שיר מחשבות

[אמיצ/ה]

נחש מזדחל בגבי חוליות חוליות
נושך אותי בצוואר
הדם פושה כמו
כתם צבע על קנווס לבן
מכחול משרטט בארס על עורי:
אני מתפתלת
הנחש חונק אותי

 

[דיונון]

יפה מאד.
אבל קצר לי מדי, לא הגעתי לפואנטה.
ובבקשה, שימו מקדם שיר!

 

[+shira]

וואו.
השירים שלך אחד אחד... כמו אגרוף לפנים. בוטים, דרמטיים, משאירים אותך המומה.

לדעתי זה לא צריך להיות ארוך יותר. זה בדיוק הDNA של שירה מודרנית: כמה שורות קצרות, לא מתחנפות, לא פיוטיות, בלי מסר או פואנטה. פשוט תחושה, כמו שהיא.

זה כל כך אחר, ובציבור שלנו - אפילו מוזר. לטעמי זה רק הופך את זה ליותר טוב, אבל אני יכולה להבין את מי שלא. שירה מודרנית היא טעם נרכש.

 

[+shira]

קצת מזכיר לי את איך שכתבתי פעם, בתור מתבגרת חסרת גינונים. מתגעגעת לזה מאוד.
אולי הכתיבה שלך תעזור לי לחזור.

 

[אנטיפטרוסה]

השירים שלך אחד אחד... כמו אגרוף לפנים. בוטים, דרמטיים, משאירים אותך המומה.

ממש ככה... זה מדהים!!!

שימו מקדם שיר!

כדי לא להפיל בפח אנשים תמימים? כן?

 

[7שבע7]

איזה תיאור ציורי וחד. ממש "נושך"...
גם לי חסרה איזושהי פואנטה. אבל אולי זה הרצון (הילדותי?) שלי שתמיד יהיה "סוף טוב"...
בהחלט שיר בועט. ואמיץ, כשמך.

 

[cotevet]

שיר מטלטל. ואמיץ.

 

[קופי 100]

על עורי:

הנקודותיים בכוונה? כלומר, המשפט הבא הוא ציטוט של מה שנכתב על העור?

 

[אמיצ/ה]

לא הגעתי לפואנטה.

לא ממש התכוונתי כתוב פואנטה.. יותר תיאור מצב..

הנקודותיים בכוונה? כלומר, המשפט הבא הוא ציטוט של מה שנכתב על העור?

יש לי חברה שכותבת גם שירים ופעם התדיינו בשאלה האם צריך להיצמד להגדרות סימני הפיסוק או שבשירים יש יותר 'יד חופשית'. אני יותר שומעת ניגון של סימני פיסוק מאשר גומרת משפט או שואלת שאלה.. מה שאחרי הנקודותיים זה מה שקורה אחרי השרטוט במכחול, לאו דווקא המילים עצמם. אבל אשמח לשמוע באמת אם זה תקין שנקודותיים לאו דווקא מפרטים

 

[דיונון]

זה בדיוק הDNA של שירה מודרנית: כמה שורות קצרות, לא מתחנפות, לא פיוטיות, בלי מסר או פואנטה. פשוט תחושה, כמו שהיא.

לתומי חשבתי ששירה מודרנית מתבטאת בסגנון הכתיבה ולא בתכנים, חדש לי.
אז זה המקום שבו אני מוחה: מוחה!
לא מקבל.
בסוף נעמוד נכלמים מול 'משורר' שיהגה - 'בהאאהנליז' ויסביר לנו שהוא לא אמור להסביר, כי זו שירה מודרנית.
כמובן הקצנה.
ספציפית בשיר הזה כן יש מהלך מסוים, אלא שהרגשתי כאילו הדף נקרע באמצע וקבלתי רק את חלקו של השיר.
תחושת חסר.

 

[+shira]

לתומי חשבתי ששירה מודרנית מתבטאת בסגנון הכתיבה ולא בתכנים, חדש לי.
אז זה המקום שבו אני מוחה: מוחה!
לא מקבל.
בסוף נעמוד נכלמים מול 'משורר' שיהגה - 'בהאאהנליז' ויסביר לנו שהוא לא אמור להסביר, כי זו שירה מודרנית.
כמובן הקצנה.
ספציפית בשיר הזה כן יש מהלך מסוים, אלא שהרגשתי כאילו הדף נקרע באמצע וקבלתי רק את חלקו של השיר.
תחושת חסר.

ובכן, אין כאן איזו אמירה מבוססת מקצועית או משו - אבל אני חושבת אחרת.
לאו דווקא בנוגע לשירה מודרנית, נדמה לי שכל צורת כתיבה נועדה במידה מסוימת לשרת את התוכן שלה.

כלומר שאם בחור צרפתי ששמו פרח מזכרוני כותב ספר שלם בשורות קצרות עם המון רווחים ביניהן - וקורא לספר "העדינות" - אפשר להבין שאופי הכתיבה דומה ותורם לתוכן של הספר.

וכך גם בשירה מודרנית. יש באופי שלה משהו חוצפני. בוטה. בועט בכללים ומורד במוסכמות.

זה מתבטא בצורה שלא מוכנה להיכנע לתכתיבים של משקל וחריזה,
ובדרך כלל - או לפחות, כשזה נעשה טוב - גם בתוכן.

ואולי תחושת 'הדף הקרוע' כמו שהיטבתם לתאר, התלישה הזו (הפצע?) -
היא בדיוק מה שהמשוררת ביקשה להעביר?

עכשיו אני חושבת שאפשר להתפלסף עוד קצת. אנחנו הרי יודעים שבין שורות המילים יש המון משמעויות שעוברות לקורא. יכול להיות שחלק ממה שיוצר את הסאבטקסט היא הצורה. לא רק למילים יש רובד נוסף, גם האופן ששבו הן מסודרות - יכול לגרום לנו להרגיש דחיפות, מצוקה, חובר קוהרנטיות, הצפה - וכן על זו הדרך.
סתם חושבת בקול. קורה, בשעות האלה.

 

[+shira]

לא ממש התכוונתי כתוב פואנטה.. יותר תיאור מצב..

יש לי חברה שכותבת גם שירים ופעם התדיינו בשאלה האם צריך להיצמד להגדרות סימני הפיסוק או שבשירים יש יותר 'יד חופשית'. אני יותר שומעת ניגון של סימני פיסוק מאשר גומרת משפט או שואלת שאלה.. מה שאחרי הנקודותיים זה מה שקורה אחרי השרטוט במכחול, לאו דווקא המילים עצמם. אבל אשמח לשמוע באמת אם זה תקין שנקודותיים לאו דווקא מפרטים

אני נתקלתי בזה בשירים בעבר.

 

[אמיצ/ה]

לא רק למילים יש רובד נוסף, גם האופן ששבו הן מסודרות - יכול לגרום לנו להרגיש דחיפות, מצוקה, חובר קוהרנטיות, הצפה - וכן על זו הדרך.

בטח. השיר נגמר בכוונה קצר ומהיר, כמו מוות פתאומי. אולי לכן הרגיש שגם השיר "נרצח" לו ככה..

 

[RACHELIZ]

זה באמת שיר אמיץ...
גם לי חסר איזשהו המשך. אבל מודה שזה גם בגלל שקשה לנו לקרוא כזה מצב והלב יוצא לתמוך או משהו. התרגלנו לסוף טוב או טראגי אבל כאילו עם משמעות. ופה זה: קבל בום ותחנק.