שיתוף - לביקורת לשחק בחבל

  • הוסף לסימניות
  • #1
לשחק בחבל

רעשי החבל הנחבט בקרקע שוב ושוב, החזירו אותי באחת אל הילדות, למקום בו גדלתי, לשעות אחר הצהריים המתוקות בהן אני וחברותי שיחקנו ושיחקנו, בלי להתעייף, בלי להתלונן שכואבות הרגליים.
איך אהבנו לקפוץ, בדיוק כמו הילדות החמודות שמקפצות להנאתן בגינה הציבורית בה עברתי זה עתה.
שמעתי אותן שרות את ההמנונים המעודכנים ונזכרתי איך שרנו בכוונה ובחדווה ילדותית את המשפטים המטופשים על ההוא שגידל עגבנייה, ועל - אחד הרבה לפי צורה...
ספרנו במלוא הריכוז - אחת שתיים בהפסקות שתיים... בלי להבין עד הסוף את הלוגיקה של החשבון.
הזמנו האחת את השנייה להיכנס אל מתחת לחבל המתגלגל, לקפוץ בדיוק ברגע הנכון, לעיניהן של כל הצופות מן הצד המקוות שעד מהרה יסתבך החבל ברגליה, והקופצת תיהפך למגלגלת/אוחזת חבל במקצועה, עד הסבב הבא.
הקריאות הנזעמות, קלוש, מהיר, מהדהדות עדיין באוזני, כשאני זוכרת היטב אם כי לא בשמותיהן, את המתלוננות הקבועות, מהזן הלא נכחד של האנשים שרוקדים תמיד על רצפה עקומה, "בלי ריגוזים" היינו אומרות להן.
היו גם שתי מסכנות תמידיות שאחרי שני גלגולים היו חוזרות בבושת פנים לעמדה הקבועה שלהן.

אוי, החבל הזה, כמה גלגולים הוא עבר.
מעניין אם הוא נשאר עדיין בבית הורי בסלסלת המשחקים העזובים, אם אמצא אותו כנראה שמצבו יהיה בכי רע, קצותיו לבטח יהיו פרומים, ומסתבר כי יד שתיגע בו תפורר אותו גם באחיזה רכה.
ועדיין שווה לבדוק ולו רק בשביל לוודאות שריחו הייחודי של החבל המקצועי שסבתא קנתה לי, נשאר עליו.

עשרים שנה אחרי, חשבתי שאני לא אשחק יותר בחבל, גם כי אין לי עם מי, וגם כי זה לא מתאים.

המציאות חשבה אחרת, חזרתי לשחק בחבל.

משחק חבל מסוג אחר, משחק חבל מסוכן, לא שאלו אותי אם אני רוצה להשתתף, הכניסו אותי בעל כורחי לתוכו.
לא הייתי מודעת לכללים, לא הכרתי את החוקים, לא היה לי מושג וחצי מושג על המשחק הזה.
המשימה לא הייתה לקפוץ בלי לחטוף מהחבל חבטה קלה ברגליים, כמו שהכרתי מפעם.
המשימה הייתה שונה וקשה בהרבה, כזאת שלא חלמתי שאפשר לעמוד בה במציאות.
קשה לי לתאר אותו במילים, אך אנסה בכל זאת.

נקודת הפתיחה של המשחק היא חבל ארוך ועבה הפרוש בגובה רב בין שתי נקודות רחוקות זו מזו, כשמתחתיו תהום פעורה, שרק מלהביט לעברה עברה חלחלה בגופי.
המשימה ההרפתקנית והמסוכנת הייתה, להתלות בו בשתי ידיים, ולהתקדם בזהירות מתחילתו ועד סופו.
המטרה – לא ליפול.
ההוראות במשחק היו ברורות.
על השחקן להחזיק חזק, להתרכז בהתקדמות, ולהימנע מהסחת דעת.
כל צעד מזכה את השחקן בנקודה.

והחלק החשוב במשחק הוא לדעת שהחבל לא תמיד תלוי ועומד כך בלי תזוזה.
השלבים המשמעותיים והקשים של המשחק, הם כשהחבל מתחיל להתנועע, להיטלטל מצד לצד, ועל השחקן להיטיב את אחיזתו, לזכור את תפקידו, ולהמשיך לחשב את דרכו, איך הוא מתקדם, ודבר הכרחי יותר, איך הוא לא נופל.
התקדמות תוך כדי האתגרים כשהחבל מיטלטל מזכה בנקודות רבות, כשזה מה שבעצם מקדם את השחקן במשחק.

ומניסיוני במשחק –
היו לי רגעים קשים תוך כדי, בהם אמרתי לעצמי, שחררי, עזבי, את גם ככה לא תשרדי עד הסוף, תיפלי, מה כבר יכול לקרות, תסתכלי קדימה כמה נפלו לפנייך, אין לך סיכוי.
אבל כל פעם שהצלחתי להחזיק את עצמי תלויה בין שמים לארץ, למרות הטלטולים והזעזועים שחוויתי תוך כדי, התמלאתי באנרגיות חיוביות, רצון, ויכולת שרידות, שהחזיקו אותי עוד קצת.

כיום אני אוחזת בשלב מתקדם, ועדיין אני לא רואה את הסוף, אני בשלב שיש גם חושך שלא נותן לי אפילו תקווה קטנה או מידע כל שהוא כמה דרך עוד נשארה לי.
אני מקווה שאחזיק מעמד ועד הסוף.
היום אני מבינה את מה שהחיים לימדו אותי - לשחק בחבל.
שכחתי עוד פרט קטן...
כל שלב חדש במשחק החבל, מתחיל בקריאה "חבלי משיח" ו... "הנה זה בא".
images.jpg
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
אשמח לדעה מקצועית
אם הפער בין המשחקים משרת את ההקשר, או דווקא פוגע בו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מזכיר לי משהו אחר
מאמר קצר מדברי הרב ר' אלימלך מליז'נסק זצוק"ל זי"ע, וז"ל:

"בדורו של משיח, ימתח הקב"ה כביכול חבל ארוך מסוף העולם ועד סופו, וכל בני ישראל כביכול יאחזו בחבל זה, ואז יאחז (הקב"ה) כביכול בקצהו, וינער ויטלטל את החבל עד שיטולטלו כולם באויר, ולא כולם יוכלו להחזיק מעמד בטלטול כזה, ורבים יפלו ארצה, והשוטים עוד יתחזקו לומר: 'אם הקב"ה מנער אותנו, בודאי רצונו שנרפה מן החבל, וצריך לעשות "רצון" ה' יתברך', ועל-כן ירפו מן החבל ויפלו גם הם ארצה, והחכמים המעטים יחזיקו בחבל נחלתו בכל כוחם ומאודם ולא ירפו ממנו, וזהו "חבלו" של משיח, והכוונה לנסיונות הקשים והתקיפים שיהיו בתקופת חבלי משיח, ורק המחזיק באמונתו – הוא יחיה"... עכ"ל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
לדעתי יש מידי הרבה התמקדות בפרטיו הטכניים של משחק הילדות.
גם לדעתי, אבל זה הופך את התיאור לחי ומוחשי ומתוק לגמרי.

מה שכן, שני המשחקים לא ממש קשורים זה בזה,
אם באת לומר שבעבר שיחקת בגלגול, קפיצה, דקלום והפסד בכבוד, וזה מה שמלמד אותך היום לשחק היטב
את צריכה לסביר איך בדיוק.
מעבר לעובדה שבשניהם מדובר בחבל, מה דומה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מה שכן, שני המשחקים לא ממש קשורים זה בזה,
אם באת לומר שבעבר שיחקת בגלגול, קפיצה, דקלום והפסד בכבוד, וזה מה שמלמד אותך היום לשחק היטב
את צריכה לסביר איך בדיוק.
בעיניים שלה זה מרגיש הפוך לגמרי,
כשאת הדימוי של חבל המיטלטל בו היא צריכה להחזיק בכל כוחה כדי לא ליפול
היא רואה כעת מתגלגל מצד לצד במשחק הילדותי, היא כאילו רואה איך היא תלויה בו כשהם מסובבים,
זו התחושה שניסיתי להעביר בין השורות...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת רק הקרקע מזכה אותך.
קטע קצת ארוך, במחילה.

רק אדם שרגליו נגעו בקרקע הקשה.
שטיפסו, אחת אחת, את כל 8,848 קומותיו של ההר.
יכול לקבל את תואר, מטפס האוורסט.

---

בהרי ההימלאיה. ממוקם לו הר.

האוורסט מתהדר ב-8,848 מטר. מקבל בידיים פתוחות טפסנים מקצועיים. ומאתגר את משתוקקי כיבוש ההר בגובה אין סופי. 7,200 אנשים נגעו בפסגת ההר. ורק בודדים מהם נרשמו כשיא.

----


אי שם, שכן לו הר. ההר ישב על הקרקע, מאכלס ב8,848 קומותיו, בתים. אנשים. חיים.

בקומה 8,801 הנוף היה עוצר נשימה. בתים נמוכים, מחופים בגגות אפורים, אכלסו משפחות. אבא, אמא. אחים ואחיות. בבית הסמוך גרו סבא סבתא. והבתים הסובבים היו של השכנים.

---

בסוף היום, בו השמש תעתע בהרים, הטילה צל ארוך. יצאה דמות מהבית. קָטַע תיל בידיה. מוכנה לחתוך את הגדר שניצב במרחק ניכר מהגג האפור.

בצעדים שקטים היא חתכה את התיל, משתוקקת לראות את הנוף. להביט מלמעלה על הקרקע.

את הנוף, היא לא ראתה באותו יום. וגם לא בימים הבאים. אבאאמא שגילו אותה, הרחיקו את הגדר מהקצה. שומרים עליה בציפורניים. שורטים אות הדמות כל פעם שניסתה, שוב. להתקרב לקצה.

---

ביום אפרורי אחד, כשלילה עטף את הבתים, נותן לירח להסתתר. דלת קלופה בקצוות נפתחה באיטיות. רעש הטריקה עומעם מאחורי צווחת עורב. קולות של טבע לא הפריעו לדמות להמשיך הלאה בנחישות.

עיניה של הדמות לא נעה לצדדים. סומכת על החושך שיהיה לה למגן. אורות ירוקים שברחו מהצמחים שמרו שלא תמעד.

בצעדים מהססים, שנחישות שולטת בהם. התקרבה הדמות לקצה ההר. החבל שגירד את כתפיה, הזכיר לה את מטרת בואה.

היא נתנה לאור הירוק להאיר לה את הקרקע. לחפש יתד יציב מספיק, כדי להשחיל אותו בקרקע הקשה. לחקוק פעם ראשונה פסיעה לכיוון הקצה.

את החבל היא קשרה בזריזות, לא רוצה לחכות לקרני השמש לבלבל אותה.

כוכב חצוף שהביט בה, יכל היה לראות את המבט המצועף שהלבישה על פניה, את הראש שלא הסתובב אחורנית. ואז, במהירות שהדחיקה את הכוכב חזרה לעלטה. הדמות נאחזה בחבל. בידיים חשופות.

היתד לא הצליח לראות את נחיתתה המרשימה כשנגעה בקרקע. בעור שהתקלף, בדם שלא הפסיק לנזול. אי אפשר לשפשף ידיים חשופות בחבל בלי לצפות לכאב.

מצב הידיים לא השפיע על מצב רוחה של הדמות. בצעדים אטים של זר הנקלע למקום חדש. התחילה להלך בין העצים. לנסות להתרגל לחושך. צמרות העצים הסתירו את הירח שלא האיר. לא הסגירו את הכוכב שהציץ שוב.

---

שוב פעם לילה ללא ירח. הדמות לא הפגישה את ראשה בגזע העצים. חודש הספיק לה להתרגל לעלטה, לחיות אותה.

קולות משונים מתחת הקרקע אכזבו אותה. מסבירים לה שלא ירדה לסוף הצוק. כפי שחשבה.

הפתח שלא נמצא לתהום, הוביל אותה לחפש את החבל שהתווה את הדרך שלה לקרקע. הוריד אותה 8,801 קומות.

החושך התחיל לחנוק אותה. נהנה להתל בה שוב ושוב. למנוע ממנה למצוא את החבל.


שלושה לילות נוספים ללא ירח הביאו בסופם את החבל. פרום בקצוות. מעוטר בטיפות אדומות. מבט חטוף בידיה גילו לה שהפצעים הספיקו להגליד. שכחה לבדוק מהמזכרת שנשארה לה מהסוויטה בקומה העליונה.

הכאב שנגרם לה כשהפצעים הסגורים פגשו את החבל החשוף, לא הרתיעו אותה מלהיאחז בו חזק. להרים רגל. ועוד אחת.


להבין שלטפס, לא אפשרי כשמגיעים עם אותם כוחות של הדרך ללמעטה.


פעמים רבות רגליה נגעו בקומות מעל הקרקע. אך הן שלחו אותה חזרה לעצים. לחושך. הפצעים שהגלידו, נפתחו שוב כשנפגשו בחבל. יורדות לסופו.

---

כששוב פעם, הקולות מהתהום קרצו לה. רצה הדמות לחבל.

היא ניסתה להיאחז בו. אך להפתעתה, במקום שהחבל יעלה אותה, החבל ירד אליה בשריקה מהירה. צולף בה בקצהו שהיה קשור ליתד.

מספר ללא מילים על אנשי ביתה שבעטו במזכרת היחידה שהשאירה.

---

הפעם הדרך הייתה פתלתלה יותר. מאתגרת את כל החושים הלוחמניים של הדמות. לא היה לה חבל להסתמך עליו. היא נאלצה לפצוע את רגליה, ידיה, ואת ראשה שנחבט בקרקע כל פעם שנפלה ללא חבל, לעמעם את הנחיתה.

אך הפעם. לא נפלה לקרקע. רק מעידות קטנות, נמוכות.

בעיניים צורבות מאבק ההר הביטה הדמות ללמעלה. לא רואה צבעים שקישטו רקיע. רואה רק הר גבוה, גבוה. דרך ארוכה לקומת הגג, 8,848

---

יום אחד מצאה את עצמה באזור מוכר. אורות ירוקים שהאירו צמחים קרצו אליה. רעש מנוע המזגן נשמע לה מוכר.

היא חזרה הביתה.

אך במקום לרוץ לדלת העץ המתקלפת. עמדה מול יתד שבור. חצי מקל טבוע באדמה הקשה.

עיניה הדומעות הצליחו להבחין בפסיעה שטיפסה על החותמת שהשאירה. על דרכה חזרה לדלת הקלופה.

ובפסיעות קטנות, דומות לגודלן של כל אלא ששתקו כשהצליחה, שעמדו בקצה הצוק. מביטות בדאגה כלפי מטה. מחפשות את שערותיה.

בכוח הצליחה הדמות להוציא את היתד, לנער רגבי עפר שדבקו בו, היו לשורשים. את 47 הקומות שטיפסה. נפלה. ונפלה. וטפסה. עברה עם המקל. חבר דרך.


ובלילה מואר, שבו הירח חגג את גודלו המרשים. תקעה הדמות את היתד בקומת הגג.


פעמים רבות הצליחה הדמות להגיע לשם. להנות מהתה המתוק שהוצע בבר.

אך רק הפעם, יכלה ללכת לעמדה מרוחקת. לקבל כוס קפה רותחת.

להירשם בספר של גינס. כשיא.

על טיפוס האוורסט. במלואו.
שיתוף - לביקורת פקעת
לפעמים זה מרגיש לי
כאילו אני מורכבת מקשרים קשרים
מסובכת פה
מסובכת שם
מלא חבלים קשורים בפקעת אחת גדולה
ואני לא מוצאת את עצמי
לא מוצאת את ההתחלה
לא מוצאת את הסוף
לא רואה את קצה החוט שממנו אפשר להתחיל לשחרר את כל התסבוכת הזאת
והפקעת הזו כואבת לי
מכבידה עלי
היא חונקת
עוטפת את כל כולי
לא נותנת לי לנשום
וככל שאני נוברת בה
היא רק מסתבכת יותר
וזה לוחץ חזק חזק
ומה שהכי בא לי
זה בבת אחת
פשוט לקרוע את כל הקשרים
לפרוץ מבפנים
בלי לחשוב ולהיזהר על מה שיפגע בדרך
העיקר להשתחרר
ולעזוב הכל מאחורה
אבל זה מפחיד
כי את מה שנקרע אין דרך לחבר מחדש
בעצם,
קשה מאד
ואין לי כוח לזה
בא לי לקרוע הכל ולרוץ רחוק
להתחיל מהתחלה
עם חוט חדש
מגולגל יפה
מסודר
בינתיים אני עוד לא מעזה
ואני נשארת ככה
מסובכת
...

אבל את התסבוכת הזאת יש מישהו שאוהב
כשהוא מחזיק אותי
הוא רואה בי את יצירת האומנות הכי יפה בעולם
ונוח לי שם
וטוב
מרגיש לי כמו בתוך ענן
שמקבל אותי כמו שאני
גורם לי להרגיש שאני הכי טובה ככה
רק בגלל שאני הבת שלו
והוא
תמיד
אבא שלי!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה