שמונת הפרקים הקודמים
פרק 9 - ישיבת החירום המשפחתית
בסלון, כשהווילונות מוגפים והדלת נעולה (למקרה שענת תיכנס ותהרוס את המזימה עוד לפני שהתחילה), ישבו כל הזוגות במעגל דרמטי, כאילו הם עומדים להכריז על מבצע צבאי.
האמת? הם פשוט ניסו למצוא דרך להפריד את נילי מצ’ינג הו – בעדינות, כמובן.
שילת הייתה הראשונה לפתוח. "חייבים למצוא דרך לגרום לה להבין שזה לא יעבוד."
אגם הנהנה. "ברור! איך אפשר לגדל ילדים בבית כזה? חצי מסורתי, חצי לא ברור?"
אור הצטרפה. "וזה לא רק הילדים. תחשבו על ההורים שלנו – הם כבר על סף התמוטטות. אתן באמת רוצות לראות את אבא מתפוצץ בטקס חינה?"
אגם גלגלה עיניים. "עזבי את אבא. את אמא! היא מתנהגת כאילו היא בעד, אבל אני רואה איך היא מחייכת בכוח כשהיא מזכירה את החתונה הזאת."
שילת טפחה על ברכיה. "זה בדיוק העניין! נילי חושבת שהכול יהיה קל, אבל היא לא מבינה איזה פערים יהיו להם. תרבות, שפה, מסורת—"
אגם קוטעת אותה. "עזבי מסורת. יש דברים יותר בסיסיים. איך הוא הולך להשתלב אצלנו? בשבתות? בחגים? יש לו בכלל מושג מה זה לצום בכיפור?"
אור משכה בכתפיה. "בינינו? הוא כן. הוא הרי התגייר, אז טכנית הוא יהודי."
שילת נופפה בידה. "זה לא משנה. הוא לא גדל כמונו, וזה הבדל שאי אפשר לגשר עליו כל כך בקלות."
אגם הנהנה בתקיפות. "וזה בדיוק למה אנחנו חייבות לפקוח לה את העיניים לפני שזה מאוחר מדי."
אור, שהייתה שקטה רגע, לבסוף נשפה בכבדות. "אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל… אתן צודקות. לא משנה כמה היא אוהבת אותו, זה הולך להיות קשה."
הן החליפו מבטים. בפעם הראשונה, שלושתן היו לגמרי באותו צד.
בינתיים, בצד השני של החדר, האווירה הייתה… קצת שונה.
שילה ישב בנינוחות, ידיו משולבות מאחורי הראש. "אני לא יודע למה אתן לוקחות את זה כל כך קשה. זה לא שהיא מתחתנת עם חייזר."
נתן חצי ממלמל, חצי מחייך. "אם היא הייתה מתחתנת עם חייזר, לפחות היינו יודעים שהוא לא מחלל שבת."
אריאל, שתופף קלות על השולחן, ניסה לחשוב על פתרון יצירתי. "אני רק אומר – אולי פשוט נחכה בסבלנות. מתישהו היא תבין לבד שזה לא יעבוד."
לירון משועשע. "כן, או שנעזור לה קצת… אני אומר, פשוט נשלח אותה לשליחות בדרום אמריקה. רחוק מהכול, אולי תמצא שם איזה ישראלי שמטייל עם גיטרה ופותח דוכן שייקים."
נתן נד בראשו. "או שנגיד לה שלפי ההלכה אסור להתחתן עם מישהו ששמו נשמע כמו מהלך בקונג פו."
שילה הרים אצבע באוויר. "אפשר גם להעמיד פנים שאנחנו תומכים בחתונה, וזה ילחיץ אותה מספיק כדי לחשוב פעמיים."
אריאל נד בראשו. "או שנבדוק אם הוא יודע להבדיל בין חומוס טוב לרע. אם הוא נכשל – זה סימן משמיים."
השלושה פרצו בצחוק.
הצחוק הזה בדיוק קטע את הדיון של הבנות.
הן נעצו בהם מבטים. מבטים שגרמו לאוויר בחדר להתקרר בכמה מעלות.
שילת בהתה בנתן כאילו הוא בדיוק הודיע לה שהוא מתכנן לטבול שווארמה בשוקולד.
אגם שלחה מבט לעבר אריאל שהבהיר לו בבירור שאם הוא ימשיך לצחוק – הוא הולך לישון על הספה עד להודעה חדשה.
ואור? היא פשוט חיכתה. כי היא ידעה שבקרוב מאוד, שאר הבנות יעשו את העבודה בשבילה.
הגברים השתתקו מיד.
אגם שילבה ידיים. "אתם אמיתיים עכשיו?"
אור חייכה בזווית הפה. "זו הבעיה שלכם – אתם תמיד מתייחסים להכול בצחוק!"
שילת ניעצה בהם מבט חותך. "אני לא מאמינה שבמקום למצוא פתרון, אתם מתנהגים כמו חבורה של מתבגרים!"
השלושה הביטו זה בזה. ואז נשמעה האנחה המתבקשת.
אריאל קם ראשון. "טוב, טוב. אם זה מה שיעשה אתכן מרוצות – נלך לעקוב אחריו."
נתן נעמד גם הוא, מושך בכתפיו. "אבל אם נתפס, אתן משחררות אותנו בערבות."
לירון קם אחרון. "וכשזה ייכשל, אני רוצה שתזכרו מי אמר לכן מראש שזה רעיון דבילי."
הם יצאו לדרך, משאירים מאחוריהם שלוש נשים תוהות…
—
הם התחילו את המעקב מחוץ לבית, נעמדים מאחורי עמוד חשמל, מציצים כאילו הם גיבורי סרט ריגול משנות ה־90.
שילה לוחש. "אוקיי, אנחנו חייבים להיזהר. אם הוא יקלוט אותנו, הכול הלך."
לירון משועשע. "כן, כי שלושה גברים מבוגרים שעומדים מאחורי עמוד ומציצים החוצה זה ממש טבעי."
צ’ינג הו יצא מהבית ברוגע, צעד ברחוב בלי שום דאגה.
נתן רכן מאחורי פח אשפה. "למה הוא תמיד נראה כל כך שליו? זה מלחיץ אותי."
אריאל מהנהן. "כן, יש לו וייב של מישהו שלא חושד בכלום. או שהוא ממש תמים… או שהוא מסתיר משהו."
הם המשיכו לעקוב, משתדלים להיראות טבעיים. כעבור חמש דקות, כשהם עברו ליד חנות פירות, לירון נעצר. "רגע, רגע. אני רוצה לקנות מנגו."
שילה מביט בו. "אתה רציני?"
לירון מושך בכתפיים. "מה, אני לא יכול ליהנות מהחיים תוך כדי?"
שילה ממלמל. "אלוהים, למה אני חלק מהקבוצה הזאת?"
ואז, זה קרה.
הו נעמד ליד גבר זר. הם לחצו ידיים, וצ’ינג הו הוציא מעטפה ונתן לו. בתמורה, הגבר מסר לו חבילה חומה קטנה.
אריאל דרוך. "מה זה עכשיו?"
לירון חצי מתלהב. "אני אומר לכם, זה נראה כמו עסקה מפוקפקת!"
נתן המום. "רגע, רגע. אם זה באמת חשוד… זה אומר שנילי מתחתנת עם… עם איזה מבריח?! או מישהו שחייב כסף לאנשים הלא נכונים?!"
שילה מתעסק עם הטלפון. "שקט, אני מצלם את זה. זו הראיה שלנו!"
הם מצלמים כמה תמונות ואז נסוגים מהר, מתגנבים מאחורי רכב חונה.
נתן מתנשף. "אוקיי, זהו, נראה לי שגילינו משהו."
אריאל גם מתנשף "אמן שזה לא מה שאני חושב שזה."
לירון קורץ. "אבל אם כן – נילי הולכת להגיד לנו תודה."
בערב, הם הציגו בגאווה את ה"ראיות" לנשותיהם, משוכנעים שהם עשו שירות היסטורי למשפחה.
שילת הרימה גבה. "רגע… אתם… באמת ריגלתם אחריו?"
אגם לקחה את הטלפון ובחנה את התמונות. "מה זה? הוא מחליף מעטפות כמו דמות בסרט פשע סוג ב’."
אור הציצה מעבר לכתפה. "או כמו מישהו שמשלם חשבון חשמל. אתם באמת חושבים שעליתם פה על קונספירציה?"
שילת הציצה שוב בתמונות. "אני לא מאמינה… אתם ממש עקבתם אחריו ברחוב?"
לירון חייך בגאווה. "כן! היינו חשאיים בטירוף. הוא לא חשד בכלום!"
אור הנידה בראשה. "ברור שהוא לא חשד. כי אף אחד לא מצפה שחבורה של גברים מבוגרים יתנהגו כמו ילדים בני 12 במשחק ריגול."
אגם טפחה על המצח שלה. "אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל… לירון צודק. זה נראה חשוד."
אור הביטה בה בתדהמה. "מה?! את בעד השטות הזאת?"
אגם החוותה על המסך. "נו, תסתכלי על זה! החלפת מעטפות! שפת גוף מתוחה! זה נראה כמו עסקה חשאית!"
שילת חייכה פתאום. "רגע… אם זה באמת משהו מפוקפק, נילי תהיה חייבת להבין בעצמה שזה לא מתאים!"
אור נאנחה. "או שהיא תבין שאתם פשוט מטורללים."
אבל זה כבר לא שינה – ההחלטה התקבלה. עכשיו רק נותר לראות איך נילי תגיב.
הן הראו לה.
נילי הביטה במסך. ואז, בלי למצמץ, היא אמרה:
"זה בעל הדירה שלו."
שתיקה מוחלטת.
שילת: "מה?"
נילי הרימה מבט "הוא משלם לו שכר דירה מראש. אתם באמת חשבתם שאתם תגלו משהו שאני לא יודעת?"
כל הנשים סובבו מבט איטי לעבר הבעלים שלהן, שכרגע נראו כמו ילדים שנתפסו גונבים עוגיות מהמטבח.
אור אמרה בציניות "איזה גאונים אתם. חבורת שרלוק הולמס."
שילת בכעס "אתם באמת השקעתם יום שלם כדי לעקוב אחריו – בשביל זה?"
נתן לוחש לאריאל "אני מרגיש ממש קטן עכשיו."
אריאל: "שלא תעז להסתכל לי בעיניים."
נילי הביטה בהם, ואז היא נעמדה.
"זה לא רק אבא ואמא שעושים מזה סיפור," היא אמרה, קולה רועד. "עכשיו גם אתן, האחיות שלי, החלטתן שאני חייבת להיפרד ממנו?"
שילת: "נילי, זה לא ככה…"
"זה בדיוק ככה!" נילי הרימה את קולה. "לא מספיק שההורים שלנו איבדו את זה, עכשיו גם אתן מצטרפות?"
נראה שהפעם באמת פגעו בה.
היא יצאה מהחדר, משאירה את כולם בהלם.
לירון מלמל "אני אומר לכם,
לא היינו צריכים לעקוב אחריו."
"באמת?" השיב נתן "כי אני מתחיל לחשוב שהיינו צריכים פשוט לשתוק."
הנושאים החמים
