הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ועוד מנפלאות נופשי עמך בית ישראל...
באותו הלילה היה שקט במיוחד. נפש חייה לא נראתה במרחב ואפילו המוזר הזה עם העיגול הלבן על הראש והפרווה בצידי הפנים שמגיע כל לילה ומטביע את עצמו כמה פעמים במעיין שמתחת לגשר, זה שנמצא ממש אחרי מטע הזיתים הגדול. המעיין שעל ידו מצוי בית השועלים שתמיד מפחידים אותנו כאשר אנחנו מעזים להתקרב קצת ולהרוות את צימאוננו. אפילו הוא לא הגיע באותו הלילה.
הלכנו לישון קצת רעבים. משום מה העכברושים נכנסו לדיכאון אמצע הקיץ ואפילו לא שרבבו את קצת חוטמם מפתחי המחילות. קרבנו אל הבתים, אולי השאירו משהו בשבילנו מחוץ לקופסאות הפח הירוקות שהחתולים אוהבים להסתובב סביבם. אפס, כלום, נאדה, גורנישט, אפילו לא זנב של סרדין מצוי.
ואז החלו היללות. לרגע סמרה פרוות ראשנו. האם פלשה לאזורנו משפחה זרה והיוותה לה את מרחב מחייתנו לבית ולמפעל הזנה?! נכנסנו לעמדת קרב, הסתדרנו במבנה התקפי וחידדנו את אוזנינו לשמוע מאין באות ועולות אותן היללות.
כמעט ונפלנו מרגלינו כשהבנו שהיללות באות מתוככי אחד הבתים. מישהו ממין האדם ישב וקונן על משהו. מבין רסיסי היללות הצלחנו לשמוע כמה קטעי משפטים. משהו על שועלים שהילכו בו. הבנו שמשהו נורא כנראה קרה. אם אפילו האדם בוכה בגלל השועלים, כנראה שצרה גדולה מרחפת מעל ראשינו. בטח בימים הקרובים נראה חדירה והשתלטות של משפחות שועלים חדשות שיגזלו את מזוננו, יחמסו את מקור חיינו, יגרשונו מבתינו, וילחמו בנו עד למפלתנו.
הלכנו לישון עצובים וחרדים. הקטנים לא הצליחו להירדם וייללו בחולשה עד שנפלו על מקומם מעייפות. נתנאל, הגבר החזק והמוביל נשאר לשמור בכניסה למאורה גם אחרי שכבר על עמוד השחר.
יום נוסף עבר. בסוף הצלחנו להירדם וסוף כל סוף שקעה השמש. התעוררנו לעוד לילה, קמנו והתארגנו ליציאה.
לפתע נשמעו מבחוץ רעשים, קולו, התרחשויות, תזוזות, רחשים, תנודות. משהו קורה במרחב. הכרזנו על מצב חירום, ארזנו במהירות את כל מטלטלנו, חילקנו תפקידים והתכוננו לתזוזה. מי יודע מה ילד לילה. מבט אחרון על המאורה המוכרת והחמימה, אולי אלו הן הדקות האחרונות שאנו חיים כאן במרחב הזה. האם נזכה לשוב לכאן מתי שהוא?!
הנקבות הסתדרו בראש הקבוצה לקדם כל רעה שלא תבוא. בראשם צועד בעוז נתנאל - זכר האלפא שלנו. מאחור מתאספים שאר הזכרים, מגוננים ומגנים מכל מתקפה שלא תבוא מאחור. ובאמצע צעדו הקשישים, מטפלים בעוללים ובגורים, שומרים לבל תיפלט אף יללה תועה. שקט - זוהי הססמה. אם נצליח לשמור על שקט מוחלט יש לנו מצב להתגבר על כל אויב שהוא.
נתנאל כופף לכיווננו את אוזנו הימנית. האות ניתן ויצאנו בצעדה חרישית אל תוך הלילה. הסטנו את השיח המחפה על הכניסה למאורה והשתחלנו החוצה. עברנו את ארבעת הסלעים הגדולים, התקדמנו בין שיחי הבר, החוחים, האזרד. הגענו אל שטח החצץ. אם נצליח לעבור אותו בדממה מוחלטת, הרי שנגיע אל מעבה השיחים הסובב את כל העמק ונוכל להתפרס סביב ולצפות בכל המתרחש. אבן קטנה מידרדרת תחת רגלו של אחד הקשישים. קפאנו על מקומותינו, עומדים ללא תזוזה. נתנאל נותר עם יד אחת באוויר, סובב את ראשו לאחור וסימן בעיניו לאות שקט. נקווה שלא עלו עלינו. עוד טעות אחת כזאת וכולנו מחוסלים.
המתנו את ששת שניות הדממה הידועות מתרגולי החירום שלנו. צליל לא נשמע. המשכנו בזהירות יתר, עקב בצד ציפורן. משתדלים שרק הטפרים יהיו אלה שיגעו בקרקע, זנב מקופל, עיניים נעות ימינה ושמאלה, מידי שלשה צעדים סיבוב חצי ראש ובילוש קדימה ואחורה.
הגענו אל שביל העפר. עצירה קצרה והחצייה החלה. סימני צמיגים מרובים חרצו את הקרקע, הרבה יותר מן הרגיל, משהו מתרחש שם בתוך העמק. עברנו בשלום את שביל הגישה וחדרנו אל מעבה השיחים. כאן כבר הרגשנו הרבה יותר בטוחים. נתנאל עצר מעבר לדרדרת האבנים המחברת בין השביל לעמק והקבוצה החלה להתקדם לפי הוראותיו. אחד ימינה אחד שמאלה. מתקדמים בתוך מעגל השיחים הסובב את העמק, עוברים תן על פני רעהו ונעצרים במרחק של עשרה צעדים האחד מן השני.
המעגל הושלם והספירה לאחור החלה. יללה בודדת נשמעה ממרחק וכולנו זינקנו קדימה. שלשה קפיצות ושרבוב ראש מבעד למעבה השיחים.
במרכז העמק, על שפת המעיין הצלול המפכה מקיר הסלע, נשפך אל ברכת האבן וממשיך לזרום בין קני הסוף, ישבו במעגל תשעה יצורים ממין האדם. יושבים על מחצלת קש מחוררת, בידי אחד מהם גיטרה, השני מקרב אל פיו מפוחית, אחד נוסף מטה את ראשו אל כינור עתיק והשאר פוצחים את פיהם בזמר.
ועולה המנגינה ומסתלסלת, מטפסת ומלטפת את העמק כולו. חודרת בינות לענפי העצים, זורמת עם פלג המים על גבי הסלעים החלקים, שוטפת את שטחי הבור הריקים, מנחמת את הדרדרים יבשי הפרח ושדופי הקנה. עולה ומחייה את הטבע, נוסכת כוחות חדשים בבעלי הכנף, מעודדת את רחשי הלב הנשבר ומבטיחה לעצמה כי לא לחינם הלכה היללה הבוכייה מליל אמש. לא לריק התבזבזה הקינה העצובה על בית ומקדש, על השראה ושכינה ועל אבא אחד גדול שיושב ומצפה, מחכה רק לעוד יללה אחת מבניו אהוביו.
אוווווהההוווווווווווווווווווו.
באותו הלילה היה שקט במיוחד. נפש חייה לא נראתה במרחב ואפילו המוזר הזה עם העיגול הלבן על הראש והפרווה בצידי הפנים שמגיע כל לילה ומטביע את עצמו כמה פעמים במעיין שמתחת לגשר, זה שנמצא ממש אחרי מטע הזיתים הגדול. המעיין שעל ידו מצוי בית השועלים שתמיד מפחידים אותנו כאשר אנחנו מעזים להתקרב קצת ולהרוות את צימאוננו. אפילו הוא לא הגיע באותו הלילה.
הלכנו לישון קצת רעבים. משום מה העכברושים נכנסו לדיכאון אמצע הקיץ ואפילו לא שרבבו את קצת חוטמם מפתחי המחילות. קרבנו אל הבתים, אולי השאירו משהו בשבילנו מחוץ לקופסאות הפח הירוקות שהחתולים אוהבים להסתובב סביבם. אפס, כלום, נאדה, גורנישט, אפילו לא זנב של סרדין מצוי.
ואז החלו היללות. לרגע סמרה פרוות ראשנו. האם פלשה לאזורנו משפחה זרה והיוותה לה את מרחב מחייתנו לבית ולמפעל הזנה?! נכנסנו לעמדת קרב, הסתדרנו במבנה התקפי וחידדנו את אוזנינו לשמוע מאין באות ועולות אותן היללות.
כמעט ונפלנו מרגלינו כשהבנו שהיללות באות מתוככי אחד הבתים. מישהו ממין האדם ישב וקונן על משהו. מבין רסיסי היללות הצלחנו לשמוע כמה קטעי משפטים. משהו על שועלים שהילכו בו. הבנו שמשהו נורא כנראה קרה. אם אפילו האדם בוכה בגלל השועלים, כנראה שצרה גדולה מרחפת מעל ראשינו. בטח בימים הקרובים נראה חדירה והשתלטות של משפחות שועלים חדשות שיגזלו את מזוננו, יחמסו את מקור חיינו, יגרשונו מבתינו, וילחמו בנו עד למפלתנו.
הלכנו לישון עצובים וחרדים. הקטנים לא הצליחו להירדם וייללו בחולשה עד שנפלו על מקומם מעייפות. נתנאל, הגבר החזק והמוביל נשאר לשמור בכניסה למאורה גם אחרי שכבר על עמוד השחר.
יום נוסף עבר. בסוף הצלחנו להירדם וסוף כל סוף שקעה השמש. התעוררנו לעוד לילה, קמנו והתארגנו ליציאה.
לפתע נשמעו מבחוץ רעשים, קולו, התרחשויות, תזוזות, רחשים, תנודות. משהו קורה במרחב. הכרזנו על מצב חירום, ארזנו במהירות את כל מטלטלנו, חילקנו תפקידים והתכוננו לתזוזה. מי יודע מה ילד לילה. מבט אחרון על המאורה המוכרת והחמימה, אולי אלו הן הדקות האחרונות שאנו חיים כאן במרחב הזה. האם נזכה לשוב לכאן מתי שהוא?!
הנקבות הסתדרו בראש הקבוצה לקדם כל רעה שלא תבוא. בראשם צועד בעוז נתנאל - זכר האלפא שלנו. מאחור מתאספים שאר הזכרים, מגוננים ומגנים מכל מתקפה שלא תבוא מאחור. ובאמצע צעדו הקשישים, מטפלים בעוללים ובגורים, שומרים לבל תיפלט אף יללה תועה. שקט - זוהי הססמה. אם נצליח לשמור על שקט מוחלט יש לנו מצב להתגבר על כל אויב שהוא.
נתנאל כופף לכיווננו את אוזנו הימנית. האות ניתן ויצאנו בצעדה חרישית אל תוך הלילה. הסטנו את השיח המחפה על הכניסה למאורה והשתחלנו החוצה. עברנו את ארבעת הסלעים הגדולים, התקדמנו בין שיחי הבר, החוחים, האזרד. הגענו אל שטח החצץ. אם נצליח לעבור אותו בדממה מוחלטת, הרי שנגיע אל מעבה השיחים הסובב את כל העמק ונוכל להתפרס סביב ולצפות בכל המתרחש. אבן קטנה מידרדרת תחת רגלו של אחד הקשישים. קפאנו על מקומותינו, עומדים ללא תזוזה. נתנאל נותר עם יד אחת באוויר, סובב את ראשו לאחור וסימן בעיניו לאות שקט. נקווה שלא עלו עלינו. עוד טעות אחת כזאת וכולנו מחוסלים.
המתנו את ששת שניות הדממה הידועות מתרגולי החירום שלנו. צליל לא נשמע. המשכנו בזהירות יתר, עקב בצד ציפורן. משתדלים שרק הטפרים יהיו אלה שיגעו בקרקע, זנב מקופל, עיניים נעות ימינה ושמאלה, מידי שלשה צעדים סיבוב חצי ראש ובילוש קדימה ואחורה.
הגענו אל שביל העפר. עצירה קצרה והחצייה החלה. סימני צמיגים מרובים חרצו את הקרקע, הרבה יותר מן הרגיל, משהו מתרחש שם בתוך העמק. עברנו בשלום את שביל הגישה וחדרנו אל מעבה השיחים. כאן כבר הרגשנו הרבה יותר בטוחים. נתנאל עצר מעבר לדרדרת האבנים המחברת בין השביל לעמק והקבוצה החלה להתקדם לפי הוראותיו. אחד ימינה אחד שמאלה. מתקדמים בתוך מעגל השיחים הסובב את העמק, עוברים תן על פני רעהו ונעצרים במרחק של עשרה צעדים האחד מן השני.
המעגל הושלם והספירה לאחור החלה. יללה בודדת נשמעה ממרחק וכולנו זינקנו קדימה. שלשה קפיצות ושרבוב ראש מבעד למעבה השיחים.
במרכז העמק, על שפת המעיין הצלול המפכה מקיר הסלע, נשפך אל ברכת האבן וממשיך לזרום בין קני הסוף, ישבו במעגל תשעה יצורים ממין האדם. יושבים על מחצלת קש מחוררת, בידי אחד מהם גיטרה, השני מקרב אל פיו מפוחית, אחד נוסף מטה את ראשו אל כינור עתיק והשאר פוצחים את פיהם בזמר.
ועולה המנגינה ומסתלסלת, מטפסת ומלטפת את העמק כולו. חודרת בינות לענפי העצים, זורמת עם פלג המים על גבי הסלעים החלקים, שוטפת את שטחי הבור הריקים, מנחמת את הדרדרים יבשי הפרח ושדופי הקנה. עולה ומחייה את הטבע, נוסכת כוחות חדשים בבעלי הכנף, מעודדת את רחשי הלב הנשבר ומבטיחה לעצמה כי לא לחינם הלכה היללה הבוכייה מליל אמש. לא לריק התבזבזה הקינה העצובה על בית ומקדש, על השראה ושכינה ועל אבא אחד גדול שיושב ומצפה, מחכה רק לעוד יללה אחת מבניו אהוביו.
אוווווהההוווווווווווווווווווו.
