מבוקש/יונה ספיר - ביקורת

[מאיר14]

2. האם הספרות (המתח דווקא? סתם שאלה) של היום הנה ערכית או מושכת רק בשל היותה מלאת אקשן. אפשר להמשיך לשאול, אם בכלל יש מקום לספרות כזו (מלאת אקשן וציניות, כאמור)

2. השאלה השנייה מורכבת יותר, ואענה בצורה הכי בוטה: יש לא מעט אנשים, שצריכים את האקשן הזה. עבורם הוא צורך שאם לא יסופק במסגרת כשרה וחרדית, יחפשו אותה במקומות אחרים. קיבלתי לא מעט ד"שים מבקשים מהורים לבני נוער בעיקר, שסיפרו שהספרים ממלאים צורך של בנם לחוות מעט ריגוש. הבן שלכם לא כזה? אשריכם. אבל יש לא מעט אחרים. התקווה היא להביא ספר מאוזן, שימלא את הדרישות למתח מצד אחד וישמור על הגבולות במידת האפשר מצד שני. אני מקווה שהספרים שלי עונים על הדרישות הללו. הם נכתבים בהרבה זהירות, אבל אולי גם בהם נופלות טעויות.

זה שישנם כאלו הצריכים לכך [שזה כבר עוד נושא בפני עצמו], זה לא הופך את הספר לערכי, זה יותר אופטלגין, אבל גם אופטלגין הוא רעל לאנשים בריאים.
אם רוב ככל ספרי המתח של היום הם מלאים אקשן וציניות מופרזת, זה מעלה תמיהה רבתי, האם לכולנו יש בנים הנצרכים לחוות "מעט" ריגוש.
זה שרוב ככל הסופרים נמשכים אחר הטרנד הזה, זה נראה לכאורה יותר ענין רווחי ופרסומי, לא משהו אחר.

בנוגע למה שהביא מאיר14 על כך שהידיעות מסוכנויות הביון השונות אינן אמתיות אלא בדויות מהדמיון, כבר עניתי לזה. יש אכן מקום רב לדמיון, אבל הבסיס מציאותי+ ונכתב אחרי שיחות ממושכות עם אנשים שהיו שם וקריאת חומר על איך המבצעים הללו קורים בשטח.

אני לא כתבתי 'שהידיעות מסוכנויות הביון השונות אינן אמתיות אלא בדויות מהדמיון', דקדקתי לכתוב 'שפעמים רבות אין בינם לבין המציאות אף בדל של דמיון' כי לפעמים כן יש.

 

[מרחבית]

אמרתי גם הומור, אבל שכחתם...)

הומור ש'כולם מחייכים' - זה תבלין מצוין. גם בחיים, וגם בספרים.

 

[אשר שרבר]

השאלה השנייה מורכבת יותר, ואענה בצורה הכי בוטה: יש לא מעט אנשים, שצריכים את האקשן הזה. עבורם הוא צורך שאם לא יסופק במסגרת כשרה וחרדית, יחפשו אותה במקומות אחרים. קיבלתי לא מעט ד"שים מבקשים מהורים לבני נוער בעיקר, שסיפרו שהספרים ממלאים צורך של בנם לחוות מעט ריגוש. הבן שלכם לא כזה? אשריכם. אבל יש לא מעט אחרים. התקווה היא להביא ספר מאוזן, שימלא את הדרישות למתח מצד אחד וישמור על הגבולות במידת האפשר מצד שני. אני מקווה שהספרים שלי עונים על הדרישות הללו. הם נכתבים בהרבה זהירות, אבל אולי גם בהם נופלות טעויות.

הבן שלי כזה, וכמו שכתבתי כשביקשתי טיפים לדרך יצירתך, אני מודה לך על כך מאוד.
הוא קרא (וקנה כמעט) את כל ספריך, הכסף שנשאר מהבר מצוה אחרי כל הספרים שקנינו הוא השאיר לספר האחרון... יישר כוח.

אני לא יודע מהו ערכי בעיניכם, אבל אם אתם מצפים לנסים כל הזמן ולחוות כאילו סייעתא דשמיא על כל רגע כשברור שכל הספר מצוץ מהאצבע, ועל הדרך ממציאי םניסים לא הגיוניים העיקר לפאר את ההשגחה פרטית. מה ערכי בזה? זה סתם איזה המצאה על כך שכאילו הקב"ה מסכים איתו על כל פעולה נועזת ו/או מסוכנת שהוא החליט לעשות, לא כל כך ערכי בעיני וקצת פאתטי.
ערכי בעיניי זה שפה קולחת, הומור משובח, התמודדות עם סיטואציות, ניהול משברים נכון, וכמובן אמונה. להאמין תוך כדי הפעולות. להעביר ולחוות אמונה.

ויישר כוח גם על הטיפים.

 

[יונה ספיר]

תודה.
יש צורך בספרים הללו, זה ברור. כדברי לא מעט הורים שאמרו לי שבנם (וגם בתם!) מוצא פורקן רב בזה, וזו ממש שליחות שלא ילך לרעות במקום אחר.
האם להתייחס לזה כאל סמים, ששומר נפשו ירחק ורק קומץ אומלל נזקק להם? לא ולא.
האם להתייחס לזה כאל מים, שכל אדם נזקק להם? גם לא.
לדעתי יש להתייחס לזן זה של ספרות כאל יין: משמח לבב אנוש במידה מבוקרת, ובעל תופעות לוואי הרסניות כשמדובר בהתמכרות.
מצדי אני מנסה להכניס ערכים גם בספרים הללו, ולמתן אותם ככל האפשר, במידת האפשר.
ויעשה כל אחד כהבנתו...

 

[מרחבית]

אני לא יודע מהו ערכי בעיניכם

בעיני ערכי הוא אם ניתן לספוג מהספר דברים חיוביים - בכל תחום שהוא.
לדוגמא: אם אדם סופג מספר אמונה, רגישות, הבנה נכונה, השראה טובה, מידות מעודנות, ועוד ועוד.
אם ספר משדר בכללות חספוס, למשל, חוסר כבוד בסיסי לאחרים, השתלחויות וכאלה, או מכניס רעיונות שגויים ומוטעים - הוא בעייתי.

שאלת המפתח היא: עם מה אנחנו יוצאים אחרי קריאת הספר. ולא רק בתחום הרעיוני שכלי. אלא גם מה הוא משדר, איזו אווירה הוא יוצר לנו בפנים, איזה סוג של השראה הוא נותן - חיובית או שלילית.

אם אתם מצפים לנסים כל הזמן ולחוות כאילו סייעתא דשמיא על כל רגע כשברור שכל הספר מצוץ מהאצבע, ועל הדרך ממציאי םניסים לא הגיוניים העיקר לפאר את ההשגחה פרטית. מה ערכי בזה?

מה ערכי - זו שאלה אחת.
באיזה צורה מעבירים ערכים - זו שאלה אחרת.
אמונה בהשגחה פרטית - היא ערך חיובי וחשוב.
להציג (כפי שתארת) השגחה פרטית (או כל ערך אחר) בצורה שטחית, לא מציאותית ומובלטת בצורה מלאכותית - זו צורת העברה שגויה ומעצבנת.

הומור, לדוגמא - הוא לא ערך, אלא צורת העברה. אם משתמשים בהומור נכון - אפשר להעביר דרכו ערכים טובים רבים.
אם משתמשים בהומור שלא במקום - אפשר להעביר דרכו זלזול באנשים ובערכים טובים.

 

[מרחבית]

קח לדוגמא את הספר רב המכר "זעקה ללא מענה"

כמדומני שכוחו היה בעוצמות הרגש שבו.
היתה לספר מטרה ערכית ברורה, שהתגלתה רק בסוף. ועד אז היה מסתורין, יחד עם הרבה עומקים רגשיים.

 

[Ushaya]

מבחינת הערכים חשוב לזכור שיש את המסר שבין השורות. בסיגנון. (בשורוק).
איכשהו צריך להבהיר באותו הדרך המובלעת שצורת דיבור צינית מיועדת ל... עוד יותר קשה מלכתוב טוב. אבל הכרחי.
"בני נוער" הם מגיל 12 עד 19, בהכללה. לא תמיד הם שמים דקויות בגילאים הללו: ככה הוא מדבר למחבל ששבה אותו. לר"מ שלי, אסור. זה קול, זה מהיר, זה שנון וחכם. למה שהילד לא ינסה לענות ככה לאבא ששואל שאלה שלא מצאה חן, כי הגעתי לגיל ההתבגרות?
צריך לקחת בחשבון שאי אפשר לסמוך שהם תמיד יעשו את הבידול לבד.
ציניות זה מעניין ונדרש. לא פחות מזה נדרש להעמיד את הראי ולקרוא לזה בשם: ציניות. וגם לשים את הדגש שציניות נובעת מהחלק הלא טוב שבנו.

 

[נוי]

לעניין הציניות, רק רציתי לציין שבדו שיח נכון בסיפור כל דמות צריכה לשוחח לפי האופי הפרטי שלה שמתגלה במהלך העלילה. אם היא מתוחכמת וצינית- זה כמובן יתאים.
יהיה מוזר לפגוש בסיפור אחד רק דמויות מהזן הציני. זה לא הגיוני. חייבים רבגוניות בקהל הממלא את הספר, ולתת לכל דמות אפיון מובהק שיבוא לידי ביטוי גם בסגנון השיח שלה.

 

[מ. י. פרצמן]

אני חושבת שכל נושא הציניות יכול להסתכם בהסכמה שהציניות היא כלי, לא מהות. זה לא ויכוח האם הספר יהיה 'ספר-ציני', או ספר 'לא ציני'. הציניות היא עזר לכתיבה, לא הכתיבה עצמה. עיצוב, כלי.
ובכלי, כמו בכלי, יש להשתמש לשימוש לו הוא נועד, ובהתאם להוראות השימוש. כל חריגה מהכללים - תניב אסון. כל שימוש נכון - תפיק תוצאה נהדרת.

 

[מ. י. פרצמן]

ועוד משהו, לא חייבים להשתמש בכ-ל העיצובים הקיימים בספר. יש מבחר של עיצובים, ואפשר לבחור כמה כדי לאפקט את הספר. אם לא אדום, אפשר חום. ציניות היא רק בחירה.

 

[מאיר14]

לעניין הציניות, רק רציתי לציין שבדו שיח נכון בסיפור כל דמות צריכה לשוחח לפי האופי הפרטי שלה שמתגלה במהלך העלילה. אם היא מתוחכמת וצינית- זה כמובן יתאים.
יהיה מוזר לפגוש בסיפור אחד רק דמויות מהזן הציני. זה לא הגיוני. חייבים רבגוניות בקהל הממלא את הספר, ולתת לכל דמות אפיון מובהק שיבוא לידי ביטוי גם בסגנון השיח שלה.

נראה לי שיצאתם מכלל הדיון
לא על זה הויכוח, זה ברור שיש התאמה צינית לדמות ייחודית ולא לכל דמות בספר, אחרת לא מדובר בסופר מקצועי.
דובר רק על עצם ההשפעה מהציניות שבספר - בדגש על הדמויות הספציפיות, לא על כלל הדמויות.

 

[מ. י. פרצמן]

הציניות מוסיפה עניין ויופי לספר, זה ללא כל ספק. אז מבחינה ספרותית זה בטח טוב. כל עוד משתמשים בזה נכון, בתור כלי, לא בתור מהות.
האם זה מתאים? מבחינה.... מוסרית, נקרא לזה? אז קודם כל, אנשים שאינם אוהבים ציניות, מן הסתם לא יקנו ספרים הנכתבים על ידי סופרים שידועים בציניותם.
אבל לאסור על ציניות כי זה מוריד את הערכיות? למה? זה לא דיבור בוטה. זה דיבור שנון. ויש הבדל.

 

[נוי]

לעניין הרכי של הציניות- כל דבר אפשר לכתוב, השאלה היא- איך.
כשעלינו לתאר אדם גס, אפשר לתקוע בפיו קללות ונאצות באופן בוטה, ואפשר למצוא דרכים להביע את הגסות שלו באופן שהנפש היפה לא תחשף לזה ותפגע.
כשעובדים מול מערכת וביקורת (במובן החיובי ולא המעצבן של המילה) מפתחים מיומנות ומומחיות לדברים האלה.

 

[הגשש]

ראשית, ביקורת ספרים זה דבר מבורך וחבל מאוד שאין בציבור שלנו יותר מהמוצר הזה (ואל תענו לי באיסור לשון הרע), לו היה יותר ביקורת, חנויות הספרים שלנו היו עולים רמה.
@ראש לשועלים שאפו.

אני כן רוצה להגיב לשני משפטים שנכתבו בדיון.

אסור היום לספר סיפור לשם סיפור

האם לכולנו יש בנים הנצרכים לחוות "מעט" ריגוש.

התשובה היא לא! אין לכולנו בנים הנצרכים לחוות מעט ריגוש. מי שהבן שלו חוזר לשבת הביתה ואינו קורא את העיתון היומי, אשריו ואשרי חלקו.
מי שבנו מסיים ארוחת בוקר בשעה 9 אחרי תפילה בבין הזמנים והוא הולך ללמוד בבית המדרש עד ארוחת צהרים אפשר לקנא בגן עדן של האבא הזה.
אבל כל השאר מחפשים ריגושים, מה אפשר לעשות. חלקם מוציא את זה בריצה אחרי ר' מיילך בידרמן חלקם אחרי (להבדיל?) מיילך קאהן וחלקם בעיתונים או בספרים.
אם לא נדאג למלא את חנות הספרים בחומר איכותי ומרתק לאיפה הבחורים האלה ילכו? איפה הם יחוו ריגוש? כמה נצטרך לעמול להחזיר אותם לחוות ריגוש רוחני אחרי שהם יילכו לרעות בשדות זרים? ואני לא מדבר על גלישה רוחנית מלאה מלאה, אפילו ריגוש כמו ספורט-חילוני הוא ריגוש בעייתי.
צריך בהחלט לכתוב ספרים איכותיים לציבור החרדי ולא רק קומיקסים מזעזעים. צריך לכתוב ספר טוב גם אם הוא לא מספר סיפור עמוס במסר ותובנות. לכתוב מסר וסביבו לבנות סיפור זה מזעזע לא פחות מקומיקס עם ציורי זוועה.
עצם העובדה שיש לבחור (וגם לאברכים צעירים או מבוגרים) ספר טוב לקרוא והוא לא הולך לדבר פוליטיקה ולחלוק על גדול הדור שממול זה ברכה. כל דקה של קריאה גובל בהצלה של ממש.

תכתבו אנשים, תכתבו. תכוונו גבוה. אל תניחו לרדידות לנהל אתכם. תתמקצעו. תלמדו. תערכו שוב ושוב. תשקיעו. זה נכון וזה כדאי. הדור צריך אתכם. הדור צמא לכך. המבחר מצומצם עד בלתי נראה ממש. כל מילה תתקבל בברכה.

 

[ראש לשועלים]

התשובה היא לא! אין לכולנו בנים הנצרכים לחוות מעט ריגוש. מי שהבן שלו חוזר לשבת הביתה ואינו קורא את העיתון היומי, אשריו ואשרי חלקו.
מי שבנו מסיים ארוחת בוקר בשעה 9 אחרי תפילה בבין הזמנים והוא הולך ללמוד בבית המדרש עד ארוחת צהרים אפשר לקנא בגן עדן של האבא הזה.
אבל כל השאר מחפשים ריגושים, מה אפשר לעשות. חלקם מוציא את זה בריצה אחרי ר' מיילך בידרמן חלקם אחרי (להבדיל?) מיילך קאהן וחלקם בעיתונים או בספרים.
אם לא נדאג למלא את חנות הספרים בחומר איכותי ומרתק לאיפה הבחורים האלה ילכו? איפה הם יחוו ריגוש? כמה נצטרך לעמול להחזיר אותם לחוות ריגוש רוחני אחרי שהם יילכו לרעות בשדות זרים? ואני לא מדבר על גלישה רוחנית מלאה מלאה, אפילו ריגוש כמו ספורט-חילוני הוא ריגוש בעייתי.
צריך בהחלט לכתוב ספרים איכותיים לציבור החרדי ולא רק קומיקסים מזעזעים. צריך לכתוב ספר טוב גם אם הוא לא מספר סיפור עמוס במסר ותובנות. לכתוב מסר וסביבו לבנות סיפור זה מזעזע לא פחות מקומיקס עם ציורי זוועה.
עצם העובדה שיש לבחור (וגם לאברכים צעירים או מבוגרים) ספר טוב לקרוא והוא לא הולך לדבר פוליטיקה ולחלוק על גדול הדור שממול זה ברכה. כל דקה של קריאה גובל בהצלה של ממש.

תכתבו אנשים, תכתבו. תכוונו גבוה. אל תניחו לרדידות לנהל אתכם. תתמקצעו. תלמדו. תערכו שוב ושוב. תשקיעו. זה נכון וזה כדאי. הדור צריך אתכם. הדור צמא לכך. המבחר מצומצם עד בלתי נראה ממש. כל מילה תתקבל בברכה.

מסכים כמעט לגמרי. "אסור היום לספר סיפור לשם סיפור" זו ציניות מרירה כמובן (מקווה שמאשרים פה את זה לאור ההסתעפות האחרונה של האשכול).

 

[מ. י. פרצמן]

הכל טוב ונחמד ויפה,
אבל, ואני שואלת את זה בשביל הסופרים שבעם: באמת ספר (מתח) חייב להיכתב דווקא מתוך כוונות טהורות וזכות שכאלו בלבד??? באמת כוונת הסופר היא כל כך צדיקה וברה - לשמור על הנוער שלנו שלא ילך לאיבוד חלילה?!
מדוע אי אפשר להסכים עם זה שבתור בני אדם אנו צריכים מנוחה לפעמים, יש כאלו שימצאו את הפריקה הרגשית שלהם במשחק לדוגמה, יש בדיבור, יש באכילה(...) ויש בקריאה? וכדי למלא את החסר הזה, יש ספרים בשוק, שכותבים סופרים טובים???
האם נכון לקשר כל ספר מתח למלא רק את הצורך הספציפי הזה, שמירת הנוער משדות זרים?!

 

[יונה ספיר]

תודה, הגשש... כמעט חשבתי ששיחות העידוד והתודה מצד הורים על שילדיהם עסוקים בספר טוב שמספק להם צורך, היו פרי דמיוני (ציניות!!! אסור או מותר?...)
מישהו שאל באישי, והיות שאיני עונה באישי אענה על גבי הפורום: האם הכתיבה שלי אינה לצורך פרנסה? ושלא אתהדר רק ברצון להציל את הדור...
אז כן, רבותיי, לצער רב הוא לי לאכזב אתכם, הכתיבה היא אכן לצורך פרנסה ולא רק לצורכי הצלת הדור!!! אבל על הדרך, יש לי תחושת סיפוק גדולה על השליחות, לדעתי, שיש בהבאת חומר נקי אבל מספק ריגוש והנאה לדור ה(בעיקר) צעיר. (למה בעיקר? כי שמעתי על בני חמישים ושבעים גם כן... ואפילו יותר!)
כשהמקלדת מולי, והגיבורים עושים כחפצם, לא פעם יש להחזיר אותם אל המוטב ולומר להם: לא, ככה אל תדברו, הגזמתם! היי, ככה לא עושים! אלים מדי! לא פעם נמחקת בצער סצנה, כי אולי יש בה היסחפות כלשהי. אין ספק שיש צורך בהרבה זהירות, ההליכה על חבל דק בין ספר אנמי לבין אלימות יתרה היא אף פעם לא קלה, ויעזור ה' שלא תצא תקלה מתחת ידי.
ובעניין ביקורת, אדרבה ואדרבה. תכתבו ותעירו. תמיד יש לאן לשאוף.

 

[מאיר14]

הכל טוב ונחמד ויפה,
אבל, ואני שואלת את זה בשביל הסופרים שבעם: באמת ספר (מתח) חייב להיכתב דווקא מתוך כוונות טהורות וזכות שכאלו בלבד??? באמת כוונת הסופר היא כל כך צדיקה וברה - לשמור על הנוער שלנו שלא ילך לאיבוד חלילה?!
מדוע אי אפשר להסכים עם זה שבתור בני אדם אנו צריכים מנוחה לפעמים, יש כאלו שימצאו את הפריקה הרגשית שלהם במשחק לדוגמה, יש בדיבור, יש באכילה(...) ויש בקריאה? וכדי למלא את החסר הזה, יש ספרים בשוק, שכותבים סופרים טובים???
האם נכון לקשר כל ספר מתח למלא רק את הצורך הספציפי הזה, שמירת הנוער משדות זרים?!

די מסכים, אך צריך גם פתרון לאותם הנצרכים לשם כך, כנזכר לעיל.

אבל כל השאר מחפשים ריגושים, מה אפשר לעשות. חלקם מוציא את זה בריצה אחרי ר' מיילך בידרמן חלקם אחרי (להבדיל?) מיילך קאהן וחלקם בעיתונים או בספרים.
אם לא נדאג למלא את חנות הספרים בחומר איכותי ומרתק לאיפה הבחורים האלה ילכו? איפה הם יחוו ריגוש? כמה נצטרך לעמול להחזיר אותם לחוות ריגוש רוחני אחרי שהם יילכו לרעות בשדות זרים?
עצם העובדה שיש לבחור (וגם לאברכים צעירים או מבוגרים) ספר טוב לקרוא והוא לא הולך לדבר פוליטיקה ולחלוק על גדול הדור שממול זה ברכה. כל דקה של קריאה גובל בהצלה של ממש.

בתיאוריה.. זה נחמד.
בחור שמעוניין בפוליטיקה, לא יסתכל על שום ספר - הכי חשוב שיהיה, אלא יפתח עיתונים וכו', ויגמע בצמא כל אות או קוצה של פרשנות מיסטית.
זו המציאות לצערינו..
גם הבן שלי הגדול [כבן 20] רכש מכספו חלק מהספרים של יונה ספיר ודומיהם [נראה לי יותר מסקרנות מאשר רגשנות], אך כשהגיע עידן ה"גיאו-פוליטי" כבתקופה האחרונה, לא עניין אותו כלום חוץ מזה.
הבחורים של היום חיים קצת יותר על אקשן, וכשזה חי - על אמת, זה מפתה יותר.

 

[הגשש]

לסיום שאלה לסופרים: האם אתם לא מחוברים רגשית לגיבורים? מילא הקורא, נשלט בידיכם ואין לו ברירה אחרת. אבל אתם מכתיבים את המציאות, הכוח בידכם לשנות. האם אין לכם עצמכם דחף פנימי לסיים בטוב? אולי אתם כן חשים כך ובכל זאת מתגברים בכוונה תחילה כי זה מה שמוכר? כי זה יותר אופנתי/מכובד?

אינני יודע אם הנך סופר והאם יש מפירות מקלדתך בחנות הספרים הקרובה. אולם ככותב אוכל לספר על התמודדות בלתי פוסקת שיש לסופר בעת כתיבת ספרו. הסופר עמוס עוז אומר, שסופר נדרש לקבל כרבע מיליון החלטות בספר אחד.
ולשאלותיך. סופר בד"כ מחובר רגשית לגיבור שלו. הוא גר איתו בבית, אוכל איתו יחד מהצלחת, הולך איתו לקניות (ומי מדבר על תפילות....), וגם ניצב על השידה בסמוך לשעון המעורר, מרגע הכניסה למיטה ועד לנטילת הידיים.
לסופר כלל לא קל להעביר את הגיבור שלו דרך חתחתים עד סוף הספר. ברור שהסופר היה מעדיף לפנק אותו כמו את בנו בן ה-3, אבל בסופו של יום, הסופר אינו כותב מאהבת הגיבור גרידא, כל עצם יצירת הגיבור נועד כדי למכור את הספר בחנות ולקנות בכסף המתקבל ספר מצויר לבן ה-3 האמיתי שלו או לחם וחלב במכולת.
אם הקונה הנכנס אל החנות לא ייהנה מהספר, הוא לא יקנה אותו והסופר יישאר עם הגיבור שלו לנצח. זאת בוודאי לא המטרה.
ספר צריך למכור. נקודה. אם היה אופנתי/מכובד להדפיס ספר בצורה משולשת היית שואל למה לא מלבנית כמו שהייתי רגיל עד היום? היית שואל את הסופר האם אין לו דחף פנימי להוציא ספר מלבני, ולמה הוא מתגבר על עצמו בכוונה תחילה ומוציא ספר כזה שהוא לא אין? בוודאי שלא.
מעבר לכך מה היית אומר אם כל הספרים בחנות היו נגמרים במשפט "...והם חיו באושר ועושר עד היום הזה (אולי)", היית ממשיך לקרוא ספרים?

סיום ספר הוא אחד ההחלטות הקשות בספר מתוך כלל הרבע מיליון. כי אם ניתן לקורא את מה שהוא מצפה אין בכך כל חידוש, החכמה היא להפתיע את הקורא. לתת לו את הכיוון שהוא לא חשב עליו כלל.
בספר התנקשות שהוא ספר המשך למבוקש ולדעתי הוא ספר טוב לא פחות, הסיום הוא הכי פחות צפוי מכלל הסיומים שחשבתי עליהם בעת הקריאה של הספר (ולא אעשה כאן ספוילר). אם קינן לא הייתה הורגת את יקוואל אלא משאירה אותו חי כרצון הקהל הרי שאין בכך כל חידוש.

נקודה נוספת וחשובה לא פחות וגם אותה תיקח לך כטיפ, ספר משקף את המציאות, לעיתים אנחנו מקצינים נקודה מסוימת לכאן או לכאן כדי להדגיש אותה, אבל ככלל הספר משקף את מה שקורה לנו במציאות החיים בפרק זמן מסוים. כי הרי שום ספר לא נכתב מרגע לידתו של הגיבור עד מותו זקן ושבע בגיל 120, ספר מספר מאורע על ציר זמן. בעגה המקצועית קוראים לזה מאורע מכונן שמוביל לקונפליקט, כך שאם נצייר את ציר הזמן נראה אותו כקו ישר בתחילתו של הסיפור. משה הלך לאוטובוס (קו ישר) כדור עף לילד לעבר הכביש (הקו מתחיל לטפס) משה רואה את הילד מתחיל לרוץ (מאורע מכונן הקו בשיא) משה מתלבט בין הצלת הילד לבין האוטובוס הבורח (הקונפליקט) משה מקבל החלטה לרוץ לעבר הכדור (הקו מתחיל לרדת) משה מוסר את הכדור לילד והוא ניצל ממות ועלה לביתו שמח וטוב לב (הקו מתיישר שוב, הפי אנד).
עכשיו, בידך כסופר להחליט מתי לכבות את המסרטה שצופה על משה. אם תעשה זאת כעת הרי זה סוף צפוי שאין בו כל חידוש ואם כל הספרים בחנות יהיו ככה, זה יהיה משמעם נורא.
לעומת זאת, אם תבחר להסריט את האוטובוס עולה בלהבות, הרי שהעברת מסר נורא חשוב.
אם תעיף את המסרטה 70 שנה קדימה ותראה את הילד-סבא מוקף במאה נינים, הרי שהסברת לקוראים מה זה נקרא 'הציל עולם מלא'.
אולם אם תבחר להראות את משה מפסיד עסקת ענק בגלל האיחור, זה כבר משהו חדש ולא צפוי ואם בגלל ההפסד הזה השידוך של בנו מתבטל, כי הוא לא יכל לעמוד בהתחייבותו, הרי סיבכת את המצב לגמרי.
עכשיו תחשוב אם המסרטה על משה תתחיל שנה קודם ומראה את קשיי תהליך השידוך ואת תהליך הכניסה למשא ומתן בעסקה ואת כל התקוות הגדולות בשידוך ובעסקה, ואתה והקורא מתחברים יחד למשה, והלב שלך ושל הקורא דופק יחד ברגעי הקונפליקט בין הילד והכדור לבין האוטובוס, העסקה והשידוך. האם תסיים את הספר שמשה מצא שידוך טוב יותר ועסקה גדולה יותר?
זכותך כסופר, לכבות את המצלמה בדיוק ברגע שהשידוך מתפוצץ בעקבות העסקה שהתפוצצה ולתת לקוראים להתפוצץ גם הם (ולרוץ לפרוג לכתוב ביקורת).
הבחירה בידך.
בהצלחה.

 

[הגשש]

הכל טוב ונחמד ויפה,
אבל, ואני שואלת את זה בשביל הסופרים שבעם: באמת ספר (מתח) חייב להיכתב דווקא מתוך כוונות טהורות וזכות שכאלו בלבד??? באמת כוונת הסופר היא כל כך צדיקה וברה - לשמור על הנוער שלנו שלא ילך לאיבוד חלילה?!
מדוע אי אפשר להסכים עם זה שבתור בני אדם אנו צריכים מנוחה לפעמים, יש כאלו שימצאו את הפריקה הרגשית שלהם במשחק לדוגמה, יש בדיבור, יש באכילה(...) ויש בקריאה? וכדי למלא את החסר הזה, יש ספרים בשוק, שכותבים סופרים טובים???
האם נכון לקשר כל ספר מתח למלא רק את הצורך הספציפי הזה, שמירת הנוער משדות זרים?!

גם כאן התשובה היא לא.
ולמה? הנה הסיבה:

הכתיבה היא אכן לצורך פרנסה ולא רק לצורכי הצלת הדור!!! אבל על הדרך, יש לי תחושת סיפוק גדולה על השליחות, לדעתי, שיש בהבאת חומר נקי אבל מספק ריגוש והנאה לדור ה(בעיקר) צעיר.

ספר נכתב בד"כ כי יש לסופר משהו בבטן (או בראש) והוא חייב לצאת. מי שאין לו מה לכתוב ילך לאסוף תותים או לאכול אותם בשמנת. אף סופר לא קם בבוקר, עבר על דפי זהב והחליט לבחור באות ס'. זה טוב בשביל להתלבט בין פורץ מנעולים לבין מגרד מדבקות מקצועי.
סופר הוא קודם כל כותב, אח"כ הוא כותב ואם הוא כותב כ"כ הרבה וטוב אז הוא גם סופר (כסף כמובן...).

ועוד נקודה. לפני תקופה היה כאן דיון איפה תרבות הפנאי של הגבר החרדי. התשובה שעלתה מבין בתרי הדיון הייתה, שאין דבר כזה פנאי לגבר החרדי, אם הוא עובד כל היום, אז את הערב הוא מקדיש ללימוד ולמשפחה ולא יושב מול המרקע.
ואם הוא צריך ריגוש זה כבר התפקיד שלנו. לתת לו את הריגוש בתוך גבולות הגטו.