שלום לכולם!
איזה כיף לחזור אליכם עם עוד חלק בסדרה שלנו על איור ראש
התגעגעתם ?
כי אני כן, וממש כבר חיכיתי להביא לכם את הפוסט הזה.
ומסיבות טובות ומשמחות היו עיכובים
**פירוט והרחבה על כך בהודעה שאחרי הפוסט,
רק אומרת- שווה קריאה!
טוב, אז מה יש לנו היום?
ציר הזמן שעל הדף – איך מציירים גיל?
מכירים את זה שאתם מנסים לצייר לוחם קשוח,
ובסוף יוצא לכם ילד חמוד שנראה כאילו התחפש? (אם בפורים עסקינן)
מסתבר שהמרחק בין 'משחק ילדים' לבין 'מבוגר אחראי' על הדף,
נמדד לפעמים בעיקול בודד של קוים או חידודם.
כבר קרה לכם ששאלתם את עצמיכם:
"איך להפוך דמות מילד למבוגר בלי שזה ייראה פשוט כמו גרסה גדולה יותר של אותו דבר?"
(לפחות אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו בתחילת דרכי בעולם האיור בכלל ובאיור אנימה בפרט
)
אז אגלה לכם שהסוד טמון בשינויים עדינים בפרופורציות.
ככל שהדמות צעירה יותר, הפנים "נאספות" כלפי מטה,
העיניים תופסות שטח גדול יותר והקווים מעוגלים ורכים. ככל שאנחנו מתבגרים,
הפנים מתארכות, קו הלסת מקבל נוכחות, והמרחקים בין תווי הפנים גדלים.
באנימה, ההבדלים בין ראש גברי לנשי יכולים להיות דקים מאוד, אבל הם קריטיים ליצירת אפיון אמין.
בעוד שדמויות נשיות יתאפיינו לרוב בקווי מתאר רכים יותר, עיניים גדולות ומצח מעוגל,
הדמויות הגבריות ידרשו מאיתנו קצת יותר זוויות: קו לסת מודגש יותר, אף בעל מבנה ברור יותר,ותווי פנים שמשדרים יציבות.
נראה יחד איך ההבדלים האלה באים לידי ביטוי בכל גיל – מהילדות ועד לבגרות.
בפוסט צירפתי לכם טיפים פרקטיים וזוויות שיעזרו לכם להבין את מבנה ראש הדמות שלכם על ציר הזמן,
בדגש להבדל בין בנים לבנות.
לפנינו תמונה של כלל הגילאים
(בהכללה), ומניחה שכבר אתם רואים כמה הבדלים.
בכל גיל יש ניואנסים קטנים שעושים את כל ההבדל,
בואו נעבור יחד על כל סוג גיל ונמצא את ההבדלים:
1. חוק ה"שליש התחתון": בציור ילדים ופעוטות, רוב תווי הפנים (עיניים, אף, פה) יתרכזו בחלק התחתון של הפנים. ככל שהדמות מתבגרת,
ה"מצח" הופך קטן יותר באופן יחסי, כי שאר תווי הפנים מתפרסים ותופסים מקום על הגולגולת שמתארכת.
האליפסה הוורודה תוחמת את שטח ריכוז איברי הפנים, והמשולש מציין את יחסי המרחק באופן מדוייק בין העיניים והפה.
המשולש הינו שווה צלעות.
2. בלחיים של ילד נחפש את הקימור העגול (לחיים של תפוח),
בעוד אצל מבוגרים נתחיל לראות את ה"שקע" שמתחת לעצם הלחי ואת הקווים הישרים יותר של הלסת.
אך שימו לב! עדיין קיים הבדל דק בין ילד לילדה גם בצורת הלחיים- אצל ילדות יהיה קו מעוקל יותר.
3. אצל ילדים גדולים יותר נתחיל להבחין בקווים המנחים המאופיינים למין הדמות, כמו:
רוחב ראש, קו לסת זויתי לבנים ומעוגל יותר לבנות, לבנות ראש "ביצתי" יותר.
גם הצוואר מתחיל להשתנות, אם כי לרוב בגילאים האלה מציירים גם לבנים וגם לבנות אותו עובי צוואר,
ההבדל הוא בעיקר בחיבור של הצוואר לכתפיים.
4. אצל נוער כבר ההבדל יהיה מאוד בולט- לסת זוויתית לבנים
ולסת מעוגלת עם סיומת מחודדת לבנות.
לגבי מבוגרים, אין יותר מדיי ציוני הבדלים מבנוער.
כן יבואו עוד הבדלים לידי ביטוי בתווי הפנים ובמבנה הגוף, שאלו כבר נושאים בפני עצמם.
ועכשיו נעבור לפרופיל ונראה דגשים נוספים וזהים איך הם באים לידי ביטויי:
בסופו של דבר, הדיוק הזה הוא לא רק עניין טכני.
כמו שראינו בפוסטים הקודמים, כשאנחנו יודעים "מה קורה מתחת לקווים", אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות יצירתיים וחופשיים באמת.
כשאנחנו מבינים איך לבנות מבנה ראש שמתאים בדיוק לגיל ולמגדר של הדמות, אנחנו מעניקים לה את הנשמה והעומק שמגיעים לה.
אז... מה דעתכם? אתם מרגישים שקל לכם יותר לאפיין ילדים או מבוגרים?
מחכה לשמוע מכם בתגובות, וכמובן – אם תרגלתם, אשמח מאוד לראות את השיתופים שלכם!
____
בפינת "הידעת?" אפקט ה"נאוטניה" (Neoteny)
האם תהיתם פעם למה אנחנו מרגישים דחף מיידי לגונן על דמויות מסוימות באנימה, בעוד שאחרות משדרות לנו סמכות ומרחק?
הכל נעוץ במושג שנקרא
נאוטניה – מונח שמגיע מעולם הביולוגיה ומתאר שמירה על תכונות ילדותיות אצל יצורים בוגרים.
מאיירי אנימה ומנגה הם אמנים בשימוש בפסיכולוגיה הזו, כי רבת עצמה: כשאנחנו רואים דמות עם ראש עגול, עיניים גדולות ומיקום תווי פנים נמוך, המוח שלנו מפרש אותה אוטומטית כ"טובה", "תמימה" או כזו שצריך לגונן עליה.
בעצם כשהם יוצרים דמות "חמודה" (Kawaii) או כזו שמעוררת אמפתיה, הם ישמרו לה פרופורציות של ראש של ילד (עיניים גדולות ונמוכות, מצח רחב, סנטר קטן) גם אם היא אמורה להיות בוגרת.
מנגד, ככל שמאייר רוצה לשדר
ניסיון חיים, עוצמה או ריחוק, הוא יאריך את תווי הפנים ויקטין את העיניים ביחס לראש. הדיוק הזה שדיברנו עליו במדריך הוא לא רק אנטומי –
הוא כלי פסיכולוגי רב עוצמה שמאפשר לכם "לתכנת" את הרגש של הצופה כלפי הדמות שלכם עוד לפני שהוא הכיר את הסיפור שלה.
האם תהיתם פעם למה יש דמויות באנימה שנראות לנו תמיד חביבות ומעוררות אמפתיה, גם כשהן כבר מזמן לא ילדים?
דוגמה קלאסית לדמות כזו היא- קן קובו (Ken Kubo) מהאנימה האייקונית Otaku no Video.
(אין בדוגמה זו המלצה לצפות באנימה!)
שימו לב לעיצוב שלו: למרות שהוא בחור בוגר, תווי הפנים שלו שומרים על רכות ילדותית מובהקת.
קן קובו הוא דוגמה חיה לכך שניאוטניה היא בחירה אסטרטגית. הוא לא "סתם" נראה צעיר; המראה שלו נועד לשדר את הלב הטהור של היוצר שהוא.
למרות שהוא סטודנט בקולג' (ובמהלך הסדרה הופך לאדם בוגר ומצליח), העיצוב שלו שומר על תווי פנים עגולים, עיניים גדולות ומבט "פעור" וסקרן.
הבחירה הזו של האנימטורים לא הייתה מקרית – היא נועדה להדגיש את התמימות שלו, את ההתלהבות הבלתי נגמרת ואת העובדה שבנפשו הוא תמיד יישאר "ילד" שמאוהב בעולם היצירה.
והיא זו שגורמת לצופים להתחבר להתלהבות הטהורה שלו.
וכשמצאתי את הרפרנס של קן קובו, הרגשתי שהכל פתאום מתחבר.
יש משהו במבט שלו, בשמירה על הקווים הרכים האלה למרות שהוא כבר אדם בוגר, שמזכיר לנו למה אנחנו מציירים מלכתחילה –
כדי לשמור על הניצוץ, על הסקרנות ועל הלב שתמיד נשאר צעיר.
אז הטיפ שלי אליכם:
כשאתם מעצבים דמות בוגרת, תשאלו את עצמכם – כמה "ילד" אתם רוצים להשאיר בה?
הזווית של הלסת או הגודל של האישון הם אלו שיקבעו אם הקהל שלכם ירגיש כלפיה יראה או... חיבה עמוקה.
הנושאים החמים
Reactions: שמואלזון1 //