סיפור בהמשכים לכתחילה

[הני ר.]

מאד חי מכניס לאווירה עוצר נשימה, הכתיבה מעולה סוחפת ועצובה
לגמרי לגמרי נוגעת!

גם בעיני הדימוי של נאצים הוא לא מדוייק אולי הייתי כותבת שהיא הפכה לרובוט אבל הנאצים הובילו אחרים ולגרדום, היא מובילה את ילדיה למקום מבטחים כאילו בורחת מהגרדום (הגינה במקרה הזה..)

קצת מתקרבן, באופן אישי מעביר אותי לצד של הבעל- כאילו אשתו חפרה לו במח שילך ללמוד כמה ברירות כבר נשארו לו אם ללמוד לא מתחשק?... ובוודאי שאני לא מצדיקה אותו אבל זה יוצר קצת הבנה שלי כלפיו.

אני חושבת על ביטוי אחר, הולם בשבילה ובשבילכם.
המ.. בהחלט מביאה גם את הצד שלו.

 

[דיונון]

אני לא דברתי על דימוי לא מדויק אלא לא מתאים.
לא ספרותית, לא הסטורית. זילות שואה בלתי מכוונת.

גם לי צרם, אבל...
זו זילות של הכותבת או של נשואת הסיפור?
היא בסך הכל תיארה את התחושה של אותה אשה, אם כך אשה חרדית מרגישה אז כך היא מרגישה.
אם היתה כותבת שאותה אשה מספרת לחברה/אמא שלה שהיא מרגישה בשואה - זה כבר שיח שמוזיל את ערך השואה, ועדיין יש לדון האם כסיפור אי אפשר לדברר את השיחה כך.
לשם השוואה - כשנתאר שיחה של אדם מחוגי הקנאים, ברור שהוא ידמה את השואה והנאציזם לכל מיני דברים כידוע. וממילא, להשמיט מהשיחה שלו את המוטיבים האמורים - זה חטא לאמינות הסיפור.
בקיצור, למי מופנה הבקורת?

 

[shira bira]

הבחירה בדימוי המסוים לדעתי אינה נכונה ספרותית והסיטורית ועל כן יש פה זילות של זכר השואה.
והביקורת היא אף פעם לא לגופו של כותב/ת אלא לגופה של כתיבה.

 

[הני ר.]

זאת תחושה, יותר נכון התחושה הביאה אותה לזיכרון של סרט שהתחושה העירה בה.
ואני סיכמתי- כתבתי אותה.
אני מנסה לחשוב למה להחליף.

 

[דיונון]

הבחירה בדימוי המסוים לדעתי אינה נכונה ספרותית והסיטורית ועל כן יש פה זילות של זכר השואה.
והביקורת היא אף פעם לא לגופו של כותב/ת אלא לגופה של כתיבה.

ועדיין, יש כאן תיאור של תחושות, אם אלו הן התחושות - על מה יש להלין? אולי על חוסר ההיכרות של אותה אשה עם טרגדיית השואה.

 

[shira bira]

שוב.
זו דעתי והבעתיה בבירור. ניתן לבחור דימויים אחרים גם אם האשה שגתה בדימוייה.
יש הסבורים אחרת, גם לדעתם יש מקום באשכול זה ובאשכולות אחרים.
אדרבה, זהו דיון חשוב.

 

[הני ר.]

איך אני עורכת את ההודעה הראשונה [הסיפור]?

 

[shira bira]

@הני ר. במידה וברצונך לערוך לאחר פרסום.
תכתבי את הנוסח מחדש בהודעה פרטית ואני אשתול.

 

[+shira]

יש כאן את אחד האלמנטים הכי חשובים בסיפור בהמשכים טוב: זה מסקרןןןן!
החל מהכותרת (הדו - משמעית?) והמשך בדרמה ש
הולכת ו
נחשפת
שורה
אחרי
שורה...
(וכן, זה עובד. וכן, אולי זה קצת מוגזם.)

גם לי צרם, אבל...
זו זילות של הכותבת או של נשואת הסיפור?
היא בסך הכל תיארה את התחושה של אותה אשה, אם כך אשה חרדית מרגישה אז כך היא מרגישה.
אם היתה כותבת שאותה אשה מספרת לחברה/אמא שלה שהיא מרגישה בשואה - זה כבר שיח שמוזיל את ערך השואה, ועדיין יש לדון האם כסיפור אי אפשר לדברר את השיחה כך.
לשם השוואה - כשנתאר שיחה של אדם מחוגי הקנאים, ברור שהוא ידמה את השואה והנאציזם לכל מיני דברים כידוע. וממילא, להשמיט מהשיחה שלו את המוטיבים האמורים - זה חטא לאמינות הסיפור.
בקיצור, למי מופנה הבקורת?

מסכימה עם זה מאד.
כשקראתי, לא חשבתי בכלל על הסופרת. הביקורת שלי על האנלוגיה לשואה הופנתה ישירות אל הדמות.
אוטמטית היא קוטלגה אצלי כאובר - דרמטית, מישהי שכדאי לקחת בערבון מוגבל -
וכך גם קראתי את ההמשך: מרחמת, מזדהה, אבל מסויגת.
בהנחה שזה לא מכוון - כדאי לשים לב לזה.

 

[קופי 100]

יש כאן את אחד האלמנטים הכי חשובים בסיפור בהמשכים טוב: זה מסקרןןןן!
החל מהכותרת (הדו - משמעית?) והמשך בדרמה ש
הולכת ו
נחשפת
שורה
אחרי
שורה...

עם החלק הזה אני מסכים מאוד! נסחוף נסחפתי לראות את הפרק הבא..

 

[כספומילי]

@הני ר. מה קורה? העם מחכה בכיליון עיניים לפרק הבא

 

[הני ר.]

לעלות לפה?
או לפתוח מסודר רק לסיפור?

 

[shira bira]

את יכולה להעלות לפה

 

[הני ר.]

פרק ב'
המעטפהההה - - -
אושר לרגע שוטף לי את החלק החושב.
"הכסף שאתה מביא כל חודש, מה זה?"
"המ...אולי נדבר על זה מחר?"
משהו עוצר בעדי.
הלב שלי קופא. שוקלת מה עדיף, חצי אמת או שקר שלם.
"שלוימי, המעטפה שאתה מביא כל חודש, מאיפה היא?"
"אני עושה לחיימסון קצת חשבונות וזה כסף שבמילא תיכננו אותו בשבילך לפאה ולכל מיני דברים שלא בשוטף".
נכון, שש מאות שקלים שהחלטנו שנשתמש בהם לחריגות.
שותה קצת מים מנסה להתנקות.
"ומתי אתה עושה לו את החשבונות?"
"המ..." העיניים שלו מתרוצצות הלוך ושוב. "האמת ש... על זה רציתי לדבר איתך".
קור מטפס לי בעמוד השדרה. פוחדת לשמוע ורועדת שלא לדעת.
"נו...דבר!" אפילו אני לא מזהה את הקירקור שיוצא מגרוני.
"אז אחרי הצהריים אני עושה לו חשבונות בתשלום".
"על חשבון הכולל??"
הוא מהנהן. חיוור. נבוך. כמעט מפוחד.
"אבל... הוייייייייי", הבכי שוטף אותי מבפנים. מבינה בפעם השלישית שקודם בכיתי סתם.
איפה זיכרמן שתבוא לעזור לי. הכינה אותי להכין, לכבס, לכבד, לוותר,
"ותקם בעוד לילה" לא שוכחת את השיעור הזה, מוכנה לקום בלילה וביום.
מתכנסת בשתיקה. חיים כאלה הם שיעור הרבה יותר כואב ממה שלמדתי או שתכננתי ללמוד.
שלוימי מגיש לי טישו.
הלילה הזה נסחב על כתפיים של אף אחד. שלוימי כבר נרדם מידי פעם נאנח מתוך שינה.
ואני בוכה ומבינה, בוכה ולא מבינה, מתפללת ששלוימי יתעורר ויספר לי שהכל טעות.
כועסת על חיימסון עוד פעם. באיזו זכות היא הכניסה אותי לסופה שמשתוללת לי בבית.
ועכשיו, גם אם נדלקה לי נורת אזהרה, אני מעדיפה שלא לראות.
שרולי מתעורר. זה אומר לי שעוד רגע בוקר. מכינה לו בקבוק. הוא לוקח אותו בתודה.
מסתכלת עליו. נזכרת בלידה שלו. שלוימי התרוצץ ועזר לי כדי שאוכל לנוח במשך שבועיים, ולא הסכים לי לעשות כלום. מתחילה לבכות מחדש. מרגישה שגם הטוב כואב לי.

 

[RACHELIZ]

אני מאוד אוהבת את הכתיבה שלך. חיה כזאת. ממש מעבירה תחושה אמיתית!
לדעתי כדאי קצת להשמין את הפרק. הוא קצת קצר מידי.

 

[הני ר.]

תודה על המשוב, עדיין שמחה לביקורת

 

[+shira]

תודה על המשוב, עדיין שמחה לביקורת

רק על שינוי הכותרת..

 

[הני ר.]

רק על שינוי הכותרת..

?

 

[+shira]

?

דמיינתי שקראו לזה בהתחלה "לא בוגדת"?

 

[הני ר.]

דמיינתי שקראו לזה בהתחלה "לא בוגדת"?

לא דמיינת.
שידרגתי גירסה