דיון מה הדרך הכי טובה לחתוך עוגות בצורה מדויקת ויפה?

  • הוסף לסימניות
  • #1
יש לי סכין 2 ידיות אבל לא מצליחה להוציא קוביות מדויקות ויפות (או מלבנים...)
אודה לכל רעיון או פטנט
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
קודם כל את צריכה לסמן עם סכין רגיל וסרגל [זה מה שלמדתי בקורס לעוגות ויטרינה....]
ואז לחתוך עם הסכין הענק הזה עם 2 הידיות
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
כוס עם מים חמים ולטבול אחריי כל חתיכה עם הסכין הגדול עם שתי הידיות ולחתוך ,
כמו שכתבה חיפושיתיש [איך מתייגים?]
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מתחילים מהאמצע, חלקים ל2 חלקים שווים ומשם ממשיכים לחלק לחלקים שווים
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
לבדוק בהתאם לסוג המרקם של העוגה
לפעמים כדאי חצי קפוא עוגות כמו קרמים וכו'
יש עוגות שמתקשות בהמשך, חובה לחתוך מייד אחרי האפיה כשהיא עוד חמה
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

בימים אלו אני מוציאה לאור ספר נוסף אחרי ההצלחה היחסית של הספר גיבור הסיפור.
לספר יקראו "דמות משנה" ויהיו בו מאמרים עוצמתיים בנושא פיתוח אישיות חזקה והגשמה עצמית.
לא פעם אני מציינת שלספרים שלי אין קהל ואין הפצה ולמרות זאת אני משתדלת להוציא אותם לאור, (לא את כולם, אבל מה שנראה לי).

איך אפשר להפיץ בלי קהל מתעניין?
1.הסכמתי לעצמי להשקיע כסף במיזם הזה.
2. ה' שלח לי כסף, אמנם אין לי בלי חשבון כך שהפקת הספר מתעכבת (כל חודש אני יכולה להשקיע כמה מאות שקלים בהפקת הספר שזה יפה מאוד אבל דורש היערכות).
3. את ספרי הקודמים הדפסתי כמות מסוימת וחילקתי חינם.
4. חלק מכרתי או תרמתי לסיפריות.
אולי לא מספיק, יש מקום לעוד, אבל אני עושה מה שיש ביכולתי, למרות עצלנותי הרבה.
*
מה שעוזר לי להמשיך ולא להתייאש זה:
1. הכרה בערך שיש בדרך ובעשיה, ולא דווקא בתוצאה, שזו הבנה שגם כתובה בספרים עצמם ועוזרת לי להמשיך פה ושם לנסות עוד דרך חדשה, אולי לנסות שוב את הדרך הישנה, אולי הפעם משהו כן יעבוד.
2. הבנה בכוח של כל מילה כתובה, אם יש הרבה חומר לא ראוי מבחינה רוחנית שיוצא לאור, למה שלא להוציא לאור גם חומרים טובים? אויבי היהדות פועלים במרץ, בלי להתעצל או להתנצל, גם לאוהבי היהדות יש מקום!
3. הבנה שזו הדרך להביא את המשיח ואת הגאולה.
פעם, בעבר, ציפיתי במשך שנים לגאולה, כמו רבים, ובצדק.
אבל לאט לאט הבנתי שהגאולה לא באה כי כנראה ה' מחכה לכל אחד מאיתנו שיעשה משהו למען הגאולה.
אפשר להמשיל את זה לשבת:
תארו לכם, שבת מגיעה, כולם הכינו משהו לכבודה ורק שניים לא עשו כלום.
מה הם ירגישו? קצת לא שייכים... אולי זרים, אולי אפילו פספוס וצער שאין משהו שהם תרמו, אפילו רק לטאטא או לשטוף או להכין משהו קטן עם כוונה של לכבוד שבת קודש,
אם הם כן עשו משהו לכבוד שבת או אפילו אם הכינו מאכל אז התחושה הרבה יותר טובה. תחושת שייכות, אושר.

אותו דבר בגאולה, כנראה.
כשהגאולה תבוא כל אחד יבין מה הוא עשה לכבוד עם ישראל: תיקון המידות, עשיה לשם שמים להפיץ את האור והאמונה, מחשבה טובה, ויתור, תהליך, תפילה ותקווה לגאולה, איזה משהו שיגרום לו לחוש שמחה ולחוש חלק מהעם.
אבל אם יש אדם שלא חשב על הגאולה או לא קיווה, או לא פעל במשהו (הגשמה עצמית זה לדעתי חלק חשוב בגאולה פרטית).
אז כשהגאולה תבוא הוא יחוש בחוץ, לא קשור לכל השמחה.
ושמחת הגאולה היא משהו גדול ששווה ליטול חלק, ולהשתדל אפילו אם אף אחד לא מתעניין בהשתדלות הזו.
כי כשאדם משתדל לעשות משהו טוב בעולם רוחני זה לא עבור תוצאה, למרות שתוצאה היא דבר מאוד חשוב, אלא עבור ה', שמספיק לו מאמץ ורצון טוב.

לפי דעתי, רוב העשייה של רוב האנשים לא באמת זוכה להצלחה משמעותית מאוד אלא חלק קטן.
ומה שחשוב זה להכנס לתודעה של הבנה שצריך להמשיך להשקיע כל הזמן, אולי תימצא דרך טובה יותר.
*
לגבי ההצלחה שלי, קיבלתי אתמול הודעה מהעורכת של אתר קול כבודה (שהסיפור מסדר מלחמה מפורסם שם כרגע בהמשכים) שנתנו לי במה קבועה לעלות מאמר מידי שבוע.
זה הגיע כזה בדרך אגב, למרות שהשתדלתי וחשבתי לראות תוצאה במישורים אחרים, אבל זו תוצאה שהגיעה אחרי שהשתדלתי הרבה, ועברתי מסע שמבין שצריך לעשות כל מה שיכולתי, ולא לצפות יותר מידי, כי התוצאה בידי שמים.
אני יודעת שיש שמקבלים תוצאה מהירה יותר בפחות עבודה ומאמץ, אבל לדעתי כיום, התוצאה לא חשובה כל כך כמו הנכונות של האדם להבין שאסור לו לכלוא את עצמו בגלל מחשבות שהוא לא שווה כלום, אלא יש לו משהו יחודי להעביר הלאה, ואולי מישהו יקרא מתישהו וזה יקדם אותו זה כבר טוב כי כל אחד עולם מלא.
*
אני רואה את החיים שלנו כאן, כמקום של תיקון.
תיקון המידות, המחשבה והאמונה.
שבירת הצמצום ונסיון להגיע לחשיבה שמאמינה בשגשוג לכל העולם, לאו דווקא לי.
ואני? חלק מהעולם.
אני מאמינה שהעולם טוב, ואשמח להגיע למקום טוב של בריאות, גם נפשית, וחיים טובים, אבל ללא ספק זה כבר כאן, הבריאות ןהחיים הטובים, זה לא בעתיד, זה כבר כאן.
צריך רק לפתוח את הלב למושג שנקרא צמיחה, שגשוג, אמונה בטוב.
צריך להתעלות מעל החשיבה הרעה ולהגיע לחשיבה טובה בעזרת ה'.
לא בגלל שאין בעולם קשיים, אלא בגלל האמונה בה' וההבנה שרק הוא נמצא בכל מקום, והוא טוב וחפץ בטוב.
*
העולם מלא באנשים כמוני, אני מקבלת כל הזמן מיילים שנרשמת אליהם, שרוצים לסייע לזולת לפרוץ החוצה, להגשים חלומות, להקים עסק וכדו'.
אף אחד לא צריך אותי או את האמירות הללו, כי הן בכל מקום, מה שצריך זה שעוד ועוד אנשים יכנעו לטוב ולאור שיש בהם.
ויגיעו לתהליך בו הם מבינים שהם כן שווים, למרות העולם ממעיט בערכם או מתעלם מהם, הם מאוד מאוד שווים, לפחות כמו נשיא ארצות הברית, לא רק בגלל שהם יהודים והוא גוי, אלא בגלל שאם יש אדם אחד 'שווה' בעולם, אז כולם כמותו, כי במהות כולנו בעלי ערך זהה.
ואף אחד לא יתן לנו מקום, אם לא נסכים לתת לעצמנו מקום.
כמי שנמצאת בשנים האחרונות ברשתות החברתיות ומשווקת את כתיבתה ודעותיה בלי הפסקה כמעט ובאופן בלתי פרופורציונלי לדעתי, בעוד אין לי קהל ואף אחד לא ממש מתעניין בדעותיי ובכתיבתי (למזלי, האמת), אני מנסה להבין מדוע אני כל כך הרבה זמן ברשתות.
מכיוון שכמה שאני מתחננת בפני עצמי להפסיק לכתוב לציבור, תמיד יש איזה מאורע או חשיבה או דבר מה שגורם לי לחזור לפרסם.

אני חושבת שמעניין אותי מה המניעים שלי, אם אני כותבת בגלל:
1. הרגל
2. התמכרות
3. רצון לשנות את העולם
4. אכפתיות אמיתית
5. משהו חיצוני כופה עלי (רוח כלשהי, במידה ויש כזה דבר)
6. רצון להכרה ותשומת לב
7. רצון להשתלט
8. חשיבה מסוימת
9. רצון שיראו אותי, תחושת בדידות
10. תחושת דחיה (בעיקר מצד ההו"ל) שגורמת לי לרצות להוכיח שאני חלק מהכלל.
11. מחשבה שאני משהו מיוחד
12. חשיבה שיש לי שליחות
13. חשיבה שאם לא אבצע את תפקידי, שליחותי, יכול לקרות חורבן חס וחלילה כי לכל אחד יש תפקיד שאמור לגרום לעולם להגיע להמלכת ה', וה' ימלוך עלינו בכל מקרה בין אם נרצה ובין אם לאו, אז צריך להכנע אליו.
14. רצון להיות מפורסמת או רצון שיחשבו עלי
15. פחדים וחרדות
16. אמונה וידיעה, על סמך דברי נביאים, שהעולם אמור להשתנות ורצון לחוש וליטול חלק בשינוי.
17. רצון להשפיע
18. רצון פשוט להעביר הלאה את האומנות והיצירה שלי
*
למה חשוב לי להבין מה המניע שלי?
כי היציאה לאור שלי, וזה שאני כותבת לציבור ככה בצורה כזו וכל מה שעובר עלי, זה מעט קיצוני, לדעתי, זה מנוגד לערכים שלי, מנוגד לאמונות שלי ולאורח חיי, ומנוגד לאמונה הבסיסית שלי כאדם שרגיל לחיים בשקט, בצללים.

היציאה לאור גם מנוגדת לאגו שלי שרגיל להיות פסיבי ולא מאמין במאמץ כדי להשיג משהו, אולי מרוב פחד מתחושת כשלון, או מרוב רצון להרגיש שאני מוצלחת בלי מאמץ.
בקיצור, אני מקשיבה לעצמי, עוקבת אחרי עצמי, ואין לי תשובה ברורה לגבי המניע שלי.
אולי זה הכל ביחד.
זה בסדר, אבל זו קצת תחושת השפלה כי אני אוהבת לפעול מתוך תחושת נדיבות ולא תוך תחושת צורך או מתוך מניעים. מה עוד שאין לי קהל ואני מרגישה כמו אורחת לא רצויה, בתור אמנית שצריכה לשווק את עצמה בכח, בלי תוצאות.
וזה מעניין אותי עד כמה אני צריכה לצאת לאור ואם מה שמניע אותי זה צרכים, אם אני באמת יוצרת שינוי, ואם הוא לטובה, או סך הכל מקדמת את עצמי בלבד, ואם כן - אם אני באמת מתקדמת באופן הזה בו אני כותבת לציבור.
ואם יש צורך להלחם בזה או לקבל את זה.
*
אין לי תשובה לתהיות הללו, אבל כן יש לי הבנה שעברתי בחיי כברת דרך, ולא לחינם הגעתי למודעות גבוהה, יחסית למה שהייתי, זה היה בגלל מחשבות-השווא איתן אני מתמודדת שגרמו לי להשקיף על המחשבות שלי ולזהות מניעים שלי וכו'
אני חושבת שזה כיף גדול לכתוב לציבור, מצד שני שוב עולות לי התהיות הנ''ל.
כי אם זה כיף, אולי זו התמכרות.
ואולי זה כן חשוב עבור העולם?
עד כמה?
ומתי אני צריכה לחזור לעצמי ולהפסיק עם הכתיבה לציבור, או להפחית?
האם אני לא משתלטת על המרחב?
*
אני חושבת שלמרות כל התהיות הנ''ל האדם צריך לצאת לאור כי העולם צריך אותו.
כל אדם, ולא משנה עד כמה הוא "לא שווה" צריך להשתדל למצוא את נקודת השליחות שלו בעולם ולפעול עבור עולם מתוקן.
גם אם הוא טועה,זה בסדר. כתוב בתהילים " שגיאות מי יבין".
אבל זה מסע משותף של כולנו,לבנות עולם חדש, כל אחד מול עצמו, מול הציבור ושוב מול עצמו.
מול הציבור זה הכי מאתגר לפעמים.
אבל זה גם שטח שצריך ללמוד אותו כל הזמן, לא להזניח את השטח הזה אבל כן ללמוד את הנושא של "אני מול קהל".
*
כל התהיות הללו קצת משעשעות, לדעתי.
כי אני טיפוס של תהיות, שאלות, בעיות.
ואם אין - אני יוצרת אותם בכח.
כך שיתכן שאני סתם דרמטית, ומדובר במחשבות מיותרות ובחפרנות-יתר כלפי עצמי וכלפי המניעים שלי.
אני סך הכל צריכה לחזור לשאיפה שלי: להגיע לחיים נורמטיביים, ולהבין שיציאה לאור והגשמה עצמית הן חלק מאותם חיים נורמטיביים.

כי לא משנה מה המניעים, העיקר שנרגיש טוב עם עצמנו.
זה הכי חשוב, תמיד.
וצריך למצוא את הדרך לשלב בין ערך לבין צורך.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה