הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
באופן ספציפי חשובה לי ביקורת על הקטע דלהלן. תזכו למצוות.
===================================
הוא התכסה בשמיכה עד מעל לתנוכי אזניו. הקרוואן להט מחום והצווארון המעומלן נספג במפלי זיעתו, אבל לא היה אכפת לו. השמיכה הזאת היא כמו עוגן עבורו; מסייעת לו להתכדרר, מפרידה בינו ובין העולם.
האופי הבהמי שלו מייאש אותו. למה המחשבות האלו מתבייתות דווקא במוחו? למה אף אחד מהחברים שלו לא מתעסק בשאלות המתחכמות האלו? ככה זה כשלא שקועים בלימוד. ככה זה כשפותחים סדק קטן ונותנים ליצר להיכנס. רגע אחד לא מתגברים ואחר כך זו בכיה לדורות.
לפני תקופה פתח את הלב בפני המשגיח. בכל זאת, ניסיון של עשרות שנים עם בחורים צעירים. גיסו שעיה, שלמד בישיבה לפני יותר מעשור, אמר לו פעם שהמשגיח הוא 'יחיד בדורו ממש' בחכמת הנפש.
המשגיח הקשיב לו ושתק. לכל אורך שתיקתו חייך חיוך רחב. היה משהו לא נעים בחיוך הזה. מתנשא. המשגיח אדם שפל ועניו בכל מהותו, לא יכול להיות שהוא מתנשא על תלמידים.
הוא התגבר על תחושת המבוכה והמשיך לפרוש את חיבוטי נפשו. בשלב מסוים השתתק. המשגיח כיווץ לפתע את החיוך, תפס במרפקו בעוצמה ונעץ בו מבט מיירא: "מוישהלה, לך ללמוד! שמעת? לך ללמוד! ללמוד ללמוד ללמוד!"
הוא הסמיק מאוד והאזניים שלו בערו. מה יש להן לאזניים שהן לא יכולות לקבור את הלהט העולה בהן?! הכל צריך להחצין?! מה זה כאן, בית יעקב?!
הוא הנהן בראשו, חייך חיוך מטושטש והלך לחפש לו כוס מים.
עצתו של המשגיח הוכיחה את עצמה לזמן מה, אבל כעת הוא שוב מקופל בשמיכתו באמצע היום. רוח נכאים משתלטת עליו והוא מקבל את מרותה בהכנעה.
כשהתעורר משנתו כבר האפילו השמים. הקרוואן היה חשוך, ותחושה מפויסת אפפה אותו. הוא התקשה להסתגל להמולת המסדרון ונכנס להתקלח ממושכות. כשיצא, ראה את המשגיח צועד מהורהר לבית המדרש, כפוף ומחויך. הוא לא סובל את החיוך הזה, אבל נעים לו עכשיו ושום דבר לא מוציא אותו מכליו.
===================================
הוא התכסה בשמיכה עד מעל לתנוכי אזניו. הקרוואן להט מחום והצווארון המעומלן נספג במפלי זיעתו, אבל לא היה אכפת לו. השמיכה הזאת היא כמו עוגן עבורו; מסייעת לו להתכדרר, מפרידה בינו ובין העולם.
האופי הבהמי שלו מייאש אותו. למה המחשבות האלו מתבייתות דווקא במוחו? למה אף אחד מהחברים שלו לא מתעסק בשאלות המתחכמות האלו? ככה זה כשלא שקועים בלימוד. ככה זה כשפותחים סדק קטן ונותנים ליצר להיכנס. רגע אחד לא מתגברים ואחר כך זו בכיה לדורות.
לפני תקופה פתח את הלב בפני המשגיח. בכל זאת, ניסיון של עשרות שנים עם בחורים צעירים. גיסו שעיה, שלמד בישיבה לפני יותר מעשור, אמר לו פעם שהמשגיח הוא 'יחיד בדורו ממש' בחכמת הנפש.
המשגיח הקשיב לו ושתק. לכל אורך שתיקתו חייך חיוך רחב. היה משהו לא נעים בחיוך הזה. מתנשא. המשגיח אדם שפל ועניו בכל מהותו, לא יכול להיות שהוא מתנשא על תלמידים.
הוא התגבר על תחושת המבוכה והמשיך לפרוש את חיבוטי נפשו. בשלב מסוים השתתק. המשגיח כיווץ לפתע את החיוך, תפס במרפקו בעוצמה ונעץ בו מבט מיירא: "מוישהלה, לך ללמוד! שמעת? לך ללמוד! ללמוד ללמוד ללמוד!"
הוא הסמיק מאוד והאזניים שלו בערו. מה יש להן לאזניים שהן לא יכולות לקבור את הלהט העולה בהן?! הכל צריך להחצין?! מה זה כאן, בית יעקב?!
הוא הנהן בראשו, חייך חיוך מטושטש והלך לחפש לו כוס מים.
עצתו של המשגיח הוכיחה את עצמה לזמן מה, אבל כעת הוא שוב מקופל בשמיכתו באמצע היום. רוח נכאים משתלטת עליו והוא מקבל את מרותה בהכנעה.
כשהתעורר משנתו כבר האפילו השמים. הקרוואן היה חשוך, ותחושה מפויסת אפפה אותו. הוא התקשה להסתגל להמולת המסדרון ונכנס להתקלח ממושכות. כשיצא, ראה את המשגיח צועד מהורהר לבית המדרש, כפוף ומחויך. הוא לא סובל את החיוך הזה, אבל נעים לו עכשיו ושום דבר לא מוציא אותו מכליו.
נערך לאחרונה ב:
