קטע שכתבתי- שילוב של מרגל להשכרה ודופליקטים
אייל שמע רחש מבחוץ.
איך-- מה--?
זה המקום בין הסודיים בעולם! לא היה סיכוי למישהו להתחקות על עקבותיו, אלא אם כן הוא... אייל חיפש דימוי מתאים,
לא בן אנוש.
אייל יצא מהמבנה הרעוע, דורך את אקדחו בשנייה.
הוא הביט המום בדמות שצצה מולו לפתע, כאילו מתוך אש.
אייל לא רגיל להיות המום. שום דבר כבר לא מפתיע אותו, סוכן הביון המהולל. אבל בכל זאת- לצאת מתוך אש? לזה הוא לא ציפה.
"נעים להכיר" הדמות התקרבה אליו, ואייל כבר יכל להבחין שמדובר באיש צעיר, בן 20 לכל היותר. "דֶנִי הארט".
"אייל גלבוע". אייל לא כלא את סקרנותו, ושאל: "איך הגעת לכאן?"
"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?" דֶנִי שאל. "זה ילווה אותך עד סוף חייך".
אנשי הקוֹסְטָדוֹס סִילֶנְטִי לעולם לא עוזבים רֶבֵלַרים.
"בטוח". אייל לא הרפה את אחיזתו באקדח.
"אני... דוּפְּלִיקֶט" דֶנִי לחש, כאילו אי מי יכול להגיע למקום הזה מלבדו.
אנשיו של זירו מגיעים לכל מקום. הבהבה הידיעה בראשו.
"אתה מה?" אייל תמה. דוּפְּלִיקֶט? לא שמעתי על זה מעולם. יותר מדי דברים מוזרים פה.
"בקצרה- יש בעולם מסדר נסתר, הנקרא מסדר הדוּפְּלִיקֶטִים. בעצם, אנחנו לא בני אנוש. כלומר, אנחנו בני אנוש שניחנו בכוח מיוחד- להשתכפל. כרגע אני סֵקֶנְדֶר, שזה אומר--" רעיון צץ במוחו של דֶנִי, "בלי דיבורים, פשוט תראה".
דֶנִי ביצע כמה תנועות בידו שאייל לא הצליח לעקוב אחריהן, ולפתע הם נעטפו בהילה של אש.
למראה עיניו הפעורות של אייל, דֶנִי ביצע שוב את התנועות והאש נעלמה כלא הייתה.
אייל מלמל בכעס "לא ימצא בך... מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים..." בשבת האחרונה שלו בבית, לפני שקרה כל מה שקרה, חוגלת ביקשה ממנו ללמוד איתה למבחן.
השבת הזאת נחרתה במוחו לנצח. תבורך המורה של חוגלת שהחליטה לבחון אותם על סוגי המכשפים בספר דברים.
דֶנִי שלף את הכובע מראשו, מציג שם כיפה שחורה גדולה. "אני יהודי, אייל. חרדי. לא מכשף חלילה. דופליקים זהו כוח עצום, שה' יתברך נתן לעולם, על מנת שנשתמש בו לטוב. ואני יכול להעיד על עצמי שאני דווקא בזכות כוח זה מגביר את קידוש ה' בעולם. בכל אופן, אייל, באתי לטובתך."
"לשם מה באמת באת לכאן? איך הצלחת לגלות את המקום הזה?" כמה אייל חיפש עד שמצא מקום שאין רגל אדם דורכת בו.
"אינני בן אנוש, אייל. אני דופליקט. היכולות שלי שונות" דֶנִי נאנח. "אני באתי לכאן אייל... בשביל לומר לך משהו".
"תגיד" עיני אייל, ירוקות זועמות, עדיין לא הפשירו.
"אייל. באתי להודיע לך שזה נגמר. אתה יכול לחזור הביתה." נשימה עמוקה, "אפרת מחכה לך".
וכמו מתוך חלום, דֶנִי התמוסס לתוך האש,
ונעלם.
△▽△
אלי ישב בדירתו בישראל, זורק את פחית הקולה מספר האלף שהוא שתה ביממה האחרונה לכיוון הפח.
אייל. איפה הוא?? הוא הפך יבשות וימים בשביל לגלות את מיקום חברו הטוב.
לא מצא קצה של חוט שיעיד על מיקומו.
חוץ מ... אלי נזכר בדֶנִי. יצור מוזר שהתעקש שהוא יכול למצוא את אייל.
מה איתו באמת?
לפתע, בדיוק כמו שקרה לאייל לפני דקות מועטות אי שם בגלובוס, צצה דמות מתוך אש.
אלי שותק למקומו. "ממ..ממה אתה עושה כאן??? מי אתה??"
"נעים להכיר" קול מלא רוע, "זירו. אתה תתחרט על היום שפגשת אותי, תאמין לי. אבל אין לך ברירה. החיים של חבר שלך תלויים בך."
"אייל???"
"גם. וגם דֶנִי, הדופליקט העלוב ששלחת אליו. שניהם בידי".
אלי נשך את שפתיו, "דוּפְּלִיקֶט?"
"אה, שכחתי שאתה תמים. כן, בנדו עדכן אותי עליך הכל. דופליקט זה-- בעצם, מי אתה שמגיע לך הסבר? אייל בידיים שלי"
ועוד רגע גם אתה.
"מה.. מה אתה רוצה??" אלי ניסה למקד מבטו בזירו.
"זה פשוט. עכשיו רק תצטרף אליי, ואסביר לך בדרך"
שלא תיקח יותר מ3 שניות. יש לך עסק עם דופליקט, אלי יקירי.
"אני רוצה הוכחה" אלי התאפס על עצמו. הוא לא יכול להיות בטוח בכלום.
מה הסיכוי שמישהו מצא את אייל? אפילו אני, חברו הטוב לא הצלחתי!
"הוכחה... ובכן" זירו חשף את שיניו הצחורות, "לא תקבל. בוא עכשיו"
"ואם אסרב?"
"סירוב לא יזיז פה כלום. אני דופליקט. אתה עכשיו מתלווה אלי בין אם תרצה ובין אם לא. שלוש, שתיים, אחת..."
זירו סגר ופתח את ידיו ונעלם לתוך הילה של אש, כשאלי, איתו.
הקרב על חיי חברך, וחייך, מתחיל עכשיו.
△▽△
אייל מצמץ פעמיים בעיניו. מה-- מה קרה עכשיו?
הוא חלם?
זה אמיתי?
לא. הוא לא חלם.
אייל נכנס לתוך המבנה הרעוע, נותן לזכרונות להציף את כולו.
אפרת. הילדים. שילה הקטן.
והוא... איזה מן איש הוא? נטש אותם, גלה למקום שאיש לא יכיר.
איש לא יכיר, אה? אז מה בדיוק היצור ההוא, דֶנִי או איך שלא קוראים לו עשה כאן?
אייל השעין את ראשו על כף ידו ועצם את עיניו.
שוב רחש. דֶנִי חזר?
משהו במחשבה הזאת שימח אותו, משום מה.
לא. זה לא היה דֶנִי.
אייל שלף את אקדחו, מכוון אותו לכיוון הבא.
"אייל גלבוע" הוא לחש בקול מאיים. "הגיע יומך".
"אתה מצפה שאתחיל לבכות לאמא?" אייל סינן. הוא לא יודע מי זה, אבל שידע שהוא לא הראשון. "לא יעבוד לך, היא נפטרה".
"משתתף בצערך" הלעג נשמע היטב במרחב השקט, "הסֵקֶנְדֶר שלי, ברגעים אלו ממש, לוקח את חברך הטוב אלי. הבייס של דֶנִי בידי, וגם אחד מהסֵקֶנְדֶרים שלו. מי שביקר אותך עכשיו הוא הסֵקֶנְדֶר האחרון שנותר לו, מלבד סֵקֶנְדֶר בועת האוצרים. ובועת האוצרים, גם היא כבר בידי"
"מי אתה" אייל לא שאל. הוא ציווה.
משהו בטון שלו גרם לזירו לענות. "אני זירו. אייל, המשחק שלך נגמר היום. תברח לאן שרק תרצה, הדופליקטים ישיגו אותך. הגיע הזמן להבין שהפעם כשלת"
"אז מה מונע ממך להרוג אותי?" אייל לא חש פחד. הוא יודע שלבא שמולו יש אינטרסים להיותו בחיים.
"אני צריך אותך".
כמו תמיד. אין מי שלא. "ברוך הבא למועדון. קח מספר".
זירו כיווץ את עיניו. אייל הזה... הוא החליט לא להרבות במילים מיותרות.
בפעם השלישית לאותו יום, טבעת של אש עטפה את השניים והם התמוססו לאיטם אל הלא נודע.
אייל גלבוע, המשחק רק התחיל.
△▽△
דֶנִי הארט. אפרת הגתה שוב ושוב את השם שכיכב במחשבתה.
הוא הצליח למצוא את אייל?
להעביר לו את המסר?
הוא הצליח... לשכנע את אייל לחזור הביתה?
"בואו לארוחת ערב, ילדים". היא קראה בקול, מביאה צלחות חד פעמיות מהארון.
למי יש כוח לשטוף כלים בתקופה הזאת?
חוגלת, קראה כהרגלה, "אני באמצע ספר".
אליצפן הגיח מהחצר, מתיישב ליד השולחן. "מה יש לאכול?" הוא שאל.
"יש לחמניות ויש כל מיני ממרחים, אתה יכול לקחת לך. איפה אלישמע?" שאלה בעייפות.
"ל'יודע" אליצפן אמר, לוקח לעצמו לחמנייה מהשקית.
עשר דקות כבר עברו ואפרת התחילה לדאוג. בחוץ כבר חשוך, ואחרי הסבב טלפונים שערכה נשמע שאלישמע לא בשום מקום. נו באמת, איפה הוא יכול להיות?
"אמא, שילה התעורר" חוגלת זרקה את הספר על הספה, הולכת לחדר הבנים.
"תשמרי עליו עכשיו את, חוגלת, טוב?" אפרת לא ידעה מה לעשות. איפה הילד הזה?
שרק לא יעלם לה עכשיו.
מספיק לה אייל.
אותה שעה בדיוק, קצה היישוב שלומים.
"ילד, בוא רגע תראה לי איפה משפחת קצבורג" אדם חסון, כבן ארבעים לערך פנה אל אלישמע.
"אבא אמר לי לא ללכת עם זרים ואתה זר" אלישמע קיפץ סביב הזר בהתלהבות.
"רק תראה לי איפה הם גרים" הוא ביקש.
"אבל אבא אמר"
והוא לא בבית עכשיו, ודווקא לכן אקשיב לו.
"אבא לא בבית" הזר כאילו קרא את מחשבותיו "אתה יכול לבוא, הוא לא יכעס".
"אדון זר, מי אתה ואיך אתה יודע שאב'שלי לא בבית?" אלישמע הסתקרן.
ילד קטן. וואלה אין לי כוח אליו. מזל שאני דוּפְּלִיקֶט.
בפעם הרביעית לאותו יום, ללא שום שינוי, האדם ביצע את התנועות הדרושות והילה של אש עטפה אותם, ממוססת את השניים באיטיות.
△▽△
"שוב אנחנו נפגשים, אה?" זירו הפתיע את דֶנִי ממאחורה.
"ידידים ותיקים" דֶנִי נאנח. מה זירו רוצה ממנו הפעם?
"אתה מוקף, דֶנִי. אחד מהסֵקֶנְדֶרים שלך כבר אצלי"
דֶנִי קטע אותו, "ידוע". הוא ביצע נקסום, וראה שהסֵקֶנְדֶר שלו כלוא בקופסת כליאה אצל זירו, ללא יכולת להזיז את ידיו.
זירו המשיך ללא כל התייחסות לדֶנִי, "וגם אתה, הבייס, כבר אצלי. אין לך דרך לצאת מפה" לפתע התגלו כמה צלליות של דופליקטים בסביבה.
דֶנִי לא נרתע.
לא פעם ראשונה שזירו רוצה ממני משהו.
"אתה לא מפחד, ואני לגמרי מבין אותך. אבל הפעם, לא מדובר רק בדופליקטים. הסיפור הזה, הוא של בני אנוש". זירו חייך בערמומיות, יודע שזה יצית את דֶנִי.
אייל! עיניו של דֶנִי נפערו,
למה, למען ה', גם הוא בסיפור?
רגע. בכלל, מי אמר שמדובר עליו?
תהיה הגיוני, דֶנִי. אין בן אנוש אחר שיהיה מעורב כאן.
"אייל אצלך כבר?" דֶנִי שאל בייאוש.
"אייל, והבן שלו, וחבר שלו, אלי. גם אותו אני צריך"
"הבן שלו?" דֶנִי רשף.
עד היכן זירו מסוגל להגיע?!?
"אני לא הראשון" זירו התכוון לפרשיית אליצפן.
אבל כן הדופליקט הראשון.
"מה.. מה אתה רוצה ממנו?" דֶנִי שאל, יודע שלא בהכרח יקבל תשובה.
"מאייל או מבנו?"
"משניהם".
"שאלה מעניינת. את אלישמע אני צריך על מנת לסחוט בעזרתו את את אביו, ואת אייל" זירו לחש בקול ארסי "אהפוך לדופליקט".
כדור הטונגו אצלי, ואין כוח בעולם שיוכל לעמוד מולי.
△▽△
"אייל" זירו פנה אליו, "גש הנה".
"מדוע שאעשה זאת?" אייל נשאר לעמוד במקומו.
"אם אינך חפץ בכך, אל תבוא. אני אבוא אליך" זירו, באופן מפתיע, התקרב הוא לאייל.
"אלישמע בידי" הוא לחש לאוזנו, אך כל הברה נשמעה לאייל כמו אלף פעמונים.
אלישמע..!
הוא נשם עמוקות, והישיר מבטו אל זירו. אייל לא מראה חולשה מעולם. גם כשהוא חטוף על ידי ישות מוזרה כמו זירו. "תביא לי אותו". ביקש.
"כן בטח, ממש בשמחה. רק קודם, יש דבר שאתה צריך לעשות" זירו שלף שפורפרת בוהקת, כדור סגול מרצד מעליה. "בוא!" פקד על אייל.
אייל ניגש בצעדים קטנים, אך בטוחים.
"תיגע בזה" זירו הורה לאייל. אייל הביט בכדור המכושף. "ואז מה יקרה?"
"תיגע ואז תדע"
"לא רוצה"
"אין לך ברירה. אלישמע עוד רגע כאן" זירו סימן לבנדו והוא יצא החוצה, להביא את אלישמע.
"תיגע" זירו ציווה.
"לא נוגע".
"תיגע".
לא נוגע".
לזירו נמאסו המשחקים, והוא פשוט דחף את השפורפרת עם הכדור לעבר ידו של אייל.
בדיוק ברגע שאלישמע נכנס.
"אבא, לאאאאא!" הוא זעק.
אבל כבר היה מאוחר מדי.
אייל חווה את ההתגלות הדופליקטית הראשונה שלו.
איך זה?
לעשות המשך?
הנושאים החמים
), אחר כך כי מנהל הבנק רוצה, אחר כך כי הקורא רוצה, ורק בסוף בשביל כל המניעים הטהורים והערכיים של להציל את הדור.
Reactions: חני גרשון, איש בן פרצי, זה מה שאני ועוד 14 משתמשים17 //