שיתוף - לביקורת למה מי מת?!?

[וי שלוק]

בין המלמלות הצחורות זה קרה. "מהההה, לא הבנתי. עוד פעם". האקטובה לא בדיוק התאימה לאווירה המרגשת ששוררת בסלון הכלות, אבל רותי התעלמה.
"מהההה? מה קרה לאבא???"
"הכל בסדר, רותי, את כלה. אבא התמוטט בבית, כנראה שהמצב שלו, אמממ... לא יודעים עדיין. בואי, בואי לאיכילוב".
יפי, הסלונאית הסימפטית העיפה מבט מזווית העין, דואגת. בר המים מילא את הכוס שהניחה תחתיו, מניחה אותה מלאה וצוננת לפני רותי ההלומה.
"הכל בסדר?" שאלה בעדינות תוך שמירת המרחב המוגן עבור כלה, שבעוד חודש וחצי כבר תחליף לקטגוריית נשואה, "אמממ, רותי, אולי תשבי רגע, תשתי?"
רותי העדינה והמנומסת התעלמה כליל ממילותיה וכוס המים שהוכן עבורה ודהרה החוצה.
הרגל כבר ירדה לכביש למול מונית, שנהגה סובב את אצבעו על הרקה, "מה את יורדת ככה, אני מלא", צעק מהחלון בשפת נהגים.
אפילו למבוכה לא היה לה פנאי, רק איכילוב עמד לה בראש. "סע, סע", אמרה לנהג קירח ורגוע. "לאיפה לסעת?!? סע, סע, - חיקה את קולה - הצעירים של היום, לאיפה אתם ממהרים???"
טיק טק, טיק טק, חרדה נשמתה מקול הטיקטוקים העדין. שקט מבשר רעות קידם את פניה.
"איפה אבא?" שאלה את אחיה יוסי, אחרי שאימה לא ענתה לכל הצילצולים.
"אבא, בטיפול נמרץ".
"איפה את?"
"אני, אממממ" צליל ניתוק השיב ליוסי, והמעלית החלה דוהרת אל 'טיפול נמרץ - קומה ג''.
'אלוקים' נשאה רותי את עיניה במעלית, 'אל תתעלם מדמעות כלה, זה לא יכול לקרות לי, אני רוצה אבא בחתונה'. הסיוטים רדפו אותה, המודעות הרבות שצצות חדשות לבקרים על לוחות המודעות לקחו את שלוותה.
"אבאאאא", התפרקה מול הדלת הסגורה של מחלקת טיפול נמרץ, ונעטפה בידיה של דודה הינדא, שנראה שרק חיכתה לה.
רותי ניסתה להיפרד מהחיבוק המעיק. רק לא דודה הינדא כעת. תשב לה להתענג על פרפורי נפשי ו"מה בדיוק כואב לי". מטורפת.
אמה יצאה אחרי מספר רגעים, בוכיה. "רותי, רותי, אל תפסיקי להתפלל, את כלה וה' שומע את הדמעות שלך".
הדקות שנקפו והכרוז שהבהיל עוד ועוד רופאים חמורי סבר אל המחלקה, לא הטיבו עם ההרגשה. רותי חשבה להתפרק. התהילים שבידה היה חסר שימוש, אין לה כוח לכלום.
אווווווווו, אוווווווו, אזעקה עולה ויורדת נשמע בבית החולים, אחים מבוהלים נשאו מיטות לחלקו המוגן של בית החולים, הבלה, פאניקה, אנדרלמוסיה נוראה פשטה במחלקה הרגועה.
רותי ואמה לא ידעו אם נפשם, לברוח? אבא כאן. עדיין לא הוציאו אותו. מתכוננים בכלל להוציא אותו??? יש אפשרות??
לחץ.
בבוז הביטו בגבה הנמלט של דודה הינדא. 'אולי טוב שכך' התגנב לרותי הירהור אסור.
'בוםםםםם', רעדו קירות בית החולים, צרחות אימה נשמעו מכל עבר. הנפילה הייתה קרובה מדי.
"בתר ענייא אזלא עניותא" מילמל יוסי שהספיק להגיע בנתיים.
רותי, "מה אמרת?"
יוסי, "לא חשוב".
רופא שנחפז מהמתחם המוגן היישר למיטתו של סנדר - האבא, גילה לחרדתו שהגנרטור שהופעל אוטומטית עם פתיחת האיזור הממוגן, לא מספק חשמל למכונת ההנשמה של סנדר.
ריצה מבוהלת, כוורת רוחשת סביב המיטה ומוסיף שמן למדורת הדמעות של רותי ואמא.
אח עם פנים רכות ניגש לאמא, "אולי כדאי, אמממ, שיהיה מנין באיזור…"
אמא קרסה לאחור. סיפורי ילדי תימן טסו לרותי בתא עליון של המוח, בבוקר הוא עוד חייך והושיט את הכרטיס אשראי, מה קרה פתאום???
יוסי הדומע ניסה להיות ענייני ולצאת לחפש מניין, אך מלבד שני בחורים של 'שמח תשמח' שהצטופפו עדיין באיזור המוגן ושני ערסים מקועקעים לא מצא דבר.
'אבא יפטר ללא מניין?' הירהר לעצמו, 'אבא שכל כך הקפיד על מניין, שחרית, מנחה וערבית, דווקא הוא?!?' כאב לעצמו.
"מי זו רותי? - שאל עטוף לבן עם מבטא ערבי - האדם במיטה שם קורא לרותי". "זו את? את הבת?" שאל ברסיס של אמפתיה והרבה כהות חושים של אדם שחי במחלקה זו.
רותי לא ענתה וגררה את רגליה למיטה.
"איפה האשראי?" שאל סנדר בכוחות לא לו.
רותי הוכתה בהלם. מהההה, זה אמור להיות צוואה. לא?!? מה אשראי עכשיו?
ביד רועדת הושיטה את הכרטיס ואבא קם מהמיטה -

"כל זה אני צריך לעשות בשביל שתביני שזה יכול להרוג???"​

 

[וי שלוק]

בין המלמלות הצחורות זה קרה. "מהההה, לא הבנתי. עוד פעם". האקטובה לא בדיוק התאימה לאווירה המרגשת ששוררת בסלון הכלות, אבל רותי התעלמה.
"מהההה? מה קרה לאבא???"
"הכל בסדר, רותי, את כלה. אבא התמוטט בבית, כנראה שהמצב שלו, אמממ... לא יודעים עדיין. בואי, בואי לאיכילוב".
יפי, הסלונאית הסימפטית העיפה מבט מזווית העין, דואגת. בר המים מילא את הכוס שהניחה תחתיו, מניחה אותה מלאה וצוננת לפני רותי ההלומה.
"הכל בסדר?" שאלה בעדינות תוך שמירת המרחב המוגן עבור כלה, שבעוד חודש וחצי כבר תחליף לקטגוריית נשואה, "אמממ, רותי, אולי תשבי רגע, תשתי?"
רותי העדינה והמנומסת התעלמה כליל ממילותיה וכוס המים שהוכן עבורה ודהרה החוצה.
הרגל כבר ירדה לכביש למול מונית, שנהגה סובב את אצבעו על הרקה, "מה את יורדת ככה, אני מלא", צעק מהחלון בשפת נהגים.
אפילו למבוכה לא היה לה פנאי, רק איכילוב עמד לה בראש. "סע, סע", אמרה לנהג קירח ורגוע. "לאיפה לסעת?!? סע, סע, - חיקה את קולה - הצעירים של היום, לאיפה אתם ממהרים???"
טיק טק, טיק טק, חרדה נשמתה מקול הטיקטוקים העדין. שקט מבשר רעות קידם את פניה.
"איפה אבא?" שאלה את אחיה יוסי, אחרי שאימה לא ענתה לכל הצילצולים.
"אבא, בטיפול נמרץ".
"איפה את?"
"אני, אממממ" צליל ניתוק השיב ליוסי, והמעלית החלה דוהרת אל 'טיפול נמרץ - קומה ג''.
'אלוקים' נשאה רותי את עיניה במעלית, 'אל תתעלם מדמעות כלה, זה לא יכול לקרות לי, אני רוצה אבא בחתונה'. הסיוטים רדפו אותה, המודעות הרבות שצצות חדשות לבקרים על לוחות המודעות לקחו את שלוותה.
"אבאאאא", התפרקה מול הדלת הסגורה של מחלקת טיפול נמרץ, ונעטפה בידיה של דודה הינדא, שנראה שרק חיכתה לה.
רותי ניסתה להיפרד מהחיבוק המעיק. רק לא דודה הינדא כעת. תשב לה להתענג על פרפורי נפשי ו"מה בדיוק כואב לי". מטורפת.
אמה יצאה אחרי מספר רגעים, בוכיה. "רותי, רותי, אל תפסיקי להתפלל, את כלה וה' שומע את הדמעות שלך".
הדקות שנקפו והכרוז שהבהיל עוד ועוד רופאים חמורי סבר אל המחלקה, לא הטיבו עם ההרגשה. רותי חשבה להתפרק. התהילים שבידה היה חסר שימוש, אין לה כוח לכלום.
אווווווווו, אוווווווו, אזעקה עולה ויורדת נשמע בבית החולים, אחים מבוהלים נשאו מיטות לחלקו המוגן של בית החולים, הבלה, פאניקה, אנדרלמוסיה נוראה פשטה במחלקה הרגועה.
רותי ואמה לא ידעו אם נפשם, לברוח? אבא כאן. עדיין לא הוציאו אותו. מתכוננים בכלל להוציא אותו??? יש אפשרות??
לחץ.
בבוז הביטו בגבה הנמלט של דודה הינדא. 'אולי טוב שכך' התגנב לרותי הירהור אסור.
'בוםםםםם', רעדו קירות בית החולים, צרחות אימה נשמעו מכל עבר. הנפילה הייתה קרובה מדי.
"בתר ענייא אזלא עניותא" מילמל יוסי שהספיק להגיע בנתיים.
רותי, "מה אמרת?"
יוסי, "לא חשוב".
רופא שנחפז מהמתחם המוגן היישר למיטתו של סנדר - האבא, גילה לחרדתו שהגנרטור שהופעל אוטומטית עם פתיחת האיזור הממוגן, לא מספק חשמל למכונת ההנשמה של סנדר.
ריצה מבוהלת, כוורת רוחשת סביב המיטה ומוסיף שמן למדורת הדמעות של רותי ואמא.
אח עם פנים רכות ניגש לאמא, "אולי כדאי, אמממ, שיהיה מנין באיזור…"
אמא קרסה לאחור. סיפורי ילדי תימן טסו לרותי בתא עליון של המוח, בבוקר הוא עוד חייך והושיט את הכרטיס אשראי, מה קרה פתאום???
יוסי הדומע ניסה להיות ענייני ולצאת לחפש מניין, אך מלבד שני בחורים של 'שמח תשמח' שהצטופפו עדיין באיזור המוגן ושני ערסים מקועקעים לא מצא דבר.
'אבא יפטר ללא מניין?' הירהר לעצמו, 'אבא שכל כך הקפיד על מניין, שחרית, מנחה וערבית, דווקא הוא?!?' כאב לעצמו.
"מי זו רותי? - שאל עטוף לבן עם מבטא ערבי - האדם במיטה שם קורא לרותי". "זו את? את הבת?" שאל ברסיס של אמפתיה והרבה כהות חושים של אדם שחי במחלקה זו.
רותי לא ענתה וגררה את רגליה למיטה.
"איפה האשראי?" שאל סנדר בכוחות לא לו.
רותי הוכתה בהלם. מהההה, זה אמור להיות צוואה. לא?!? מה אשראי עכשיו?
ביד רועדת הושיטה את הכרטיס ואבא קם מהמיטה.

"כל זה אני צריך לעשות בשביל שתביני שזה יכול להרוג???"​

זה מוקדש באהבה לכל הגברים שמאבדים מצבעם לקול "אני יוצאת לקנות משהו קטן"... בערב פסח... מושיטים ארבע מאות שקל ומתבקשים גם אשראי "שיהיה".
ואוחזים בידיים רוטטות בתהילים ומשוועים שישכחו את הקוד, שיהיה לפתע יום שלישי, שישכחו את כתובת החנות, שהחנות תסגר עקב שמחה או...
מה זה כל ה-???

 

[sol key]

הלב שלי על מאתיים
אמאלה
לקח לי זמן לקלוט משורה לשורה
נכנסתי למתח
ובסוף זה היה בשביל "לרדת" עלינו

 

[וי שלוק]

הלב שלי על מאתיים
אמאלה
לקח לי זמן לקלוט משורה לשורה
נכנסתי למתח
ובסוף זה היה בשביל "לרדת" עלינו

לפחות השלמת את כל האימוג'ים.... שמת
חחח
(באשכול הזה קיבלתי המוןןן 'מחמאות' מהסוגה הזו... שניהם כתובים באותו סגנון כמעט, רק שם יותר מושקע).

 

[sol key]

לפחות השלמת את כל הפרצופים.... שמת
חחח
(באשכול הזה קיבלתי המוןןן מחמאות מהסוגה הזו...)

שמתי כועס כי זה היה התגובה של אותו רגע
עכשיו אני כבר צוחקת כי זה נכתב בצורה חמודה מאוד
אהבתי את הכתיבה
אגב הכתיבה שלכם דרמתית מאוד!

 

[וי שלוק]

פרק ב'​

צרחה נוראה נפלטה מפי רותי והידהדה בכל המחלקה...

רותי העיפה את השמיכה מעליה, וזינקה מהמיטה בבעתה, משתדלת לא לראות את צחור שמלת הכלולות שמונח לצד מיטתה.
מהמטבח התגלגלו קולות לוחשים, "מאיפה אני יביא?" קולו של אבא.
"רותי מאוד מאוד רוצה", אמא מבקשת בשמה.
התלבטות של כמה דקות העמידו את רותי בפתח החדר מהורהרת עם המעשה שלה הינו מוסרי ואם מתאים לכלה שבעוד שבועיים ימים תעמוד תחת החופה.
אמא יצאה מהמטבח לחדרה. סנדר עדיין שם, ממתין שהקומקום יסיים להרתיח מים לספל הקפה שסנדר איבד כבר את מספרו הסידורי.
רותי הסיטה חפץ בחדרה במטרה לעורר רעש קל, שיחשבו שרק כעת קמה ופסעה למטבח, משפשפת את העיניים, משל הרגע קמה.
על השולחן היו פזורים כל מיני דפים גזורים עם מספרי טלפון, פנקס גדול של כתובות, מודעת 'דרייבר בעל נסיון!!!' והמוני דפים עם חישובים שונים ומשונים. ואבא אחד לצד השולחן ראשו בין ידיו, מורכן. 'זה אבא שלה???'
"אוההה, כלה שלנו. מה מפריע לך לישון? מה את עושה כאן עכשיו. אמצע הלילה?" שם לב אבא לפתע לקיומה, מנסה לשוות לקולו קול עליז להסוות על המראה שאולי ראתה.
"כלום. אבא. התעוררתי מחלום".
"חלום?!? בטח חלמת איזה יופי של חתונה הולכת להיות. אההה?!?" הגיב לה אבא בחוסר חשק להיכנס לנושא, חלומות של כלה… יש לו מספיק צרות מזה עד כה…
אמא נכנסה למטבח, "אבא, אוההה, טוב שגם את פה, רותי. יש לרותי חלום שכניסה לאולם תהיה שדרת פרחים ארוכה, אבל פרחים חיים!! כן?!? ואנחנו נעשה לה את זה!" סיימה אמא בטון מוחלט של מחליטים.
רותי בלעה את לשונה, כעת יש לה חלומות מעט שונים, החלום רדף אחריה ופניו של אבא שנגלו לעיניה בכניסתה רק הוסיפו רקע לבעתת החזיון. אבא ענה רפויות, "נראה, אמא, נראה כבר". "מה שרותי רוצה אנחנו נעשה, אל דאגה".
רותי הרימה את קולה למחות, "לא חייבים שדרה, ולא חיים, אפשר גם עציצים פשוטים".
"למה רותי?" תמהה אמא.
רותי פזלה לעבר נשימתו של אבא, שהוקלה, "אממממ, זה סתם בזבוז משווע ומיותר".
"זה לא עניינך הכסף, רותי - הוכיחה אמא - את כלה ואת צריכה להיות מרוצה ומאושרת", אמא.
דמעות של כלה התחילו לזרום מעיניה של רותי. אבא נזעק, "אל דאגה, רותי, ניתן לך מה שאת רוצה, רק תהיי מרוצה". לפת אבא את החזה וצנח לכיסא.

 

[יאן]

צריך לאשפז את האמא וזהו

 

[sol key]

צריך לאשפז את האמא וזהו

למה ככה?
מה היא עשתה?

 

[יאן]

למה ככה?
מה היא עשתה?

היא ה"רוצח השקט".

 

[וי שלוק]

צריך לאשפז את האמא וזהו

ו... אולי את הכותב...