מבוקש/יונה ספיר - ביקורת

בעד החזרת ההפי אנד לספרות


  • סה"כ מצביעים
    175
  • הוסף לסימניות
  • #61
הכל מאה אחוז נכון.
מי כמוני יודעת עד כמה הגיבור (או הדחף) הוא זה שגורם לסופר לכתוב את הספר...
אבל שוב, אני לא חושבת שיש סופר - או, ננסח אחרת: מן הסתם יש, אך לא כל סופר הוא כל כך ערכי, שכשהוא כותב ספר כל מה שעומד בראש מעייניו הוא מלאכת הקודש של סיפוק התחליף על גבי המקורות החילופיים. סופר (לדעתי, אם מישהו מתנגד שיצביע) כותב ספר קודם כל כי הוא רוצה, אחר כך כי הגיבור רוצה (לפעמים הסדר מתחלף:) ), אחר כך כי מנהל הבנק רוצה, אחר כך כי הקורא רוצה, ורק בסוף בשביל כל המניעים הטהורים והערכיים של להציל את הדור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #62
הסופר עמוס עוז
שר"י
(ומי מדבר על תפילות....)
אוי...
מעבר לכך מה היית אומר אם כל הספרים בחנות היו נגמרים במשפט "...והם חיו באושר ועושר עד היום הזה (אולי)", היית ממשיך לקרוא ספרים?
כן. כמה שזה לא פופולארי.
ואם הוא כותב כ"כ הרבה וטוב אז הוא גם סופר (כסף כמובן...).
הלוואי.
לתת לו את הריגוש בתוך גבולות הגטו.
כדאי לתקן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
אתה אולי כן. אני - בחיים לא. הייתי זועקת חמס.
(או ממהרת להוציא ספר שמסתיים בלוויה ובזעקה קורעת של הבן היתום, בדווקא).
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
אתה אולי כן. אני - בחיים לא. הייתי זועקת חמס.
(או ממהרת להוציא ספר שמסתיים בלוויה ובזעקה קורעת של הבן היתום, בדווקא).
כמו אנשים שאוהבים לאכול סחוג עם ערק על בטן ריקה. עניין של סגנון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
  • הוסף לסימניות
  • #66
כן. כמה שזה לא פופולארי.
אחרי שלוש ספרים היה נמאס לך. אולי חמש.
בדיוק כמו שלא תתרום כסף לקופת העיר אם הם לא יעלו בעיניך דמעות.
אם הם יספרו סיפור אוטופי אחרי אסון הם לא יכסו את עלות המודעה.

אין סיבה. התכוונתי למה שאמרתי. הגטו החרדי נעשה מרצון והוא שומר עלינו מכל משמר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #67
  • הוסף לסימניות
  • #68
צריך לכתוב ספר טוב גם אם הוא לא מספר סיפור עמוס במסר ותובנות

לדעתי אין דבר כזה ספר ללא מסרים. ואין הכוונה כאן למסרים ותובנות מכוונות וגלויות לעיין.
השאלה איננה: האם יש בספר X או Y מסר או שאין בו. אלא: איזה מסר הספר מעביר? האם הוא ראוי או לא?
לפעמים שוכחים לשאול את השאלה החשובה הזו. וכידוע מסר עקיף ונסתר - הרבה יותר מחלחל ממסר בולט ומודע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
לא כל טרגדיה - מות או הפסד, היא דבר עצוב לגמרי.
ולא כל הצלחה - כספית וכדו', היא דבר משמח למדי.
לפעמים הטרגדיה והמסר [החיובי כמובן] שבצידה, זהו דבר מעניין יותר מהצלחה מסחררת ריקה מכל תוכן.
את הטוב יודעים להעריך היטב דוקא מתוך חסרונו, ולא מתוך התמדתו. וזה למעשה המסר.
אנו חיים תחת פגעי הזמן ואיננו יכולים להימלט מהם או מהמוות, זהו דרכו של עולם.
החכמה היא, איך לקבל ולהכיל זאת בהבנה ובהשלמה עם המצב מבלי ייאוש.
אם ישנם סופרים שיכולים להעביר מסרים טעונים תקוה ואמונה וכדו' גם במצבי ייאוש כאלו - כגון במקרים טראגיים, הם פשוט גדולים.
זה לדעתי מה שמתבקש מסופר.
ואז, כסף ורייטינג, יכולים להפוך באופן זה רק לאמצעי ולא רק למטרה.
.
 
  • הוסף לסימניות
  • #70
משום מה זה נראה שכולם מסכימים עם זה ש'סופרים' זה עם קדוש ונאור,
וספר קריאה הוא בעצם ספר לימוד.
נכון שכל ספר צריך מסר, ברור, ורעיון חזק,
אבל למה הספר עצמו לא יכול להיות קריאה וזהו?
ולמה לסופר עצמו לא מגיע לעשות ככל העולה על רוחו, כל עוד לא יפגע במשהו?
הרי בתור סופרת מתח, ולא - אל תכעסו עלי - אני בטוחה שגם לכם יש את זה, אני לפעמים מתעוררת בבוקר ומחליטה ש-היום בא לי לרצוח מישהו, בוא נבדוק מי בתור.
הרי בלי זה ספר מתח איננו מתח.
תמיד חייבים להסתובב דווקא סביב המסר????
 
  • הוסף לסימניות
  • #71
משום מה זה נראה שכולם מסכימים עם זה ש'סופרים' זה עם קדוש ונאור,
וספר קריאה הוא בעצם ספר לימוד.
נכון שכל ספר צריך מסר, ברור, ורעיון חזק,
אבל למה הספר עצמו לא יכול להיות קריאה וזהו?
ולמה לסופר עצמו לא מגיע לעשות ככל העולה על רוחו, כל עוד לא יפגע במשהו?
הרי בתור סופרת מתח, ולא - אל תכעסו עלי - אני בטוחה שגם לכם יש את זה, אני לפעמים מתעוררת בבוקר ומחליטה ש-היום בא לי לרצוח מישהו, בוא נבדוק מי בתור.
הרי בלי זה ספר מתח איננו מתח.
תמיד חייבים להסתובב דווקא סביב המסר????

ספר קריאה באופן מסויים הוא ספר לימוד, אכן.
רוב חוקרי ההיסטוריה של היום - שבדרך כלל אינם נמנים על המגזר שלנו [=החרדי], מתלוננים תדיר על כך שרוב משכתבי ההיסטוריה בעבר הרחוק, הזכירו רק מאורעות עצובים ואפילו טראגיים בלבד - כגון פוגרומים או שמדות וכדו', ולא סיפרו באופן כללי על פולקלור וכדו' ושאר דברים משמחים שהיו בימיהם.
מה באמת הסיבה לכך?
כי הם ראו בשיכתוב היסטוריה זו - בעבורינו, לימוד לקח מוסרי על מה ולמה אירע להם כך וכך, כאזהרה רבתי שלא יקרה גם לנו כך וכך [וגם אותם חוקרים מודים שזאת הסיבה].
זהו מסר נכון והכרחי לחיים שלווים ומאושרים באופן תמידי - בכל זמן ובכל מצב, מבלי ליפול לייאוש.
וזה כל כך מתאים לחיי היום יום של כולנו.
אבל לקחת סיפור שכולו נופת צופים והכל וורוד, זה כמו לקחת סמים וליפול אחר כך לדיכאון עמוק.
.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #72
לא יודע. בעיניי סופר שמסוגל 'להרוג' את הדמויות שלו במחשבה ומתוך מטרה, יש בכך יופי מסויים. לכולנו נמאס מספרות שמאלצית שנגמרת בכך שהכל הכל ורוד וטוב.
זוכר שהתפעלתי בזמנו בתיק מקסיקו של ח' גרינבוים, שהרג שם מחנה שלם שאותו הוא בנה בסבלנות פרק אחרי פרק...
משום מה זה נראה שכולם מסכימים עם זה ש'סופרים' זה עם קדוש ונאור,
וספר קריאה הוא בעצם ספר לימוד.
נכון שכל ספר צריך מסר, ברור, ורעיון חזק,
אבל למה הספר עצמו לא יכול להיות קריאה וזהו?
ולמה לסופר עצמו לא מגיע לעשות ככל העולה על רוחו, כל עוד לא יפגע במשהו?
הרי בתור סופרת מתח, ולא - אל תכעסו עלי - אני בטוחה שגם לכם יש את זה, אני לפעמים מתעוררת בבוקר ומחליטה ש-היום בא לי לרצוח מישהו, בוא נבדוק מי בתור.
הרי בלי זה ספר מתח איננו מתח.
תמיד חייבים להסתובב דווקא סביב המסר????
אכן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #73
.
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
אבל למה הספר עצמו לא יכול להיות קריאה וזהו?

כי הוא לא. מה לעשות, זו המציאות, ואי אפשר להילחם במציאות. ספר מעביר דברים גם אם נחליט שהוא לא.

הרי בתור סופרת מתח, ולא - אל תכעסו עלי - אני בטוחה שגם לכם יש את זה, אני לפעמים מתעוררת בבוקר ומחליטה ש-היום בא לי לרצוח מישהו, בוא נבדוק מי בתור.

אם לסופר 'בא לרצוח מישהו', והוא מיישם את זה (בספר כמובן) - זו בדיוק האווירה וההרגשה שעוברת לקוראים.
אם מחליטים שמישהו בספר ימות מסיבות שקולות יותר - זו בדיוק האווירה וההרגשה שעוברת לקוראים.

תמיד חייבים להסתובב דווקא סביב המסר????

לא חייבים. אבל זה מה שקורה בפועל. ספר משדר רוח כזו או אחרת בין אם רוצים, בין אם לא. בין אם מתכוונים, בין אם לא.
כל אמנות משדרת משהו. אין מצב שלא. האם נכון להתעלם מהעובדה הזו?

בעולם מקובל שלאמן מותר ורצוי להקיא ברבים את כל מה שבא לו להקיא, בלי בקרה ובלי גבולות.
אבל אנשים מתורבתים באמת, אמורים להוציא לרשות הרבים דברים ראויים, ולהקיא - אם בכלל - הרחק מעין הציבור.

כל מה שכתבתי כאן - לא מתייחס כלל לנושא של הפי אנד.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #75
כך שרוב משכתבי ההיסטוריה בעבר הרחוק, הזכירו רק מאורעות עצובים ואפילו טראגיים בלבד - כגון פוגרומים או שמדות וכדו', ולא סיפרו באופן כללי על פולקלור וכדו' ושאר דברים משמחים שהיו בימיהם.
מה באמת הסיבה לכך?

אותה סיבה, שהעיתונים של היום מתרכזים יותר בדברים כאלה. נסו לקרוא כמה ימים עיתונים ולראות איך החיים של היום היו נראים לכם - לו הכרתם אותם רק דרך העיתונים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #76
הרי בתור סופרת מתח, ולא - אל תכעסו עלי - אני בטוחה שגם לכם יש את זה, אני לפעמים מתעוררת בבוקר ומחליטה ש-היום בא לי לרצוח מישהו, בוא נבדוק מי בתור.

טוב, אז זה לא ממש עובד ככה... כשמחליטים להרוג מישהו (נשמע זוועה...) זה אף פעם לא כי קמתי בבוקר והחלטתי שיום יפה יהיה עבור אחד הגיבורים לסיים בו את חייו. אלא שלפעמים מגיעה נקודה כלשהי בספר, ומסיבה שלא חשבתי עליה בכלל כשהתחלתי עם הספר, אני רואה שמתאים שהוא ייהרג כעת. זה יקדם את העלילה וישרת את הספר. דוגמה? התנקשות. הגרסה הראשונה לא כללה את מות הנשיא. (ספוילר?...) בסיפור המקורי אייל נפגש אתו אחרי החילוץ המרגש, והם הסיקו מסקנות חשובות לעתידה של ארה"ב. אבל מה לעשות, בקריאה חוזרת ונשנית ומשולשת ומרובעת, הגעתי למסקנה ש... לא. זה לא מתאים. הנשיא חייב להיות מוקרב על מזבח הספר. אז בצער רב וביגון קודר, תוך עימות קל עם עורך הספר שחשב שזה יותר מדי, הבאתי אותו למנוחות. באותה נשימה אציין, לטובת מאיר14 ועוד כמה שספרות המתח צורמת להם, שסצנת המוות אמורה הייתה להיות אגרסיבית הרבה יותר, ומיתנתי לטובת הנפש היפה. (עכשיו ישאלו: מה זאת אומרת 'אמורה הייתה להיות' ואיך ייתכן ש'מיתנתי'? הרי גם את הסצנה הראשונה וגם את השנייה אני כתבתי! אז אסביר איך זה עובד אצלי, לא ידוע לי לגבי אחרים: אני רואה מול עיניי את ההתרחשות, וכאשר אראה כן אכתוב. בקריאה חוזרת הקטעים נמחקים, נפסלים, משוכתבים ומושבחים.)
ויש לי עוד דוגמה, טרייה מהשבוע, אבל היות שטרם החלטתי מה יעלה בגורל האיש, והאם ימות או יחיה (שיקולים לכאן ולכאן) לא אביא אותה, גם לא בטשטוש פרטים.

כאן רציתי לצטט את כל אלו שדיברו על המסר העקיף, על כך שספר אכן מביא אתו מסרים וכו', ולהגיד שזה נכון.
בין השורות תמיד יעלה מסר, ואישיותו של הסופר\ת תשתקף בספריו. זו הסכנה, אחת הסכנות, בקריאת ספרות זרה. כי אישיות הסופר\ת מפוקפקת ויותר מזה, ומסריו יועברו בין השיטין.
מסרים עוברים. מסרים גלובליים כמו יושר, נאמנות, אומץ, עמידה על העקרונות, ויתור, הקרבה.
ומסרים יהודיים כמו: אמונה, ביטחון והשגחה פרטית.
הספר לא "יסתובב סביב המסר" אבל הוא כן, בהחלט, יעביר אותם מבעד לשורותיו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #77
אתם נהדרים
באמת
בלי ציניות
כיף לקרוא את הדיון כאן, ואפילו לפעמים את התסכול זה מוציא מכם מחשבות שאני לא משוכנע שסידרתם לעצמכם קודם בראש.

תתווכחו עד מחרתיים, אבל, תמשיכו לכתוב, ההוכחה הטובה ביותר לנחיצות, הטובים שמנצחים וקונים את הספרים שלהם, אם לא היה צורך זה לא היה עובר.
אז שוב תודה, ואני יודע שלא כותבים אז בכל משפט.
 
  • הוסף לסימניות
  • #78
תתווכחו עד מחרתיים, אבל, תמשיכו לכתוב, ההוכחה הטובה ביותר לנחיצות, הטובים שמנצחים וקונים את הספרים שלהם, אם לא היה צורך זה לא היה עובר.

אם יש הרבה שמכורים לאינטרנט לא מסונן ועושים מנוי לזה, זה אומר שזה טוב?
לכן צריכים סינון.
אותו דבר בספרים. צריכים סינון.
שיטת העדר, אינה מורה בהכרח על חכמה סגולית.
.
 
  • הוסף לסימניות
  • #79
אם יש הרבה שמכורים לאינטרנט לא מסונן ועושים מנוי לזה, זה אומר שזה טוב?
לכן צריכים סינון.
אותו דבר בספרים. צריכים סינון.
שיטת העדר, אינה מורה בהכרח על חכמה סגולית.
.
בדרך כלל העדר, בציבור שלנו הוא סנן, סנן בכל אופן של סינון, לא בהכרח של איכות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #80
לא לגלוש לדיונים שלא קשורים לפורום ספרות. גלישה שכזאת תביא לנעילת האשכול, וחבל.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

קראתי כמעט את כל הספרים שלה,
שמתי לב לשני ספרים שאני אישית, לא התחברתי אליהם
1. משפט שדה
2. סוף העולם דרומה.

חשבתי עם עצמי רבות, והגעתי למסקנה מעניינת,
אנשים לא אוהבים לקרוא ספר שלום שיש בו כל כך הרבה התרחשויות, על כלום,
לדוג'.
בסוף העולם דרומה יש קטע על קבוצת חוקרים, שנתקעו במרכז מחקר שלהם ללא יכולת לתקשר, ולכן הם מפלסים את דרכם לנקודה מסוימת
יונה ספיר מתארת באריכות את הדרך שלהם, ואייך אט אט משלושה נשאר רק אחד,
מרתק, אבל לבסוף, לא יצא מהקטע הזה כלום, אותו ניצול לא עזר כלום במסעו, מיד שלחו מסוק, ושלום על ישראל,

וכן אותו ילדון שנשלח לאנטרקטיקה כדי לתעד את הפעילות הישראלית, כל הרוח יצאה מהמפרשים, כשגילנו שברגע האמת, כלומר כשהוא באמצע לתעד הכל ולצלם, מופיע מאחוריו אותו משלח, למה הוא השקיע בו כל כך הרבה כסף, ולא חשב על רעיון פשוט, לצלם לבד...

באשר למשפט שדה,
כל הספר נגמר בשום כלום אחד גדול, הוא יודע מי חיסל את אותו מפקד (שאינני זוכר את שמו) ואסור לו לספר על האירוע הזה כלום, ספר שנתקע עם שום כלום, לא כל כך נחמד לקרוא אותו


גם בסדרת מרגל להשכרה, הספר "מבוקש" הכי פחות חביב בגלל סיבה זו .
קטע שכתבתי- שילוב של מרגל להשכרה ודופליקטים🔥



אייל שמע רחש מבחוץ.
איך-- מה--?
זה המקום בין הסודיים בעולם! לא היה סיכוי למישהו להתחקות על עקבותיו, אלא אם כן הוא... אייל חיפש דימוי מתאים, לא בן אנוש.
אייל יצא מהמבנה הרעוע, דורך את אקדחו בשנייה.
הוא הביט המום בדמות שצצה מולו לפתע, כאילו מתוך אש.
אייל לא רגיל להיות המום. שום דבר כבר לא מפתיע אותו, סוכן הביון המהולל. אבל בכל זאת- לצאת מתוך אש? לזה הוא לא ציפה.
"נעים להכיר" הדמות התקרבה אליו, ואייל כבר יכל להבחין שמדובר באיש צעיר, בן 20 לכל היותר. "דֶנִי הארט".
"אייל גלבוע". אייל לא כלא את סקרנותו, ושאל: "איך הגעת לכאן?"
"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?" דֶנִי שאל. "זה ילווה אותך עד סוף חייך". אנשי הקוֹסְטָדוֹס סִילֶנְטִי לעולם לא עוזבים רֶבֵלַרים.
"בטוח". אייל לא הרפה את אחיזתו באקדח.
"אני... דוּפְּלִיקֶט" דֶנִי לחש, כאילו אי מי יכול להגיע למקום הזה מלבדו. אנשיו של זירו מגיעים לכל מקום. הבהבה הידיעה בראשו.
"אתה מה?" אייל תמה. דוּפְּלִיקֶט? לא שמעתי על זה מעולם. יותר מדי דברים מוזרים פה.
"בקצרה- יש בעולם מסדר נסתר, הנקרא מסדר הדוּפְּלִיקֶטִים. בעצם, אנחנו לא בני אנוש. כלומר, אנחנו בני אנוש שניחנו בכוח מיוחד- להשתכפל. כרגע אני סֵקֶנְדֶר, שזה אומר--" רעיון צץ במוחו של דֶנִי, "בלי דיבורים, פשוט תראה".
דֶנִי ביצע כמה תנועות בידו שאייל לא הצליח לעקוב אחריהן, ולפתע הם נעטפו בהילה של אש.
למראה עיניו הפעורות של אייל, דֶנִי ביצע שוב את התנועות והאש נעלמה כלא הייתה.
אייל מלמל בכעס "לא ימצא בך... מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים..." בשבת האחרונה שלו בבית, לפני שקרה כל מה שקרה, חוגלת ביקשה ממנו ללמוד איתה למבחן. השבת הזאת נחרתה במוחו לנצח. תבורך המורה של חוגלת שהחליטה לבחון אותם על סוגי המכשפים בספר דברים.
דֶנִי שלף את הכובע מראשו, מציג שם כיפה שחורה גדולה. "אני יהודי, אייל. חרדי. לא מכשף חלילה. דופליקים זהו כוח עצום, שה' יתברך נתן לעולם, על מנת שנשתמש בו לטוב. ואני יכול להעיד על עצמי שאני דווקא בזכות כוח זה מגביר את קידוש ה' בעולם. בכל אופן, אייל, באתי לטובתך."
"לשם מה באמת באת לכאן? איך הצלחת לגלות את המקום הזה?" כמה אייל חיפש עד שמצא מקום שאין רגל אדם דורכת בו.
"אינני בן אנוש, אייל. אני דופליקט. היכולות שלי שונות" דֶנִי נאנח. "אני באתי לכאן אייל... בשביל לומר לך משהו".
"תגיד" עיני אייל, ירוקות זועמות, עדיין לא הפשירו.
"אייל. באתי להודיע לך שזה נגמר. אתה יכול לחזור הביתה." נשימה עמוקה, "אפרת מחכה לך".
וכמו מתוך חלום, דֶנִי התמוסס לתוך האש,
ונעלם.


△▽△


אלי ישב בדירתו בישראל, זורק את פחית הקולה מספר האלף שהוא שתה ביממה האחרונה לכיוון הפח.
אייל. איפה הוא?? הוא הפך יבשות וימים בשביל לגלות את מיקום חברו הטוב.
לא מצא קצה של חוט שיעיד על מיקומו.
חוץ מ... אלי נזכר בדֶנִי. יצור מוזר שהתעקש שהוא יכול למצוא את אייל.
מה איתו באמת?
לפתע, בדיוק כמו שקרה לאייל לפני דקות מועטות אי שם בגלובוס, צצה דמות מתוך אש.
אלי שותק למקומו. "ממ..ממה אתה עושה כאן??? מי אתה??"
"נעים להכיר" קול מלא רוע, "זירו. אתה תתחרט על היום שפגשת אותי, תאמין לי. אבל אין לך ברירה. החיים של חבר שלך תלויים בך."
"אייל???"
"גם. וגם דֶנִי, הדופליקט העלוב ששלחת אליו. שניהם בידי".
אלי נשך את שפתיו, "דוּפְּלִיקֶט?"
"אה, שכחתי שאתה תמים. כן, בנדו עדכן אותי עליך הכל. דופליקט זה-- בעצם, מי אתה שמגיע לך הסבר? אייל בידיים שלי" ועוד רגע גם אתה.
"מה.. מה אתה רוצה??" אלי ניסה למקד מבטו בזירו.
"זה פשוט. עכשיו רק תצטרף אליי, ואסביר לך בדרך" שלא תיקח יותר מ3 שניות. יש לך עסק עם דופליקט, אלי יקירי.
"אני רוצה הוכחה" אלי התאפס על עצמו. הוא לא יכול להיות בטוח בכלום. מה הסיכוי שמישהו מצא את אייל? אפילו אני, חברו הטוב לא הצלחתי!
"הוכחה... ובכן" זירו חשף את שיניו הצחורות, "לא תקבל. בוא עכשיו"
"ואם אסרב?"
"סירוב לא יזיז פה כלום. אני דופליקט. אתה עכשיו מתלווה אלי בין אם תרצה ובין אם לא. שלוש, שתיים, אחת..."
זירו סגר ופתח את ידיו ונעלם לתוך הילה של אש, כשאלי, איתו.
הקרב על חיי חברך, וחייך, מתחיל עכשיו.


△▽△


אייל מצמץ פעמיים בעיניו. מה-- מה קרה עכשיו?
הוא חלם?
זה אמיתי?
לא. הוא לא חלם.
אייל נכנס לתוך המבנה הרעוע, נותן לזכרונות להציף את כולו.
אפרת. הילדים. שילה הקטן.
והוא... איזה מן איש הוא? נטש אותם, גלה למקום שאיש לא יכיר.
איש לא יכיר, אה? אז מה בדיוק היצור ההוא, דֶנִי או איך שלא קוראים לו עשה כאן?
אייל השעין את ראשו על כף ידו ועצם את עיניו.
שוב רחש. דֶנִי חזר?
משהו במחשבה הזאת שימח אותו, משום מה.
לא. זה לא היה דֶנִי.
אייל שלף את אקדחו, מכוון אותו לכיוון הבא.
"אייל גלבוע" הוא לחש בקול מאיים. "הגיע יומך".
"אתה מצפה שאתחיל לבכות לאמא?" אייל סינן. הוא לא יודע מי זה, אבל שידע שהוא לא הראשון. "לא יעבוד לך, היא נפטרה".
"משתתף בצערך" הלעג נשמע היטב במרחב השקט, "הסֵקֶנְדֶר שלי, ברגעים אלו ממש, לוקח את חברך הטוב אלי. הבייס של דֶנִי בידי, וגם אחד מהסֵקֶנְדֶרים שלו. מי שביקר אותך עכשיו הוא הסֵקֶנְדֶר האחרון שנותר לו, מלבד סֵקֶנְדֶר בועת האוצרים. ובועת האוצרים, גם היא כבר בידי"
"מי אתה" אייל לא שאל. הוא ציווה.
משהו בטון שלו גרם לזירו לענות. "אני זירו. אייל, המשחק שלך נגמר היום. תברח לאן שרק תרצה, הדופליקטים ישיגו אותך. הגיע הזמן להבין שהפעם כשלת"
"אז מה מונע ממך להרוג אותי?" אייל לא חש פחד. הוא יודע שלבא שמולו יש אינטרסים להיותו בחיים.
"אני צריך אותך".
כמו תמיד. אין מי שלא. "ברוך הבא למועדון. קח מספר".
זירו כיווץ את עיניו. אייל הזה... הוא החליט לא להרבות במילים מיותרות.
בפעם השלישית לאותו יום, טבעת של אש עטפה את השניים והם התמוססו לאיטם אל הלא נודע.
אייל גלבוע, המשחק רק התחיל.


△▽△


דֶנִי הארט. אפרת הגתה שוב ושוב את השם שכיכב במחשבתה.
הוא הצליח למצוא את אייל?
להעביר לו את המסר?
הוא הצליח... לשכנע את אייל לחזור הביתה?
"בואו לארוחת ערב, ילדים". היא קראה בקול, מביאה צלחות חד פעמיות מהארון. למי יש כוח לשטוף כלים בתקופה הזאת?
חוגלת, קראה כהרגלה, "אני באמצע ספר".
אליצפן הגיח מהחצר, מתיישב ליד השולחן. "מה יש לאכול?" הוא שאל.
"יש לחמניות ויש כל מיני ממרחים, אתה יכול לקחת לך. איפה אלישמע?" שאלה בעייפות.
"ל'יודע" אליצפן אמר, לוקח לעצמו לחמנייה מהשקית.
עשר דקות כבר עברו ואפרת התחילה לדאוג. בחוץ כבר חשוך, ואחרי הסבב טלפונים שערכה נשמע שאלישמע לא בשום מקום. נו באמת, איפה הוא יכול להיות?
"אמא, שילה התעורר" חוגלת זרקה את הספר על הספה, הולכת לחדר הבנים.
"תשמרי עליו עכשיו את, חוגלת, טוב?" אפרת לא ידעה מה לעשות. איפה הילד הזה?
שרק לא יעלם לה עכשיו. מספיק לה אייל.



אותה שעה בדיוק, קצה היישוב שלומים.
"ילד, בוא רגע תראה לי איפה משפחת קצבורג" אדם חסון, כבן ארבעים לערך פנה אל אלישמע.
"אבא אמר לי לא ללכת עם זרים ואתה זר" אלישמע קיפץ סביב הזר בהתלהבות.
"רק תראה לי איפה הם גרים" הוא ביקש.
"אבל אבא אמר" והוא לא בבית עכשיו, ודווקא לכן אקשיב לו.
"אבא לא בבית" הזר כאילו קרא את מחשבותיו "אתה יכול לבוא, הוא לא יכעס".
"אדון זר, מי אתה ואיך אתה יודע שאב'שלי לא בבית?" אלישמע הסתקרן.
ילד קטן. וואלה אין לי כוח אליו. מזל שאני דוּפְּלִיקֶט.
בפעם הרביעית לאותו יום, ללא שום שינוי, האדם ביצע את התנועות הדרושות והילה של אש עטפה אותם, ממוססת את השניים באיטיות.


△▽△


"שוב אנחנו נפגשים, אה?" זירו הפתיע את דֶנִי ממאחורה.
"ידידים ותיקים" דֶנִי נאנח. מה זירו רוצה ממנו הפעם?
"אתה מוקף, דֶנִי. אחד מהסֵקֶנְדֶרים שלך כבר אצלי"
דֶנִי קטע אותו, "ידוע". הוא ביצע נקסום, וראה שהסֵקֶנְדֶר שלו כלוא בקופסת כליאה אצל זירו, ללא יכולת להזיז את ידיו.
זירו המשיך ללא כל התייחסות לדֶנִי, "וגם אתה, הבייס, כבר אצלי. אין לך דרך לצאת מפה" לפתע התגלו כמה צלליות של דופליקטים בסביבה.
דֶנִי לא נרתע. לא פעם ראשונה שזירו רוצה ממני משהו.
"אתה לא מפחד, ואני לגמרי מבין אותך. אבל הפעם, לא מדובר רק בדופליקטים. הסיפור הזה, הוא של בני אנוש". זירו חייך בערמומיות, יודע שזה יצית את דֶנִי.
אייל! עיניו של דֶנִי נפערו, למה, למען ה', גם הוא בסיפור?
רגע. בכלל, מי אמר שמדובר עליו?
תהיה הגיוני, דֶנִי. אין בן אנוש אחר שיהיה מעורב כאן
.
"אייל אצלך כבר?" דֶנִי שאל בייאוש.
"אייל, והבן שלו, וחבר שלו, אלי. גם אותו אני צריך"
"הבן שלו?" דֶנִי רשף. עד היכן זירו מסוגל להגיע?!?
"אני לא הראשון" זירו התכוון לפרשיית אליצפן. אבל כן הדופליקט הראשון.
"מה.. מה אתה רוצה ממנו?" דֶנִי שאל, יודע שלא בהכרח יקבל תשובה.
"מאייל או מבנו?"
"משניהם".
"שאלה מעניינת. את אלישמע אני צריך על מנת לסחוט בעזרתו את את אביו, ואת אייל" זירו לחש בקול ארסי "אהפוך לדופליקט".
כדור הטונגו אצלי, ואין כוח בעולם שיוכל לעמוד מולי.

△▽△

"אייל" זירו פנה אליו, "גש הנה".
"מדוע שאעשה זאת?" אייל נשאר לעמוד במקומו.
"אם אינך חפץ בכך, אל תבוא. אני אבוא אליך" זירו, באופן מפתיע, התקרב הוא לאייל.
"אלישמע בידי" הוא לחש לאוזנו, אך כל הברה נשמעה לאייל כמו אלף פעמונים.
אלישמע..!
הוא נשם עמוקות, והישיר מבטו אל זירו. אייל לא מראה חולשה מעולם. גם כשהוא חטוף על ידי ישות מוזרה כמו זירו. "תביא לי אותו". ביקש.
"כן בטח, ממש בשמחה. רק קודם, יש דבר שאתה צריך לעשות" זירו שלף שפורפרת בוהקת, כדור סגול מרצד מעליה. "בוא!" פקד על אייל.
אייל ניגש בצעדים קטנים, אך בטוחים.
"תיגע בזה" זירו הורה לאייל. אייל הביט בכדור המכושף. "ואז מה יקרה?"
"תיגע ואז תדע"
"לא רוצה"
"אין לך ברירה. אלישמע עוד רגע כאן" זירו סימן לבנדו והוא יצא החוצה, להביא את אלישמע.
"תיגע" זירו ציווה.
"לא נוגע".
"תיגע".
לא נוגע".
לזירו נמאסו המשחקים, והוא פשוט דחף את השפורפרת עם הכדור לעבר ידו של אייל.
בדיוק ברגע שאלישמע נכנס.
"אבא, לאאאאא!" הוא זעק.
אבל כבר היה מאוחר מדי.
אייל חווה את ההתגלות הדופליקטית הראשונה שלו.




איך זה?
לעשות המשך?
קראתי את החלק הראשון של דופליקטים ונורא התאכזבתי.
עלילה מלאת חורים וסתירות.
אשמח אם מישהו יוכל ליישב את כל האיבעיות דלהלן, או להוסיף תמיהות על הסיפור.
הבהרה קטנה: כ"כ התאכזבתי (אחרי כל הטררם על הספר) שלא קראתי את חלק ב, וייתכן שחלק מהשאלות מתורצות שם. ועדיין אני מרשה לעצמי לעורר את השאלה:
א. אם אינני טועה זירו בועט איזשהו דופליקט מצוק והוא מת. היכן הסקנדר בועת האוצרים שמחוייב להציל אותו???

ב. יש למסדר כל מיני דוקלרים ואוצרים בלתי נראים שמגיעים ממקום למקום בין-רגע. למה אף אחד מהם לא יכל להגיע לזירו ולראות אותו (או לחסל - אבל זה כבר עניין אחר), וצריך שמישהו ינקסם למוח של דני (דבר שלא הצליח, כידוע, כי הוא היה סקנדר)?? למה לא פשוט 'להתעתק' לשם (או מה שלא יהיה הפועל של י. ספיר) ולראות????

ג. קייזר לא רוצה לתת לדני את המיקום של הכדור, כדי שזירו לא יחדור לו למוח (ככה כתוב) וישאב משם את המידע. איך בדיוק???

ד. ולמה בסוף הוא נותן לו את המידע???? מה עם כל הפוזה של "שבועת היורומנטום, אתה יודע"...? איפה זה נעלם??

ה. בסוף הספר, בשורה האחרונה (אאל"ט) כתוב שזירו כבר נגע פעם בכדור הטונגו!!!! אז למה הוא לא דופליקט?? ואם תרצה לומר, שהוא נגע בו פעם שניה ויצא מהמסדר, הרי שכתוב שם מפורשות שזו הפעם השניה!! אפילו נכתב ש"בפעם הראשונה הוא היה חסר את המידע מה קורה למי שנוגע בכדור". מידע? הוא הרי הפך לדופליקט! מה היה חסר בדיוק?



אם למישהו יש עוד כאלה, או תשובות, אשמח מאוד!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה