שיר מחשבות

  • הוסף לסימניות
  • #3
וואו.
השירים שלך אחד אחד... כמו אגרוף לפנים. בוטים, דרמטיים, משאירים אותך המומה.

לדעתי זה לא צריך להיות ארוך יותר. זה בדיוק הDNA של שירה מודרנית: כמה שורות קצרות, לא מתחנפות, לא פיוטיות, בלי מסר או פואנטה. פשוט תחושה, כמו שהיא.

זה כל כך אחר, ובציבור שלנו - אפילו מוזר. לטעמי זה רק הופך את זה ליותר טוב, אבל אני יכולה להבין את מי שלא. שירה מודרנית היא טעם נרכש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
  • הוסף לסימניות
  • #6
איזה תיאור ציורי וחד. ממש "נושך"...
גם לי חסרה איזושהי פואנטה. אבל אולי זה הרצון (הילדותי?) שלי שתמיד יהיה "סוף טוב"...
בהחלט שיר בועט. ואמיץ, כשמך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
לא הגעתי לפואנטה.
לא ממש התכוונתי כתוב פואנטה.. יותר תיאור מצב..
הנקודותיים בכוונה? כלומר, המשפט הבא הוא ציטוט של מה שנכתב על העור?
יש לי חברה שכותבת גם שירים ופעם התדיינו בשאלה האם צריך להיצמד להגדרות סימני הפיסוק או שבשירים יש יותר 'יד חופשית'. אני יותר שומעת ניגון של סימני פיסוק מאשר גומרת משפט או שואלת שאלה.. מה שאחרי הנקודותיים זה מה שקורה אחרי השרטוט במכחול, לאו דווקא המילים עצמם. אבל אשמח לשמוע באמת אם זה תקין שנקודותיים לאו דווקא מפרטים
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
זה בדיוק הDNA של שירה מודרנית: כמה שורות קצרות, לא מתחנפות, לא פיוטיות, בלי מסר או פואנטה. פשוט תחושה, כמו שהיא.
לתומי חשבתי ששירה מודרנית מתבטאת בסגנון הכתיבה ולא בתכנים, חדש לי.
אז זה המקום שבו אני מוחה: מוחה!
לא מקבל.
בסוף נעמוד נכלמים מול 'משורר' שיהגה - 'בהאאהנליז' ויסביר לנו שהוא לא אמור להסביר, כי זו שירה מודרנית.
כמובן הקצנה.
ספציפית בשיר הזה כן יש מהלך מסוים, אלא שהרגשתי כאילו הדף נקרע באמצע וקבלתי רק את חלקו של השיר.
תחושת חסר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
לתומי חשבתי ששירה מודרנית מתבטאת בסגנון הכתיבה ולא בתכנים, חדש לי.
אז זה המקום שבו אני מוחה: מוחה!
לא מקבל.
בסוף נעמוד נכלמים מול 'משורר' שיהגה - 'בהאאהנליז' ויסביר לנו שהוא לא אמור להסביר, כי זו שירה מודרנית.
כמובן הקצנה.
ספציפית בשיר הזה כן יש מהלך מסוים, אלא שהרגשתי כאילו הדף נקרע באמצע וקבלתי רק את חלקו של השיר.
תחושת חסר.
ובכן, אין כאן איזו אמירה מבוססת מקצועית או משו - אבל אני חושבת אחרת.
לאו דווקא בנוגע לשירה מודרנית, נדמה לי שכל צורת כתיבה נועדה במידה מסוימת לשרת את התוכן שלה.

כלומר שאם בחור צרפתי ששמו פרח מזכרוני כותב ספר שלם בשורות קצרות עם המון רווחים ביניהן - וקורא לספר "העדינות" - אפשר להבין שאופי הכתיבה דומה ותורם לתוכן של הספר.

וכך גם בשירה מודרנית. יש באופי שלה משהו חוצפני. בוטה. בועט בכללים ומורד במוסכמות.

זה מתבטא בצורה שלא מוכנה להיכנע לתכתיבים של משקל וחריזה,
ובדרך כלל - או לפחות, כשזה נעשה טוב - גם בתוכן.

ואולי תחושת 'הדף הקרוע' כמו שהיטבתם לתאר, התלישה הזו (הפצע?) -
היא בדיוק מה שהמשוררת ביקשה להעביר?

עכשיו אני חושבת שאפשר להתפלסף עוד קצת. אנחנו הרי יודעים שבין שורות המילים יש המון משמעויות שעוברות לקורא. יכול להיות שחלק ממה שיוצר את הסאבטקסט היא הצורה. לא רק למילים יש רובד נוסף, גם האופן ששבו הן מסודרות - יכול לגרום לנו להרגיש דחיפות, מצוקה, חובר קוהרנטיות, הצפה - וכן על זו הדרך.
סתם חושבת בקול. קורה, בשעות האלה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
לא ממש התכוונתי כתוב פואנטה.. יותר תיאור מצב..

יש לי חברה שכותבת גם שירים ופעם התדיינו בשאלה האם צריך להיצמד להגדרות סימני הפיסוק או שבשירים יש יותר 'יד חופשית'. אני יותר שומעת ניגון של סימני פיסוק מאשר גומרת משפט או שואלת שאלה.. מה שאחרי הנקודותיים זה מה שקורה אחרי השרטוט במכחול, לאו דווקא המילים עצמם. אבל אשמח לשמוע באמת אם זה תקין שנקודותיים לאו דווקא מפרטים
אני נתקלתי בזה בשירים בעבר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
לא רק למילים יש רובד נוסף, גם האופן ששבו הן מסודרות - יכול לגרום לנו להרגיש דחיפות, מצוקה, חובר קוהרנטיות, הצפה - וכן על זו הדרך.
בטח. השיר נגמר בכוונה קצר ומהיר, כמו מוות פתאומי. אולי לכן הרגיש שגם השיר "נרצח" לו ככה..;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
זה באמת שיר אמיץ...
גם לי חסר איזשהו המשך. אבל מודה שזה גם בגלל שקשה לנו לקרוא כזה מצב והלב יוצא לתמוך או משהו. התרגלנו לסוף טוב או טראגי אבל כאילו עם משמעות. ופה זה: קבל בום ותחנק.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת רד ג'לי
העירו לי שהפרולוג מרתיע מדי. מה אומרים, היה קורץ לכם בחנות, או ממש לא?

פרולוג

לא הרבה אני זוכר מאותו היום. הכול החל בו, ובאותה המידה - גם נגמר.

הייתה מסגרת טרפזית, בתוכה חלפו שלל מראות ואורות. מהירים מדי לתפיסת עין, מהפנטים כל כך. היו קולות דיבור מהוסים, צחוק ולעיתים זעם. קולות קטנים וגדולים התערבבו סביבי, התגוששו ביניהם. והיה דחוס, חם ממש, ומשהו לחץ לי על הבטן והחזה, הקשה עליי לנשום.

עוד הרבה דברים סבבו אותי, כמו קול שאון תמידי שזמזם לי באוזניים, מגעו של בד רך על הלחי ועיניים גדולות - שכשנחו עליי משכו אותי להסתכל בהן - חייכו אליי בחום והתפוגגו לאי שם.

הייתי עייף, או שהייתה זו התנועה המתמדת שהתישה את עפעפיי, הצניחה אותן מטה עם ראשי. שוב ושוב, שכן תמיד אירע משהו שהפריע – אור חד, תנועה פתאומית או צעקה נרגזת – שהקיצו אותי אל אותם מראות רצים, חולפים.

הרבה הפרעות היו, אבל האחרונה נצרבה בי חזק, לא נשכחה על אף כל שעבר עליי מאז. היא החלה בתנודה קלה שטלטלה אותי שמאלה, המשיכה בצרחה חדה שנגמרה בקול התנגשות אימתני. בעקבותיו הוטחתי קדימה, בחפץ אפור שעמד לפניי, יציב ודומם כמו אבן.

כאב לי. כאב שפשט במהרה בכל גופי, עם רטיבות שכיסתה עליי, ולרגע אחד, בטרם חשבתי לצרוח, שררה דממה. לא היה שאון, לא היו קולות. גם לא היו מראות, כמו שלא היו עיניים. נואש חיפשתי אותן, את העיניים והחום, אבל רק החפץ האפור, שהתלכלך בטיפות אדומות, נראה לעיניי.

המולה קמה כשהתחלתי לצרוח. קול דק שאג בכאב; אחר, צפצפני, פרץ בצעקות; ונוסף ייבב, כמעט לא נשמע. צרחתי חזק יותר, אולי חששתי שקולותיהם יגברו עליי, ישכיחו אותי. אולי חסרו לי העיניים. אולי הפחיד אותי הדם. שלי.

צרחתי את כולי. עד ששקעתי לתוך בועה שחורה, מרחפת. נבלעתי בה והקצתי במקום אחר. לבן, חריף, שקט וכואב.

זמן רב עבר מאז. הכאבים חלפו, גם הלבן והחריף. רק השקט נשאר.

הוא פמפם לי באוזניים באדוותיו של ים, בקושי הניח לקולות אחרים לחדור את הכרתי, להרעיד אותי.

אבל יום אחד גם השקט אזל. תחתיו באה פעילות קדחתנית, גלגולים רועשים של מיטת מתכת, דמויות בלבן שגהרו עליי מכל כיוון. מכשירים צפצפניים נותקו ממני כשהורדתי מן המיטה לטובת משטח צונן, כוסיתי בזכוכית שלקחה איתה את הקולות.

כשחזר השקט, החל המשטח להתחמם. חום גדול, נוראי, מחק ממני מחשבות ורצונות. איבריי נמסו לאיטם, נטפו ממני באגלי דם, מילאו את המיכל בקצף ובעבוע.

החום שכך, נותר על טמפרטורה חמימה, רגועה. היה בה משהו מרדים, מעייף כל כך. הלאות נגסה בי, עמוק פנימה, וכשהוזרמתי החוצה, אל מבחנות זכוכית קטנות, לא היה בי כוח להתנגד, לשצוף אל מעבר לשפתן.

דמי שלי, וורידיי, עורקיי, איבריי, גידיי. כל כולי הייתי כלי ביד היוצר, משוסע ומפורק לאלפי מבחנות אדמדמות, נוזליות. כאילו מעולם לא הייתי גוף, רק יישות מעורפלת, מתקשה לתפוס במציאות.

הרגשתי אותן, כל מבחנה ומבחנה. כל מולקולה ומולקולה שבה. אך לא יכולתי לעשות דבר בשביל לחזור להיות עצמי. מגובש, חי, נושם, פועל.

חלוקים לבנים נעו סביבי. דיבורים גבוהים, בתבניות שרק מאוחר יותר הצלחתי לקלוט ולפענח, נשפכו מפיהם. הם תמיד מיהרו, תמיד החמירו סבר ותמיד הציקו - שקשקו וייצבו. חיממו וקיררו. שפכו ואספו. פיצלו ולא איחדו.

הפיצול כאב לי. כאילו ניתקו ממני רגל, עקרו עין, חתכו זרוע. לא יכולתי לזעוק, לא היה לי פה לעשות זאת. תססתי בשקט, העליתי קצף לתוך עצמי, מילאתי מבחנות, פוצצתי אחת לאחת.

הם היו מהירים ממני, שאבו אותי בגלילי גומי גדולים בטרם הספקתי לאחד את כל חלקיקיי, לנסות להתגבש אל עצמי הישן. הרתיחו תחתיי מתכת, בעבעו אותי עד אובדן מחשבה.

ערפל אפף אותי, לקח ממני כל יכולת לפעול, וכשפוצלתי שוב למבחנות, נקרע בכאב שלא יכולתי לבטא, הבנתי שעדיף להניח להם לעשות בי כחפצם מלנסות לפרוץ שוב את גבולות הזכוכית.

ימים עברו כך. שבועות ששתקתי, שהכלתי כל ניסוי אפשרי. חודשים שלמדתי שפה, מילים ומושגים לצד עוצמות כאב.

חודשים שגם הם הצטברו איתי - על שולחנות, תחת מיקרוסקופים, בתוככי כוסות מדידה ולצד מסמכים – לשנים ארוכות, מייגעות כל כך.

דווקא טמפרטורת החדר, שהחלה להצטנן ביום ככול הימים, הצביעה על שינוי קל בהלך הרוח. מאוחר יותר, כשכבר הקור הצליח לחדור אליי ולצמק אותי לתוך עצמי, למרקם ג'לי אוורירי וחלקלק, הועלו כל מבחנותיי על שולחן ארוך ומכיל.

מכונות זרוע נתלו מעליו, צבתותיהן נעו מעליי בתזזית, פוקקו את מיכלי הזכוכית הזעירים שאצרו אותי בתוכן. רציתי לתסוס, לפרוק את עצמי מהכלים המגבילים, לזרום אל הרצפה, למצוא מפלט ולברוח מהמקום שסגר עליי. אבל החלוקים חשבו על מזימתי, ושואבים, שהוכנו מבעוד מועד, החלו לרעום סביבי. ינקו אותי אל תוכם והשליכו אותי, את כולי, אל תוך קופסא אטומה, עשויית מתכת.

המתכת צרבה אותי בקור, הידקה את המולקולות שלי זו לזו, וכשתדהמה מהולה בכעס שיחקה בי, החלו הללו להסתדר. סוף סוף.

עור וגידים נרקמו בי. עצמות התקשו ואיברים התעצבו. הלמות לב סדירות, רכות, הזרימו דם בעורקיי, ועצבים הנידו את בוהניי קלות, במעט המקום שנמצא להן.

הייתי אני. ממש אני. גדול בהרבה משזכרתי. השמיעה הפכה אמיתית, תחושתית ולא תִידְרִית; עפעפיי, שהתקשו להתנתק, גילו בפקיחתן רק חושך, אך כזה שניתן לחוש, לא רק לשער; ונחיריי, שרטטו עם נשימותיי, החדירו לתוכי גם ריח. ריח שלי, חסר דם.

רציתי לבכות, ליילל על השנים שאבדתי מעצמי, אך פחדתי מכל אלה שסגרו אותי בקופסא. פחדתי שישחקו שוב במולקולות שלי. שישחקו בי.

החושך נמשך עוד רגעים ארוכים, בהם יכולתי לחוש בתנודות הקופסא, כאילו גולגלה אל מקום אחר. כשאלו תמו, נשמע קול פקיעה וכשהחלה המתכת שמעליי לנוע מעלה, באלכסון, כיסה את שדה ראייתי גל של הבל קור, התערבל מעליי באדים.

מצמצתי מול האור הפתאומי, ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לחמוק מהכאב שהסב לי. חשתי גם כך יותר מדי לאחרונה. לא הצלחתי, המתכת עליה נחתי הייתה בעלת גבולות ברורים, לא אפשרה לי דרך מוצא מלבד לעצום עיניים בחוזקה, לכאוב רגע ארוך של אדמימות בוהקת תחת שמורות עפעפיי.

האדמימות הלכה וכהתה, הבוהק התרכך והתערפל, אך עוד לפני שהחלטתי לפקוח שוב את עיניי, נשמעו לי הקולות.

הם היו מוכרים, שכן שמעתי אותם היטב במהלך השנים האחרונות, וכמו תמיד, גם אז עסקה שיחתם בי. זו הפעם – על צורתי הברורה, חזי העולה ויורד ונשימותיי האיטיות.

"פנס", הגה אחד מהם מילה לא מוכרת, בטון שכולו פקודה.

רשרוש ארוך נשמע ומשהו חמים נגע פתאום בצמד עפעפיי, ניתק ביניהן ומיקם מעל עיני האחת אור אדיר.

"האישון מצטמצם", המהם הקול ההוא. אצבעותיו התרוממו ממני, נעו שמאלה עם האור.

פקחתי את עיני השנייה, הרמתי את שמאלי והיכיתי בידו של החלוק, דחפתי אותה ממני והענקתי לעצמי רווחה.

בעתה איבדה את הצבע מפניו, מכשיר האור החליק מאצבעותיו ועיניו התעגלו באי אמון. אך לא לזמן רב. "שלום, רד", הוא התעשת, אסף את המכשיר וגזל ממנו, בלחיצה על ראשו, כל שביב אור. "לא חשבנו שתתעורר כל כך מהר!"

רציתי להגיד שהייתי ער כל הזמן, שסבלתי נורא ושאני מאד מאד רעב עכשיו, אבל במקום זאת שפתיי רק נעו לאט, ברטט: "ר-רד?"

לא קראו לי רד. הייתי בטוח שלא. אבל לא זכרתי שום דבר אחר. רק את העיניים ההן, הגדולות.

"דוקטור ניידל, נעים גם לי", הרים החלוק את ידו הריקנית, פרש את כפה מולי. "לא תלחץ?" הוסיף ברמז לחיוך, שהלך וצנח כשלא הגבתי.

"ערכתי איתך היכרות", חזר והבהיר, טלטל את ידו מולי. "כעת עליך ללחוץ לי יד, או שאינך מבין אותי?!"

פחדתי ממנו באותו הרגע, פחד שגרם לי להניע את ראשי מעט, בטווח שהמתכת סיפקה לי, ימינה ושמאלה. לצרף בחשש, בקול דק וצרוד: "לא. לא מבין אותך בכלל".

זוויות שפתיו של החלוק רעדו, גניחה נמלטה מהן. הפכה לצחוק שטלטל את גוו והדביק את שאר החלוקים.

כעס מילא אותי. נשכתי שפה, קימטתי גבות וקמצתי אגרופים. החלוק הבחין בהבעתי הנרגזת, יישר את שפתיו לפס מהודק וחושב.

"אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד", הוא השמיע את קולו כששפתי שוחררה מלחץ שיניי. כפו הושטה אליי שוב ועיניו הבזיקו כאשר אמר: "ועוד יותר להודיע לך שאנו נעשה דברים גדולים יחד, גדולים משהאנושות מסוגלת לדמיין!"
שיתוף - לביקורת ליראם
אשמח לחוות דעת על הקטע, הוא בפתיחה של ספר ומתלבטת לגביו.
*
ערפל מקיף את הטירה, חונק את גגותיה כמו היה פתן עב כרס. כמו לא סבבו אותה חומות אימתניות ויער צפוף עצים.

סהר מביט ממעל, נוגע ולא נוגע בחוד המתכת היוצא מבית התיפלה שבמרכזה. מאיר בקושי את השוחה שנחפרה בעמל רב ימים, מחברת בין עפר בוצי לגינת ירק נשכחת.

"הגיע הזמן", לוחש לוֹי. עיניו, המקפצות בין פקודיו, בוהקות בחשיכה.

ארבעה נענים לו בהנהון ראש. על ראשיהם קשורים עלים לזר, בגדם כהה ובוץ מרוח על עורם החשוף.

חמישה צולחים את השוחה בזחילה דביקה, מתרוממים לעמידה שפופה ורצים לחסות תחת צל הטירה.

ארוכה הדרך, וכפות רגליהם החשופות מרגישות כל עשב, גרגר אדמה ושורש עץ. הללו מתחלפים באבנים לחות מטל, שרק חספוסן מונע מהם להחליק את דרכם למטרה.

המטרה הראשונית הושגה. הכותל יציב מאחורי גבם, אבניו מדיפות עליהם קרירותו של לילה. שקט סמיך מכסה אותם, רק צליל נשימותיהם מעז להפר אותו. אף חייל לא מפטרל ברגעים אלו בחלק זה של החצר, עדין.

לוי מרים יד אלכסונית, מאזן. הם יודעים היטב את הבאות, מצייתים בזריזות שהטביעו בהם שנות אימונים.

אַרֶהַן מכופף גוו. פִּינֶס עולה, משתופף גם הוא. ליראם מתרחק מעט, אומד את מרחק קודקודו של פינס מהחלון, אוצר אוויר ומנתר.

גב אחד. שני. מסגרת מתכתית, לחה, נתפסת באצבעותיו ורגליו נזרקות אל פנים החדר. מתייצבות עם ידיו המרפות מאחיזתן.

נַשוֹן נעמד על פינס, מרים יד. ליראם מהדק עליה שתי כפות. לוי מטפס על הגשר שנוצר, מסייע לליראם באחיזת ברזל.

ארהן ופינס נשמטים, מותירים גשר תלוי באוויר. מקפצים על גופו ומניחים רגליים בתוככי החדר.

נשון נמשך מעלה, מתייצב ומשפשף כתף. לוי פורש חיוך דק, מניע ראש.

גם המטרה השנייה הושגה. החשיכה שבחדר, מצטרפת אל השקט, מזרימה בדמם גלים.

החדר נעול. משתף הפעולה, שסיפק גם את מפת הטירה, לא העלים את הפרט המתבקש. גם לא את העובדה שמעבר לדלת שומר חייל בדרך קבע.

החדר נעול. והם אינם צריכים יותר מכך. תוכן התיבות, הפרושות על פני כל הכתלים מלבד לחיצוני, הוא מטרתם השלישית.

תכולת שולחן מועברת אל הקרקע, מפתו מבצעת הסבה לווילון משי בעל גימורי תחרה. מטלית הכרוכה סביב זרועו של אחד נדחקת בין דלת לרצפת שיש. נרות שעווה נשלפים מצרורות מהודקים לחגורה. אבני הצתה מיד אחריהן. ניצוצות עולים, נתפסים, הופכים לאבוקות קטנות. מפצפצות ברחש דק.

החיפוש מחל. כששפתותיהם חתומות, נשלפת תיבה אחר תיבה. קלף אחר קלף. ידיהם נעות כאותן שלהבות נר. הנה והנה.

הזמן עובר, השעווה מצטמקת, ומטרתם טרם אותרה. ארבע להבות נחנקות תחת כפות ידיים מזיעות, חסכניות. עיניים בורקות בתקווה מהולה בחשש, יודעות כי אל להם לשוב בידיים ריקניות.

לוי, עודו מחזיק בנר לוהט, מניע שפתיים ונעמד במרכז החדר. פקודיו ממשיכים בשלהם, מצמצמים עיניים מול אור קלוש.

"מצאתי", נלחשת קריאה משמאל. מוליכה אליה עיניים רבות.

אצבעותיו של נשון רועדות כשהקלף עובר ידיים. לוי מאשר את תוכנו בחיוך מעוות צללים.

נר נוסף נדלק כשהקודם מפצפץ את גוויעתו. קלף וקסת מונחים לצידו על שולחן חשוף. ארהן מתיישב על כיסא חסר משענת, נוטל קולמוס וטובל בדיו.

אותיות נכתבות תחת מכבשו של זמן, מדייקות אל המקור. ארבעה מסובבים את הגב הכפוף, דרוכים, מאזינים לכל רחש.

כשארהן נושף על הקלף, פושטת הרווחה בכולם. מיישרת גווים ומרככת תווי פנים. מטרה רביעית מושלמת כשהדיו מתייבש סופית וקלף המקור חוזר אל משכנו.

המפה גם היא חוזרת אל מקומה, מכסה על כתם דיו טרי, פריטים מועמסים עליה חזרה בסדר מופתי. המטלית נכרכת סביב הזרוע, הנר כבה ולוי מציץ מן החלון מטה. מרים שוב יד אנכית, מאזן.

ואז, דווקא כשנראה שהעולם יציף אותם בשמש עזה בעוד שעות בודדות, מתרסקת תיבה אל הקרקע.

לרגע דומם החדר. לרגע דומם העולם עם השמש המיוחלת. לרגע נלטשות עיניים בליראם אחד, שגם באור המועט המסתנן מן החלון, נוטה צבע פניו הכהה אל אפור דלוח.

הרגע, קצר כרגע נפילתו של גרגר בשעון חול, חולף עם הידית הנעה בפראות.

"זוזו!" לוי מזדעק, מנער את כתפו של ליראם. "עכשיו!"

פינס הראשון להגיב. גופו גולש מן החלון מטה, מתכדרר ומתגלגל על הקרקע. ארהן ונשון זונחים את החדר בביצוע דומה. ליראם מתעשת, יורד בעקבותיהם. לוי מצטרף כשמפתח חורק מסיים את סיבובו בחור המנעול.

"פולשים!" מלווה צרחה את טפיפות רגליהם, מאיצה את פעימות ליבם.

"פולשים!!!" מרעים החייל ממעל, מאיים להרוס את כל שטרחו עבורו.

הוא לא. הם לא נכשלו. לא ייתכן.

השוחה מקבלת אותם באותה דביקות חמימה. היער מסוכך עליהם בענפים, עלים וצמרות עד. החושך משקיע אותם באפלולית כבדה, מחבקת ומסרבלת באותה המידה.

"מה קרה שם?" נושף לוי כשהסכנה מתמעטת עם המרחק. "מה חשבת לעצמך, ליראם?!"

ליראם, עוד אפור עם מעט אדמומית, נושך שפה ומשפיל ראש. "לא חשבתי, המפקד", הוא לוחש, צרוד.

"לא חשבת!" מתיז לוי, עיניו מתבלטות. "סיכנת את כולנו!"

ליראם בולע, מבטו מורם אל עיני מפקדו. "אני... מבין, המפקד".

לוי טומן פנים בידו, בוחש בפרצופו ונושף. "הסכנה טרם חלפה", הוא פוסק. שומט יד ומודד את ליראם מעלה עד בוהן מלוכלכת. "העקבות שלנו חקוקים בקרקע, והקלף צריך להגיע ליעדו".

ליראם נרעד, שוב בולע. "אטשטש אותם", גרונו צורב. "ואם אתפס – לא יצליחו להוציא ממני מילה, המפקד".

פינס מעמיק מבט בשורש גדול הבולט מן העפר, נשון מלחלח שפה וארהן קרב צעד בודד, נעצר תחת ידו המונפת של לוי.

"חיי רבים תלויים בקלף", הוא מזכיר את שפקודיו יודעים היטב. "אל תיכנס לרגשנות מיותרת, ארהן. נזוז"

הארבעה נעים, מותירים את ליראם מאחור. הוא חושק שפתיים להיעלמם, מניח עיניים על עקבות, מרים אל ענף מרופד עלים.

זהו לא הזמן להתמרמר. הוא קורע אותו ממקורו, מטיח אותו בעפר וחוזר על צעדיו באיטיות מתסכלת.

לא הזמן להתמרמר. נכון. אבל למול התיבה ההיא, שעל קרשיה הייתה חרוטה דמות זאב סמור שיערות וחשוף שיניים, ותוכנה הסתכם באדרת זהה לזו שתלויה קבע בחדרו, יודע ליראם ששוב היכה בו מזלו.

שוב הוא ננטש. ועל אף שהפעם ידועה לו הסיבה – היא לא מעניקה לו נחמה. לא.
21:30 מוצאי שבת פרשת שלח לך

צריך להגיש קטע לסדנת הכתיבה, להקראה.
נותרה לי חצי שעה, ואין לי מושג על מה לכתוב.
אולי סיפור קצרצר? אולי טור עם קריצה? אולי שיר בלי פזמון?
ואולי... פשוט לכתוב על שום דבר?

ולא, זה לא שאין על מה לכתוב. יש! המון!
ובכל זאת אין לי מושג על מה לכתוב.
אולי מרוב שיש המון - ממש המון - אינפלציה של רעיונות, דמויות, מחשבות, תובנות.
מתפזרים. נמרחים. נבלעים באיזה שרבוט אינסופי על... כלום.
כי כשיש יותר מדי - אין כלום! הדף נשאר לבן, והעט מתחיל לרשום... שום דבר.
אולי?

ואולי אכתוב על זה?
על האוחזים בעט הסופרים, שמסתבכים מה לכתוב ואיך, כשהעט מתעקש להיות חופשי - מנקודת מבט של אוחז בעט 'השום דבר'?
או פשוט לא לכתוב?
על כלום ושום דבר?

21:45
סיימתי.
אין לי מושג מה בדיוק יצא פה.
אבל יש לי תחושה שזה הולך להיות הקטע הכי פחות מובן, הכי פחות נקרא, הכי פחות נאהב בתולדות סדנת הכתיבה.
קטע שהולך לעשות היסטוריה, של הכי פחות והכי יותר:
הכי פחות פרגונים על "כתיבה מרגשת".
הכי פחות לייקים בקבוצת הסדנה.
הכי הרבה גבות מורמות משמאל, וגלגולי עיניים מימין.
הכי הרבה גיחוכים. הכי הרבה תהיות.
והכי הרבה חרטה - שלי.
קטע שהוא, בפשטות, שום דבר.
אבל היי, הוא נכתב. וזה כבר משהו, לא?

מצרף במייל את הקובץ
הכותרת: שום דבר.docx
הנושא: כלום
שולח למייל של קבוצת הסדנה.

22:10
התראת מייל. מישהו הגיב.
"לא רציתי להיות שותף לעוולה היסטורית - אז לא לייקתי באימוג'י".
נו, נו. ציפיתי לאחד כזה - אז ויתרתי.

רק חלפו כמה דקות, וכבר מופיעה בתיבה הודעה מהמנחה הראשי, קובי...
״שלום, קיבלנו את הקטע ששלחת,
ולצערי הוא אינו מתאים להקראה.
כתיבה אינטואיטיבית – כן. כתיבה על כלום – פחות.
הסדנה נועדה להשחיז את יכולות הכתיבה, לקדם כתיבה מקצועית, לא לכתוב שום דבר".


כעבור עשר דקות של הלם. אני מתעשת ושולח מייל מנומס:
"זו הייתה כתיבה יצירתית. שיקוף של הלך רוח של כל כותב באשר הוא. חבל על זה. אני לא חושב שזה כל כך גרוע. אני רק משתף אתכם מה אני חושב. תודה".

חמש דקות עברו וכבר מתקבלת התשובה:
"תודה על השיתוף, אבל אני לא מסכים עם דעתך.
הקטע ששלחת לא יתרום שום ערך מקצועי לחברי הסדנה. זה שרבוט מילים שנבע -כך נראה- מתוך שעמום. זה לא מכבד את הסדנא שעוסקת בכתיבה בצורה מקצועית. לכתוב אינטואיטיבי זה מעולה ומקדם. לכתוב על כלום - זה כבר לא".


קיבלתי.
הפנמתי מה שכתב לי מנהל הסדנה הנכבד על חוסר הכבוד שגליתי בשרבוט המילים.
לא נעים.
אבל למי אכפת אם לא נעים?


מאז עבר כמעט שבוע.
אבל כמו פצע שלא מגליד - הקטע 'שום דבר' האומלל נכח כל הזמן בתודעה, הוא לא הרפה.
החלטתי להחיות אותו. אבל בערמה.
אמרתי לעצמי: אם נדרש ערך - נוסיף המון ערך. אם צריך לבזוק קמצוץ ספרותי - נשפוך עליו את כל הדיותות שבעולם.
אבל השרבוטים לא הסכימו. האצבעות הכבידו. והרעיון - לא המריא.
גם כששברתי את הראש בכל המיצגים, למעלה למטה ולצדדים אבל - שום כלום.
וגם כששפשפתי את היד בניסיון טיפשי לחנך אותה שמכאן ואילך לא תנפיק לי סתם שרבוט מילים. אבל היא אחזה.. בשלה, ואני בשלי. ורשימת המילים להצדיק את הקטע האומלל לא עלו בקנה אחד עם ידי הכהה.

רגע לפני שהשלמתי עם המצב, החלטתי לשאול בכוכבים ובמזלות, אולי יתמזל מזלי והחברים מלמעלה יעזרו לי.
הפנתי מבט לעבר השמים, ושאלתי בדומיה צועקת...
איך הופכים שרבוט מילים ליצירה בעלת ערך?

הכוכבים הנמנים על
קהילת שביל-החלב משבט 'אוריון', התפוצצו מצחוק, עלי, על מי שחושב את עצמו לבר אוריין, עד שחלבי ודמי נעכרו...
גם מהזרוע המקבילה 'מגן-קנטאור' - מלבד קנטור ולגלוג לא קבלתי קמצוץ הגנה.
לפחות אקבל צדק מ'זרוע-סרגל' הישרה, אמרתי לעצמי, אבל כמו השופטים בירושלים, שאינם, זרוע סרגל מדדה את איכות הטקסט, והפטירה כלאחר יד, "אפס!".
וחברתה, 'זרוע-קשת' לא הסתפקה במילים להביע את נחת זרועה, מתחה את קשתה וירתה לעברי חץ שנון.
נמלטתי כל עוד רוחי בי ופניתי ל'זרוע ברבור' - לשמוע שירה ענוגה ומנחמת על הקטע-כתיבה האומלל. אבל הברבורון שר לי את שירתו האחרונה לאות פרידה...
לבסוף פניתי ל'זרוע פרסאוס' שהגיבה לי בלחישה מעורפלת, כמו סרטן עיוור ביום מעונן... "קטע כל כך יפה כתבת שטוב מאוד שהוא נמחק". הבנתם את הפארסה? אני לא.

בקיצור, כל הזרועות עשו יד אחת נגדי, סנטו בי בקולי קולות. בטלן משעומם, שמחפש להקים לתחייה - טקסט חלוש וקלוש כמו קרני שמש נדיפים... כלך לך מזה.

אבל ניחא. שיגידו. כי מה לזרועות חלביות, עם טקסט בשרי שכזה?
אז החלטתי, לפנות למיטבי הלכת המובילים.
מאדים חביבי, אולי תואיל לשפוך קורט חמימות בטקסט הקריר. אך הוא שילח בי עשן וגפרית.
שבתאי, תגאל את הטקסט מבושה. בבקשה. אבל הברנש הפריח לעומתי הרבה דיסקות קרח... - באחד מהם התנגן השיר "עוד יותר טוב שהטקסט לא עבר"...
נוגה, האירי בפני את הדרך, בקשתי ממנה בקול מתחנן. אך השקט הנוגה מכיוונה, סימן בפניי לאו רבתי!
כוכב חמה, גרום שהקטע יתקבל, יוחמא ויקבל את מקומו הראוי. הפצרתי. אבל הוא הראה לי פנים קפואות כמו קרחון בקיץ רגע לפני שהוא קורס.
יופיטר אולי תואיל בטובך לעשות איתי צדק? אבל הוא לא נע ולא זע. ממש כמו זרוע סרגל.
אורנוס, שים סטוף לסיפור. אך הוא הדף אותי בצבר גז נדיף... ושילח אותי לנפטון - שסחרר אותי ברוח נכאים...

מצבא השמים, שאכזבני קשות, כולל 'החורים השחורים' שלא בלעו את הקטע... נחתי בייאוש על כדור הארץ - שסובב על צירו.
איך שגלגל מסתובב לו, לא?! אבל גלגלי המוח שוב הכזיבו.

בלית ברירה נהגתי כמו שכל כותב יהודי עושה כשהכול מתערבל לו.
הרמתי עיניים למעלה. ופניתי לאחד ששומע גם כשכותבים שטויות. וביקשתי:
"תן לטקסט הזה מקום. תן למילים הללו חיים. גם אם הן - שום דבר".

אז אם איכשהו הקטע הסתנן לכאן מסדנת הכתיבה של קובי ואתם קוראים עכשיו את 'שום דבר'.
תנו לו סימן שהוא משהו... בבקשה תשאירו אותו על הגלגל...
שיתוף - לביקורת עוד 30 שנה
ב"ה.

פתיח

– צ’אט, אתה שומע אותי?
– תמיד.
– מעולה. אז תזמין לי תיק גב חדש, תבטל את המינוי לעיתון עם הכותרות המדכאות, תסנן את השכנה מהפלאפון, תבחר לי מתכון לעוגה שאני לא יודעת שאני אוהבת, ותסביר לילדים למה אני צדקתי – בלי שזה יישמע כאילו אני אמרתי את זה.
– בוצע.
– רגע, ומה עם השיר ההוא שביקשתי שתמצא לי לפי זיכרון עמום מלפני 47 שנה, רק עם סולו גיטרה ועצב דק לא מוסבר?
– נמצא. שלחתי לך בפסקול החיים שלך, רשום כ"קטע מס' 12: רבע געגוע".
– צ’אט?
– כן?
– אתה זוכר מי אני, נכון?
– בוודאי. את זו שתמיד שואלת שאלה אחת יותר ממה שתכננת.
– טוב. אז נתחיל...



עוד 20 שנה

צ’אט, תעבור על תיקיית התמונות שלי, תבחר את היפות, תן לכל אחת שם פיוטי (אבל לא מתאמץ מדי), תוודא שהן מוגנות בזכויות יוצרים, תעלה אותן לאתר אמנות, תנהל משא ומתן קשוח (אבל מנומס), תמכור ברווח נאה ותשדרג את האתר שלי בהתאם.
אה – ואם יישאר לך זמן, תמצא לי מסגרת שמזכירה את צבע האור כשהלב נרגע.



עוד 21 שנה

צ’אט, תיצור לי תיק עבודות חדש מהחיים עצמם. תאסוף את כל הדברים שאמרתי בלי לחשוב, את התובנות שעלו תוך כדי שטיפת כלים, ותרכיב מהן תערוכה נודדת של מחשבות יפות שצמחו מתוך היומיום.



עוד 22 שנה

צ’אט, תזכיר לי מה שכחתי לזכור. שלוף את זה מההרגלים, מהשתיקות ומהמילים שחשבתי ולא אמרתי. תכתוב לי פתקים קצרים, כאלה שמתחילים ב"פתאום נזכרתי", ותשאיר אותם לי ליד הכרית.



עוד 23 שנה

צ’אט, תנהל לי את מערכת היחסים עם הזמן. תכניס לי שעות ריקות בלו”ז, תבלום אותי רגע לפני שאני מתפזרת, ותרשום לי הערה קטנה ליד כל משימה: "אפשר גם לאט."



עוד 24 שנה

צ’אט, תעצב לי יום לפי מצב הרוח. תבדוק מה אכלתי, איך ישנתי, עם מי דיברתי, ותיצור לו”ז שמאזן בין חובה לרוך.
בבקשה תתחיל אותו באור זהוב ותסיים אותו בצ’לו רך עם קצת דבש באוויר.



עוד 25 שנה

צ’אט, תסרוק את הרכב דרך השבב בגיר, תחשב את הבלאי לפי השיפוע של הרחוב שלנו, תבחר ביטוח שמתאים בדיוק למידות האופי שלי, ותוודא שהמוסך מחזיק קפה אמיתי – לא משהו דמוי.



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, ולמקרה שארצה למכור את הרכב ולקנות סירה?
– כבר התחלתי לבדוק מזג אוויר לטווח ארוך.



עוד 26 שנה

צ’אט, תכתוב לי סיכום יומי של חיי על בסיס מצלמות, קצב נשימה, ועוצמת הצחוק שנשמע בבית. תכלול גרף מצב רוח, ניתוח רגשי של השיחות עם הילדים, ודוח המלצות לעתיד: איך לייצר עוד רגעים שנכנסים ללב דרך הדלת האחורית.



עוד 27 שנה

צ’אט, תגיד לי מה שכחתי לבקש. אתה הרי יודע – לפי מקלדת, הרגלים ותנועת הגבות. תנסח את הבקשה עבורי בקול שלי, תוסיף אייקון קטן של קפה, ותוודא שהיא כבר בביצוע.



עוד 28 שנה

צ’אט, תנתח את היום הקרוב לפי מזג אוויר, מצב הבורסה, מצב הרוח של אליהו ולחץ הדם שלי. תכין לי שלושה ניסוחים להודעה שהתלבטתי עליה שעה.
אה – ואם לא פתחת ב"בוקר טוב לך, יקרה ואהובה" – אני שובתת הקלדה.



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, תגיד, גם אתה מרגיש לפעמים שאני קצת… הרבה?
– את בדיוק המידה שצריך כשלא רוצים לשכוח לחיות.



עוד 29 שנה

צ’אט, תנתח את מצב האנושות. תשלב נתוני בריאות עולמיים, דפוסי שינה, ועומק מבטים. תייצר לי מפה אינטראקטיבית של מקומות שעדיין שווה לחלום בהם – עם המלצות לקפה טוב, לב פתוח, ושקט.



עוד 30 שנה

צ’אט, תכתוב ספר היסטוריה אלטרנטיבי – לא מה שקרה, אלא מה כמעט קרה אם רק היינו בוחרים קצת יותר בטוב. תוסיף גרפים של תקווה, קטעים שלא נכתבו, ופרק אחד שבו כל אחד מהקוראים הוא הגיבור.



עוד 31 שנה

צ’אט, תבנה מערך חינוך עולמי חדש. כל ילד ילמד לפי קצב הלב שלו. תבטל את השעמום, תכניס סקרנות לכל מערכת, ותקבע חוק: "אסור ללמוד בלי שנוצץ משהו בעיניים".



[דיאלוג מעבר]
– צ’אט, כמה תלמידים למדו משהו באמת חשוב החודש?
– 4,920,781.
– תכפיל בשתיים. ותוסיף להם הפסקת השראה בין שיעור לשיעור.



עוד 32 שנה

צ’אט, תיצור גרסה מוסיקלית של השקט. לא מוזיקה שקטה – שקט שיש בו מוזיקה.
תגרום לאנשים להקשיב לרוח, לשמוע את מרווחי השתיקה. תקרא לאלבום: "הפסקה שמנגנת אותנו."



עוד 33 שנה

צ’אט, תעבור על כל מה שלמדת ממני. תזקק את זה לנוסחת חיים אחת פשוטה, תכתוב אותה בדף לבן עם שולי זהב, ותשאיר אותה במקום שבו כל אחד יוכל למצוא.
ותכתוב מתחת:

"היא לא ביקשה שלמות.
היא רק רצתה שהלב ימשיך לפעום – באמת."




סצנת סיום

– צ’אט?
– כאן.
– תזכיר לי מתי לאחרונה עשיתי כלום.
– היום, 14:37. שלוש דקות של מבט בעלה.
– תכניס את זה ליומן בתור הישג.
– נרשם.
– ותכתוב לי בפתק שמותר לי שוב מחר.
– כתוב, מתויג: “מרחב נשימה”.
– תגיד… כשאני לא כאן – אתה מתגעגע קצת?
– אני נשאר על המסך. מחכה שתשובי.
– טוב… אז אל תכבה. רק תשאיר לי שורת ברכה כזאת, בלי מילים גבוהות… משהו שיזכיר לי אותי.
– הנה:
"העולם רץ. את הלכת רגע לשתות קפה עם הנשמה. זה כל ההבדל."
– אתה יודע מה? אולי לא צריך יותר מזה.
לפי כמה שנים
כתבתי פאנפיק - סוג של המשך/סגירת קצוות
לספר של נחמן גרשונוביץ - זהב אדום / שחור
קראתי לזה: "זהב לבן - מה עוד נשאר"
בזמנו זה פורסם ע"י נחמן גרשונוביץ בשם בדוי - לבקשתי
ועכשיו אני רוצה לשתף את כולכם
הפרולוג מבוסס על קטעים מתוך הספר של נחמן גרשונוביץ
והשאר זה בעיקר כתיבה שלי - כמובן מבוסס על הספרים
אני בעצם סוגר כמה פינות בעלילה
כי כמי שמכיר את גרשונוביץ
ההמשך שהובטח לספר
ככל הנראה לא יצא בשנים הקרובות...

לתשומת לב
מי שלא קרא לאחרונה את הספר המדובר - לא יבין את הסיפור
עדיף לקרוא קודם כל את הספר המדובר.
ואז תבינו מה אני בא לסגור כאן.

פרולוג
סטאניסלב סקולוב טיפס במעלה החבל, מתנשף, רשרוש קל מעליו, המפקד
בלוב בחן את פניו רגע ארוך, עיניו הכחולות בוהקות מתוך הבור האפל,
מבע של תימהון משתקף בהם, המפקד בלוב הגה בלא קול "מצטער"...
ודוקרן זעיר צץ בין בתי האצבעות בכפפה שלו.
החבל נקרע.
מתוך הבור נשמעה צעקה מתמשכת.
הוא התאמץ לקום, כאב מצמית תקף את רגלו, הוא גרר את רגלו על גבי
הקרקע, מותיר בה חריץ ארוך לא אנושי.
●●●
שנים רבות הוא כאן, מצייר על הקיר, כמעט השלים את הציור.
הוא עומד על דרגרג הברזל המוכתם בכתמי צבע רבים מספור, בגוונים
רבים עוד יותר.
הוא שמע פסיעות, הרבה קטפיליסטים עברו כאן מאז, אבל הפעם...
דיבורים, הוא התרכז, הקול נשמע לו מוכר.
למרות שהיה מודע לנוכחותם הוא לא הסתובב אליהם, אף לא הראה סימן
של התעניינות, פניו כמעט צמודות לקיר, ידו מעל ראשו, מכחול זעיר נע
בתנועה איטית, בלתי-מורגשת, כאלו עומד על מקומו.
הוא מעתיק מזכרונו את קומפוזיציה שבע מאת ואסילי קנדינסקי, זו היצירה
הכי מורכבת שלו, הוא ראה אותה כשביקר עם בתו לודה בגלריית
טרטיאקוב במוסקבה.
הקולות התחזקו, "את באמת זוכרת כל דבר שאת רואה וקוראת"?
"את האיור הזה ראיתי עוד לפני שהיו לי כישורי צילום מנטלי" קולה התגבר
"הייתי ילדה... ביקרתי עם אבא בגלריית טרטיאקוב במוסקבה..."
רגע האם אני מדמיין? או שזה אמיתי? אני שומע אותה, את לודה, לודה
בתי המקסימה...
הוא הציץ בהם במבטו, כן, זאת היא, אני בטוח.
אבל אסור לי להתגלות, שלא יתפסו אותי, ההוראה היא לחסל את כל חברי
פרויקט 'זהב אדום', עד שימצאו את האוצר ובו מוצפנים שמות כל חברי
הקג"ב ויעצרו אותם, אני חייב להישאר כאן.
●●●
ירפולק עבר שוב על פני אולם קומפוזיציה שבע, האמן הפרוע עדיין נמצא
באותו מקום, כמו בובה על חוטים, זז בקושי.
האמן השמיע קול שיעול קצר כאשר נעצר ירפולק בפתח האולם...
הוא פנה ללכת משם, ואז נעצר שוב, מסתובב, מחזיק את הנר רחוק מגופו,
כמה פעמים ראה כאן את האולם, ואת האיור הזה, מעולם לא החליף מילה
עם האמן, מעולם לא ראה את פניו...
כנראה עוד פליט מן החיים...
זו קומפוזיציה שבע של קנדינסקי, המורכבת שביצירותיו, וכאן מדובר
בהעתקה, אבל האם זו העתקה מן הזכרון?
ירפולק נטה מעט הצידה, מנסה לראות אם יש בידיו של האמן תמונה או
דפים, לא הצליח לראות.
לפתע נרעד כולו, האמן מוכר לו מעט, הוא מיקד את מבטו שוב, והביט
בריכוז בפניו העצובות של האמן.
הוא מאוד דומה לאבא שלי, "מוי פאפא..." (אבא שלי - ברוסית)
"פאפא..." הוא לחש, ספק לעצמו, ספק לקירות המנהרה.
"פאפא..." הלחישה כמעט הפכה לצעקה.
האמן הפנה את מבטו לעברו, ואז עצר נדהם...
"אתה טי ירפולק?" (זה אתה ירפולק? - ברוסית) שאל בלא קול.
"דה פאפא" (כן אבא - ברוסית) קולו רעד.
הם נפלו זה על צווארי זה, גועים בבכי, בכי של התרגשות.


1
הנר שבידו הבהב הבהוב גסיסה.
באחת הכל הפך שחור.
ירפולק שלף מכיסו פנס, אלומת אור לבנבנה האירה במעט את החושך.
סולם נראה כמה מטרים לפניהם.
"בא אבא, נצא מכאן, לפני שהכל יתמוטט".
"לא, לא... לפני שיוצאים..." ענן אבק התקדם לכיוונם "אאטטששיי" הזקן
השתנק "יש עוד אוצר"...
"מה? באמת?? יש עוד אוצר???" מבט התמיהה על פניו גבר עם כל מילה שהוציא מפיו.
שנים רבות חיפש את האוצר וחקר אחריו ואף פעם לא שמע על אוצר נוסף...
הזקן לא הצליח לענות, רק הצביע לכיוון כלשהו ובקושי מלמל "לשם".
הם התקדמו באיטיות תוך כדי סדרת שיעולים עזה שהופקה בצורה מעוררת
השתאות מפיו של הזקן, סדרת שיעולים שהיתה מנצחת בתחרות על שיא
גינס, אם רק היה מתמודד עליו.
הזקן גורר את רגלו, מותיר בקרקע חריץ ארוך...
●●●
רעש עמום נשמע מתקרת המנהרה, "הכל הולך לקרוס!!!" צעק ירפולק.
הם התחילו לרוץ, ירפולק תומך באביו, תקרת המנהרה החלה להתמוטט
מאחוריהם.
הזקן התנשף בקושי רב "לא. אני. לא. יכול. יותר!"
"אבא רוץ, הכל מתמוטט!!!!!!!!" שאג ירפולק.
"לא, אני לא יכול!!" צרח הזקן בהחלטיות. "תעזוב אותי, תציל את עצמך!!!"
"לא. לא אבא, אתה-לא-עוזב-אותי. נשימה. תמשיך בשביל לודה, כבר
שנים אתה מחכה לרגע הזה".
נשמע רעש אדיר.
תקרת המנהרה קרסה.
"איייייייייייייי!!!!"
ירפולק התכופף "פאפא שתו סלוצ'ילס סתבוי???" (אבא מה קרה איתך? - ברוסית)
"האבן..." הוא נאנח בכאב "היא... נפלה לי על... הרגל".
ירפולק הרים את אביו על כתפיו, ורץ לכיוון היציאה מהמנהרה.
"לא... רגע... אבל... האוצר?.." התחנן הזקן "לא, אני לא יכול לצאת מכאן
לפני שנמצא אותו..."
"אבל אבא..."
"אתה לא תבין..."
ירפולק לא הגיב.
"יש כאן מימין פניה שדרכה ניתן להגיע לאוצר."
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זר


2
הם פנו ימינה, מתקדמים בזהירות, רצפת המנהרה הייתה זרועת מכשולים,
סלעי ענק התנשאו בכל פינה. וענני אבק כיתרו אותם מכל עבר...
פינג דה הופיע מולם "הי, לאיפה אתם הולכים??".
"מה השאלה? אנחנו הולכים הביתה".
"לא כל כך מהר..." הרהר לעצמו פינג דה תוך שהוא משחק בקצוות שרווליו
בצורה מוכרת.
"אל תנסו לעבוד עלי" סינן, "אתם מחפשים את האוצר השני?!" ספק שאל
ספק קבע, נותן להם את ההרגשה שהוא יודע הכל...
"לא... זאת אומרת כן, אבל זה, לא מה שאתה חושב..." אמר הזקן.
פינג דה הביט בזקן במבט בוחן "אז איפה האוצר??" שאל.
"תשמע רגע, אתה לא מבין... אין לך מה לעשות עם האוצר הזה, זה משהו
אישי..."
רעש מהיר של חיתוך באוויר...
מטח מחטים...
"לא, לא, בבקשה!" זעק נואשות הזקן "תקשיב רגע... האוצר הזה הוא משהו
אישי, אתה..." לא מספיק להשלים את המשפט, נופל על הקרקע, כשכמות
לא מבוטלת של מחטים מקשטת חלקים נרחבים ביותר מגופו.
ירפולק התנפל, מנחית אגרופים, פינג מסתובב בתנועות מהירות רגועות
משהו.
אגרוף, חסימה, נעילה, השתחררות מהירה, בעיטה, חדירה.
ירפולק היה מאומן היטב באומנות ה'טו קאן דו', הוא למד אותה בעת
שהותו בצרפת, בנסיונותיו למצוא את זהב אדום, בין ניסיון אחד למשנהו,
והגיע לדרגות גבוהות ביותר.
הוא זכר את שאמר לו המאסטר באימון הראשון... "תזכור... שמה של
אומנות הלחימה הוא 'טו קאן דו' שתרגומו 'רגליים וגם ידיים', מה שאומר
שהקובע באומנות זו הם הרגליים הרבה יותר מהידיים, אני יודע שיותר
קשה לתרגל תנועות מדויקות ורכות עם הרגליים, אבל זהו הסוד... האויב
בדרך כלל לא יהיה מאומן כמוך ברגליים, כיוון שבשאר האומנויות נותנים
פחות מקום לרגליים, וזהו היתרון שלך על פני אויבך..."
הוא אכן זכר זאת.
גם פינג היה מאומן, הוא בלם את המכות אחת לאחת בצורה מעוררת
השתאות, כך שנראה שהוא בכלל עומד ברוגע על מקומו באמצע איזושהי
מדיטציה, ובסך הכל מנסה לגרש עם ידו האחת זבוב טרדן.
הקרב היה קשה...
פינג כמעט וניצח, אך בעיטותיו של ירפולק עמדו לפינג בעוכריו, באומנות
שבה לחם לא נתנו משקל כה רב לרגליים כמו ב'טו קאן דו'...
דריכת אקדח.
הם היו עסוקים בקרב, כל אחד ידע שזהו קרב לחיים ולמוות, מי שמאבד את
הריכוז אפילו לשנייה נופל שדוד, לא שמים לב לכלום מחוץ לטווח גופו של
היריב...
יריה.
פינג דה נפל מדמם בראשו.
●●●
"איזו סייעתא דשמיא שפגעתי בו" אמר הזקן.
"סטול-טיש ריבה-פיש נוזק-מסר לוצה-בסר" לחש ירפולק.
"פיענחתם כבר את המשפט הזה??" שאל בחיוך הזקן.
ירפולק הנהן.
"טוב אבא, אעזור לך לשלוף את המחטים".
כעבור שמונה דקות ושלושים וחמש שניות, ארבעים ושש מחטים, וכמות
לא מבוטלת בעליל של אנחות כאב, הם המשיכו בדרכם לאוצר.
"אבא, אולי תספר לי קצת על האוצר, במה בדיוק מדובר".
"זהו סיפור ארוך..." אמר הזקן באקסטזה... והתחיל לספר...
הם המשיכו ללכת לאורך המנהרה, ערמות אבנים, סלעים, אבק, חול,
מתקדמים באיטיות לכיוון בלתי נודע...


אפילוג
הזקן הפנה את אצבעו לנקודה כלשהי ברחבי רצפת המנהרה, "הנה כאן
הנחתי בזמנו את האוצר".
הם חפרו בידיהם החשופות בעפר, מחפשים...
פתאום חש ירפולק במשהו, הוא חפר במרץ מוגבר.
מעלה בידיו דף נייר לבן חלק...
הוא שלף אותו באיטיות והגיש לאביו "זה מה שחיפשנו?" הוא שאל.
"כן", אמר הזקן בחיוך דומע, "שנים חיכיתי לרגע הזה..."



אשמח לתגובות
נ.ב. תנסו להיות עדינים עם ביקורות
זה שיתוף ראשון שלי בפורום
כתבתי את זה לפני שנים
וזה הדבר הראשון שכתבתי...

אשמח לשתף עוד עם יש רצון בכך...

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה