למה בכלל סופר משתמש בשם עט?

[יוסף שחק]

נראה לי שהסיבה הרבה יותר פשוטה:
כשיהיה לי חנות של גרביים, השם שלה לא יהיה "יוסף שחק גרביים בע"מ"
אותו הדבר בדיוק, שם "עט" לא שם בדוי לסופר, אלא לעט שלו - לעסק שלו. וכמו שיש אומנים שונים ששינו את השם שלהם כדי שיקלט יותר טוב וכד'.

 

[גדי ישראלי]

כינוי ספרותי מבדיל את האדם מה'סופר'.
אבל הנושא הוא לא אהבת הצניעות. כל אמן ויוצר גאה לעמוד מאחורי היצירה שלו.

 

[תמר בר אילן]

שורש התופעה הוא כנראה בקבוצת כותבים שפעלו [או שציפו מהם לפעול] בתחום התורני, וכתיבה בעתון היוותה זילות בכבודם.

סיבה נוספת: כתיבה בשם עט מורידה מעט מהאחריות של הכותב לדבריו, גם כאשר מכריו יודעים מי העומד מאחורי הפסבדון. כאשר הוא משתמש בשם עט, הוא פחות צפוי לקבל הביתה שיחות טלפון או מכתבים ובהם השגות על הדברים שכתב.

וגם כאשר הכותב מעונין להתהדר בשמו המלא ולעמוד מאחורי דבריו, לפעמים הוא מעדיף שהקורא יתמקר במה שהוא אומר ולא באומר. ע"ד : קבל האמת ממי שאמרה.

מטבע הדברים, תופעות שכאלה צצות ונעלמות וחוזר חלילה. [רואה כותב אחד את חברו המצליח שכותב בשם עט, ומחקה אותו, וכך נוצרת תופעה. לימים רואה שחברו עבר לחתום בשמו ואין הדבר מזיק לו, מחקה אותו, וכו'.]

מרבית הכותבים בעיתונות החרדית, עד עצם היום הזה, משתמשים בשמות עט.
זו עובדה וניתן להוכיחה, ומיד נעשה זאת.

מקורה של התופעה, נעוץ בעובדה שמרבית הכותבים משתמשים בכמה כובעים. חלקם עיתונאים, סופרים ופובלציסטים, בתחלופה מתמדת של כובעיהם. בעבר, כש**** כתב לבדו את 'בית יעקב' (משה פראגר, משה יחזקאלי, בן עמרם, ניצוצי, ושמות נוספים שאינני זוכרם כרגע), הבינו שהוא משתמש בשמות כיסוי כדי שלא יראו שכל העיתון נכתב באותה עט, אך גם כיום, כשמדובר בקומץ כותבים, עדיין מנסים לערפל את המספר.
בל דאגה, בישיבות מערכת יש מספיק כסאות לכולם...

טלו למשל את הרב ***** מ'המודיע' (שכמה חבל לחזות בהזדקנות עטו ובנבילת יצירותיו שבעבר היו הופכות כותרות בשיעורי ספרות), שמלבד שמו המלא, בו הוא משתמש אך ורק במאמר הפובלציסטי שבערבי שבתות, יש לו כמה שמות נוספים. במדור הפובלציסטיקה הקלה, 'מזווית אחרת', הוא חותם מזה שנים תחת השם מ. שלום. כשהוא חובש את כובע הכתב והפרשן לענייני ערבים והמזרח התיכון (אולי כרס"ן במיל' בחיל המודיעין), הוא חותם י. בן משה, ואילו כשהוא מדווח על נושאים שונים הוא משתמש במ. אחיה.
עמיתו, הרב ******, שכמעט ואינו משתמש בשמו המלא, אלא לעתים נדירות (כמו תחקיריו מלאי הענין בפרשת המורמונים, לפני שני עשורי שנים), מצוייד בשלל פסבדונים, חלקם בשימוש וחלקם שהועלו לבוידעם. א. הדר וי. גושן פינו מקומם לפני שנים אחדות לישראל גולד (לא מאיר גולד, שזהו שם הכיסוי של כתב לענייני צרכנות ב'המודיע', ה"ה ******) ולאחר מכן ל. דביר, אהרן לבאור, ולאחרונה א. בן שלמה.
*****, מהבולטים שבכתבי 'המודיע', אינו עושה שימוש בשמו, אלא נוקט בשמות כיסוי, כמו מנחם בן ישי, מנחם יהודאי, מ. כרמלי וא. שר.
הרב ******* מהטובים שבידענים, נוטה להשתמש בק. בנימין (גם כשהוא מעתיק את הפרק הראשון של 'כתריאלים' מאת שלום עליכם...).
***, הטוב והוותיק, או א. מרגלית, הכותבת בכבדות להחריד, לא הסכימו עד כה להיחשף בשמם המלא, והם אינם היחידים.
הצעיר שבחבורה, ****** שומר את שמו זה לכתיבת סיפור, אך באופן שוטף, בשמשו ככתב לענייני משפט ושאר ירקות, הוא מעדיף את השם מ. מורג (לאחר שזנח את מ. קרג שלא נתפס על לשון ההמון).
גם הסופר המחונן **, , חשף רק לאחרונה (במדור אחר) את שמו המלא, ***, ("תל אביב של מעלה").
את יו"ד אלכסנדר, הוא ****, אני קצת נבוך להזכיר בפורום מכובד שכזה, וסילחו לי על שמות נוספים שאעלה בשורה הבאה, בהם דווקא אלו שמשתמשים בשמות מלאים. נו, מי נשאר ב'המודיע'? ******(שנטש את 'מנחם נבון' שהיה שם העט שלו בעבר), בנימין חינקיס ומי עוד?...

סיבה נוספת לשמוש בשמות עט בעתונות החרדית היא שישנם כותבים שמפרסמים בכמה עיתונים וחוששים שעיתון א' לא יראה בעין יפה את העובדה שכותב "שלו" מפרסם גם בעיתון ב'.

(העתבק)

שכויח על התגובות המפורטות! באמת!
מקיף ומסביר כ"כ

 

[תמר בר אילן]

הגדיל לעשות 'ציפורה אדלר' שבחר בשם עטה
כמו"כ טוב למשל שיש הפרדה בין החומרים של מ. ארבל ליאיר וינשטוק.

!!!!!
כמו "נעמה" שחושפת את שמה (או שחושפים אותו) ואכן החומרים שלה המפורשים שונים מאלו של שם העט
ואף לדעתי פונים לקהל אחר, מחשיבה שונה. ועדכנית

 

[תמר בר אילן]

כינוי ספרותי מבדיל את האדם מה'סופר'.
אבל הנושא הוא לא אהבת הצניעות. כל אמן ויוצר גאה לעמוד מאחורי היצירה שלו.

יותר קל לקבל ביקורת כשאתה אנונימי
מאשר שזה אתה, ואז הביקורת פחות תגיע, או תגיע באיכות פחות טובה

 

[מ"ם]

@ידידיה חבר אתה צודק לגמרי
@מ"ם
@יוצרת כתיבה

וכל אחד אחר שחשף כאן שמות בדויים של אנשים - ערכו בהקדם את הודעתכם.
מי שלא יכול לערוך - אערוך עבורו עוד כמה שעות.
אלא אם כן השם הוא מפורסם לכל בצורה נפרזת ביותר - אין שום הצדקה מוסרית לחשוף את פני אי מי שלא חפץ בכך.
גם אם נראה לכם שזה מידע מגניב, וגם אם נדמה לכם שלכותב לא כל כך אכפת שיידעו, כל עוד לא הצגתם אישור מפורש, הדבר לא קביל.
לא בפרהסיה.
לא לעולם, האמת.
זה דבר צנוע.

משום מה זה לא היה ברור מספיק - ההודעה דלעיל אינה שלי. העתקתי אותה מפורום חרדי פתוח לצפייה ברשת, וכתבתי בסופה "העתבק" כמקובל.

בכל מקרה תודה על העריכה והרגישות, וכמובן אל תהססו לערוך בכל עת ובכל שעה לפי מה שנראה לעיניכם לנכון. זה בסדר גמור ועל דעת זה אנחנו כאן.

 

[מ"ם]

כינוי ספרותי מבדיל את האדם מה'סופר'.
אבל הנושא הוא לא אהבת הצניעות. כל אמן ויוצר גאה לעמוד מאחורי היצירה שלו.

רק על עצמי לספר ידעתי צר עולמי כעולם נמלה.

בשנים הראשונות לכתיבתי לא הסכמתי ששמי יופיע על סיפורים שכתבתי. הם התפרסמו עם שמות שונים, ובדרך כלל פשוט בלי שם.

אולי התביישתי בעיסוק, אולי ראיתי אותו כמשהו זמני שעתיד לחלוף ואין עניין להשאיר חותם.

העורכת אמרה לי אז: אתה עוד תגדל ותבין שזה טוב לך שהשם שלך יתפרסם.

והנה גדלתי, לפחות במשקל, למדתי לכתוב את השם וכמובן אוי למי שינסה לגזול את הקרדיט המגיע -

ועדיין, למעשה מתחבט מה עדיף.

 

[מ. י. פרצמן]

אני חושבת שדווקא סופר מתחיל - חשוב לו לכתוב את השם המלא
כדי שיתפרסם. בלי זה אי אפשר להתפרסם.
(או, אפילו, שם בדוי, אבל אותו שם בכל ספר. לא להחליף שם בכל ספר)
(וכמובן, הערה חמורה: רק בתנאי שהוא בטוח שהחומר הזה ראוי להתגאות בו!!! שלא יהרוס לעצמו את הקריירה!!!)
אחר כך, אחרי שהוא כבר מפורסם מספיק, אז הוא יכול לעשות את שאר השיקולים ולכתוב בשם אחר.

 

[מ"ם]

ולמי שלא מחפש להתפרסם אלא להתפרנס?...

כמה מתוך הפרסום האישי כלול בחובת ההשתדלות?
היות ויש כאן ניקים מאוד רוחניים כמו שראינו לאחרונה, בוודאי יש להם תשובה מספקת לעניין.

 

[מרחבית]

נראה לי שכמו בהרבה תחומים אחרים זה עניין של תחושה אישית של כל אחד ואחת. ודאי שלכל דבר יש יתרונות לצד חסרונות. אבל בשורה התחתונה - כל אחד מרגיש לעצמו מה טוב לו ומה לא טוב לו. מה מקדם אותו ומה דווקא תוקע אותו.
(להוציא מקרה ששם העט בא כדי לפגוע חופשי באחרים - שזה ממש לא המקרה הקלאסי של שם עט).

לפעמים רק תחת שם אנונימי אדם יכול להיות הוא במיטבו. בעוד שבשם האמיתי - יש אילוצים וחסימות - ולא לטובה.
לפעמים להפך.
כמו הרבה דברים, השאלה איננה מה נכון לעשות ומה לא נכון בכללי. השאלה היא: מה נכון לי לעשות. והתשובה שונה אצל כל אחד ואחת. וגם משתנה לפעמים במשך החיים.

 

[מרחבית]

ולמי שלא מחפש להתפרסם אלא להתפרנס?...

כמה מתוך הפרסום האישי כלול בחובת ההשתדלות?
היות ויש כאן ניקים מאוד רוחניים כמו שראינו לאחרונה, בוודאי יש להם תשובה מספקת לעניין.

האם פרסום בשם אמיתי גורם באופן טבעי ליותר פרנסה מאשר פרסום תחת שם עט? כמדומני שאין קשר בין הדברים, לכן גם לא שייך לדבר על השתדלות.
נכון שאם סופר ידוע ואהוב יכתוב פתאום ספר בשם עט בלתי ידוע - זה יפגע במכירות. אבל כפי שכתבו כאן:

אפילו שם בדוי, אבל אותו שם בכל ספר. לא להחליף שם בכל ספר

 

[מ. י. פרצמן]

ולמי שלא מחפש להתפרסם אלא להתפרנס?...

זה היינו הך, מבחינתי. סופר מוכר מוֹכר ספרים בקלות רבה הרבה יותר מסופר מתחיל. אנשים פחות ישפטו אותו ופחות יחקרו על הספר לפני שיקנו אותו.
ושוב, לאו דווקא בשם האמיתי. אלא בשם המוכר - השם הקבוע.

 

[מרחבית]

אבל הנושא הוא לא אהבת הצניעות. כל אמן ויוצר גאה לעמוד מאחורי היצירה שלו.

השאלה למה קוראים צניעות. הרבה אנשים - מצד האופי המולד שלהם - מרגישים לא נוח בחשיפה. לא קשור לפחד מביקורת ולא לרמת היצירה. גם לו יקבלו רק מחמאות מוצדקות והתלהבות מיצירתם המוצלחת - הם ירגישו רע עם עצם החשיפה ותשומת הלב הציבורית. גם אם ישמחו מעצם ההצלחה ואפילו ירגישו גאווה.

וההרגשה הרעה הזו של החשיפה - תבלום אותם ולא תיתן להם להמשיך ליצור בחופשיות. הזרימה הטבעית הטובה שלהם - תחסם. היצירתיות והנביעה שלהם - תיתקע. הם צריכים יותר מרחב פרטי כדי להרגיש טוב ולנבוע. דבר שבעולם יחצני כמו היום מתקשים להבין...