לילות לבנים סיפור קצר בשלושה פרקים פרק ראשון: בקשה

  • הוסף לסימניות
  • #41
כתיבה משובחת!
הכי אהבתי את האזכור של 'פנס בערפל' ודודה נחמה...
הצליחו להשתרבב גם לפה :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #42
נכתב ע"י בב;n5105262:
סגירת קצוות נהדרת. דודה נחמה, דוד נחום. דודה צילה שהעדרותה היתה אמירה בפני עצמה( לרגע חשבתי שזה קטע של פנס בערפל עד שהתאפסתי חזרה) הרב מרקו ,החתולים,סילביה, הפלג וכמובן החתן של ברצלונה. מודה שחטפתי סחרחורת כאילו רקדתי בעצמי אבל מזמן לא אכלתי מכזה שפע של בר.
בבקשה אל תסיים! אני חולה על סופים לא סופיים!

זה שאת אוהבת את דודה צילה זה לא מהיום...
 
  • הוסף לסימניות
  • #43
פשוט טוב!!! פיצוי הוגן לערות בשעה כזו עם תינוק לא רגוע...

רק פשלה אחת קטנה:
"הוא לחץ ידים בהתרגשות לכל האורחים שבאו מרחוק ומקרוב, כולל לדודה נחמה"...
:(
 
  • הוסף לסימניות
  • #44
נהנתי מכל מילה!
ממש נשאבי לעולם אחר.

 
  • הוסף לסימניות
  • #45
אז זהו יואל, לא התאפקת...
לא הצלחת לשמור על גזרה.
החתן נס מול דמעה, מבטיח נאמנות. והופה, ציפורה מתפללת בדבקות, שוכחת מסנדלי העקב ומהברוגז על ההורים, רוצה בית.
אז אתה בדיוק כמו כולם...

ולגופה של יריעה. טוב נו, הכתיבה שלך, כתיבה של צלם. יותר תמונה מטקסט.

ואי-אלו דיוקים לא יזיקו, בבני ברק אין הפגנות של קברי אבותינו, ולא מגישים יונים צלויות בחדר היחוד. אבל סילביה עם החתול היתה מתעופפת על טיל מהעיר החביבה שלנו... מאידך, היטבת לתאר את המעלית האולמית הבנה-ברקית הטיפוסית.

 
  • הוסף לסימניות
  • #46
כמה צחקתי,
היה כיף.

נכון שזה לא יעבור את הביקורת של העיתונים
אבל בתור ספר זה יהיה רב מכר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #47
שני הפרקים הראשונים היו מעולים. פשוט טובים.
באפיון, בתיאורים ובסצנות.

השלישי נראה לא שייך, כאילו בליל של אנשים נקלעו לחתונה שהם לא קשורים אליה. משהו שלא עומד בסטנדרט של הפרקים הראשונים.
וזה היה יכול להיות מצוין עם קצת פחות רעשי רקע לא דחופים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #49
נכתב ע"י יואל ארלנגר;n5104690:
פרק שלישי: חתונה לבנה

בין עגלת כלים למגשי עוף עתירי פפריקה נדחף כיסא גלגלים, הרב מרקו ישב עליו בפנים מחויכות, חזי השכן סתם את האף, והמעלית הגיעה לקומה אחת.
"למה אין מעלית נורמלית לאולם הזה?" התלונן חזי, "למה צריך להידחף למעלית של המטבח?"
"ששש", השתיק אותו הרב מרקו, "תתרכז בדרך, אחרת תחליק פה על הקוגל של אתמול, זה מסוכן".
...
זאת לא היתה הסיבה היחידה שריגשה אותו, לפני שבועים הוא פתח את הרדיו בבוקר, ובין הרעש של מכונת הגילוף, לרמקול ברחוב שהכריז על מכירה מרגשת של חלוקים ומטפחות,
...
מדד כובע חדש בחנות זולה, והשתכנע מהמוכר שסיפר לו שהמפעל הצ'כי הזה מייצר כובעים לבורסלינו, חוץ מהמדבקה זה אותו דבר, אחרי שישב עליו במשך כמה דקות, הכובע היה מעוך ורצוץ בדיוק כמו בורסלינו שישבו עליו.
...
אבל האחיות של הרב מרקו התנפלו עליה ונישקו את ידה, מלבד הדודה המשוגעת אלברטה, שנישקה את היד של החתול וחטפה שריטה, תוך רגע אפפו אותה שלושים אנשי
"הצלה", כולל אחד שהעלה את האופנוע שלו דרך המעלית של המטבח. (הוא החליק שם על כתם שמן ונפצע באורח בינוני).

הגעתי באיחור למסיבה. וכמו שכתב עדיאל, מישהו צריך לפקח ולהודיע מתי עולה טור של קקטוס, לא? כמעט הפסדתי את כל הטוצאך.

כשנרשמתי לפרוג הסביר לי הרשם כך: "אחלה פורום, מעניין שם, ויש מה לקרוא, ותוכל גם לכתוב, וגם יש את קקטוס".
וצדק!

הכתיבה שלך לא רק יפה, גאונית, עילאית, סאיטירית וציניקנית והומוריסטית מאוד. אלא היא גם מכילה כמות הזויה של רבדים על גבי רבדים, ורמזים לפה ורמזים לשם, כולל דמויות של ניצבים ודמויות מקרטון, ודמוית שבכלל שייכות למכירת החסד של חסדי נחמה, כולל רמקולים מהאשכול השכן...

בחתונה כזו חסר רק מיילך קאהן, לא? אז הנה דחפנו אותו לכאן מהחלון האחורי (השני משמאל, הראשון היה תפוס עם כמה דמויות מאובקות שקפצו החוצה).



ולמה, למה הפרק השלישי, על שלל הדמויות מהעבר, מרגיש כמו פרק סיום תקופה, ולא רק פרק סיום של סיפור?
 
  • הוסף לסימניות
  • #50
נכתב ע"י mina;n5105737:
פשוט טוב!!! פיצוי הוגן לערות בשעה כזו עם תינוק לא רגוע...

רק פשלה אחת קטנה:
"הוא לחץ ידים בהתרגשות לכל האורחים שבאו מרחוק ומקרוב, כולל לדודה נחמה"...
:(

זה או זה או הכרזת מלחמה נצחית, כולל רמקולים. ככה שאי אפשר לשפוט. מצד שני..
אין לכך היתר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #51
נכתב ע"י מה הענינים;n5104923:
הכל טוב ויפה, אבל לא כתוב מי היה הצלם
התכוונת: רוצים תמונה.

משגעעעעעעעעע
עושה רושם שכתבת שני פרקים כשישבת ליד השולחן בחנות אפלולית של גילופי אומנות בעץ, ואז שמעת מוזיקה חזקה מבחוץ, יצאת והחלקת על קוגל מאתמול - וכתבת את הפרק השלישי.
(במילים אחרות אחרי שני פרקים עם כיוון רציני הורדת את החליפה והעניבה ואמרת "בוא נעשה צחוקים".)

אבל זה מדהיייייים, והכי מדהים - שלא נראה ולא ייראה כמוהו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #52
שני הפרקים הראשונים נראים של קקטוס,
ואילו האחרון נראה של פנס בערפל.
רק לי יש הרגשה כזו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #53
נכתב ע"י chanak4;n5106664:
שני הפרקים הראשונים נראים של קקטוס,
ואילו האחרון נראה של פנס בערפל.
רק לי יש הרגשה כזו?

זה לא אותו אחד?!;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #54
קראתי את שלושת הפרקים כמעט בלי לנשום.
 
  • הוסף לסימניות
  • #55
לעעעעעעע.
אתה לא לא לא גומר תסיפור הזה.
זה מדי עסיסי, זה נוטף בשר ויגיד עמי פרג'ון מה שיגיד, ושיקח כמה יונים שבאלו.
מבטיחה לכם שסילביה הייתה המורה שלו בכיתה ו', זאתי שזרקה אותו מהחלון אחרי שפוצץ לה בפנים בלון שהיה בו מרינדה(זה עושה חצ'קונים):confused:.
הוא משקשק ממנה עד היום כשהוא שומע אותה בשעה תשע עוברת ברחוב ושרה לחתולים "גשם גשם מיטפטף", כל יום אותו שיר אותו מסלול אותם חתולים ו-אותו שיר.
אגב, מי צריך באסים כשיש הפגנה?
אגב , לייק ענק על זה:
"מאמינה לך", היא השתנקה מתחת לבד הדקיק, "לך לחופה ותחכה לי", אמרה לו, "אני תכף מגיעה".
היה טור טוב. אל תשאיר אותנו עם הזבובים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אחרי תקופה ארוכה של יובש מחליא באדמות קבצי הword שלי, ב"ה היורה האבוד כבר לחלח אותם מעט, יחד עם צירי מוחי המחלידים:)
אשמח לביקורת
1.
אני חולת לב.

כך מסתכמים חיי; ריצה מטורפת בין בדיקות, טיפולים, רופאים ותרופות שמחזיקות אותי בחיים. בין לבין יש גם קצת חברות, משפחה, טיפ-טיפונת בילויים, וזהו.

ולמרות הכל- אני אוהבת את החיים. במשמעות הכי פשוטה שלהם.

כי למרות שבכל 16 שנות חיי עברתי למעלה מ23 ניתוחים- ביניהם ניתוח לב פתוח סבוך- אני עדיין יכולה לקרוא ספר טוב ולהנות ממנו, בלי להצטרך לטובות של אחרים שיקריאו לי/ יסדרו לי/ יסבירו לי וכו'. אני עדיין מסוגלת להנות מריח עדין של סחלב טרי שהניח לי אבא בחדר, ואפילו קצת עבודות בית אני יכולה לעשות במקום אמא שעזבה אותנו לפני ארבע שנים.

זה קרה כשנכנסתי לצנטור מס' 3 לאותו קיץ. אבא נפרד ממני בחופזה לפני הניתוח, הסביר שהוא ואמא חייבים להיפגש עם עסקן כלשהו שיש לו קשרים בקליפורניה, אצל פרופסור בעל שם עולמי שמומחה בדיוק לבעיה הספציפית ממנה אני סובלת.

כשיצאתי מאותו ניתוח, גיליתי שאיבדתי את אמא שלי, האהובה, הטובה, בתאונת דרכים קטלנית בדרך מירושלים לרמת גן.

החיים שלנו לא המשיכו כרגיל מאז; הדרדרות קשה חלה במצבי ואני ואבא טסנו לאותו מומחה. הוא שיפר את איכות החיים שלי מאוד, אבל לא פתר אפילו לא בעיה אחת שהוא התיימר לפתור.

השתקענו בקליפורניה, בסופו של דבר. החמימות של הקהילה היהודית המקומית והטיפולים האינטנסיביים הצטרפו לעובדה שלא היה לנו עוד שום מניע להישאר בארץ; המשפחה הקטנטנה שלנו מפוזרת על פני תבל בלי שום זיקה מיוחדת לישראל.

הזמן המשיך לעוף קדימה, במקביל למצב שלי שהלך והדרדר.

"אם להיות כנה, נותרו לך ארבעה חודשים לחיות", אמר לנו דוקטור נלסון יום אחד, כשסבב החלפת תרופות נוסף הסתיים בכישלון מר. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. הייתי ממוטטת וחלושה, צמאה לבדל עידוד שיבהיר לי שבימים האחרונים לא סבלתי לשווא.

"מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו, דוקטור?" אבא היה נראה מותש כל כך, ובאותו רגע התמלאתי שנאה עצמית אין סופית.

אכפת לך רק מעצמך, ילדה רעה. תסתכלי איך אבא שלך קורע את עצמו בשבילך ואת אפילו לא חושבת להעריך את זה.

"אבא, די", שלחתי יד חלושה, אחזתי את כתפו, מנסה להיות תקיפה. "זהו, עשית הכל בשבילי, ואני מעריכה את זה. הגיע הזמן להרפות ו... ואם זה רצון השם אז זהו", דמעות מרות מלאו את עיניי האדומות.

"ליבי, ילדה שלי", הוא הסתובב אליי, חיוכו טוב כל כך. "אני אעשה הכל, עד הרגע האחרון. שמעת אותי? הכל אני אעשה כי שתבריאי. "דוקטור, מה יש לך להציע לנו?"

שני הרופאים האחרים שהתלוו לדוקטור נלסון זעו באי נוחות הולך וגובר.

"לא הרבה, למען האמת", הוא שפע התנצלות כנה, "כמעט כלום, ליתר דיוק. האפשרות היחידה והאחרונה שנותרה לנו פה היא השתלת לב".

בום.

"שזה אומר להמתין לתרומה שאמורה להיות בהתאמה מדויקת לנתונים של ליבי" ייאוש צבע את קולו של אבא, על אף שהוא ניסה להסתיר זאת.

"נכון. אני מצטער", הדוקטור השפיל את ראשו בהתנצלות.

"תודה לך".

אני לא מוכנה לקבל את חיי במתנה בתמורה לאלו של אציל נפש שיהיה מוכן לתת לי את ליבו. בנוסף לעובדה שתורמים פוטנציאליים מועטים עד כדי בלתי קיימים.

בקיצור, כדאי לי להתחיל להתכונן למפגש עם אמא.
מה שאדם עושה...

ג'ון:

אנחנו מרימים כוסית, הפרצוף שלי נראה המום כמו פרצוף של מישהו שכל אחד מהחברים שלו עדכן אותו בסוד שמכינים לו מסיבת הפתעה. והכי מבדר אותי, שכל אחד בטוח שהוא היחיד שהדליף לי. אני והחברה יושבים ביחד בבר ומלהגים על החיים, אני מבסוט מכל שניה במסיבת ההפתעה לרגל הגיעי לגיל בגרות. טדי טוען כעת שהוא לא מבין איך אפשר לקרוא לאדם כמוני בגיר. מי שצוחק מכיר אותי, ומי שלא צוחק פשוט לא שמע את טדי.

ויש עוד משהו שנחמד לי לא פחות מהשמפניה שאני שותה, וזה שאני כבר לא צריך לריב עם המוכר הקלוץ של הלוטו. זה מרגיז להסביר לו כל פעם שאפילו שמי שבתמונה של תעודת הזהות נראה אפרו-אמריקני, (באמריקה אסור להגיד כושי, זה גזעני) ואני לבן עם שער כתום, זה הת"ז שלי והצלם או אנ'לא יודע מי הוא זה שהתבלבל. והכי מבאס- שהוא לא משתכנע בסוף. ת'אמת, הייתי מעדיף תעודת זהות של אחד שיותר דומה לי, אבל אין מה לעשות, רק הכושים כאלה פראיירים. אף חבר לא הסכים להביא לי גם תעודת זהות וגם כסף לקנות כרטיס וגם את הזכיה, אם אגריל. יש לי חברים סתומים לפעמים, הם לא מאמינים לי שיש לי שיטה להגריל כסף בקלות. בעיה שלהם. הם מפסידים חבר עשיר.

"ג'וני," זה אייב, מנסה להתגבר על הרעש שמקימים האנשים בבר, "מתי אתה מתכנן לנסות ת'שיטה שלך?" נהיה רעש שקט יותר, התשובה שלי מעניינת לא רק אותו. "אחרי שתאמין שהיא קיימת". אני מחזיר לו בשיניים, נהנה לדפוק את שנינו גם יחד.

"או.קי." הוא קד אלי, כמה זוגות עיניים ננעצות בפרצופים שלנו. "אני מאמין בשיטה של ג'וני להרויח כסף בקלות!" הוא צעק בהתלהבות, וג'ימי שעמד קרוב שמע אותו מלחשש מיד אחר כך: "כשזה לא על חשבוני..."

"מי עוד מאמין?" אני מנסה לנצל את הטיימינג, מעביר את הכדור למגרש של כולם. עכשיו, כשהם חושבים שאני כבר לא צריך מהם שום דבר, אין להם בעיה להאמין בשיטה שלי אמון עיור. החברים הטובים שלי מאשרים כולם שהם מאמינים לי, ואז אני מגלה את הקלפים. "מי שמאמין בשיטה שלי- שיתרום לי כסף לממש אותה!" על זה הם לא חשבו, ואני כמו תמיד מצליח להפתיע אותם. אני תולש מפית מאחד השולחנות, מקער אותה בידי, ומודיע: "להוציא ארנקים, חבר'ה! גמרתם עם ההתחמקויות! מפה אני יוצא עם כסף!" ואני עובר בין כולם, מתפרצף מול מי ש"שכח" את הארנק בבית. ובסופו של תהליך, יש לי 132 דולר ביד. דבר ראשון אני מפלח 28 דולר, דמי טרחה, ומודיע לכולם שהגענו ל104 דולר.

ואז אני סוחב כמה משועממים, ואנחנו צועדים ביחד לקנות כרטיסי הגרלה.

נראה לי שהמוכר של הלוטו נמצא שם בערך מאז שסבא שלי נולד, וכנראה הוא כל כך מיושן שהוא אפילו לא שמע שהעולם שייך לצעירים. הפעם כבר לא אכפת לי. יש לי תעודת זהות, ומבחינתי שיתפוצץ. אני קונה כרטיסי הגרלה!

אנחנו נכנסים, והסבאל'ה הזועף מהלוטו לא מצליח להבליע את האנחה. "מה עכשיו, ג'ינג'י, איזה כושי התרמת לך הפעם?"

"אני אף פעם לא התרמתי כושי, סבאל'ה גזען." אני יורד עליו, וזה תענוג, "אני התרמתי אפרו-אמריקנים. לפי החוק, באמריקה אין כושים. אבל הפעם, אני באתי עם התעודת זהות שלי. זקנצ'יק," אני מתלהב, וגם הקול שלי מעיד על כך, "אני קונה כרטיסים!"

ובשביל האקשן, אני שולף את תעודת הזהות של המנקה שלנו ג'ורג' וזקאז. הזקן נובח עלי, ואני זורם עם זה. אני נורא אוהב כלבים! ואני גם אומר לו את זה. ואז כבר נמאס לי לריב איתו, הוא מעצבן! צועק כל הזמן אותו דבר! שיגוון! תכל'ס, אני שולף את הת"ז החדשה שלי. הסבאל'ה לא מאמין, הוא הופך אותה, מחפש איך אפשר לפסול אותנו. לא מצליח.

"ג'ינג'י," הקול הזקן שלו חורק, "קח כמה כרטיסים שאתה צריך, ועוף לי מהעיניים!" הוא מובס. "אין בעיה," אני נראה מאוד רגוע, "תן לי 104 כרטיסים של דולר." הוא מתחיל להביא, ואז הוא נעצר, העיניים הזקנות שלו מצטמצמות. "קטנצ'יק," הוא מחזיר לי, "למה כל כך הרבה?" אני לא מתבלבל. "סבאל'ה, בשביל שיהיה לך מה לשאול. לא עניין שלך, תביא כרטיסים וסתום ת'פה." הוא מביא, ואני מנסה את השיטה שלי, ממלא בכל הכרטיסים את אותם מספרים ומגיש לזקן. הוא מכניס אותי להגרלה, אני עומד שם לוודא את זה. ואז אני והחברה יכולים לעזוב אותו לנפשו. את אנחת הרווחה שלו שומעים בכל ווירג'יניה, כנראה.

-------
המשך יבוא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה