שיתוף - לביקורת מאניש #2

[הפצחן]

פרק ב'

ובו:

קצת על כיבוד בישיבות עסקים

על השולחן כמה בקבוקים ריקים

כורסת מסאז' בתיקון ארוך

ובר טעים אחד, חמוש במערוך​

הפעם הישיבה נערכה במקום יותר נקי, סלון ביתו של מאניש. פשוט נגמרה תקופת השכירות של המקלט.

נוות ביתו מרגוליס, רוכנת על ספר תהילים קטן בפינת המטבח.

שני ילדיו המנוזלים מתגוללים על השטיח באפס מעש.

מני אחד שרץ בין החדרים, חמוש במגש ושש כוסות קפה.

דלת פלדלת עתיקה ומקולפת שנטרקת פעם אחר פעם אחרי גבם של האנשים המדושנים.

שני טכנאים חמושים בווסטים מבריקים ופרצוף מחוטב סובבים את כורסת המסאז' התקולה, עליה יושב מאניש במלוא הדרו.

"שלום לכם." אמר מאניש בקול משתעל וניער את בגדיו משאריות וופל סורר.
"היי!" חייך מני וקיבל מבט נוקב בו במקום.
"מה על הפרק?" שאל יקי ברווזנסקי ומרט את כפתורי חולצת המשבצות שלו.
"פרויקט חדש." זרח מאניש כמו חתן ביום חופתו. "אבל קודם, תתכבדו." הוא חייך את חיוכו הדביק ודחף למרכז השולחן קערה מלאה בחטיפים חומים ופריכים.
היושבים סביב השולחן נעו על מקומם באי נוחות, ואז נכנעו והושיטו את ידם אל הצלוחית הגדושה.
קולות כירסום עיקשים נשמעו סביב השולחן. קולות שיעול עיקשים. קולות הקאה עיקשים לתוך שקיות בתיק גב שהוכן מראש.
"אה, איך זה?" שאל מאניש בקול ענוג. הוא לא טעם מהחטיפונים השמנוניים שהפיצו ריח של עוף משבת.
"נחמד, נחמד." מלמל בנצי שאולוב, נהג משאית הזבל. הוא היה אחראי על פינוי השאריות מכל פרויקט.
"כן. כן. אז מה הפרויקט?" שאל שמיל קופר בקול ממהר ועסוק של אנשים שמנסים להראות שהם ממהרים ועסוקים.
"זה הפרויקט." אמר מאניש בתיאטרליות.
"מה?" שאגו כל הנוכחים בקול רעש גדול.
"החטיפונים האלה. נו. זה הפרויקט. אספר לכם מעשה שהיה. יום אחד ואני מהלך במכולת, ראשי תפוס במחשבות עמוקות ביותר. פתע פתאום עיני צדה חטיף משובח ומבריק, משווק באנרגטיות צעירה, נראה איכותי וטעים. מיד נצנץ בראשי חלום מבהיק. אני רוצה לייצר את זה. ועכשיו אני רואה שנהניתם מאוד מהחטיף, סימן ששווה להשקיע בו..." מלמל מאניש בקול מרוגש, קול כזה שנותן תחושה שהעומד מולך הוא פסל החירות.
יקי ברווזנסקי החליף מבטים עם שמיל קופר, ושניהם שלחו מבט מרחם על שלום בר טעים.
"שלום." אמר מאניש בקול עמוק. "אני רוצה שאתה. כן, אתה. תוציא את כל המשאבים והחומרים והמכונות ותייצר לנו את החטיפים החומים הטעימים האלו. עליך אני מטיל את השליחות הגורלית הזו."
בר טעים נאנח. "מהם חומרי הגלם?"
"אה. היה לי את זה פה. מני!" הוא הניף את ידו שנתקלה באפו של אחד הטכנאים שהמהם משהו בתגובה.
"כן בוס." אמר מני.
"לך תביא לי את זה מהפח."
מני קם ופסע לפח באיטיות מכוונת. כשחזר היתה מרוחה על פניו הבעה מבועתת, ובקצה אצבעותיו נחזה עטיפה גדולה של חטיף.
"בבקשה." מלמל מאניש ודחף את העטיפה לפרצופו של בר טעים.
שלום נדהם. פרצופו מחליף צבעים מלבן לאפור, ואז לאדום לוהט ועצבני.
הוא קם, מותיר את העטיפה מיותמת על השולחן.
הדלת נטרקה מאחורי גבו.

ספוילר

<<<לפרק א'