עזרה מחפשת דוגמת הזמנה לחלאק'ה-לשליחה במייל... דחוף...

  • הוסף לסימניות
  • #1
משהו נחמד-אין צורך בתמונת הילד.. אלא רק רקע נחמד ומלל...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

רובכם מכירים אותי מכאן, אני כותבת כאן לא פעם. אני הסופרת א. פרי ואני רוצה לספר לכם משהו עוצמתי שעבר עלי.

לא פעם שיתפתי את ההתמודדויות מהן הגעתי ליציאה לאור: אילמות סלקטיבית, גמגום, סכיזופרניה פראנואידית, חרדות ועוד...

סיפרתי גם על המסע שלי בו למדתי פעם אחר פעם שכולנו שווים ויש עוד הרבה שעוברים מסעות כמוני, מחושך לאור...

כעת אני רוצה לשתף אתכם בהתמודדות חדשה שהופיעה, הפראנויה שלי חזרה בעוצמה מפחידה לפני שבוע.

לא אספר לכם מה הרקע לזה, וגם לא מה עברתי, אבל כן אשתף אתכם בתחושה החדשה שנולדה בי, בעקבות כל הסבל הזה:

התחושה היא: אני רוצה קשרי אנוש.

'עד אז לא רצית', תשאלו?

עד אז היה לי ריחוק מסוים מהעולם ומהאנשים.

אבל אז הפראנויה גרמה לי להיות מטורפת מרוב פחד, וחיפשתי עוגן ויציבות.
והבנתי שאין תחליף ליחסי אנוש חביבים, חמים נעימים, בגובה העיניים, בלי רגשות פרוד, זלזול או נחיתות.

זה היה מטורף כי מרוב פראנויה לא הייתי לגמרי צלולה כל הזמן, ולא היה אכפת לי להתנהג מוזר, או שיחשבו עלי משהו שלילי, פשוט רציתי לדעת שהכל בסדר, זה הכל.

פתאום מצאתי את עצמי צמאה ליחסי אנוש, מתעכבת ליד דמויות שיש לי היכרות מעטה מאוד, משוחחת, מנסה לשאוב אנושיות ושפיות בתוך תחושת הכאוס שהייתי. וראיתי שזה ממש נחמד לתקשר ככה, בלי רגשות כלשהם.

כל המסכות ירדו ממני, תחושות כמו ריחק, קינאה, כעס, פגיעות הכל נמחקו, רק רציתי לדעת שהרגע הבא יהיה תקין.

הרגשתי שאני בעצם לא קיימת כ'אני', שאני יכולה להכיל באופן מלא את הזולת ולא לחוש מאוימת.
ושאני ממש אוהבת את כולם.

פתאום הבנתי איזה פספוס יש לי שאני לא רוצה לשווק את הכתיבה שלי בגלל ענווה כוזבת...

הבנתי שהעולם חייב לקרוא את המסרים שלי... את הספר גיבור הסיפור... וזה לא הופך אותי ליותר מאף אחד, אלא כולנו שווים גם אם מישהו קורא מה שאני כותבת זה לא נותן לי ערך אלא זו חובה שלי, כי לכל אחד יש אמירה ותפקיד.
פתאום למדתי דברים חדשים...

המוח שלי וכל כולי עברנו טלטלה עצומה שעוד לא התאוששתי ממנה.

אני עדיין עם הרבה סימני שאלה בגלל הטריגר שהוביל אותי לשם.
אני מתחילה להחלים ופוחדת לאבד את התחושה הנפלאה של 'כלום לא חשוב לי, כולנו שווים, אין צורך לחוש זלזול או נחיתות, שווה לחיות ביחסי אנוש, כולם כל כך מתוקים ויש בהם משהו מרגיע הם חשובים לי כל כך'.

אני עדיין בתוך זעזוע נורא, מחפשת את הטוב.

עדיין מחפשת אמונה שלמה בה' ועדיין לא יציבה באופן מלא.
במהלך ההתמודדות שלי חשבתי על רעיון מעניין להקים מפלגה של אנשים מפורסמים, שיש להם קהל, אנשים שמדברים על חזון של גאולה. שיתאחדו וירוצו לכנסת.
תוך כדי סבל נורא מצאתי את עצמי שולחת הודעות לכל האישים שנראו לי מתאימים וסיפרתי להם על הרעיון הזה.
רבים ענו לי תשובה, שללו בכל תוקף כניסה לפוליטיקה או סייגו במידה ויהיו מספיק אנשים.
הרעיון לא הצליח לבסוף, אבל העשייה והחשיבה סביב זה נתנו לי כוחות להחזיק מעמד למרות הקושי.
*
אין לסיפור הזה מסר מסוים או אמירה מסוימת.
זה סך הכל רצון לספר לכם על ההתמודדות, ועל העובדה הפשוטה שאין כמו יחסי אנוש בריאים ותקינים ואפילו אדם כמוני יכול להגיע לשם איכשהו.
וכן , שאפשר להגיע לאהבת חינם גם בלי פראנויה וסבל מיותרים אלא מתוך הבנה פשוטה שכולנו צריכים אלו את אלו כדי לחיות.

שהתמיכה ההדדית, האכפתיות, החיוך, ההסכמה לעצמי לא להיות בריא ונוצץ תמיד, בתוכנו, וגם אם זה מתבטא בחוץ זה בסדר. אלא זה בסדר גם להיות חלש ולא תמיד מאה אחוז בסדר, שמותר לי לתת מעצמי ולהישאר אני, והכי חשוב: רק ה' הוא בעל הכוחות כולם, הוא אוהב את כולם, אין עוד מלבדו. ואנחנו עבדיו ובניו, כולנו.
שלחתי היום תלונה למשרד הבריאות עבור ביתי בת ה-3.8 השוהה במסגרת גן עירייה שיקומי, טשטשתי פרטים אישיים אבל באופן כללי מובן המסר העיקרי..
מה הייתם עושים במקומי במצב כזה?
זה לשון התלונה:
ילדה מיוחדת המאובחנת כ"ספינה ביפידה", הילדה מטופלת בבי"ח שיקומי אלי"ן בירושלים, תל השומר, וסורוקה במגוון מקצועות הנמצאים תחת התחום הנ"ל.
ע"פ הידוע לנו אצל ילדי ספינה ביפידה אין שליטה על סוגרים והם מצונטרים ע"י קטטר לסירוגין, אביגיל מצונטרת בערך כל 3 שעות (תלוי לפי המצב- לפעמים פחות מ-3 שעות כשצריך),
אנחנו יודעים שיש חוקים של משרד הבריאות:
1. אין להביא ילד עם חום לגן עד שעוברים 24 שעות מסיום החום.
2. ילד שנעדר 5 ימים רצופים מתבקש להמציא אישור רפואי שיכול לחזור לגן.
ע"פ בידוע לנו בעניין ספינה ביפידה- תמיד, תמיד, תמיד יש חיידק בשתן בגלל הצינטורים, ולכן לא בכל מצב נותנים אנטיביוטיקה, אלא רק מתי שיש חום שאינו מלווה בתסמינים אחרים ואין לו הסבר אחר.
במצבים שהשתן עכור, הפרשות, צבע לא תקין, ריח וכו- ע"פ פרופסור יובל בר יוסף וצוות מרפאת ספינה ביפידה באלי"ן, הפתרון הוא- שתיה מרובה וצינטורים צפופים יותר שזה שוטף את שלפוחית השתן ומטפל בבעיה הנ"ל.
הדברים כתובים בצורה ברורה במסמכים שנמצאים אצל צוות הגן- דף מספר 4 בהמלצות בסיכום הרפואי של אלי"ן.
כרגע נמצאת בגן אחות מ"מ, וגננת מ"מ, שביום ראשון שעבר 15/2 שלחו את הילדה לבית בגלל שתן עכור והפרשות- ללא חום! אמרנו להם איך לטפל בילדה ובכל זאת שלחו אותה,
אנחנו טיפלנו בילדה בבית ושטפנו לה את השלפוחית ע"פ מה שלימדו אותנו הצוות הרפואי באלי"ן, השארנו אותה בבית יום נוסף כדי ש"בטוח" הכל בסדר- יש לציין שלא ראינו ממצא חריג בשתן בבית.
למחרת ביום שלישי 17/2 שלחנו את הילדה בריאה ושלימה לגן עם שתן צלול לגמרי, הגננת לא הייתה בגן והייתה גננת מחליפה לא מוכרת, הגננת ביקשה אישור רפואי שהילדה יכולה לבוא לגן- אין באישור כזה שום צורך, לא התווכחנו, התקשרתי לגננת שלא הייתה והגעתי איתה להסדר שנשיג את האישור למרות שאין בו שום צורך בעיקר שהדברים כבר כתובים במסמכים של אלי"ן וגם לא היה לילדה חום בכלל,
בינתיים הזמן בגן עובר והילדה צריכה לעבור צינטור, האחות לא מסכימה לצנטר אותה בלי אישור רפואי- זה הזיה בפני עצמו כי אין צורך באישור לצנטר, ולהיפך זה לבד יוצר יותר נזק אצל הילדה,
התקשרתי לגננת בגן והיא דחפה לי את הטלפון לאחות, האחות אמרה משפט הזוי "אני לא אזרוק את התעודה שלי לפח כדי לטפל בילדה", "אסור לי לטפל בה"- הטיפול בינתיים התאחר בשעה!
בעלי הלך למרפאה בזמן הזה ולא היו רופאים במרפאה כדי להוציא אישור, והאחות התעקשה שאסור לה,
ומה שהכי הזוי זה שבשבוע לפני הילדה הייתה עם דלקת גרון וסיימה אנטיביוטיקה בסוף השבוע- סמוך לזמן הנ"ל.. וזאת אותה אניטביוטיקה שהיא מקבלת עבור דלקת בשתן...
הסברתי את זה לאחות, ובתוספת זה שבכלל לא היה לילדה חום והחזרנו אותה לגן רגילה לגמרי היא התעקשה שלא לטפל בילדה.
בעלי בא לקחת את הילדה מהגן עמ"נ לטפל בה.
זה לא הסוף אבל אני מציגה פה שאלה: אני צריכה ללדת כל רגע, מה היה קורה אם הייתי למשל בחדר לידה עם בעלי ולא היה מי שיוציא את הילדה? או סתם היינו מחוץ לעיר..
ביום שלמחרת הגננת עדיין לא הייתה ולא היה גם עם מי לדבר ומשום מה בשבוע הזה אין לנו רופאים במרפאה.. הילדה נשארה יום נוסף בבית, אני פניתי לצוות הרפואי של אלי"ן- פרופסור יובל בר יוסף וקרן פוקס אחות סוגרים- כשסיפרתי להם את הסיפור הזה הם היו בהלם טוטאלי ואמרו שאם יש משהו שיכול לזרוק לאחות הזאת את התעודה לפח זה דווקא זה שהיא לא הסכימה לצנטר את הילדה! זה יוצר לה נזק! וגם במצב שיש חום אין שום מניעה מלצנטר, ולהיפך חייב לצנטר! זה לא שנשאיר את השתן בפנים אם יש הפרשות או חום וכו.. (השיחות הנ"ל מוקלטות)
זה לא יוצר נזק אם מצנטרים אלא אם לא מצנטרים.
אין כל קשר לאישור הרפואי לצורך הצינטור..
אגב ברור שיש להם בגן אישור מרופא למתן צינטורים בגן ע"י אחות מתחילת השנה.
ביום חמישי הגננת חזרה לגן אחרי יומיים של היעדרות והתקשרה לשאול למה הילדה לא באה.. אמרתי לה שהצוות הרפואי של אלי"ן ביקשו שייצרו איתם קשר מהגן (נתתי מספר טלפון אישי של הצוות- ודווקא של מי שלא ירים צעקות על ההתנהלות בגן כדי לא לפגוע..) בשביל להסביר להם אחת ולתמיד את ההתנהלות הנכונה במצבים הנ"ל כדי למנוע את מה שהיה, הצוות בגן לא הסכים בטענה שזה "העברת מידע רפואי", וצריך אישור בכתב ושההורים ידאגו לאישור וזהו... אמרתי להם שכתוב בצורה מפורשת את הדברים כמו שהזכרתי לעיל והם לא צריכים יותר מזה, אני והגננת היינו על הקו ביחד וקראנו את הדברים מתוך הכתב ביחד, היא אמרה "נכון זה מפורש אבל זה כללי מידי, צריך שזה יהיה ממש מפורט ושזה יהיה אישור מיוחד לגן"..
למרות שהם לא צודקים ואין פה על מה להביא את האישור, ביקשתי מהצוות הרפואי של אלי"ן להנפיק להם אישור מפורט, האישור מתעכב בגלל בעיה בתיאום בין הצוותים של המקום שצריכים לחתום על האישור, אין לי עדיין רופא שמכיר את הילדה במרפאה, השירות אונליין של כללית סיבך אותי לגמרי,
הילדה בבית בפועל ובא לי רק לבכות, אני לא במצב של תפקוד בכלל, עם פיברומיאלגיה, תת פעילות של בלוטת הטריס, אנמיה, ושבוע 33 של הריון, הקצת שאני מבקשת זה המנוחה שאני יכולה להרשות לעצמי בבוקר... (לא קראתי לזה שמירת הריון כי אני לא עובדת, אבל זה בדיוק זה)
אמרתי לגננת בגן שגם אם היה יוצא נזק מהטיפול בילדה בגן הייתי מחפה על האחות, אני רואה שהאטימות גוברת ואין עם מי לדבר בעיקר שהם כ"כ בטוחים בעצמם אז אני פונה למקום שאולי יתן לי מענה..
לציין: במצב שאין צינטורים סדירים הילדה סובלת מכאבים עזים בשעת הצינטור ולאחריה שרק משכך כאבים עוזר.. ובמקרה זה הילדה סבלה יומיים!
גם אנחנו וגם הרופאים הבכירים שחתומים במכתבים המצורפים, כולנו הרגשנו שהמלחמה פה היא על עמדת כוח שבאה על חשבון הגב שלנו ושל הילדה.
מצורף הסיכום של אלי"ן משנה שעברה שהיה ברשות הגן+ מכתב מפורט שכתבו עבור נושא זה במיוחד+ סיכום ביקור בהתפתחות הילד בסורוקה במרפאה משותפת
לאחר שיטוט אחרי מאמרים אודות גיל הרך, נתקלתי במאמר פורץ מחשבה מאת יעל דיין באתר של ד"ר עדה בקר וליזי דוידי
כבן משפחה של גננת בגיל הרך הבנתי שכל מילה במאמר הינו אמיתי ויש כאן משהו המצריך חשיבה, נשמח לקרוא את דעתכן

1837.

פרידריך פרבל
מקים את גן הילדים הראשון בעולם. ממציא את השם – "גן ילדים".
בשם זה רוצה להדגיש את מהותו של המוסד כמקום המאפשר לילדים וילדות לגדול ולהתפתח כפרחים בגינה – באופן חופשי, עצמאי, על פי טבעם הייחודי.
בגן הזה יהיו פעילים, ישחקו, יטיילו בטבע, יטפלו בגינה, יעסקו במוסיקה ושירה ויזכו לכבוד.
גן הילדים יהווה סביבה בה קיימת הרמוניה ואחדות בין האדם, הטבע והבריאה, בין המשפחה והגן, בין הגוף, הנפש והאינטלקט.
בגן הילדים יכולים הילד והילדה לשהות עם חבריהם מחוץ למגבלות שמטילה המשפחה ובסביבה מוגנת.
הוא גם המציא את מקצוע ה"גננת" ולצורך הכשרתה הקים סמינר לגננות ראשון בעולם.

פרבל היה כנראה זה שטמן בנו את רעיון המפגש.
הוא תיאר את סדר היום בגן וציין שבבוקר כולם מתכנסים לשירה משותפת, שרים שירי בוקר טוב, שירים על מזג האוויר, עונות השנה ומנהלים שיחה על נושא כלשהו. מאז ועד היום כל הילדים והילדות בגן, כנראה בכל העולם, מתכנסים בבוקר למפגש.

איך קרה שהמפגש מתקיים כבר 180 שנה ואף אחת לא שואלת למה? מי צריך את זה?
אולי החשיבות שאנחנו מייחסות למפגש נובעת מהחשש שיחשבו שאנחנו טיפשות?


כ-70 שנה מאוחר יותר, בשנת 1907, מקימה מריה מונטסורי, (1870 – 1952) את גן הילדים הראשון באיטליה. כמו פרבל, גם מונטסורי דוגלת בפיתוח העצמאות של הילדים והילדות בגן ומעודדת חופש ובחירה.
יחד עם זאת, כאשר היא כותבת את ההנחיות למפגש בספרה "שיטת מונטסורי" (1909), ניתן לראות כי אין התייחסות לעצמאות או בחירה של הילדים והילדות.

על פי ההנחיות של מונטסורי, הגננת מסבירה לילדים ולילדות שצריך ללכת בשקט למקום הישיבה הקבוע, לשבת כשהרגליים נוגעות ברצפה והידיים על השולחן, הראש זקוף. בדרך זו, מסבירה מונטסורי, היא מלמדת יציבות ואיזון. אחר כך הילדים והילדות קמים כדי לשיר.

הגננת מסבירה שבזמן הקימה והישיבה אין צורך להרעיש. הגננת יכולה גם להסב את תשומת הלב לילד שהגיע נקי, חדר שסדרו יפה ומעשים אחרים הראויים לשבח.

אחר כך פותחת הגננת בשיחה. היא שואלת מה עשו אתמול, כיצד התנהגו, במה שיחקו, כיצד התייחסו להורים, האם דברו בנימוס, האם עזרו לאמם, האם ספרו בבית מה למדו בגן. ביום שני (אצלנו ביום ראשון), השיחות ארוכות יותר והגננת מבקשת שיספרו כיצד בילו בסוף השבוע.

אם מישהו מספר שאכל משהו לא ראוי (אצלנו: ממתקים), הגננת מסבירה שזה מזיק. השיחות נסובות על ימי הולדת, מסיבות ואירועים אחרים במשפחה או בשכונה וכך היא מלמדת על מה ראוי לשוחח ומפתחת את השפה.

הדמיון שבין תיאור זה למפגשים המתקיימים כיום מעיד על השפעת מונטסורי על הגנים בארץ.

האם התיאור הזה מעורר בנו אי נחת? למה?

בי מעורר התיאור הזה אי נחת מכיוון שהוא מציג גננת השולטת בילדים ובילדות ודורשת מהם ציות. הם צריכים ללכת בצורה מסוימת, לשבת בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת. הם פסיביים, נשלטים על ידי הגננת. אין מקום ליוזמה, לבחירה, למגוון של התנהגויות ולביטוי של הבדלים אינדיבידואלים. שליטת הגננת היא מוחלטת גם אם נעשית בצורה נעימה ורגועה. זהו אילוף.

זו גם דעתי על המפגשים המתקיימים כיום בגן. אמנם, הדרישה להליכה או ישיבה מסוימת, קיימת פחות היום, אבל משפטים כמו "שבי יפה", "תקשיבי" "תהיו בשקט" "לא מדברים כשאני מדברת" "לא מחזיקים חפץ ביד", רווחים בהחלט. המפגש, מעצם מהותו, כשכל כך הרבה ילדים וילדות נדרשים לשבת ביחד, מאלץ את הגננת לשלוט בהם.
קשה מאד בסיטואציה כזו להתייחס לכל ילד או ילדה באופן אישי, להתחשב ברצונות או בצרכים של כל אחד ואחת. זו סיטואציה המאלצת את הגננת להסתכל עליהם כקבוצה הומוגנית שצריך לשלוט בה. השליטה של הגננת באמצעות הדרישה להתנהג על פי אמות המידה שהיא קובעת, הופכת את הילד או הילדה לאובייקטים חסרי אונים.

אם כך, מדוע המפגש, שלדעתי זו הפעילות הכי פחות מוצלחת בגן, מחזיק מעמד כבר מאה ושמונים שנה ונתפש כפעילות חשובה והכרחית? כנראה שיש לכולנו צורך בשליטה, כנראה שאנחנו מפחדות לאבד שליטה. המפגש נותן לנו מסגרת מצוינת לשלוט.

הבעיה היא שכפי שלכל אחת מאתנו יש צורך בשליטה, הרי אנחנו מתקוממות כשמנסים לשלוט בנו ולהצר את האוטונומיה שלנו. כשמנסים לשלוט בנו אנחנו רוצות להתנער מהשליטה, אנחנו שואפות לאוטונומיה. זה הפרדוכס של המפגש – מצד אחד הגננת מתרגלת את הצורך שלה בשליטה אבל בצד השני, אצל חלק מהילדים והילדות מתעורר מרי, התנגדות שישלטו בהם. התנגדות זו נתפשת על ידי הגננת כ"הפרעה". הטיפול בהפרעה הוא יתר שליטה. יתר שליטה עלול להוביל לעוד ועוד הפרעות או במצבים חמורים יותר לפחד מפני הגננת. כך נוצר מעגל בו כולם – גננת ילדים וילדות חווים תסכול, חוסר אונים וייאוש.

כשאנחנו חוות תסכול וחוסר אונים אנחנו מחפשות אשמים. כך ילדים או ילדות ש"מורדים" במפגש ומתנגדים לציית לגננת, הופכים לילדים או ילדות עם "קשיי התנהגות" "קשיי קשב וריכוז" וכך הדמוי העצמי שלהם נפגע מאד. צריך להבין שלא בהם טמונה הבעיה אלא במפגש. מצד שני סטודנטיות או גננות שלא מעוניינות או לא מצליחות "לשלוט" נתפשות כגננות לא ראויות, הן לא מספיק "אסרטיביות" וכך הדימוי המקצועי שלהן נפגע מאד.

כל השיח השיפוטי הזה היה נמנע אם לא היה מפגש בגן. אם לא היה פרק הזמן הזה שהוא חממה ליצירת קונפליקטים, אבוד שליטה, תסכול וכעס.

יש גננות המתגאות שמשך המפגש שלהן הוא ארוך מאד "אצלי יושבים במפגש יותר מחצי שעה", על מה הגאווה? על יכולת השליטה והאילוף? כמה מכן באמת מצליחות לשבת שעור שלם בקשב מוחלט למורה? בלי לחלום, בלי SMS, אם אתן לא יכולות, למה זה מצופה מילדים וילדות בגן? הרי זו האשליה הגדולה של המפגש, האשליה שהם אכן מקשיבים ולומדים. הם בסך הכול למדו להשתעמם בשקט, להעמיד פנים, לשבת כך שלא ישימו לב אליהם עד שיוכלו לחזור בשלום למשחקיהם. למידה משמעותית מתרחשת תוך כדי פעילות, לא בישיבה פסיבית. אז בשביל מה מפגש?

המפגש מפריע לפעילות השוטפת, מנתק את הילדים והילדות מעיסוקיהם, מייצר מעבר תזזיתי של סדור הגן ומבטל את הייחודיות של כל פרט בקבוצה. תארו לכן גן ללא מפגש, אין פרק זמן תזזיתי של סדור הגן לפני מפגש, אין קטיעת פעילות, אין כעס על אלו המתחמקים לשתייה, לשירותים, רק כדי "להרוויח" עוד שתי דקות מהמפגש. הפעילות ממשיכה לזרום, הגן ממשיך להתנהל בשקט ובשלווה.

בואו נודה על האמת, המפגש הוא פעילות שרוב השותפים לה – גננת, ילדים וילדות – היו שמחים לותר עליה.

אפשר אולי בסוף היום לקיים מפגש פרידה קצרצר, כפי שגדעון לוין (1921 – 2004), מכנה זאת "התכנסות חברתית". לוין קובע: "המפגש בנוי על יסוד עיקרי אחד: הוא חייב לאפשר השתתפות פעילה למירב הילדים באותו זמן", שירה בצוותא ומשחקי חברה.

כן, מפגש הוא חשוב, המפגש בין גננת או סייעת לילדים וילדות, מפגש של החלפת דעות ורעיונות, מפגש של סיפור ספורים, מפגש של משחק, מפגש של תכנון, מפגש של פתרון בעיות, כן מפגש הוא חשוב, המפגש בין ילדים וילדות לבין עצמם, מפגש של חברות, מפגש של עזרה הדדית, של למידה הדדית, מפגש של התחשבות, של משחק, של חוויה מהנה, של אתגר משותף. המפגש מתרחש כל רגע ורגע במרחב הגן. אבל למה צריך מפגש של כולם ביחד, למי זה טוב?
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה