת ולא בעית קשב. אם כי קיימת גם אפשרות של קש''ר שפוגש רק בתחום הלימודי) אבל בד''כ בעית הקש''ר תפגוש את הילד / נער / מתבגר גם במישורים אחרים בחיים.
סף תיסכול נמוך מאד. התפרצויות זעם. שקרים ודמיונות. חוסר התארגנות. אי יכולת להשלים משימות. ועוד ועוד ועוד. זה מלווה את האדם בכל כך הרבה צמתים ומקשה על החיים באופן כללי. ממש לא רק בלימודים.
מעבר לכך יהודי נדרש לריכוז בהרבה מאד דברים בקיום המצוות - בתפילה, בלימוד, ביחס לבנ''א ועוד. במיוחד אם מדובר בילד שיהיה אי''ה אברך.

אז בבקשה תפסיקו להאשים את המערכת החינוכית.

וגם אם המערכת החינוכית היא זו שהכי סובלת מבעית הקשב של ילדכם, אתם לא יכולים לצפות מצוות חינוכי שישקיע 80% מהמשאבים שלו בילד אחד או שנים מתוך כיתה שלמה.

וסיפור קטן וטרי מהשטח לסיום
תלמידה יקרה ומקסימה שלי. עם ראש מצוין והבנה מעולה. קיבלה כדור כל בוקר משך שנה ומחצה. למדה מצוין. הצליחה במבחנים.התקדמה מבחינה דתית ו הרגישה נפלא.
עד שיום בהיר אחד אמא שלה החליטה שדי. זה רעל. והיא לא תלעיט את ביתה ברעל הזה יום יום.
הילדה התנגדה. היא רצתה כדור כי הרגישה שזה עושה לה טוב. האמא עמדה בעקשנות על שלה. זה הגיע למצב של ברוגז שהילדה לא דיברה עם אמה במשך חודש (בית לא דתי) אח''כ הנערה השלימה עם מר גורלה.
כעת היא בכיתה י'. רוצה מאד ללמוד בהקבצות של 4 יח''ל שמתאימים לה מבחינת היכולות הלימודיות. ויושבת שם ולא מצליחה ללמוד. היא לא מפריעה למורות כי אין לה בעית היפראקטיביות. אבל מקבלת 0 במבחנים ומתוסתכלת.

אתמול. כן אתמול. היא באה אלי בעינים נוצצות.
המורה, אמא נכנעה. היא קנתה לי כדורים. מעכשיו אי''ה אני אלמד ואצליח.

בהצלחה לכולכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
משום מה בכל דיון בבעיות קדב וריכוז יש הנוטים להאשים את מערכת החינוך שדורשת קשב וריכוז.
אבל זה ממש לא נכון.
אמנם במקרה המתואר בראשית אשכול זה העניין מפריע לילד רק בשיעור (מה שמביא אותי לחשוב שאולי זו בעיה אחרת ולא בעית קשב. אם כי קיימת גם אפשרות של קש''ר שפוגש רק בתחום הלימודי) אבל בד''כ בעית הקש''ר תפגוש את הילד / נער / מתבגר גם במישורים אחרים בחיים.
סף תיסכול נמוך מאד. התפרצויות זעם. שקרים ודמיונות. חוסר התארגנות. אי יכולת להשלים משימות. ועוד ועוד ועוד. זה מלווה את האדם בכל כך הרבה צמתים ומקשה על החיים באופן כללי. ממש לא רק בלימודים.
מעבר לכך יהודי נדרש לריכוז בהרבה מאד דברים בקיום המצוות - בתפילה, בלימוד, ביחס לבנ''א ועוד. במיוחד אם מדובר בילד שיהיה אי''ה אברך.

אז בבקשה תפסיקו להאשים את המערכת החינוכית.
סיפור:
לפני כמאה וחמישים שנה היו היה באחת מעיירות מזרח ארופה ילד גאון שלא היה מסוגל לשבת שניה אחת במקום אחד.
כמקובל באותם הימים, אבא שלו שכר לו מלמד. פרטי. (כנראה שהיה לו כסף יחסית, כי הורים עניים יותר היו מאגדים כמה ילדים ביחד.)
הילד כאמור לא ישב שניה אחת במקום,
והמלמד היה כנראה יהודי עם גישה חינוכית טבעית, כי ללמוד בהכשרה מקצועית הוא הרי לא למד.
מה עשה המלמד?
יצא עם הילד החוצה, אל האור והאויר. המלמד היה מלמד, הילד היה מטפס על העץ, קופץ, מסתובב, עולה ויורד.
הכל נקלט. אף מילה לא אבדה בחלל.
הילד גדל לאחד מגדולי ישראל המפורסמים (הרוגאטשובר). המלמד כנראה יושב במקום מאד מכובד בגן עדן. תארו לכם שבמקום למצוא פתרונות יצירתיים הוא היה משתמש במקל כמקובל באותם הימים...

ועכשיו, לו יצוייר שקיים היום מלמד כזה, בעל נפש והמון רצון טוב. הוא יכול לעשות את מה שעשה המלמד של הרוגאטושבר?
המקסימום שהוא יכול לעשות, עם כל הרצון הטוב, זה לשלוח את הגאון התוסס למזכירות לשליחות יזומה כלשהי, הוא לשלוח אותו לרוץ את המדרגות הלוך וחזור חמש פעמים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
סיפור:
לפני כמאה וחמישים שנה היו היה באחת מעיירות מזרח ארופה ילד גאון שלא היה מסוגל לשבת שניה אחת במקום אחד.
כמקובל באותם הימים, אבא שלו שכר לו מלמד. פרטי. (כנראה שהיה לו כסף יחסית, כי הורים עניים יותר היו מאגדים כמה ילדים ביחד.)
הילד כאמור לא ישב שניה אחת במקום,
והמלמד היה כנראה יהודי עם גישה חינוכית טבעית, כי ללמוד בהכשרה מקצועית הוא הרי לא למד.
מה עשה המלמד?
יצא עם הילד החוצה, אל האור והאויר. המלמד היה מלמד, הילד היה מטפס על העץ, קופץ, מסתובב, עולה ויורד.
הכל נקלט. אף מילה לא אבדה בחלל.
הילד גדל לאחד מגדולי ישראל המפורסמים (הרוגאטשובר). המלמד כנראה יושב במקום מאד מכובד בגן עדן. תארו לכם שבמקום למצוא פתרונות יצירתיים הוא היה משתמש במקל כמקובל באותם הימים...

ועכשיו, לו יצוייר שקיים היום מלמד כזה, בעל נפש והמון רצון טוב. הוא יכול לעשות את מה שעשה המלמד של הרוגאטושבר?
המקסימום שהוא יכול לעשות, עם כל הרצון הטוב, זה לשלוח את הגאון התוסס למזכירות לשליחות יזומה כלשהי, הוא לשלוח אותו לרוץ את המדרגות הלוך וחזור חמש פעמים.
בגלל שהוא לא מלמד פרטי
אם האבא של הילד הזה ישכור לו מלמד פרטי, הוא יוכל ללמד אותו באיזו דרך שתראה לו.

ואני שמעתי מד''ר פלוז'ניק (רופא ילדים ידוע. חרדי מבני ברק) שאם לפני מאה שנה היה ריטאלין היו לנו עוד כמה ר' אהרון לייב בדור.

הרוגוטשובער היה מיוחד וייחודי. רב ככל הילדים בעלי הפרעת קשב בדורות ההם פשוט הלכו לאבדון.
הם היו יוסלה השובב שמפריח תרנגולים לתוך הכיתה באמצע השיעור. הם לא למדו על העץ אלא הציקו ליונים.
במקרה הטוב הם הפכו לעגלונים או סבלים במקרה הגרוע הם השתמדו רח''ל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
אני גם בדקתי, ואמרתי לילד שהולכים לרופא התפתחות.
הנוירולוג שאל אותו הרבה 'שאלות התפתחות' ואמר לי שהוא לא מבין למה באתי.
הילד יושב כבר 20 דקות מרוכז והכל בסדר..

אבל היה לי נח לומר לו על רופא התפתחות, וזה היה נכון.
חוץ מזה שאני חושבת שאצל ילד גדול יותר (מכיתה א), לא טוב להסתיר.
כי אז הוא מרגיש לא נעים עם המצב שלו.
אפשר לומר חופשי שהולכים לרופא שבודק קשב וריכוז.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
בגלל שהוא לא מלמד פרטי
אם האבא של הילד הזה ישכור לו מלמד פרטי, הוא יוכל ללמד אותו באיזו דרך שתראה לו.
נו, אז על זה בדיוק אנשים מדברים שהם אומרים שהמסגרת בעייתית, ולא הילדים בעייתיים...
אילו היה מלמד פרטי,
ואילו היה הולך לרוחו של הילד,
הרי שהיתה נפתרת הבעיה בצורה אחרת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
ואני שמעתי מד''ר פלוז'ניק (רופא ילדים ידוע. חרדי מבני ברק) שאם לפני מאה שנה היה ריטאלין היו לנו עוד כמה ר' אהרון לייב בדור.
אז היה רב אהרן לייב ולא היה רוגטשובר :)
ברור שיש ילדים שטוב להם ריטלין וילדים שפחות טוב להם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
הרוגוטשובער היה מיוחד וייחודי. רב ככל הילדים בעלי הפרעת קשב בדורות ההם פשוט הלכו לאבדון.
הם היו יוסלה השובב שמפריח תרנגולים לתוך הכיתה באמצע השיעור. הם לא למדו על העץ אלא הציקו ליונים.
במקרה הטוב הם הפכו לעגלונים או סבלים במקרה הגרוע הם השתמדו רח''ל.
יש לי הרגשה שהמלמד האלמוני של הרוגטשובר היה מיוחד וייחודי בדור.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

יש לי אתר בו מוצגים ספריי, אבל אין רכישות בכלל.

האתר עולה לי כסף מידי חודש (בניגוד להתחלה בה הוא היה ללא תשלום דרך משרד לפיתוח הנגב והגליל).
חשבתי שכדאי לסגור אותו ולמכור את ספרי כמו סופרים אחרים - העברה בנקאית ודרך המייל או הטלפון.

האם עדיף להשאיר את האתר כי יש ערך לו כלשהו מלבד מכירות או כדאי לסגור את האתר?


ומאמר שכתבתי על הנכונות לספר על כשלונות:



בספר המאמרים החדש שלי, גיבור הסיפור, כתבתי הרבה על הכישלונות שלי.
ביניהם: שאין קונים לספר החדש שלי "סדר הפוך" ( זה ממשיך גם עכשיו, ואין רוכשים גם לספרון הילדים דובי שיר והכתר האמיתי או לספר גיבור הסיפור)
גם במאמרים הנוכחים, שאני כותבת פה ושם, שאולי יהיו בסיס לספר הבא בסדרה, אני כותבת על חסרונות שלי על אכזבות וכדו', ושאלתי את עצמי איך אני מסוגלת לכתוב על כשלונות, ככה באופן גלוי.

התשובה שעניתי לעצמי:
1. כי אני לא מאמינה בהצלחה כשהיא דרמטית
2. אני רוצה להעביר מסרים
תשובה כנה יותר: כי אני כבר הצלחתי, ברוך ה'.
אני לא רואה את עצמי לפני 5 שנים, לפני שספרי הראשון יצא לאור ונמכר בחנויות, כותבת בעליזות כה רבה על כישלונות וגם חשה יציבות רגשית בעקבות כישלונות ומצליחה להתמיד בעשיה למרות הכל, אני חושבת שהמסע הזה, בו עברו עלי קצת רגעי סיפוק ותהילה, במהלך ספריי הראשונים, נתן לי את היכולת לכתוב לספר ולחוות את כשלונותיי כאילו היו הצלחות.

אני חושבת שאני מבינה כיום הרבה דברים שלא הבנתי בעבר, והמרכזי שבהם הוא שלא חובה להצליח.
לא צריך להצליח.

לפני זמן מה קראתי פוסט של מישהי שכותבת שסבא שלה היה אומן. יש בבית שלו איורים שעיצב על הקירות, הסבא הלך לעולמו ורוצים להרוס את הבית יחד עם האומנות הנדירה.
הסבא לא קיבל הכרה מימיו וכעת האיורים ייעלמו.
הרגשתי אז תחושת פספוס אדירה.
כמה חבל שאומן לא קיבל הכרה, כה חבל שיצירותיו, עליהן עבד שעות וימים, יעלמו.

כיום אני מבינה שזה לא חבל בכלל.
זה בסדר.
העיקר העשיה וההשתדלות.

אומן לא חייב לקבל הכרה, זה נחמד עבור העולם סביבו שיזכו להכיר אומנות חדשה, אבל הוא לעצמו שלם לחלוטין גם בלי שיכירו אותו.
לדעתי החשיבה הזו מחזירה לאדם את העצמאות.
לא, אתה לא זקוק שיקראו אותך, שיהנו מיצירותיך, שיכירו בך.
האדם לא זקוק שיכירו בו, כי הכרה זה דבר חיצוני וקשור במכירים ולא במי שמכירים בו.
אתה מתנדב, אתה משתדל.

אין ערך בפידבק של העולם כלפיך, כי היית ונשארת אותו אדם, והערך היחיד זו העבודה העצמית שלך מול המידות שלך, זו המודעות העצמית, הקבלה העצמית, החיים שאתה בונה לעצמך, האמונה והביטחון בה' הטוב והמיטיב, אהבת הזולת ואהבת הבריאה, הקשבה, התקדמות, ועוד נכסים שהופכים אותך למי שאתה באמת.

זה אומר להיות מאוד קשוב לעצמך ואכפתי כלפיך עם חמלה ואהבה עצמית.

הפעולות האחרות, של לשווק את עצמך, את היכולות שלך, הם דברים חיצוניים לחלוטין, אינן מגדירות אותך אלא הן חלק ממאמץ קולקטיבי שלך ושל אנשים אחרים אכפתיים לתרום למען עולם טוב יותר.

לסיכום, עבודת האדם מול עצמו היא עבודה אינסופית, אדירה ומתגמלת מאוד.

כשאדם מבין שהוא והסביבה בעלי ערך זהה וקבוע שלא יכול להשתנות, הוא מתחיל להתרכז בעצמו במקום להתרכז בסביבה, הוא בונה את עצמו האמיתי, יתכן שבמהלך הבניה העצמית הזו הוא יבחין שיש לו ייעוד להשפיע הלאה, ויתכן שהוא ימצא ייעוד אחר מקסים לא פחות.
אבל הוא ילמד להיות קשוב לעצמו ולאינטרסים שלו (אם הוא יהודי מאמין האינטרסים שלו הם שה' ימלוך על העולם).

הוא ילמד להיות 'הוא' וזו מתנה של עצמו לעצמו, מתנה שלא יכולה להגמר לעולם.
מה שאני כותבת כאן זו רק תיאוריה, ונדרשת עבודה רבה להפנים ולחיות את זה באמת.
אבל גם תיאוריה זו התחלה נפלאה.
מסיבה לגיבורים


שלום הרב פוגל.

כבר שנים רבות שאני עוסק בחינוך ומתנדב בארגון שקט שעוזר לבחורים ומי שמאוד רוצה מוצא את הדרך לדעת עליו. למרות כל הקורסים והלימודים, הרבה חיבוטים וספיקות ולבטים אני עובר בעבודה הקדושה הזו, והייתי רוצה בעזרתך לשתף את החברים בקצת תחושות.

בעצם, ניסיתי להביא לך כאן בצורה אותנטית ציטוטים מהדיבורים הרבים שנקלטו בין הדלתות ברכבי הקט, לשזור מהם סיפור.

דרך הסיפור רציתי לנסות להסתפק בקול: הכלה או גבולות? להשקיע הרבה במתמודדים או דווקא בגיבורים? לסיפור הזה אין מסר, יש בו ספק. הרבה ספק. ואתה יודע מה? אולי זה דווקא מסר טוב: בעולם עתיר בידע ושיטות, בסיפורים וטורים עם סימני קריאה, לנסות להציב סימן שאלה: שאולי אין מסלול חד משמעי אלא צריך איזון בין כל הדברים, וגם זה קשה, כי מה שטוב מפה רע משם ולהיפך.

אז הנה הסיפור, ומחילה, לא התאפקתי, התערבתי עם שתי הערות ביניים לשיפוטך.

’’נולדתי למשפחה חשובה. אחים לומדים בישיבות חשובות, אבא ואמא במשרות נכבדות, הכל מדוייק ומתוסרט מראש. גם הכשרונות שלי היו טובים, מה שהכריח הסללה לדרך ידועה מראש: ציפיות גבוהות ממני להיות מהמובחרים בכיתה, אחר כך ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, וגו’ וכו’ וכדו’.

ועוד פרט חשוב: הורי, אנשי חינוך, אוהבים ועוטפים, סמכותיים וטובים. הורים מושלמים. בהמשך אסביר לך למה היה חשוב לומר זאת.

אז כפי שאמרתי, התסריט היה מדויק עבורי, אבל היתה בעיה אחת: השחקן הראשי בתפקיד הלא הוא אני, לא שיתף פעולה. עשיתי כל דבר אפשרי כדי להפריע למסלול הזה להתממש.

הייתי ילד לא קל, מרדן, במערכת עם כללים מאוד ברורים: אסור לאחר. אסור לצייר. אסור לדבר. אסור לאכול. אצל אחד היה גם אסור להתפנות. לכל זמן ועט. יש מבחנים, מטלות. עכשיו כותבים, עכשיו עומדים. אני לא הסתדרתי עם כל זה. והאמת? סליחה ממחנכי, אבל רובם גם לא ניסו להסתדר איתי. ובצדק, ניסית פעם ללטף קיפוד?

אז הפרעתי. ואז הייתי צריך לשבת בשולחן האחרון. לבד. ואחרי זה בחוץ. זה כבר לא היה לבד. לפחות זה. המפקח ניסה להחזיר אותי, אבל המלמד אמר, ושוב, בצדק, שהשיעור לא נוסע. אז עפתי שוב החוצה ברוב חדווה.

לאט לאט התחלתי להידרדר, מהכיתה למסדרון, מהמסדרון לבית, מהבית לרחוב, מהרחוב לזוהמה. וירידה, מי שחווה אותה יודע בכאב: ברגע שהיא מתחילה, היא חדה ותלולה. וכואבת, אוהו כואבת, ואז מגיעים מטה, לתהום, בחבטה. ואז קמים ומתרגלים לעומק התהום ולא אוזרים כוחות לטפס חזרה כי זה כבר ממש קשה.

למעשה, למרות שבלב הכל כבר היה מבושל עמוק, העזיבה שלי היתה באבחה אחת בשיעור א’ ישיבה קטנה. שום דבר מהכללים לא התאים לי: השיעור הארוך, הסדר, הסדר חזרה חודשית, השיחות, הכללים, מרדתי, עד שנקראתי ונאמר לי: אם אתה רוצה להישאר, חמישה תנאים! כמובן שלא יכולתי לעמוד בהם, והלכתי.

בזמנו ניסו כל מיני מומחים לחפש בעיות מדוע אני כזה מרדן. כל מיני אבחונים. אבל לא מצאו משהו. היום במבט לאחור אני מצאתי מה זה, לתופעה הזו יש שם: יצר הרע.

חשוב לי להגיד לך את זה כמי שהיה שם וחזר: מחפשים היום בעלונים כל מיני סיבות לנשירה, גבולות חזקים מידי, גבולות חלשים מידי, קצת חום, יותר חום. תשמע, אצלי היו כל התנאים הכי טובים שיכולים להיות, הורים מושלמים, ובכל זאת נשרתי, וכל כותבי הטורים והסיפורים יכולים להיות מאושרים כי מצאתי את האבחנה הגדולה: יצר הרע. ולא, לא תוכלו להתמודד במקומי, ובנסיונות הדור הזה, מה לעשות, לא כולם עומדים וזהו. זה המצב, זו הבחירה.

לכל אחד שעזב יש סיפור כיס על מלמד שאמר לו מילה, או משגיח שסילק אותו סתם. אני לא מזלזל בעומק הפגיעה, ואוי למלמד שפוגע ח’’ו. אבל שלא יספר לי סיפורים שבגלל זה הוא עזב הכל. די עם זה. הוא עזב כי בא לו. כי יצר הרע’’.

ידידי הרב פוגל, אני עוצר את הסיפור של הנער וחייב להעיר: זה חשוב מאוד להקשיב למה שהנער הזה אמר כאן, כדי שיפסיקו לחשוב שהורים ומורים אשמים ביצר הרע של בנם. אני קורא היום שכותבים על הכלה ושמייחלה, הנה תשמע טוב משהו מה שאומר מי שעבר את זה: הדבר שהכי יכול למהר את ההידרדרות זו הכלה של היצר הרע. והדבר הכי בריא שיכול מעט לעצור הידרדרות, זה גבולות ליצר הרע. וזה תפקידם של ההורים.

כל מה שמדברים על הכלה - הכוונה לנער שהוא עמוק בשנות ההתבגרות שכבר חצה את הגבולות. אבל ילד בחיידר? נער רגיל? רק גבולות וגבולות.

סליחה על ההפרעה, נחזור לסיפור:

’’יום אחד, כבר אחרי שעזבתי, וכבר לא נראיתי כלל בחור ישיבה. פתאום קיבלתי טלפון. על הקו: הר’’מ שלי עד לא מכבר, זה שאצלו ההידרדרות נראתה גם בחוץ. הוא אומר לי: תשמע, לא מרגיש בנוח שעזבת (הועזבת..) ככה בפתאומיות, בא יחד נשב עם החברים, נעשה מסיבת פרידה, תתלבש יפה ותבוא.

התרגשתי ובאתי. היה מדהים. הרבנים דיברו בשבחי, החברים אמרו איזה מקסים אני, יצאתי משם בדמעות. ועם המון מחשבות.

זה חלחל וחלחל, לקח לי זמן, אבל אחרי כמה חודשים נקשתי עם כובע וחליפה על דלת ביתו של המשגיח המופתע ואמרתי לו: חזרתי. המשגיח מיד החזיר אותי לישיבה, הר’’מ כה שמח בי, אמרתי לו שחזרתי בתשובה. וזהו אני רוצה להיות בישיבה.

הוא כל כך התרגש, וידא שאני ’’נקי’’, והחזיר. זהו, ככה, חלק. ללא חמשת התנאים. אני עדיין בתפקוד די נמוך, אבל מה לעומת זה שהחזירו אותי משם? לאט לאט אני בונה את עצמי, יש נפילות אבל יש התקדמות, ומבינים אותי, יודעים שמתקדמים לאט לאט’’.

זה הסיפור של הנער החביב כפי שסיפר לי את חוויותיו.

עכשיו, הרב פוגל, אני שואל בזעקה מרה:

למה עושים מסיבה למישהו שעזב? למה מגיע לו הוקרה? מסיבה נעשה למי שנשאר, לא למי שעזב. למה הוא קיבל מסיבה? נכון, בזכות המסיבה הוא חזר. אבל אולי אם היו עושים לו מסיבה קודם הוא לא היה הולך. אולי הוא הרגיש שכדאי ללכת, כי יהיה מסיבה, אולי התחשק לו לקבל כבר מהיחס המיוחד.

למה ילד צריך לעבור כזה מסע ייסורים בשביל שיתייחסו אליו בהבנה, בשביל שלא יהיו קצרי רוח? בשביל שיעשו לו מסיבה?
למה לפני כן כל השנים, הוא במסדרון ולבד בשולחן ללא יותר מידי רחמים כי הוא הרי בסדר: תלך. תחזור. תענש, תינזף.
הוא רק נושר ופתאום כולם פוצי מוצי. כולם בעדינות לידו כמו על תבנית ביצים.
למה רק לנושרים יש יחס טוב? למה להם כן מוותרים? מה עם אלו הרגילים, שקשה להם והם מרדנים, שמתמודדים יום יום ונושכים שפתיים? מה הם מרגישים במסיבה שלו? שזה שווה ללכת? אולי במקום מסיבה למתמודדים נעשה מסיבה לגיבורים?’’.

הרב פוגל, אתה תסלח לי שאני נסער וסותר את עצמי כל שורה, אמרתי לך מראש, שאני אביא את כל המחשבות של כל הצדדים, כי באמת יש המון צדדים, וכולם נכונים. אולי במקצוע הזה לא יזיקו סימני שאלה. וגם זה בסימן שאלה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה