הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #81
פרק 10 - אנדרלמוסיה מוחלטת – גרסת הקריסה הטוטאלית
ענת ישבה בכורסה, שקועה עמוק בתוך עצמה, ידיה שלובות בחוזקה על חיקה. ממולה ישבה הפסיכולוגית שלה – אישה קטנה וצנומה עם שיער אפרפר אסוף בקפידה ומשקפיים עגולים ענקיים שגלשו על קצה אפה בכל פעם שענת דיברה בהתלהבות. היא הייתה מסוג הפסיכולוגיות שלא אומרות כמעט כלום – רק מהנהנות, חוזרות על דברי המטופלים ונותנות להם להגיע לתובנות לבד.
ענת נשפה בכבדות. "אני לא מבינה למה זה כל כך קשה לי. זאת אומרת, זאת רק חתונה. הבת שלי מתחתנת עם גבר שהיא אוהבת, ואני אמורה להיות מאושרת, נכון?"
הפסיכולוגית הנהנה לאיטה. "את אמורה להיות מאושרת."
ענת חייכה חיוך יבש. "כן, אני יודעת. זה בדיוק מה שכולם אומרים לי. ‘תהיי שמחה בשביל הבת שלך’. אבל את יודעת מה הבעיה? אני לא שמחה. אני מבועתת. הכול משתנה לי מול העיניים, ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה."
הפסיכולוגית רשמה משהו בפנקסה. "איך את מתמודדת עם זה?"
ענת נאנחה, משפשפת את מצחה. "כנראה שאני לא מתמודדת. אחרת לא הייתי כאן, נכון?"
הפסיכולוגית חייכה קלות. "את כאן."
ענת נעמדה, מתחילה להסתובב בחדר בעצבנות. "את יודעת, כשהייתי ילדה קטנה פחדתי נורא מחיות. כלבים, חתולים, אפילו דגי זהב! הייתי בטוחה שהם עומדים לנשוך אותי או… אני לא יודעת, להשתלט עלי באיזו דרך נוראית."
הפסיכולוגית הרימה גבה. "להשתלט עלייך?"
"כן!" ענת נפנפה בידה. "זה לא הגיוני, נכון? אני יודעת! אבל ככה זה הרגיש לי. כאילו אני מביאה הביתה משהו זר, משהו שאני לא מבינה, משהו שיכול לעשות בלגן שאני לא אוכל לשלוט בו."
הפסיכולוגית חיכתה רגע ואז שאלה בשקט, "וזה קשור לחתונה של נילי?"
ענת נעצרה, מביטה בה. "אלוהים… כן. בדיוק!" היא צנחה חזרה לכורסה, מרימה ידיים. "זה אותו פחד. פחד ממשהו שאני לא מכירה, ממשהו שפתאום נכנס לחיים שלי ומשנה אותם בלי לשאול אותי."
הפסיכולוגית הנהנה. "בלי לשאול אותך?"
ענת חייכה מרירות. "שוב את עם זה? כן, בלי לשאול אותי. אני מרגישה שאני מאבדת שליטה."
הפסיכולוגית: "את מאבדת שליטה."
ענת שתקה לרגע, ואז נשפה באיטיות. "את יודעת מה מוזר? אני לא חושבת שהבעיה היא הו צ’ינג. זאת אומרת, כן, הוא שונה מאיתנו, וזה מבהיל אותי. אבל האמת היא שהבעיה האמיתית היא שאני לא יודעת מי אני מחוץ לאימהות שלי. תמיד הייתי ‘אמא של’. עכשיו הילדים שלי גדלים, מקבלים החלטות לבד, ואני פתאום מרגישה… מיותרת."
הפסיכולוגית שתקה, מביטה בה בסקרנות.
ענת הביטה בתקרה, כמעט צוחקת. "אני מפחדת להשתנות. אני מפחדת שאני כבר לא המרכז של החיים שלהם. ואני שונאת את זה שאני מפחדת מזה."
הפסיכולוגית המשיכה להסתכל עליה, ממתינה.
ענת נשפה עמוקות והוסיפה, כמעט בהפתעה: "אבל את יודעת מה מוזר? אני חושבת שברגע שאמרתי את זה בקול… זה מרגיש קצת פחות מפחיד."
הפסיכולוגית הרימה גבה.
ענת משכה בכתפיה. "כאילו… ברגע שאני מודה בזה, זה כבר לא איזה מפלצת נוראית שמתחבאת בארון. זה פשוט… פחד. ועם פחדים אני כבר התמודדתי בעבר."
היא חייכה, חצי לעצמה. "אז אולי… אולי אני יכולה להתמודד גם עם זה."
הפסיכולוגית הנהנה קלות. "אולי את יכולה."
ענת נשפה שוב, הפעם עם הקלה אמיתית. "וואלה… כן. זה כבר מרגיש יותר טוב."
הפסיכולוגית חייכה קלות. "יותר טוב."
***
לאחר מכן בבית.
שילת, אגם, אור ומיכל הסתובבו בסלון, מוקפות במשפחתו של הו צ’ינג – אימו, אחיותיו ודודותיו, כולן פטפטו בהתלהבות כאילו הן בתוכנית בישול קוריאנית, מצביעה על כל חפץ בבית וממלמלות דברים באינטנסיביות.
"אני נשבעת שהן נותנות למטבח שלנו ביקורת אדריכלית," לחשה אור.
"אני די בטוחה שהן כרגע מדדו את גובה השולחן," הוסיפה שילת.
אבל אז – השקט המחשיד הגיע.
בקצה הבית, אביהן עמד עם קבוצת אנשים זרים. הם הסתכלו סביב, רשמו דברים בפנקסים, ואבא דיבר איתם בטון של מישהו שנשמע יותר מדי מסודר.
"רגע… זה נראה כאילו…" התחילה אור.
אגם מצמצה. "זה לא יכול להיות."
מיכל לפתע לחשה בזעזוע: "הוא מוכר את הבית שלנו?"
שילת חצתה את החדר בהחלטיות. "אבא!"
הוא הרים אליה מבט רגוע מדי. "היי, אני פשוט מראה להם את הבית."
"בשביל מה?"
"כי אני חושב למכור אותו."
שלוש שניות של שקט דרמטי.
"אתה… מוכר את הבית?!"
אביהן משך בכתפיו. "מה אתן רוצות? זה בית גדול מדי בשבילי לבד."
אגם בהתה בו כאילו הוא אמר שהוא מצטרף לקרקס. "לבד?! אנחנו עדיין גרות פה!"
אור קירבה אליו את הפנים שלה. "לא חשבת אולי לדבר איתנו על זה קודם?"
אביהן נאנח. "לא רציתי להעמיס עליכן."
שילת צחקקה בהיסטריה. "כן, כי לגלות את זה במקרה זה ממש פחות מעמיס."
"זה הבית שלנו!" התפרצה מיכל, כמעט בדמעות. "איפה אני אשן אם לא פה?!"
אביהן בהה בה לשנייה, ואז חזר לדבר עם הקונים.
והבנות? הן הסתערו על אמא.
הן חיפשו אותה בבית כאילו מדובר במרדף אחרי תיבת אוצר.
"אמא חייבת לדעת על זה!" שילת גררה את כולן.
"את חושבת שזה יזיז לה?" זרקה אור. "אולי היא בכלל חזרה ליקום מקביל?"
ואז הן מצאו אותה.
בסלון. על שטיח קטן.
יושבת בעיניים עצומות. נושמת לאט. עושה… מדיטציה.
מולה – אחותו של הו צ’ינג מדברת בקול עדין, מנחה אותה כאילו היא מסטר זן.
שלושתן קפאו.
"אמא… עושה מדיטציה?" שילת הייתה הראשונה שהצליחה לדבר.
"זה רשמית הרגע הכי מוזר בחיים שלי," מלמלה אגם.
אור בהתה. "אני לא יודעת מה יותר מטורף – זה, או זה שאבא מוכר את הבית."
שילת ניגשה, נעצרה מולה. "אמא, תקשיבי. אבא מוכר את הבית."
ענת פקחה עין אחת, חייכה באושר ואמרה:
"מעולה. זה יעזור לי להיות רגועה יותר למדיטציה."
שלושתן הסתובבו אחת לשנייה, המומות.
מיכל לחשה: "אמא… השתגעה?"
שילת משכה בכתפיים. "אני כבר לא יודעת מה לחשוב."
ענת חזרה לעצום עיניים, שלווה בצורה מטרידה.
אור גררה את שילת ואגם לצד. "אני אומרת לכן, מאז שהו צ’ינג נכנס לחיים שלנו – שום דבר לא עובד כמו שצריך."
אגם נאנחה. "ואת יודעת מה הכי מפחיד?"
"מה?"
"אני לא יודעת אם זה טוב או רע."
הן הביטו באמא שלהן, שהייתה פתאום הכי רגועה בעולם – ועם זאת, הכי רחוקה מלהיות היא עצמה.
האוויר היה טעון. משהו עמד לקרות.
ענת ישבה בכורסה, שקועה עמוק בתוך עצמה, ידיה שלובות בחוזקה על חיקה. ממולה ישבה הפסיכולוגית שלה – אישה קטנה וצנומה עם שיער אפרפר אסוף בקפידה ומשקפיים עגולים ענקיים שגלשו על קצה אפה בכל פעם שענת דיברה בהתלהבות. היא הייתה מסוג הפסיכולוגיות שלא אומרות כמעט כלום – רק מהנהנות, חוזרות על דברי המטופלים ונותנות להם להגיע לתובנות לבד.
ענת נשפה בכבדות. "אני לא מבינה למה זה כל כך קשה לי. זאת אומרת, זאת רק חתונה. הבת שלי מתחתנת עם גבר שהיא אוהבת, ואני אמורה להיות מאושרת, נכון?"
הפסיכולוגית הנהנה לאיטה. "את אמורה להיות מאושרת."
ענת חייכה חיוך יבש. "כן, אני יודעת. זה בדיוק מה שכולם אומרים לי. ‘תהיי שמחה בשביל הבת שלך’. אבל את יודעת מה הבעיה? אני לא שמחה. אני מבועתת. הכול משתנה לי מול העיניים, ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה."
הפסיכולוגית רשמה משהו בפנקסה. "איך את מתמודדת עם זה?"
ענת נאנחה, משפשפת את מצחה. "כנראה שאני לא מתמודדת. אחרת לא הייתי כאן, נכון?"
הפסיכולוגית חייכה קלות. "את כאן."
ענת נעמדה, מתחילה להסתובב בחדר בעצבנות. "את יודעת, כשהייתי ילדה קטנה פחדתי נורא מחיות. כלבים, חתולים, אפילו דגי זהב! הייתי בטוחה שהם עומדים לנשוך אותי או… אני לא יודעת, להשתלט עלי באיזו דרך נוראית."
הפסיכולוגית הרימה גבה. "להשתלט עלייך?"
"כן!" ענת נפנפה בידה. "זה לא הגיוני, נכון? אני יודעת! אבל ככה זה הרגיש לי. כאילו אני מביאה הביתה משהו זר, משהו שאני לא מבינה, משהו שיכול לעשות בלגן שאני לא אוכל לשלוט בו."
הפסיכולוגית חיכתה רגע ואז שאלה בשקט, "וזה קשור לחתונה של נילי?"
ענת נעצרה, מביטה בה. "אלוהים… כן. בדיוק!" היא צנחה חזרה לכורסה, מרימה ידיים. "זה אותו פחד. פחד ממשהו שאני לא מכירה, ממשהו שפתאום נכנס לחיים שלי ומשנה אותם בלי לשאול אותי."
הפסיכולוגית הנהנה. "בלי לשאול אותך?"
ענת חייכה מרירות. "שוב את עם זה? כן, בלי לשאול אותי. אני מרגישה שאני מאבדת שליטה."
הפסיכולוגית: "את מאבדת שליטה."
ענת שתקה לרגע, ואז נשפה באיטיות. "את יודעת מה מוזר? אני לא חושבת שהבעיה היא הו צ’ינג. זאת אומרת, כן, הוא שונה מאיתנו, וזה מבהיל אותי. אבל האמת היא שהבעיה האמיתית היא שאני לא יודעת מי אני מחוץ לאימהות שלי. תמיד הייתי ‘אמא של’. עכשיו הילדים שלי גדלים, מקבלים החלטות לבד, ואני פתאום מרגישה… מיותרת."
הפסיכולוגית שתקה, מביטה בה בסקרנות.
ענת הביטה בתקרה, כמעט צוחקת. "אני מפחדת להשתנות. אני מפחדת שאני כבר לא המרכז של החיים שלהם. ואני שונאת את זה שאני מפחדת מזה."
הפסיכולוגית המשיכה להסתכל עליה, ממתינה.
ענת נשפה עמוקות והוסיפה, כמעט בהפתעה: "אבל את יודעת מה מוזר? אני חושבת שברגע שאמרתי את זה בקול… זה מרגיש קצת פחות מפחיד."
הפסיכולוגית הרימה גבה.
ענת משכה בכתפיה. "כאילו… ברגע שאני מודה בזה, זה כבר לא איזה מפלצת נוראית שמתחבאת בארון. זה פשוט… פחד. ועם פחדים אני כבר התמודדתי בעבר."
היא חייכה, חצי לעצמה. "אז אולי… אולי אני יכולה להתמודד גם עם זה."
הפסיכולוגית הנהנה קלות. "אולי את יכולה."
ענת נשפה שוב, הפעם עם הקלה אמיתית. "וואלה… כן. זה כבר מרגיש יותר טוב."
הפסיכולוגית חייכה קלות. "יותר טוב."
***
לאחר מכן בבית.
שילת, אגם, אור ומיכל הסתובבו בסלון, מוקפות במשפחתו של הו צ’ינג – אימו, אחיותיו ודודותיו, כולן פטפטו בהתלהבות כאילו הן בתוכנית בישול קוריאנית, מצביעה על כל חפץ בבית וממלמלות דברים באינטנסיביות.
"אני נשבעת שהן נותנות למטבח שלנו ביקורת אדריכלית," לחשה אור.
"אני די בטוחה שהן כרגע מדדו את גובה השולחן," הוסיפה שילת.
אבל אז – השקט המחשיד הגיע.
בקצה הבית, אביהן עמד עם קבוצת אנשים זרים. הם הסתכלו סביב, רשמו דברים בפנקסים, ואבא דיבר איתם בטון של מישהו שנשמע יותר מדי מסודר.
"רגע… זה נראה כאילו…" התחילה אור.
אגם מצמצה. "זה לא יכול להיות."
מיכל לפתע לחשה בזעזוע: "הוא מוכר את הבית שלנו?"
שילת חצתה את החדר בהחלטיות. "אבא!"
הוא הרים אליה מבט רגוע מדי. "היי, אני פשוט מראה להם את הבית."
"בשביל מה?"
"כי אני חושב למכור אותו."
שלוש שניות של שקט דרמטי.
"אתה… מוכר את הבית?!"
אביהן משך בכתפיו. "מה אתן רוצות? זה בית גדול מדי בשבילי לבד."
אגם בהתה בו כאילו הוא אמר שהוא מצטרף לקרקס. "לבד?! אנחנו עדיין גרות פה!"
אור קירבה אליו את הפנים שלה. "לא חשבת אולי לדבר איתנו על זה קודם?"
אביהן נאנח. "לא רציתי להעמיס עליכן."
שילת צחקקה בהיסטריה. "כן, כי לגלות את זה במקרה זה ממש פחות מעמיס."
"זה הבית שלנו!" התפרצה מיכל, כמעט בדמעות. "איפה אני אשן אם לא פה?!"
אביהן בהה בה לשנייה, ואז חזר לדבר עם הקונים.
והבנות? הן הסתערו על אמא.
הן חיפשו אותה בבית כאילו מדובר במרדף אחרי תיבת אוצר.
"אמא חייבת לדעת על זה!" שילת גררה את כולן.
"את חושבת שזה יזיז לה?" זרקה אור. "אולי היא בכלל חזרה ליקום מקביל?"
ואז הן מצאו אותה.
בסלון. על שטיח קטן.
יושבת בעיניים עצומות. נושמת לאט. עושה… מדיטציה.
מולה – אחותו של הו צ’ינג מדברת בקול עדין, מנחה אותה כאילו היא מסטר זן.
שלושתן קפאו.
"אמא… עושה מדיטציה?" שילת הייתה הראשונה שהצליחה לדבר.
"זה רשמית הרגע הכי מוזר בחיים שלי," מלמלה אגם.
אור בהתה. "אני לא יודעת מה יותר מטורף – זה, או זה שאבא מוכר את הבית."
שילת ניגשה, נעצרה מולה. "אמא, תקשיבי. אבא מוכר את הבית."
ענת פקחה עין אחת, חייכה באושר ואמרה:
"מעולה. זה יעזור לי להיות רגועה יותר למדיטציה."
שלושתן הסתובבו אחת לשנייה, המומות.
מיכל לחשה: "אמא… השתגעה?"
שילת משכה בכתפיים. "אני כבר לא יודעת מה לחשוב."
ענת חזרה לעצום עיניים, שלווה בצורה מטרידה.
אור גררה את שילת ואגם לצד. "אני אומרת לכן, מאז שהו צ’ינג נכנס לחיים שלנו – שום דבר לא עובד כמו שצריך."
אגם נאנחה. "ואת יודעת מה הכי מפחיד?"
"מה?"
"אני לא יודעת אם זה טוב או רע."
הן הביטו באמא שלהן, שהייתה פתאום הכי רגועה בעולם – ועם זאת, הכי רחוקה מלהיות היא עצמה.
האוויר היה טעון. משהו עמד לקרות.
.
?! אבל הם משפחת ליברלית ומקבלים את כולם, כל אחד והדרך שלו.
