שיתוף - לביקורת למה מי מת?!?

  • הוסף לסימניות
  • #1
בין המלמלות הצחורות זה קרה. "מהההה, לא הבנתי. עוד פעם". האקטובה לא בדיוק התאימה לאווירה המרגשת ששוררת בסלון הכלות, אבל רותי התעלמה.
"מהההה? מה קרה לאבא???"
"הכל בסדר, רותי, את כלה. אבא התמוטט בבית, כנראה שהמצב שלו, אמממ... לא יודעים עדיין. בואי, בואי לאיכילוב".
יפי, הסלונאית הסימפטית העיפה מבט מזווית העין, דואגת. בר המים מילא את הכוס שהניחה תחתיו, מניחה אותה מלאה וצוננת לפני רותי ההלומה.
"הכל בסדר?" שאלה בעדינות תוך שמירת המרחב המוגן עבור כלה, שבעוד חודש וחצי כבר תחליף לקטגוריית נשואה, "אמממ, רותי, אולי תשבי רגע, תשתי?"
רותי העדינה והמנומסת התעלמה כליל ממילותיה וכוס המים שהוכן עבורה ודהרה החוצה.
הרגל כבר ירדה לכביש למול מונית, שנהגה סובב את אצבעו על הרקה, "מה את יורדת ככה, אני מלא", צעק מהחלון בשפת נהגים.
אפילו למבוכה לא היה לה פנאי, רק איכילוב עמד לה בראש. "סע, סע", אמרה לנהג קירח ורגוע. "לאיפה לסעת?!? סע, סע, - חיקה את קולה - הצעירים של היום, לאיפה אתם ממהרים???"
טיק טק, טיק טק, חרדה נשמתה מקול הטיקטוקים העדין. שקט מבשר רעות קידם את פניה.
"איפה אבא?" שאלה את אחיה יוסי, אחרי שאימה לא ענתה לכל הצילצולים.
"אבא, בטיפול נמרץ".
"איפה את?"
"אני, אממממ" צליל ניתוק השיב ליוסי, והמעלית החלה דוהרת אל 'טיפול נמרץ - קומה ג''.
'אלוקים' נשאה רותי את עיניה במעלית, 'אל תתעלם מדמעות כלה, זה לא יכול לקרות לי, אני רוצה אבא בחתונה'. הסיוטים רדפו אותה, המודעות הרבות שצצות חדשות לבקרים על לוחות המודעות לקחו את שלוותה.
"אבאאאא", התפרקה מול הדלת הסגורה של מחלקת טיפול נמרץ, ונעטפה בידיה של דודה הינדא, שנראה שרק חיכתה לה.
רותי ניסתה להיפרד מהחיבוק המעיק. רק לא דודה הינדא כעת. תשב לה להתענג על פרפורי נפשי ו"מה בדיוק כואב לי". מטורפת.
אמה יצאה אחרי מספר רגעים, בוכיה. "רותי, רותי, אל תפסיקי להתפלל, את כלה וה' שומע את הדמעות שלך".
הדקות שנקפו והכרוז שהבהיל עוד ועוד רופאים חמורי סבר אל המחלקה, לא הטיבו עם ההרגשה. רותי חשבה להתפרק. התהילים שבידה היה חסר שימוש, אין לה כוח לכלום.
אווווווווו, אוווווווו, אזעקה עולה ויורדת נשמע בבית החולים, אחים מבוהלים נשאו מיטות לחלקו המוגן של בית החולים, הבלה, פאניקה, אנדרלמוסיה נוראה פשטה במחלקה הרגועה.
רותי ואמה לא ידעו אם נפשם, לברוח? אבא כאן. עדיין לא הוציאו אותו. מתכוננים בכלל להוציא אותו??? יש אפשרות??
לחץ.
בבוז הביטו בגבה הנמלט של דודה הינדא. 'אולי טוב שכך' התגנב לרותי הירהור אסור.
'בוםםםםם', רעדו קירות בית החולים, צרחות אימה נשמעו מכל עבר. הנפילה הייתה קרובה מדי.
"בתר ענייא אזלא עניותא" מילמל יוסי שהספיק להגיע בנתיים.
רותי, "מה אמרת?"
יוסי, "לא חשוב".
רופא שנחפז מהמתחם המוגן היישר למיטתו של סנדר - האבא, גילה לחרדתו שהגנרטור שהופעל אוטומטית עם פתיחת האיזור הממוגן, לא מספק חשמל למכונת ההנשמה של סנדר.
ריצה מבוהלת, כוורת רוחשת סביב המיטה ומוסיף שמן למדורת הדמעות של רותי ואמא.
אח עם פנים רכות ניגש לאמא, "אולי כדאי, אמממ, שיהיה מנין באיזור…"
אמא קרסה לאחור. סיפורי ילדי תימן טסו לרותי בתא עליון של המוח, בבוקר הוא עוד חייך והושיט את הכרטיס אשראי, מה קרה פתאום???
יוסי הדומע ניסה להיות ענייני ולצאת לחפש מניין, אך מלבד שני בחורים של 'שמח תשמח' שהצטופפו עדיין באיזור המוגן ושני ערסים מקועקעים לא מצא דבר.
'אבא יפטר ללא מניין?' הירהר לעצמו, 'אבא שכל כך הקפיד על מניין, שחרית, מנחה וערבית, דווקא הוא?!?' כאב לעצמו.
"מי זו רותי? - שאל עטוף לבן עם מבטא ערבי - האדם במיטה שם קורא לרותי". "זו את? את הבת?" שאל ברסיס של אמפתיה והרבה כהות חושים של אדם שחי במחלקה זו.
רותי לא ענתה וגררה את רגליה למיטה.
"איפה האשראי?" שאל סנדר בכוחות לא לו.
רותי הוכתה בהלם. מהההה, זה אמור להיות צוואה. לא?!? מה אשראי עכשיו?
ביד רועדת הושיטה את הכרטיס ואבא קם מהמיטה -

"כל זה אני צריך לעשות בשביל שתביני שזה יכול להרוג???"
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
בין המלמלות הצחורות זה קרה. "מהההה, לא הבנתי. עוד פעם". האקטובה לא בדיוק התאימה לאווירה המרגשת ששוררת בסלון הכלות, אבל רותי התעלמה.
"מהההה? מה קרה לאבא???"
"הכל בסדר, רותי, את כלה. אבא התמוטט בבית, כנראה שהמצב שלו, אמממ... לא יודעים עדיין. בואי, בואי לאיכילוב".
יפי, הסלונאית הסימפטית העיפה מבט מזווית העין, דואגת. בר המים מילא את הכוס שהניחה תחתיו, מניחה אותה מלאה וצוננת לפני רותי ההלומה.
"הכל בסדר?" שאלה בעדינות תוך שמירת המרחב המוגן עבור כלה, שבעוד חודש וחצי כבר תחליף לקטגוריית נשואה, "אמממ, רותי, אולי תשבי רגע, תשתי?"
רותי העדינה והמנומסת התעלמה כליל ממילותיה וכוס המים שהוכן עבורה ודהרה החוצה.
הרגל כבר ירדה לכביש למול מונית, שנהגה סובב את אצבעו על הרקה, "מה את יורדת ככה, אני מלא", צעק מהחלון בשפת נהגים.
אפילו למבוכה לא היה לה פנאי, רק איכילוב עמד לה בראש. "סע, סע", אמרה לנהג קירח ורגוע. "לאיפה לסעת?!? סע, סע, - חיקה את קולה - הצעירים של היום, לאיפה אתם ממהרים???"
טיק טק, טיק טק, חרדה נשמתה מקול הטיקטוקים העדין. שקט מבשר רעות קידם את פניה.
"איפה אבא?" שאלה את אחיה יוסי, אחרי שאימה לא ענתה לכל הצילצולים.
"אבא, בטיפול נמרץ".
"איפה את?"
"אני, אממממ" צליל ניתוק השיב ליוסי, והמעלית החלה דוהרת אל 'טיפול נמרץ - קומה ג''.
'אלוקים' נשאה רותי את עיניה במעלית, 'אל תתעלם מדמעות כלה, זה לא יכול לקרות לי, אני רוצה אבא בחתונה'. הסיוטים רדפו אותה, המודעות הרבות שצצות חדשות לבקרים על לוחות המודעות לקחו את שלוותה.
"אבאאאא", התפרקה מול הדלת הסגורה של מחלקת טיפול נמרץ, ונעטפה בידיה של דודה הינדא, שנראה שרק חיכתה לה.
רותי ניסתה להיפרד מהחיבוק המעיק. רק לא דודה הינדא כעת. תשב לה להתענג על פרפורי נפשי ו"מה בדיוק כואב לי". מטורפת.
אמה יצאה אחרי מספר רגעים, בוכיה. "רותי, רותי, אל תפסיקי להתפלל, את כלה וה' שומע את הדמעות שלך".
הדקות שנקפו והכרוז שהבהיל עוד ועוד רופאים חמורי סבר אל המחלקה, לא הטיבו עם ההרגשה. רותי חשבה להתפרק. התהילים שבידה היה חסר שימוש, אין לה כוח לכלום.
אווווווווו, אוווווווו, אזעקה עולה ויורדת נשמע בבית החולים, אחים מבוהלים נשאו מיטות לחלקו המוגן של בית החולים, הבלה, פאניקה, אנדרלמוסיה נוראה פשטה במחלקה הרגועה.
רותי ואמה לא ידעו אם נפשם, לברוח? אבא כאן. עדיין לא הוציאו אותו. מתכוננים בכלל להוציא אותו??? יש אפשרות??
לחץ.
בבוז הביטו בגבה הנמלט של דודה הינדא. 'אולי טוב שכך' התגנב לרותי הירהור אסור.
'בוםםםםם', רעדו קירות בית החולים, צרחות אימה נשמעו מכל עבר. הנפילה הייתה קרובה מדי.
"בתר ענייא אזלא עניותא" מילמל יוסי שהספיק להגיע בנתיים.
רותי, "מה אמרת?"
יוסי, "לא חשוב".
רופא שנחפז מהמתחם המוגן היישר למיטתו של סנדר - האבא, גילה לחרדתו שהגנרטור שהופעל אוטומטית עם פתיחת האיזור הממוגן, לא מספק חשמל למכונת ההנשמה של סנדר.
ריצה מבוהלת, כוורת רוחשת סביב המיטה ומוסיף שמן למדורת הדמעות של רותי ואמא.
אח עם פנים רכות ניגש לאמא, "אולי כדאי, אמממ, שיהיה מנין באיזור…"
אמא קרסה לאחור. סיפורי ילדי תימן טסו לרותי בתא עליון של המוח, בבוקר הוא עוד חייך והושיט את הכרטיס אשראי, מה קרה פתאום???
יוסי הדומע ניסה להיות ענייני ולצאת לחפש מניין, אך מלבד שני בחורים של 'שמח תשמח' שהצטופפו עדיין באיזור המוגן ושני ערסים מקועקעים לא מצא דבר.
'אבא יפטר ללא מניין?' הירהר לעצמו, 'אבא שכל כך הקפיד על מניין, שחרית, מנחה וערבית, דווקא הוא?!?' כאב לעצמו.
"מי זו רותי? - שאל עטוף לבן עם מבטא ערבי - האדם במיטה שם קורא לרותי". "זו את? את הבת?" שאל ברסיס של אמפתיה והרבה כהות חושים של אדם שחי במחלקה זו.
רותי לא ענתה וגררה את רגליה למיטה.
"איפה האשראי?" שאל סנדר בכוחות לא לו.
רותי הוכתה בהלם. מהההה, זה אמור להיות צוואה. לא?!? מה אשראי עכשיו?
ביד רועדת הושיטה את הכרטיס ואבא קם מהמיטה.

"כל זה אני צריך לעשות בשביל שתביני שזה יכול להרוג???"
זה מוקדש באהבה לכל הגברים שמאבדים מצבעם לקול "אני יוצאת לקנות משהו קטן"... בערב פסח... מושיטים ארבע מאות שקל ומתבקשים גם אשראי "שיהיה".
ואוחזים בידיים רוטטות בתהילים ומשוועים שישכחו את הקוד, שיהיה לפתע יום שלישי, שישכחו את כתובת החנות, שהחנות תסגר עקב שמחה או...
מה זה כל ה-:eek:???
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
הלב שלי על מאתיים
אמאלה
לקח לי זמן לקלוט משורה לשורה
נכנסתי למתח
ובסוף זה היה בשביל "לרדת" עלינו :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הלב שלי על מאתיים
אמאלה
לקח לי זמן לקלוט משורה לשורה
נכנסתי למתח
ובסוף זה היה בשביל "לרדת" עלינו :)
לפחות השלמת את כל האימוג'ים.... שמת :mad:
חחח
(באשכול הזה קיבלתי המוןןן 'מחמאות' מהסוגה הזו... שניהם כתובים באותו סגנון כמעט, רק שם יותר מושקע).
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
לפחות השלמת את כל הפרצופים.... שמת :mad:
חחח
(באשכול הזה קיבלתי המוןןן מחמאות מהסוגה הזו...)
שמתי כועס כי זה היה התגובה של אותו רגע
עכשיו אני כבר צוחקת כי זה נכתב בצורה חמודה מאוד
אהבתי את הכתיבה
אגב הכתיבה שלכם דרמתית מאוד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6

פרק ב'

צרחה נוראה נפלטה מפי רותי והידהדה בכל המחלקה...

רותי העיפה את השמיכה מעליה, וזינקה מהמיטה בבעתה, משתדלת לא לראות את צחור שמלת הכלולות שמונח לצד מיטתה.
מהמטבח התגלגלו קולות לוחשים, "מאיפה אני יביא?" קולו של אבא.
"רותי מאוד מאוד רוצה", אמא מבקשת בשמה.
התלבטות של כמה דקות העמידו את רותי בפתח החדר מהורהרת עם המעשה שלה הינו מוסרי ואם מתאים לכלה שבעוד שבועיים ימים תעמוד תחת החופה.
אמא יצאה מהמטבח לחדרה. סנדר עדיין שם, ממתין שהקומקום יסיים להרתיח מים לספל הקפה שסנדר איבד כבר את מספרו הסידורי.
רותי הסיטה חפץ בחדרה במטרה לעורר רעש קל, שיחשבו שרק כעת קמה ופסעה למטבח, משפשפת את העיניים, משל הרגע קמה.
על השולחן היו פזורים כל מיני דפים גזורים עם מספרי טלפון, פנקס גדול של כתובות, מודעת 'דרייבר בעל נסיון!!!' והמוני דפים עם חישובים שונים ומשונים. ואבא אחד לצד השולחן ראשו בין ידיו, מורכן. 'זה אבא שלה???'
"אוההה, כלה שלנו. מה מפריע לך לישון? מה את עושה כאן עכשיו. אמצע הלילה?" שם לב אבא לפתע לקיומה, מנסה לשוות לקולו קול עליז להסוות על המראה שאולי ראתה.
"כלום. אבא. התעוררתי מחלום".
"חלום?!? בטח חלמת איזה יופי של חתונה הולכת להיות. אההה?!?" הגיב לה אבא בחוסר חשק להיכנס לנושא, חלומות של כלה… יש לו מספיק צרות מזה עד כה…
אמא נכנסה למטבח, "אבא, אוההה, טוב שגם את פה, רותי. יש לרותי חלום שכניסה לאולם תהיה שדרת פרחים ארוכה, אבל פרחים חיים!! כן?!? ואנחנו נעשה לה את זה!" סיימה אמא בטון מוחלט של מחליטים.
רותי בלעה את לשונה, כעת יש לה חלומות מעט שונים, החלום רדף אחריה ופניו של אבא שנגלו לעיניה בכניסתה רק הוסיפו רקע לבעתת החזיון. אבא ענה רפויות, "נראה, אמא, נראה כבר". "מה שרותי רוצה אנחנו נעשה, אל דאגה".
רותי הרימה את קולה למחות, "לא חייבים שדרה, ולא חיים, אפשר גם עציצים פשוטים".
"למה רותי?" תמהה אמא.
רותי פזלה לעבר נשימתו של אבא, שהוקלה, "אממממ, זה סתם בזבוז משווע ומיותר".
"זה לא עניינך הכסף, רותי - הוכיחה אמא - את כלה ואת צריכה להיות מרוצה ומאושרת", אמא.
דמעות של כלה התחילו לזרום מעיניה של רותי. אבא נזעק, "אל דאגה, רותי, ניתן לך מה שאת רוצה, רק תהיי מרוצה". לפת אבא את החזה וצנח לכיסא.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #8

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

חברים רבים היינו, יחד צחקנו ובכינו, שלובי זרוע צהלנו בשבילי החיים.
בוקר אחד, חבר אחד נעלם, חדל להופיע, לא רץ עימנו עוד בשדות, הספדנוהו מרות, ניסנו לחפשו במחילות ומערות, ואיין, לחצנו חרש ידיים, והתעודדנו איש מקיום רעהו.

עבר שבוע, וחלף עוד, וחבר נוסף נעלם, התאדה לאי שם, דממנו לרגע, ייחלנו שישוב, לשווא.

התכווצנו לגוש רחלים מבוהלות, ניסנו לצחוק יחד, לצהול ברמה, ואופס עוד שניים הלכו לאותו חור שחור, האופק בלע את אדרתם... צרחתי את נשמתי, איה השה?

מצאוני השומרים, היכוני, פצעוני, סתם ככה כי הרעשתי להם בלילה. לא ראינו פה איש, ילד, לך לישון!

נותרנו מתי מעט, דלי כמות ואיכות, והבטנו חרש ביציקה שנבנתה מעל לראשינו, תמהים.

עת קדרו שמי החורף, כבר לא צחקנו, עייפים היינו, מפוחדים, תמהים תורו של מי יבוא. ובשעות שחדל המטר, נשמעו קולות מהיציקה שמעלינו, קולות מהדסים חרש, מצחקקים בלי פנים.

יום אחד, כשנותרתי לבדי, שכבתי בלב שדה נבורה, בהיתי מעלי, ומחשבות אובדניות רצו במוחי, שמא לאותה יציקה גסה נעלמו כל ידידי?
בס"ד


זה קרה לפני המון זמן, כשהייתה ילדה קטנה.
לפעמים בלילה, כשהייתה שוכבת במיטה, עיניה עצומות, היו אוזניה עטויות מחממי אוזניים, מנסות נואשות לחסום את הרעש.

וזה היה נואל, ונואש, ומגוחך, אבל היא המשיכה לעשות זאת. קיוותה שאת שאר העבודה יעשו התריסים המוגפים והחלון הסגור.
זה עבד חלקית, עזר בקושי לחציו האחד של היום.

בחצי השני, הכוכבים היו נסוגים לאחור והירח היה מרכין ראשו בפני השמש. אור. לקום, ללכת, לצאת אל הרחוב.
גם החודש הזה היה אור, לכולם, ושמחה, ורק לה היה בפנים חשוך. אולי מרוב אורות שהתנפצו לה מול העיניים כל היום, סינוורו.

"את ערה", אבא שלה נכנס לחדרה באותו הלילה, הדליק את מנורת הלילה הקטנה, התיישב בקצה מיטתה. היא רק הנהנה. "שמעתי סיפור על אדם שלמרות שהוא היה גדול ובוגר הוא ממש פחד מעכבישים. כל פעם שהוא היה רואה עכבישים, גם אם זה ליד אנשים אחרים- הוא היה בורח". אביה אמר לפתע, כמו משום מקום, בלי שום סיבה או קשר.

"מסכן", היא היטיבה את מחממי האוזניים ולמרות שהייתה קטנה הבינה עד כמה זה טיפשי מצידה לחבוש את אלו כשגם שהם עליה- היא עדיין שומעת את אבא שלה. אז מה זה אמור לחסום בדיוק? "מה הוא עשה?"

"הוא התייעץ עם חבר שלו. חבר שלו אמר לו שהוא יכול לעזור אבל שזה יהיה קצת מפחיד. האיש כמובן הסכים, לא היה אכפת לו לפחד קצת בשביל לא לפחד יותר מעכבישים לעולם".

"אז מה החבר שלו עשה?"

"הוציא צנצנת והניח אותה על השולחן, בצנצנת היה עכביש".

היא כיווצה את פניה, תמהה, אורה הרך של מנורת הלילה ריצד עליהן, חושף את שחשבה. "זה מוזר".

"כך גם האיש שלנו חשב. אבל חבר שלו לא נתן לו לברוח. מאז, כל יום הוא הביא את הצנצנת עם העכביש ועם כל יום קירב אותה עוד יותר ועוד יותר אל חבר שלו. בהתחלה האיש רצה לברוח ולצעוק אבל לאט לאט הוא פחות פחד, עד שיום אחד הוא אפילו החזיק את הצנצנת בעצמו".

היא שתקה, משכה בכתפיה. אבא שלה התקרב לעברה, הוריד בעדינות את מחממי האוזניים. "קוראים לזה חשיפה הדרגתית. כל פעם מתקדמים עוד צעד לעבר הפחד שלנו ומראים לו שהוא לא מפחיד. מה את אומרת?"

"שאני בכלל לא פחדנית!" היא בלעה את רוקה, משכה באפה.

"מותר לפחד", אבא לא הכחיש, "וזה מוצדק לפחד מהרעשים האלו שבאים בפתאומיות ומבהילים מאוד- אני רק רוצה אולי לנסות לעזור לך, שהשנה כן תצליחי לצאת החוצה מהבית". הוא התרומם מהמיטה, יצא מן החדר וחזר לאחר כמה שניות. "תראי", הגיש לה אקדח מפלסטיק. "רוצה שננסה?"

"ממש לא!" היא קפצה, נסערת, המומה. יצאה מהחדר, התיישבה על הספה בסלון, בוכה.

אבא הגיע מהר, התיישב לצידה. "אני חושב שזה יוכל לעזור לך".

"אין לי עניין לירות ברובה פיקות המטופש הזה!" היא התייפחה, "ובכלל, הוא לא דומה לעכביש".

אבא ניגש על עבר השולחן בסלון, שלף שוקולד מאחד ממשלוחי המנות, הגיש לה. "אז מה תעשי מחר?"

"לא אלך, כמו כל שנה. אני לא יכולה ללכת לבית הכנסת עם ידיים על האוזניים ועיניים עצומות, ובכלל האקדח פיקות הזה בכלל לא דומה לדברים שהילדים האלה עושים, ה'בומים' שלהם הרבה יותר חזקים".

"אז מה תעשי?" אבא שאל בשנית, נאנח.

"אחכה שיגיע פסח", היא בלעה את רוקה, ניגבה את עיניה. "כמו כל שנה".

...
שיתוף - לביקורת למה אוספים?
אברם, ת' בא?
שלמה שרך את נעליו במרץ וחיכה לחבירו בפתח הישיבה.
שניה כפרה, צעק אברם מעם הדלת הפתוחה.
בינתיים בחן שלמה את תכולת השקית שקיבל זה עתה מהת"תניק, דף עם כתובות שבדלתותיהם לא דופקים, אלו התורמים ה'שמנים' שמחכים ליום הפורים עצמו, פנקס קבלות מתפורר, חבילת טישיו ובקבוק קולה קטן.
למה בקבוק קולה במוצאי שבת? לא הצליח שלמה להבין.

יאללה יצאנו? צנח אברם לידו כעבור דקותיים, יצאנו.
הם יצאו אל הרוח שפרעה את שערם ובכל כמה שניות מצאו עצמם מטיבים את הכובע לראשם, לאחר כברת דרך, הם הגיעו אל הרחוב 'שלהם', בחדוות מרץ הם הסתערו על הבניין הראשון שבלע אותם אל תוכו.
עלו עד הקומה למעלה, חיכו 2 דקות להירגע מההתנשפויות, גילו שיש מעלית, הסתפקו בדיעבד האם היו מותרים לעלות בה.

2 דפיקות מהוססות על הדלת הראשונה,
לא פותחים,
אברם הגביר את עוצמת הדפיקות, עברה דקה ושום רחש אינו נשמע והם נשמטו אל הדלת השניה, הדלת נפתחה כבר אחרי דפיקה אחת אך באותו הרגע נפתחה גם הדלת הראשונה.
שלמה ואברם מצאו עצמם מתפצלים ומתגמגמים לבעלי הבית על הת"ת ומעלתו ומעלת הישיבה ורבניה ותלמידיה, אחד קיבל שקל, השני שתיים.

ירדו הם שתיים שתיים את המדרגות לקומה השלישית, המרץ עדיין אחז בהם, דפיקה נמרצת על הדלת, נפתחת, ילדה בת 3 מתולתלת עם עיני דבש ענקיות מביטה בהם, 'מה אתם רוצים?'
אפשר בבקשה את אבא או אמא? שאל שלמה,
אימממאאאאאאאאאא! בחורים רוצים אותך!
האמא נחפזה אל הדלת מוחה שאריות בצק באצבעותיה ועיניה מביטות בשאלה,
אנחנו אוספים כסף לת"ת של ישיבת באר י... לא הספיק שלמה להשלים את המשפט כשהאמא קראה בגיל: 'הוו! ציפי! את רוצה לקיים מצוות צדקה לבחורים הצדיקים??
בטח! זינקה באושר הילדה וחזרה אחרי רגע עם ארנק וורוד מינימאוס ורוקנה אל ידיהם ברעש צרור עשרות אגורות, 'ציפי מחכה כבר המון זמן לקיים את מצוות צדקה לעניים!' אמרה האמא בהתרגשות כשהיא כמעט דומעת, 'תזכו למצוות!' סיימה וסגרה את הדלת.

אברם דפק על הדלת השניה, דלת העץ המתקלפת השמיעה צליל עמום והוא נאלץ להפעיל את שרירי אצבעותיו בשביל שדפיקותיו יפיקו קול, אחרי כמה רגעים נפתחה הדלת בידי אברך צעיר שסלוטייפ נכרך במשקפיו.
מאיזו ישיבה אתם?
אנחנו מישיבת באר יצחק של הרב ת...
כן כן בטח שמעתי על הישיבה, דוד שלי למד שם אולי אתם מכירים אותו, אמר בנשימה אחת,
איך קוראים לו? שאל אברם,
אאההממ נדמה לי שבישיבה כינו אותו ברוכי, ברוכי כהן, אתם מכירים?
אממממ, לא כל כך, השיב אברם, הוא לומד בישיבה עכשיו?
האא, לא, הוא התחתן מזמן, הוא נכנס לישיבה בתשנ"ו, אבל הוא הגיע לפני שנתיים לשיחה של ראש הישיבה, חשבתי אולי תכירו אותו...
למעיישה, מי הרבנים היום בישיבה? מה המצב מבחינת שטייגען? כמה בחורים אתם בישיבה? מי מוסר שיעורים לשיעור ב'? מה עשיתם במלחמה עם איראן? איך אתם מסתדרים עם הגיוס? מה המצב בשישי שבת?
השיבו לו אברם ושלמה מה שהשיבו ומשיצתה שעה, הבחין האברך במעט מקוצר רוחם ואמר: 'בטח אתם צריכים לעבור בעוד בתים ואני חלילה מעכב אתכם, שניה אני אבדוק מה יש לי לתת.
הוא נעלם בחלל הבית האפל וחזר כעבור דקה מוריק לידיהם 4 שקלים וכשפניו זורחות הוא מציין: 'לכל הישיבות אני נותן רק שקל!'...
בפחי נפש ירדו שלמה ואברם אל הקומה השניה.

בדלת הראשונה פתחה להם אשה ששלושה ילדים תחובים בסינרה,
אנחנו אוספים לת"ת של ישיב...
רגע אני לא שומעת! שלוימי! תרד בבקשה מהסינר של אמא! כן, מה רציתם?
אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הא, בעלי לא בבית, תחכו עוד שעה הוא חוזר.
שלמה גלגל עיניו ביאוש, טוב תודה, תזכו למצוות.
רגע לא שמעתי, דבורי! תפסיקי לצרוח ותעזבי את הקערה!!! כן, מה אמרתם?
תודה, תזכו למצוות. קיצר שלמה.

בדלת השניה אין קול ואין עונה ואחרי דקתיים הם התיאשו וירדו לקומה הראשונה.
בדלת הראשונה פתח להם אמריקאי חייכן.
שלמה מיד אמר- שבוע טוב אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הוו הא! באר יצחק אני לא להכיר. זה ישיבה טוב? יש שם רבנים גדולים? זה ישיבה של רב הירש?
שלמה התבלבל, לא, זו ישיבה בטלזסטון של הרב מנשה אביעזרי.
הוו! זה רב אני לא להכיר! למה אתם אוספים בישיבה?
אנחנו אוספים לת"ת, זה עוזר לחתנים.
הווו! אתם חתנים? מזל טוב! מזל טוב! נחמה תביאי את המשקה! יש פה חתנים!
מיד אשתו תחבה לידו בקבוק וויסקי סינגל מאלט יוקרתי והוא מזג לכוסיות.
שלמה הסמיק, 'אנחנו לא חתנים, אנחנו צעירים רק בשיעור ב', אנחנו אוספים לת"ת שזה ארגון שעוזר לחתנים...'
אכזבה פשטה בפניו של האמריקאי, 'אז אתם לא חתנים? חבל... טוב, רגע אני אביא לכם משהו...'
הוא חיטט בכיסו ושלף שטר של 5 דולר.
'שיהיה לכם ברכה והצלחה ותתחתנו מהר!...
אמן הפטירו שניהם בחיוך ובאו לעבור לדלת הבאה כשהאמריקאי קרא ואמר שהדיירים משם טסו לחו"ל.

שלמה ואברם יצאו מהבניין לאוויר הקריר, שלמה הוציא מהשקית את הרשימה שקיבל מהת"תניק ופער את פיו בתדהמה,
'בניין מס' 1: בקומה ראשונה גר מר דליהוט, אמריקאי, נותן בפורים לכל ישיבה 200 דולר - אין לדפוק לפני פורים!!!'.


בסוף הערב חזרו שלמה ואברם לישיבה כשהם מרוטים ומושפלים, בבית הזה לא פתחו, בבית הזה צעקו שנמאס מהבחורים שדופקים, בבית ההוא פטרו אותם בחצי שקל והם חוזרים לישיבה עם ארבעים ומשהו שקלים...

בכניסה לישיבה פוגש המשגיח את פרצופיהם המושפלים, מה קרה אברם ושלמה? למה חשכו פניכם?
פתח שלמה ותיאר את כל הקורות אותם כשאברם מוסיף את מעשה האמריקאי שתרם 5 דולר במקום ה 200 בפורים.
הביט עליהם המשגיח בחיוך ושאל: אתם יודעים למה יצאתם לאסוף כסף?
ענה שלמה: 'כדי שיהיה לת"ת לעזור לחתנים',
'אולי כי כל הפושט יד נותנים לו?' ניסה אברם.
לא ולא, ענה המשגיח, יש ישיבות שמוציאות את הבחורים בפורים לאסוף כדי שלא ישתעממו ויעשו שטויות, אבל אנחנו מקיימים את הוראת המשגיח רבי שלמה וולבה זצוק"ל שאמר שהסיבה שבגינה בני הישיבות יוצאים לאסוף כסף היא כדי שיעברו על הפתחים וירגישו בעצמם איך מרגיש החתן הנזקק שאין לו מספיק כסף לחתונה.
לא משנה הסכום שהצלחתם לאסוף, לא משנה כמה החברים שלכם הצליחו לאסוף.
את המצווה של 'נושא בעול עם חבירו' אתם קיימתם בהידור, ועל כך הערכתי כי רבה! סיים המשגיח.

____________________

טפיפות רגלים נשמעו מאחוריהם והם הופתעו לגלות את האמריקאי מתנשף כולו מגיע לישיבה. 'הווו! הנה אתם! אני מחפש אתכם כבר הרבה זמן! אני רץ אחריכם בכל השכונה! פתאום מצאתי בכיס השני שלי עוד מעות ואני רציתי להביא אותם לחתנים!
האמריקאי שלף 5 שטרות של מאה דולר והגיש אותם לשלמה ואברהם ההמומים.
'תבואו גם בפורים, אני נותן לכל הישיבות!'

המשגיח הוסיף לחייך.
שיתוף - לביקורת פריצת לב
פריצת לב
מאת: שמואל לוינגר


ב' אלפים תתל"ד [לבריאת העולם]

"ושמחת בחגיך והיית אך שמח", אני מדקלם את המשפט בפעם העשירית, לא מצליח להבין מה התורה רוצה ממני. מה להיות שמח? למה?

אתמול זכיתי להיכנס לעול מצוות, אני בן שלוש עשרה שנים. מעולם לא התרגשתי מהחג כמו היום. סוף סוף אני אנענע לולב כדין. היום אצא לשוק ואקנה לי את ארבעת המינים. אבא אמר שהוא יקח אותי ונצא יחדיו, אני מאוד מתרגש.

למדתי את הלכות ארבעת המינים מהרב ירוחם, בנו אלקנה נוהג לעלות כמה פעמים בשנה לשילה, להקריב קורבנות ולעלות עולות ושלמים. אשתו חנה אמורה להעלות את בנה בפעם הראשונה יחד איתם.

לפי מה שמספרים הילדים, היא מתכוונת להשאיר אותו שם.

"יהודה, בא תעזור לי עם העיזה", אמא קוראת לי אני רץ אליה. אני שמח לעשות מצוות. "צריך לחלוב אותה, ולהביא את החלב לאבא, הוא במורד הגבעה".

אני לוקח את הדלי וממהר אל העיזה. השמש עוד לא עמדה במרום, וריח הדשא היבש התפשט באוויר. חשבתי לעצמי, איך כל הדברים הפשוטים חלב עיזים טרי, קול אמא, הליכה עם אבא לשוק – כולם פתאום נראים לי חלק מהשמחה שהתורה מצווה עלינו. אומנם לא שמחה ממש אבל הכנה לשמחה.

אולי השמחה היא לא תמיד צהלה וריקודים, אלא דווקא הרגעים הקטנים, שבהם הלב מתמלא הכרת תודה על מה שיש.

הדלי מתמלא מהר, אני מרים אותו, הוא קצת כבד. בצעדים נמרצים אני ממהר אל אבא, מברך אותו לשלום ומניח לצידו את הדלי. אני יודע שאבא עתיד לעשות מהחלב הזה גבינה משובחת, ויחד נאכל את הגבינה הזו בשילה.

מאז החל אלקנה בן ירוחם לעלות לשילה ולסחוף עימו את עם ישראל כולו, אבי מכין כמות גדולה של גבינות, על מנת לזכות את העם, במצווה החשובה של שמחת החג.

ושמחת בחגך. מה הפירוש? למה? מה עניין שמחה דווקא בחג? למה בשבת צריך להתענג ואילו בחג לשמוח? ולא סתם לשמוח אלא והיית אך שמח!!!

"משהו מטריד אותך, יהודה, בני?" אבא מסתכל עלי בעיניו הטובות תוך שהוא מגבן את החלב.

אני מהסס רגע, מנסה למצוא את המילים. "אבא", אני אומר בשקט, "אני חושב הרבה על השמחה הזו. איך יודעים באמת לשמוח? הרי לפעמים הלב דואג, או מתגעגע, וזה לא תמיד פשוט להרגיש שמחה אמיתית".

"יהודה", אבא מחייך חיוך רחב, ומניח יד חמה על כתפי. "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו".

דבריו של אבא שוקעים בליבי. פתאום אני מרגיש, שאולי אני כבר נמצא בשמחת החג? בתוך כל הדברים הקטנים, גם אם הם נראים פשוטים?! אני מביט בו, והוא מהנהן בחיוך, ושנינו שותקים רגע, נותנים לשמחה להתפשט בלב.

אני חוזר הבייתה בלב שמח, נקי. אין שאלות יותר, מתכונן לחג. מתארגן לצאת עם אבא לשוק.

אבל למה בשבת זה עונג? בשבת לא צריך קרבה לשם? אהבה בין אדם לחבירו? קופצת בראשי השאלה. מחזירה אותי להרהוריי. אני דוחק את הרצון לחפש תשובה הצידה, מעדיף להתמקד כרגע בהלכות ארבעת המינים, לא רוצה לשכוח, לפספס משהו.

אני חייב להיות מרוכז, לקנות לעצמי את האתרוג הכי מהודר!!!

"ציפורה, מלכה, אחינועם", אבא נכנס לבית קורא לשלושת אחיותיי הגדולות. "אני יוצא עם יהודה לשוק ארבעת המינים, אתן תדאגנה לעזור לאמא עם שמואל". אבא נכנס אלי קורא לי לצאת איתי. אני יוצא.

מאז נפוצה השמועה על ילד שעתיד לגלות את ישראל ויקראו לו שמואל, כולם ברחבי הארץ קוראים לילד שנולד להם שמואל, כולם חושבים שאולי הוא השמואל המדובר. לי יש תחושה כי אני יודע באיזה שמואל מדובר, אבל אני שומר את הדברים אצלי. לא רוצה להרוס למשפחתי את התקווה.

השוק מלא חיים, צבעים וריחות. הדוכנים מתמלאים בלולבים רעננים, הדסים עבותים וערבות נוטפות טל. אנשים עוברים בין הסוחרים, בודקים היטב כל פרי וכל ענף, מחפשים את ההידור המיוחד שיהפוך את החג ליקר ערך.

אבא מחזיק בידו אתרוג ומסביר לי בקול חם: "היופי שבמצווה הוא לא רק במראה, אלא בכוונה שבלב. כשאתה בוחר אתרוג מהודר, אתה מראה עד כמה החג הזה חשוב לך, וכמה אתה רוצה להודות ולהתקרב".

אני מסתכל סביבי, מרגיש את השייכות והשמחה המיוחדת שממלאת את האוויר, ומרגיש שגם אני חלק ממשהו גדול. סוף כל סוף גם אני מצווה בלקיחת פרי עץ הדר, כפות תמרים, ענף עץ עבות, וערבי נחל.

אני בוחר את הלולב המהודר, מריח את ההדס, בודק שאינו פסול, לוקח ערבה מנער ממנה את הטל שדבק בה, ועובר לדבר החשוב מכל. האתרוג!!!

אבא אמר לי שהסוחר אפרים מקפיד שאתרוגיו יהיו הכי כשרים, שלא יהיו מורכבים, שקליפתן תהיה חלקה, בלי בליטות ושקעים, אני ניגש לדוכן שלו, אבל איני יכול להתקרב, המון אנשים גודשים את דוכנו. אני נעצב, חשבתי שמלאכת קניית האתרוג תהיה קלה.

אני מחפש דוכן אתרוגים אחר. אבא רוכן על האנשים בדוכנו של אפרים, לא מוותר. אבל אני לא בעניין של דחיפות ומריבות. אני פונה חזרה לדוכן הלולבים, נזכר שראיתי מאחוריו אתרוגים.

"סליחה נערי, אולי אתה מעוניין באתרוג נאה לחג". בעל דוכן האתרוגים קורא לי, אני משחק את עצמי כאילו לא התכוונתי לבא אליו ממלא. הן מצד המקח וממכר של סיום הקניה, והן מצד זה שלא יחשוב הסוחר שאני טרף קל.

"מה יש לך להציע?" אני מתעניין, מרים גבות בסקרנות.

"תראה זה האתרוג הכי מהודר שיש בשולחני", הוא מושיט אלי את האתרוג. אני לוקח מעמיק בו, מתבונן מכל צדדיו.

"אכן, נראה שמדובר באתרוג מהודר מאוד".

"מאוד, מהודר!!!", קולו נשמע מולהב.

אני מתבונן שוב באתרוג, פיטמו עומד חזק, צבעו צהוב בוהק, לא עגול ולא מעוות, קליפתו חלקה. אתרוג פשוט נפלא! אבל אין מושלם. לא יכול להיות שבדוכן ריק כזה בלי אנשים מסביב יהיה אתרוג מהודר כזה?

"אני מוכן למכור לך את האתרוג הזה, במחיר כמעט אפסי".

לא יתכן, בלי מקח וממכר? משהו פה לא נראה לי.

"רק תגיד לי קודם, האתרוג הזה מורכב?" אני קולט שזה הפרט היחידי שלא בדקתי באתרוג.

"האתרוגים שלי אכן מורכבים".

"מה???" ידעתי! אין מושלם!!! "סליחה אדוני, אבל אני מחפש אתרוג לא מרכב, יש לך אחד כזה?"

עצב עלה על פניו של הסוחר. "חשבתי שאולי השנה, אזכה למכור אתרוג אחד לפחות, אני כל שנה מנסה למכור את אתרוגיי, ותמיד חוזר בידיים מלאות בארגזי אתרוגים, וכיסים ריקים ממעות".

"אני אקנה את האתרוג הזה". הדברים שאמר הסוחר, נגעו לליבי. החלטתי שאומנם אקנה את האתרוג אבל אתן ממנו לאמא שמעתי שהקליפה טובה לילדות, ואמא היא מילדת. "אבל אני לא אקנה את זה במחיר הנוכחי, אשמח אם תוריד מעט בשכר".

"מקובל". הסוחר עטף לי את האתרוג, אני העברתי לו את הסכום שנקב, וחזרתי חזרה לאבי, בלב שמח. שמח שעשיתי מצווה! ששמחתי יהודי אחר!

אולי זאת היא שמחת החג? והיית אך שמח? אני שמח כמו בכל מצווה שאני עושה, בדיוק כמו שעזרתי לאמא עם העיזה, ולאבא עם סחיבת דלי החלב!!! איזו מן שמחה התורה מצווה אותנו בחג הזה? ומה השמחת החג שונה משבת?

השאלות שוב תוקפות אותי. אני לא מבין כלום על החג.

"או יהודה, הנה אתה", קולו של אבא מאחוריי, אני מסתובב אליו. "הספקת למצוא אתרוג?"

"עדיין לא", יאוש בקולי. "מצאתי אחד נראה מאוד מהודר, אבל הוא נעשה בהרכבה, קניתי אותו כדי לעשות חסד עם הסוחר לא יותר מזה".

"אני גאה בך", אבא הסתכל עלי, יכולתי לראות בעיניו לחלוחית של דמעות. "קח זה בשבילך", אבא הושיט לי קופסת עץ קטנה.

"מה זה?" הסתקרנתי, פתחתי מיד את הקופסא. עיני מלאו דמעות.

אתרוג!

אתרוג צהוב, לא עגול ולא עקום.

אתרוג בעל פיטם, ללא פגמים, ללא ריקבון.

פשוט אתרוג כשר!

יכול להיות שכן יש מושלם?

"זכית בן!", אבא הניח עלי יד חמה, אוהב, רכה.

בכי עז פרץ ממני. ידעתי שאם אבא הביא לי את האתרוג הוא כבר בדק אותו מכל צדדיו.

האתרוג כשר!!!

חיבקתי את אבא, ובכי על צווארו. לא יודע כיצד להודות לו.

אולי זו שמחת החג. הרי אינני בוכה מעצב, אלא מאושר. אולי לרמת שמחה כזאת נצטווינו?

אנחנו חוזרים הבייתה לאמא לשלושת אחיותיי ולשמואל התינוק הקטן, שאולי עתיד לגאול את כולנו. אני יודע שמדובר בשמואל הבן של אלקנה וחנה, אבל אני שותק. לא מקלקל את השמחה שאפפה את הבית.

את האתרוג הנחתי יחד עם אבא בתוך תיבת עץ שתשמור עליו מפני הלחות, החום, וכל מיני מזיקים אחרים.

היום הארוך עייף אותי, הנחתי ראש על הכרית, ועצמתי עיניים. יכולתי לנשום את ריח החג, הקרב. אבל עדיין לא הבנתי מה השמחה המדוברת...

*****

אבא עומד מחוץ לסוכה, מכוון. שמח להתחיל את המצווה. רגש התרוממות היה באוויר. כשסיים אבא נכנס החל לקדש את החג בירך לישב בסוכה והתחלנו בסעודה.

שרנו כמעט עד הבוקר, אורחים באו והלכו.

והשמחה באוויר הייתה גדולה.

אבל האם זו השמחה שעליה דיברה התורה? שמחה של שירים? של תחילת חג?

לא יודע!


אני מביט באמא היא בוכה, אני ניגש אליה. "מה קרה? למה נפלו פניך?"

"זה מהתרגשות. חלילה. אל לך לחשוב שעצב בפניי. אני שמחה. כל הטירחה וההכנה ליום הזה השתלמו".

אז אין פה שמחת חג, יש שמחה של סיום... אולי זאת השמחה שצריכה להיות???

אני חוזר לשולחן מביט באבא, בשמחתו. ומבין שלא זו השמחה שאמורה להיות! אבא שמח לא כי סיים מלאכה. סיבות אחרות יש לשמחתו.

אולי באמת זה כפי שאמר: "שמחה של חג איננה רק צחוק גדול או שירה בקול. לפעמים השמחה היא הודיה שקטה, רגע של קרבה לאנשים שאוהבים, או אפילו הכרה טובה על דבר קטן, כמו גבינה טרייה או עזרה לאמא. התורה מצווה עלינו לשמוח כי השמחה מחברת אותנו אל הקב"ה, אל עם ישראל, ואל עצמנו. כל מעשה טוב שאתה עושה, כל מחשבה של תודה, היא חלק מהשמחה הזו". אני נזכר בדברים שאמר לי אתמול.

אבל שאלתי מאז חוזרת אלי שוב.

מה שונה שבת?

*****

קולות תופים, מחול, שירה, געיית כבשים, קולות סוסים, ונהירת חמורים. אפפו סביבי. כולם מגיעים לשילה. מעניקים לחפני ופנחס את הצאן והבקר לקרבן. רוצים לעשות את מצוות השם.

ארון הברית נמצא קרוב לעלי הכהן, אף אחד לא נוגע בארון.

אלקנה עשה משתה גדול לרגל היגמלו של בנו שמואל.

אני מגיע קרוב לארון הברית, מביט ביופי, בפלא הקדוש. הכרובים מסוככים כנפיהם האחד אל חברו. אני מתמלא שמחה.

איש זקן חובט בי במקלו. "מה אתה עושה נערי, זוז פנה את המקום לאיש זקן כמוני". הוא מחייך אלי בחיבה.

אני מתנצל בפניו וזז. "אולי אתה תוכל לענות לי על השאלה שמטרידה אותי".

"שאל בני ונען". הזקן התיישב על אבן גדולה.

"מה עניין שמחה בחג? למה כתוב ושמחת בחגיך והיית אך שמח? מה הפירוש? על איזו שמחה מדובר? ומה היא שונה משבת רגילה?"

הזקן הביט בי, ארוכות. חיוך דק ריחף לו בזווית הפה.

"שבת…" הוא לחש, "שבת היא מתנה. היא יורדת אליך גם אם לא חיפשת אותה. אבל חג. חג הוא סוג של מבחן, ניסיון. בשבת השמחה ניתנת לך. בחג אתה נדרש לברוא אותה".

הוא השתתק רגע, הקול שלו רעד מעט. "יש הבדל נערי, בין שמחה שבאה עליך לשמחה שאתה קם ובונה אותה. בשבת הלב נרגע, אבל בחג הלב נבחן. האם אתה יכול לשמוח גם כשאתה עמל, כשאתה מקריב, כשאתה נותן משלך. זו השמחה שהתורה מצווה עליה. לא צחוק ולא ריקוד אלא היכולת לבחור באור גם כשהוא עדיין רחוק".

הזקן הרים את עיניו לשמיים, "האלוקים אינו רוצה שתשמח כי טוב לך,
הוא רוצה שתשמח כדי שיהיה לך טוב. זו שמחת חג!!! לא תגובה למציאות, אלא יצירה שלה".

הבטתי בו, אני מזהה בו איזה שהוא רגש. אולי זה זעזוע פנימי, רעד קל מהדברים.

"זו שמחה של דרך, לא של יעד. של נתינה, לא של קבלה. בשבת אתה נח, כי השם גמר את מעשיו. ואילו בחג אתה שמח, כי אתה מצטרף אל מעשיו". הוא שתק רגע, ואז הוסיף: האלוקים לא רוצה שתשמח כי יש לך, הוא רוצה שתשמח כי אתה שלו. ושמחה כזו לא תלויה במשהו, היא עצמה המצווה. כשאתה שמח אתה חוזר לבריאה, לרגע הראשון, שבו הכול היה טוב מאוד".

לא הפסקתי להביט בו, וידעתי שאין לי עוד שאלות. לא מפני שקיבלתי תשובות אלא מפני שליבי כבר שר אותה.

הבנתי! השמחה אינה תוצאה של החג.

היא עצם היותו!!!

דבריו גרמו לי לנחת. השאלות נענו אחת אחת. נפרדתי ממנו לשלום, וחזרי אל משפחתי.

בתוכי הבנתי פתאום, אבא שמח בשולחן, כי בתוך תוכו הוא מרגיש שלם, החג נכנס, הוא קנה הכל לכבודו, בנה סוכה, ארבעת המינים, התפלל, הזמין אורחים, ומה נשאר לו רק להנות מהחג. וזה מה שהוא עושה.

אמא בכתה לא כי הייתה עצובה או ששמחה שנגמרו לה המטלות. אלא כי התרגשה שכעת נותר לה להנות, היא הרגישה שמחה אדירה פורצת בה.

ואני? אני שמח.

עכשיו אני יודע מה הכוונה האמיתית של והיית אך שמח!!!.

שמחה פורצת גבולות! שמחת חג אדירה שבוקעת מתוך תוך עומק הלב.

שמחה שבה מבינים שהאלוקים הוא אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה.

*****​
אשמח לביקורת!!!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה