הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אני כותבת מאד בכאב, כדי לעורר מינימום של תשומת לב.
בשבוע האחרון אני מרגישה שאני גרה בסמינר.
שכנה מארחת את כתת בתה בקומה שתחתי. ההפסקות הן בחדר מדרגות (...) הרעש מטפס עד אלי, ולפעמים גם הבנות בעצמן (בעיקר כשרוצים לשוחח עם חברה בפרטיות/ שיחת טלפון). בעלי לומד בבית, נאלץ, איכשהו, להתעלם מההמולה של הבנות סביבו. לפעמים אני רוצה לצאת ולשאול את התלמידה התורנית: אם זה היה אבא שלך- גם היית מוכנה שילמד בתוך הצרחות של חברותייך? גם היית מזלזלת בלימודו?
ואם רק אני בבית (כרגע בחל"ד, עוד שבועיים כעובדת מהבית)? לא מגיע לי פירור של שקט? למה אני אמורה לנהל את הבוקר שלי בניסיונות להרדים שוב ושוב את התינוקת שמתעוררת מהרעש שבחוץ?
ואתמול נוספה לחגיגה כיתה נוספת. צמוד לביתי.
הרעש היה מחריד. סוג של אסיפת כתה עם בנות שלא נפגשו עידנים. צרחות, צעקות, מורה שלכאורה אמורה להיות מבוגר אחראי בשטח וזה לא בדיוק הטריד אותה.
שלוש פעמים ניסיתי להרדים את הקטנה, שרק ביקשה לישון. כשהיא כבר נמנמה, החרידה צעקה את הבניין. תלמידה צעקה לחברתה משהו מלמעלה למטה. הבת שלי התעוררה בשאגות שלא הצלחתי להרגיע אותה. לא התאפקתי. יצאתי איתה ועם הצרחות, ושאלתי למה ככה זה אמור להתנהל כאן. זה בנין ציבורי, ולמה אי אפשר קצת לחשוב על השני. תגובת בת השכנים, המארחת (ואני מודה שצריך לזה מידות 'טובות' באופן מוגזם): יש לה בעיות? שתיכנס לבית שלה ותסגור את הדלת...
כאילו, נגזר עלי להיות בכלא, או לחפש לי מקום אחר.
העצוב הוא שהמורה, שהיתה עדה לכך, לא בדיוק טרחה לעשות משהו בנידון.
בעלי חזר (ממנחה) בשתיים הביתה והיה מזועזע. לא היה אפשרי לאכול, ומי מדבר על לנוח או ללמוד? ילדה עייפה צורחת, מתחרה בצרחות שמעבר לקיר. טלפון לבעלת הבית שתרגיע את העניינים בישר שהיא לא בשטח. ולא, אין לה איך לדבר עם המורה... (הבת שלך בחגיגה הזו, נכון? יש לה פלאפון? למה אין לך איך להשיג את המורה?). יתכבד בעלי, יצא לקבוצת הבנות, ויבקש לשמור על שקט.
עזר? אולי כמו שעוזר כשגברים משתיקים את הנשים באירועים כשיש דרשות. אולי פחות.
פעמיים נאלץ בעלי לבקש את המינימום - שקט. (למה בעלי? כי אחרי התגובה הנחמדת שקיבלתי, הבנתי כמה אני 'נספרת'...)
אחרי הפעם השלישית הוא פשוט הרים את קולו (וזה מאד לא אופייני לו), ודרש לפנות את השטח, והרגע.
אחרי 3.5 שעות נותרנו בבית זוג אנשים עם פיצוצים של כאבי ראש, תינוקת עצבנית ועייפה, והרבה כאב ועוגמת נפש. אני לא מדברת שבעלי לא פתח ספר בכל אותן שעות. זה פשוט היה בלתי אפשרי, עם הרעש, להתרכז במשהו. אבל גם כשכבר היה שקט, הוא לא הצליח ללמוד. הלך לנו היום.
למה זה אמור להיראות ככה? את מלמדת במקום? תשמרו על שקט. מגיע לנו לחיות בשפיות, לא הלכתי לגור ליד בית ספר, בדיוק מהסיבה הזו. קצת מחשבה. קצת...
בשבוע האחרון אני מרגישה שאני גרה בסמינר.
שכנה מארחת את כתת בתה בקומה שתחתי. ההפסקות הן בחדר מדרגות (...) הרעש מטפס עד אלי, ולפעמים גם הבנות בעצמן (בעיקר כשרוצים לשוחח עם חברה בפרטיות/ שיחת טלפון). בעלי לומד בבית, נאלץ, איכשהו, להתעלם מההמולה של הבנות סביבו. לפעמים אני רוצה לצאת ולשאול את התלמידה התורנית: אם זה היה אבא שלך- גם היית מוכנה שילמד בתוך הצרחות של חברותייך? גם היית מזלזלת בלימודו?
ואם רק אני בבית (כרגע בחל"ד, עוד שבועיים כעובדת מהבית)? לא מגיע לי פירור של שקט? למה אני אמורה לנהל את הבוקר שלי בניסיונות להרדים שוב ושוב את התינוקת שמתעוררת מהרעש שבחוץ?
ואתמול נוספה לחגיגה כיתה נוספת. צמוד לביתי.
הרעש היה מחריד. סוג של אסיפת כתה עם בנות שלא נפגשו עידנים. צרחות, צעקות, מורה שלכאורה אמורה להיות מבוגר אחראי בשטח וזה לא בדיוק הטריד אותה.
שלוש פעמים ניסיתי להרדים את הקטנה, שרק ביקשה לישון. כשהיא כבר נמנמה, החרידה צעקה את הבניין. תלמידה צעקה לחברתה משהו מלמעלה למטה. הבת שלי התעוררה בשאגות שלא הצלחתי להרגיע אותה. לא התאפקתי. יצאתי איתה ועם הצרחות, ושאלתי למה ככה זה אמור להתנהל כאן. זה בנין ציבורי, ולמה אי אפשר קצת לחשוב על השני. תגובת בת השכנים, המארחת (ואני מודה שצריך לזה מידות 'טובות' באופן מוגזם): יש לה בעיות? שתיכנס לבית שלה ותסגור את הדלת...
כאילו, נגזר עלי להיות בכלא, או לחפש לי מקום אחר.
העצוב הוא שהמורה, שהיתה עדה לכך, לא בדיוק טרחה לעשות משהו בנידון.
בעלי חזר (ממנחה) בשתיים הביתה והיה מזועזע. לא היה אפשרי לאכול, ומי מדבר על לנוח או ללמוד? ילדה עייפה צורחת, מתחרה בצרחות שמעבר לקיר. טלפון לבעלת הבית שתרגיע את העניינים בישר שהיא לא בשטח. ולא, אין לה איך לדבר עם המורה... (הבת שלך בחגיגה הזו, נכון? יש לה פלאפון? למה אין לך איך להשיג את המורה?). יתכבד בעלי, יצא לקבוצת הבנות, ויבקש לשמור על שקט.
עזר? אולי כמו שעוזר כשגברים משתיקים את הנשים באירועים כשיש דרשות. אולי פחות.
פעמיים נאלץ בעלי לבקש את המינימום - שקט. (למה בעלי? כי אחרי התגובה הנחמדת שקיבלתי, הבנתי כמה אני 'נספרת'...)
אחרי הפעם השלישית הוא פשוט הרים את קולו (וזה מאד לא אופייני לו), ודרש לפנות את השטח, והרגע.
אחרי 3.5 שעות נותרנו בבית זוג אנשים עם פיצוצים של כאבי ראש, תינוקת עצבנית ועייפה, והרבה כאב ועוגמת נפש. אני לא מדברת שבעלי לא פתח ספר בכל אותן שעות. זה פשוט היה בלתי אפשרי, עם הרעש, להתרכז במשהו. אבל גם כשכבר היה שקט, הוא לא הצליח ללמוד. הלך לנו היום.
למה זה אמור להיראות ככה? את מלמדת במקום? תשמרו על שקט. מגיע לנו לחיות בשפיות, לא הלכתי לגור ליד בית ספר, בדיוק מהסיבה הזו. קצת מחשבה. קצת...
