"פורום ההזנק לבעלי עסקים צעירים מהמגזר", ריצד בהיפראקטיביות המסך שמאחורי הבימה האלגנטית.
חברות, קופות חולים, בנקים וארגוני ענק פרשו חסות.
המרצים: בכירי המשק והחברה, האלפיון העליון – השוקולד שבתחתית הטילון.
הקהל: צעירים חובבי בופה משובח, שגם לא מאוד אלרגיים לפטפוטי רקע במיקרופון, כל עוד אלה לא מאיטים את קצב הלעיסה.
אבל אני, אני לא באתי לנופשון; באתי לצמוח ולהתפתח.
זה לא שלא סיכלתי 4 קילו קרואסוני אסאדו, אבל זה רק כדי לא להעליב את אלה שטרחו והכינו את ההר השומני המתנשא על שולחנות ההגשה.
אומרים שהמצב הכלכלי בארץ מפיל אנשים לרצפה, אז החלטתי לפתוח עסק לרצפות מחוממות. שלפחות יהיה לאנשים נעים שם.
וכדי להצליח בזה, צריך להיות כאן. לשמוע מה יש לנבחרת הכלכלית להחכים אותי, כצעיר שבא לטרוף את העולם, או סתם לטרוף באולם.
עכשיו הגיע תורו של הדובר הבולדוזר. זה שעמד בראש ארגוני ענק, הזיז מערכים עצומים, הפעיל בהוראות קצובות אלפי אנשים.
הוא דיבר בגנות כוח אדם לא איכותי ולא יעיל, עובדים שלא אוהבים או לא מאמינים במה שהם עוסקים. כאלה שעושים את מה שעושים רק כי הכריחו אותם.
המלצתו הייתה חד־משמעית: עדיף עובד אחד חדור אמונה ומטרה, ממאה אנוסים.
פששש. התרשמתי מאוד מהתובנה המחודדת. מעניין מה הדובר הרהוט חושב על הקהל המאוד איכותי וחדור שהתקהל כאן להקשיב לו.
אבל אני הקשבתי לו מרותק. אפילו שאון הלעיסות מסביב לא הפריע לי להתרכז.
חידוש עצום. מסתבר שבחירת העובדים המתאימים היא הבסיס לכל עסק. אני חייב לקבוע איתו פגישה. שיעזור לי להרכיב נבחרת לרוץ איתה להצלחה.
מיהרתי אל מאחורי הקלעים. מחר בבוקר אצלי בבית. 4,000 שקל במזומן, לחצי שעה מרוכזת. תשלום מראש במעמד קביעת הפגישה. כלומר עכשיו. אין אפשרות לבטל.
עכשיו אני צריך להתפנות מפה. להסדיר מערכת עיכול בהפרעה, ולנקות ראש לקראת פגישה קריטית מחר.
הקדמתי לישון, כדי לקום מפוקס לקראת הפגישה הקריטית.
שלוש בלילה. דפיקות אלימות בדלת. אני יודע מי נוהג לדפוק בשעה כזאת. ההנחיה היא לא לפתוח. אין להם זכות חוקית לפרוץ פנימה.
הייתי פותח אולי, הופך גיבור, סמל של תורה, לולא הפגישה הדרמטית של מחר. אני מושקע בה ב־4,000 ש"ח. אין דרך חזרה.
הדפיקות הלכו ונעשו ברוטליות יותר. חייגתי לקו השחור. הצצה בחלון גילתה לי שמישהו הקדים אותי. ניידת הפוכה, גלגלים מסתובבים בעצבנות כמו מקק על הגב שאין לו גואל.
לפתע, הפסקת חשמל בבניין. המוחים לא באו לישון; התפרצו לבניין לעשות דברים שהחושך יפה להם.
הדפיקות הפכו מתחננות: "תגן עלינו, תן לנו מחסה, לא נעצור אותך", נשמע המפקד מילל כזאטוט.
רחמיי התעוררו, כמעט פתחתי, אבל אז חשבתי שאם בסוף יתהפכו עליי, הלכו 4,000 שקלים.
"אני פותח רק תמורת 4,000 ש"ח", הצבתי אולטימטום. מזומן, כאן ועכשיו. אין דרך חזרה.
שטרות צצו בזה אחר זה בחריץ התחתון של הדלת. המפתח עשה סיבוב שלם, ודמויות חיוורות צעדו פנימה מוכות חרדה.
לא הצלחתי לראות אותם, אבל את חרדתם יכולתי לפרוס בסכין.
פרסתי להם מזרנים על רצפה לא מחוממת. אולי זה יגרום להם לרצות להשקיע בחברת החימום המתעתדת.
בבוקר הקדמתי לקום.
המפקד שלהם דפק לי בדלת החדר, התחנן לקבל בחזרה את 4,000 השקלים. אני דווקא חשבתי שהם מחמיאים לארנק שלי. לא שחררתי.
המפקד הכריזמטי שכנע אותי לפחות לפתוח את הדלת. הסכמתי. הלסת נשמטה לי כשראיתי אותו. זה המרצה מאתמול, גיבור הפגישה של היום. מתברר שבין שאר תפקידיו הנוצצים, הוא גם מפקד בכיר במילואים במשטרה הצבאית.
"אז אני מבין שבאת ללכוד לצה"ל כוח אדם איכותי, כזה שרוצה להיות שם, מאמין במה שהוא עוסק", התרסתי תוך כדי שאני מלווה אותם החוצה.
"אהה, ולגבי ה־4,000 ש"ח, אני מניח שנתקזז".
www.prog.co.il
הנושאים החמים
Reactions: נחליאלי(ת), T;), שוב שכחתי למה נכנסתי ועוד 50 משתמשים53 //