מי יאמין?

  • הוסף לסימניות
  • #1
מי יאמין?


מכירים את זה שמישהו שם עליכם עין, ואז כל מה ש'תם לא תעשו, יהיה לו מה לומר? ואם מישו אחר היה עושה ת'ותו דבר, זה לא היה עובר להם ת'עיניים?
אז ככה דודו.
מהשנה, הוא לא גומר להציק לי ולעצבן אותי.
הוא צחק עלי שיש לי מחברת עם עטיפה של בנות ומכשירי כתיבה משנה שעברה.

הוא אומר לכולם ש'אבא'שלו דפוק. הוא לא עובד בכלום. ואמא'שלו מסכנה צכה כל היום להיות מנקה'.

הרבה הפסקות הוא מסתודד עם ילדים. אפילו ירון, שהוא קצת התחבר אלי לאחרונה, ראיתי אותו יום אחד מטייל עם דודו בחצר. כשהם חזרו, כבר ראיתי איך שהוא לא מסתכל עלי, אפילו לא שניה אחת! באמצע השיעור קראתי לו "פסססט", כמו שקראתי לו הרבה פעמים, והוא עשה את עצמו לא שומע. אני יודע! ראיתי שהוא מזיז את הראש חצי סיבוב ומיד מחזיר בחזרה.

מישהו פעם אמר לי שאם יש מישהו שמציק, סימן שהוא מקנא. אבל תכל'ס, מה יש לדודו לקנא בי? באמת הבית שלי לא משהו.
אף פעם אין לי כל מיני דברים מעניינים להביא לכיתה.
אין לי ממתקים לחלק.
אין לי ילקוט של אדידס.
אין לי נעליים עם אורות.
להם יש מלא כסף.
אבא שלו עורך דין ש'תופר את כולם'.
אמא שלו אדריכלית. גם עושה המון כסף. היא עיצבה לבן חמו את הבית. ככה שמעתי פעם את אמא אומרת לאבא.
כל שני וחמישי אמא שלו מביאה לו דברים שווים מאמריקה או לא יודע מאיזה ארץ שהיא הייתה שם, בגלל כל מיני תערוכות של מי שמעצב בתים.
כולם רוצים להיות חברים שלו, הוא יודע לפנק.
אז מה יש לו איתי? מה עשיתי לו?

בחופש הגדול דודו היה אצלי ואמא בדיוק הייתה בבית, כי זילבר, שהיא מנקה אצלם בימי שני, טסו לטיול והם אמרו לה שהיא לא צריכה לבוא, אז היא הביאה לנו ביסלי. הוא קצת היה ישן ולא טעים ואני נורא התביישתי מה דודו יגיד. אצלם, הביסלי תמיד רק של אוסם, ככה הוא אמר לי אחרי זה. והעיניים שלו היו מבריקות קצת.
הוא גם אמר שאמא שלו נותנת לו לקחת כמה ממתקים שהוא רוצה מהארון. היא אפילו לא צריכה לבוא עד אליו להביא.

והיום. היום דודו עשה משהו ממש נורא. בגללו אני עכשיו מחכה למנהל.
דודו הכין מטוס מהדף של המחברת שלו, שהוא תלש מהאמצע, וזרק על הגב של המורה לגאוגרפיה. הוא בדיוק הסתובב להראות לנו משהו על המפה ודודו ניצל ת'הזדמנות.
המורה קפץ בבהלה וכולם חנקו עם היד צחוקים שרצו לברוח. המורה היה אדום כולו והוא כעס מאוד מאוד.
הוא אמר בקול שהיה נראה לי כזה קול מעולב: אני רוצה לדעת מי היה זה שזרק את הדף?!
ודודו, החצוף הזה, הצביע עלי ואמר שנראה לו שזה היה אני, המורה הסתכל עלי ושאל אם זה היה אני. הורדתי את העיניים למטה. ידעתי שאין לי סיכוי. המורה הבין שזה אני ומיד שלח אותי למנהל ואמר שאני לא חוזר לכיתה בלעדיו.
המנהל באמצע טלפון. והלב שלי נוסע כמו ברכבת של הלונה פארק, שפעם דודה מירי לקחה אותנו לשם.
מי יאמין לי?
אף אחד!
עדיף שאני אגיד שזה היה אני וזהו...



#אשמח לביקורת.
בסיפור הקודם, השקוף, העירו לי שהמשלב לא תאם לתפקיד המספר.
השתפרתי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
סיפור טוב, אמיתי וכואב.

הכתיבה מעולה, ועל כתיבת סגנון דיבור סלנגי (ש'תם, ת'ותו, צכה) כבר דנו כאן לאחרונה.

המשלב תואם. דווקא ה"מכירים את זה" בפתיחה שייך בדרך כלל לגילאים גבוהים יותר, ואפילו למבוגרים בלבד. אצל הקטנים יותר זה יכול להיות "נכון ש...?" שאולי פחות מתאים בפתיחה של סיפור.

כל הנ"ל לפענ"ד, תיכף יבוא בעז"ה @yonatanr עם מבט מקצועי יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
סיפור טוב, אמיתי וכואב.

הכתיבה מעולה, ועל כתיבת סגנון דיבור סלנגי (ש'תם, ת'ותו, צכה) כבר דנו כאן לאחרונה.

המשלב תואם. דווקא ה"מכירים את זה" בפתיחה שייך בדרך כלל לגילאים גבוהים יותר, ואפילו למבוגרים בלבד. אצל הקטנים יותר זה יכול להיות "נכון ש...?" שאולי פחות מתאים בפתיחה של סיפור.

כל הנ"ל לפענ"ד, תיכף יבוא בעז"ה @yonatanr עם מבט מקצועי יותר.
עניות דעת עשירה.
תודה!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אם המורה בנימין היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל, היה שוקל לעשות הסבה לתפקיד שיבטא יותר את הכושר הרטורי הנדיר שלו.

אבל הוא לא היה מודע לכך, ולכן עמד בכיתת לימוד חנוקה וקטנה, ובזבז את קולו כדי לנאום בפאתוס בפני קומץ תלמידים.

הוא הסביר להם בקולו העמוק על חשיבות האיזון וההליכה בדרך האמצע, בשביל הזהב. "יש המלצה בדוקה לשבירת מידה רעה", אמר כממתיק סוד, "לעקם אותה לגמרי ולהיות קיצוניים בכיוון הנגדי, וכך להתיישר". בתור אמצעי המחשה, עשה שימוש ידידותי בסרגל שנועד להכות ידיים סוררות. כמה ילדים פלטו אנחת רווחה שקטה. נראה שהסרגל יצא מכלל שימוש.

"האמינו לי, הוא עוד יתיישר", צינן המורה בנימין את ההתלהבות, "רק צריך לעקם אותו לצד השני".

הוא ביקש מהתלמידים שיכתבו על פתק מידה רעה או הנהגה שלילית שהם מעוניינים לשנות, והביט בשביעות רצון בפתקים שהחלו להיערם על שולחנו.

"ואל תגידו – נשתנה עוד חודש, עוד שנה..." הניף המורה את הסרגל בדרמטיות, "מחר, על הבוקר אתם לוקחים את עצמכם בידיים, ומעקמים בקיצוניות את המידה שבחרתם!"

הילדים הביטו בו ברצינות תהומית, והנהנו בעיניים בורקות.

בבוקר למחרת, כשנכנס המורה בנימין לכיתה, גילה שהיא ריקה מאדם.

הוא תופף בעצבנות בסרגלו, והמתין.

כעבור שעות ארוכות, החלו התלמידים להיכנס לכיתה בזה אחר זה, חבולים וסתורים.

"מה קרה לכם?" שאל בזעזוע את התלמידים המרוטשים, "ולמה הגעתם רק עכשיו?"

כולם החלו לדבר בבת אחת, והמורה בנימין בקושי הצליח לעשות סדר בבליל הקולות הגועשים.

נתן היה הראשון שקיבל את רשות הדיבור. "כשצחצחתי שיניים הבוקר, לחצתי חזק מידי על השפופרת, ויצאה כמות גדולה משחה..."

"ובגלל זה הגעת רק עכשיו?" שיסע אותו המורה.

נתן הסמיק והשפיל את ראשו. "פעם הייתי פזרן מידי... והרי המורה אמר ש..." הוא התנשם, "אתה יודע כמה זמן לוקח להחזיר את המשחה לשפופרת דרך חור קטן כל כך? ואחר כך אמא שלי גם אמרה לי למרוח קרם ידיים..."

"ואני איחרתי", התוודה איתן, "כי בירכתי לשלום כל אדם שעבר ברחוב. לא תאמינו כמה אנשים עוברים ברחוב אחד! וכמובן, גם כשהשיחה החלה להתפתח, התאמצתי להישאר נחמד. מה לא עושים בשביל לשבור את הרוגז..."

"אני איחרתי כי יש המון קבצנים בדרך מהבית שלי לכיתה", אמר איצי, "אתם יודעים כמה זמן לוקח לעבור בין כולם בשביל לשבור את הקמצנות? וכשנגמר לי הכסף, הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות להשיג עוד..."

ירחמיאל, שעד היום ראה מקרוב מקלחת פעם בעשור, ישב על מקומו, מדיף ניחוח רענן. בגדיו היו נקיים מרבב, מגוהצים למשעי. את פניו כיסתה מסיכת היגיינה הרמטית, ידיו היו עטויות כפפות, ואלכוג'ל אימתני בצבץ מתיקו. 'מעניין', חלפה מחשבה מהירה בראשו של המורה, 'הייתי בטוח שהוא מתולתל במקור'.

יאיר, שאמש עוד היה גאוותן יהיר, החליט לאמץ את דברי הרמב"ן ולא להביט בפני אדם כשדיבר עמו. הוא צעד לבית הספר בראש מושפל ומהר מאוד נתקל בעוצמה בעמוד בטון, ונפל מעולף על אם הדרך.

דובי, העצלן הכבד והגמלוני, החליט לרוץ כל הדרך לכיתה. כשנחבט גם הוא בעמוד הבטון והתעלף על גבי חברו, הנחיתה שלו לפחות הייתה רכה יותר.

צבי הפזיז והנמהר, החליט ללכת במתינות וברוגע, צעד צעד. להביט בכל עשב ולבחון כל עלה, ולהרהר במשמעויותיהם העמוקות לחיים. כשהגיע לעמוד בטון מסוים, ונתקל בשני עצמים דוממים לצידו, נוסף לו עוד חומר מעניין רב למחשבה.

המורה בנימין הביט בזעזוע במה שעולל לתלמידיו, והתלבט כיצד להגיב.

לבסוף, ניסה להסביר להם שיש לכבד את דבריו של המורה, אבל לא לקחת אותם רחוק מידי, לאבד פרופורציות. לא לנהוג בהתבטלות כה גמורה ולאבד את העצמיות.

למחרת, שוב מצא המורה בנימין כיתה ריקה.

הוא שחרר אנחה עמוקה, ופנה להתעלל בסרגל שלו.

חלפו שעות, ימים, שבועות וחודשים, הסרגל הפך לגוש מתכת בלתי מזוהה, והתלמידים טרם הגיעו לכיתה.

'שוב הסיפור של אתמול?... הם לא הפנימו מה שאמרתי להם?!' התפלא.

לפתע הבריק הברק במוחו.

הם כן הפנימו. הפנימו יותר מידי.

הוא נזף בהם על ההתבטלות המוחלטת שלהם למורה, וכעת הם בעיצומה של פעולה קיצונית נגדית. הם לא יתבטלו יותר לשום מורה באשר הוא. לא יפקדו לעולם אף מוסד לימודי.

פעם, המורה בנימין לא היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל. כעת כבר כן. הוא קיפל ציוד, ונפרד מהכיתה החנוקה והקטנה וממשכורת הרעב.

כיום, הוא עוסק בפוליטיקה להנאתו, משתעשע במוצא פיו במדינות רבות ובמיליוני אזרחים. הוא מכניס משכורת לא רעה בכלל, ועושה הרבה כבוד וגאווה למשפחת נתניהו.
פעם אחת היה טיפש, מפה לשם הוא הכתיב את דעת הקהל. סוף.
יודה חש שהעצבים שלו זקוקים ליותר מזה.
פעם אחת היה טיפש. אמר הטיפש בקול מה שחשב. הסכים איתו טיפש אחר. הסכים איתם טיפש שלישי. מפה לשם הם הרוב. סוף.
אולי עוד כמה מילים יבהירו, הרהר יודה. מפה לשם, שלוש כוכביות.

***

"למה אתה כזה 'שכנזי?" טפח שאול על גבו. "עד שכבר יש כזה שיר מאחד, למה להוריד לכל העם? אה?"
יודה לעס היטב, מקפיד להתרכז בנתח האבוקדו כל כולו.
נער מיוזע, נשימותיו שורקניות וקולו כמו נשל של נחש, חתך את הנוף הפנורמי שמתקבל מישיבה על המדרגות. "מה קורה? למה אתם פה ולא באולם? עד שיש קצת מצעב!"
"כי הוא לא מאחד את העם!" התפרצה פתאום הכרזה.
הנער הסתלק, מדיף מבט של 'ידעתי שהוא מוזר'.
"יודקה," שאול עקב אחרי ריחו של המיוזע. "בכל מקום שרים את זה."
"בכל מקום שאנשים בו גם ככה לא מתעניינים יותר מדי בתמליל שהודבק ללחן," הגיב, ממצה את הלעיסה של הנתח. "לא שכנזים מתנשאים שרואים בשיר הזה התגלמות של מנטליות ראש בחול."
"אתה סתם מתפלפל."
"זו לא טענה."
הם שתקו.
"אתה יודע מה?" הקפיץ יודה את המגה- גלעין של האבוקדו. "אחדות, אמרת?"

***

"ואז, כשיענקל'ה קנאקער ורז פז עמדו יחדיו מול הקופאי הנורווגי האנטישמי, סוף כל סוף הם הבינו שאכן, אחים הם, בנים לעם אחד, ושניהם לא יוכלו לקנות מרלבורו לייט.
כך, מחובקים, הם התחלקו בסיגריה האחרונה, עד שלא נותר ממנה אלא בדל. פיסה מעשנת, מפוחמת, של אחדות."
שלושה רגעים של פאוזה.
"וואו," דודו חודייב מחט את אפו. "זה אתה כתבת? אחי, 'תה אלוף. 'תה גיבור ישראל."
יודה העיף את ראשו אחורנית. "זאת פרודיה!" הוא צוח. "דרמה פארודית, יותר נכון! מה גיבור ישראל, חודייב!"
"דרמה פארודית?" הבין דודו. "אז פעם הבאה תגיד, אח שלו."
נחרה. "אני ממשיך. יש קונים?"
"סע."
"בדל הסיגריה מושלך ארצה, יענקל'ה קנאקער ורז פז מתנתקים זה מעל זה. 'תגיד', שואל רז את יענקל'ה. 'למה באמת אתם לא מתגיסים?'
'אומר לך', פותח יענקל'ה, ובמשך רבע שעה הוא מלחים פסוק למשל, מטבל בציטטה וחותם ברמב"ם. יענקל'ה בחור חכם, יענקל'ה מאגף את רז כמו שכל החבר'ה בישיבה היו מתים להצליח.
גם רז בחור חכם. אולי אפילו מעט יותר. הוא דופק על גבו של יענקל'ה פעם או פעמיים, מעיף בו מבט מעריך ואומר: 'יודע מה, אחי? אני מכבד'."
"אחלה רז שבעולם," מניד שאול בראשו.
"לא גמרתי." מרעים יודה. "יענקל'ה קנאקער ורז פז נפרדים כל אחד לדרכו. יענקל'ה מפרט לחבריו בישיבה כיצד איגף את השמאלני עם הבלורית, ורז, אהוי, רז. בכל פלטפורמה שידו משגת הוא מספר על הויכוח ועל סיומו הטוב. כמה מבריק הוא יענקל'ה וכמה חכם, וכיצד עמדו יחד מול אותו קופאי נורווגי אנטישמי אטום לב.
גדול השלום, הוא מרנן. כולנו רקמה אנושית אחת, הוא מוסיף. וילך האיש ויצלח במאוד מאוד. סוף."
שאול, מני ודודו מחאו כף לכף, מוחים את קצוות העין.
יודה ליכסן אליהם מבט מיואש. "אפילוג," הוא הכריז.

***

פנסי תאורה עייפים זזו, בעזרת קצת כוח גברא, להאיר את שתי המרצפות המרכזיות מתוך השמונה של קדמת חדר האוכל.
"או, מה רב הוא היגון!" קרא דודו, בגרונו צרידות שלא מן היגון היא. "יכל האויר בריאותיי ולא אגמור ליילל בגודל האבידה!" בי' דומיננטית, "האיש אוהב החרדים, חסיד חילוניי ישראל, אחי, אחיכם-" בי' דגושה, "האדון מר רז פז מנוחתו עדן. אמ," כאן היטה ראש בהיסוס מתוסרט. "זה השם, שלומקל'ה? אתה בטוח?"
"כן, רעבע זוכמיר. אין ספק."
"תהא נשמתו צרורה," סיכם רעבע זוכמיר, מיטיב את מכנסיו.
הניצבים מאורכי פיאות הנחמן מהכול בשקל החליפו בינהם תהיות על מנחה, זמן השקיעה וראש החודש הבא עליהם לטובה.
תשעים שניות לאחר מכן.
"אל תביני אותי לא נכון, אני בעד אחדות. החברים הכי טובים שלי חרדים. אבא שלי, עליו השלום, היה אוהב חרדים גדול. צכים להישאר מאוחדים ולזכור מי האויב האמיתי שלנו. אממה," הזדקף גל פז על כורסתו. "אי אפשר ככה. אני אומר לך, אי אפשר. ההסתגרות הזו, כל עמישראל יכול למות בקרב, והם? מתפללים, מירי!"
יודה, ברעמת תלתלים וחולצת טי בלי הגדרה כלשהי, הנהן.
"תקשיבי לי טוב:" רכן אליו מני. "אני לא רוצה שייראו כמוני, לא כלום. להיפך, אני בעד שהם יהיו מי שהם. חשוב לי שיהיו מי שהם. אבל הקיצוניות, הפחד, הראש הקטן, זה כל כך מיותר, ויותר מזה- לא נכתב בתורה שגם אני שומר, מירי!"
הצלם דודו כוונן עליו זום אין דרמטי.
"לכן אני רץ לכנסת, לכן הקמתי את 'אחדות', לכן 'אחדות' צריכה לקבל מאה מושבים אם זהו פרלמנט ציוני אמיתי, ולא חבורה של צפונבונים עם עגיל וקוקו שהסבים שלהם שחררו את יפו."
שאול הדליק את המצגת עם הכתוביות והמוזיקה.
"תודה שצפיתם במחזה 'האמת, השלום והאהבה'," רצה ההקלטה של יודה. "תודה לגל-פז על החסות והציוד, תודה לשאול, מני ודודו, תודה להוריי שהביאוני עד הלום, ותודה לקדוש ברוך הוא על כל אשר גמלנו עד כה." מחיאות כפיים נשמעו פה ושם.

סוף



אז הטריק עבד. נהדר.
סתם רציתי לומר שהמון זמן לא העליתי כלום
חוסר ביטחון עצמי
ולכן זה די מרגש. וגם שהשראה הייתה לי מהרצאה של הרב נויגרשל שהועלתה ליוטיוב לפני שלוש עשרה שנה, אם אתם מכורים לרב נויגרשל אתם מכירים אותה כמוני
https://youtu.be/H7QqBcXOKis מומלץ.
תודה שטרחתם לקרוא ולהוסיף צפייה בזה של הצפיות (נו, בהוא שמראה את הצפיות בתצוגה המקדימה) למרות שיש עוד אלף כותרות יפות שאנשים מקוריים כתבו כדי שגם אתם תכנסו לדף ותוסיפו צפייה בזה של הצפיות. גלישה בטוחה לכולם
שיתוף - לביקורת החלום לחלום
מאז שהוא היה קטן הוא היה אוהב את זה, את הטבע, את הנגינה , את ציוצי הציפורים,
הנפש השקטה שלו אהבה את זה תמיד, אלו היו ההנאות שלו.
לא האוכל, היופי והאגו היו מנהיגים אותו, בשבילו מנוחה של שעה בין עציי השדות
הגבוהים ונגינה בחליל לקול ציוץ הציפורים היה מה שגרם לו לאהוב את החיים, את העולם
ואת עצמו.
ככה הוא היה תמיד, עד שיום אחד בלי כל תיכנון , העולם הרגוע והשליו שלו התנפץ,
המוני חיילים דהרו על סוסיהם ושרפו כל מקום, כל בית, הוא שמר על החליל שלו כמו על
עצמו, אבל השדה- השדה נשרף ונגמר.
העצים כאילו לא היו, נהפכו לחתיכות שחורות ומפויכות, הוא נלקח בשבי, החליל מתחבא
מתחת למעילו, משפחתו הקטנה נעלמה כלו הייתה, והשקט שלו גם כן, נעלם ולא היה.
כל לילה היה מתעורר שטוף זיעה לאחר חלום נורא, מתנשף ומזיע , מוודא שהחליל שמור אצלו.
כל פעם שהיה מתעורר ומביט סביבו, על הרצפה המלוכלכת שעליה היה שנרטבת בדמעות
של הישן לצידו כל פעם מחדש, והוא עצמו- אין? מה הוא עושה כאן? איך הגיע לכאן?
איפה העולם הרגוע שלו? איפה המשפחה הקטנה שלו שבכל מקרה לא היה ממנה כזה
הרבה- רק הוא, אחיו ואביו, וגם הם נעלמו לו- או שדווקא הוא זה שנעלם להם?
לאחר מספר לילות של שינה גרועה, של סבל מתמשך, לאחר שהתעורר שוב מסיוט לא נורמלי,
הוא חשב לעצמו מה היה קורה אילו במקום לחלום חלום על שריפה ועל עצים מפויכים
היה חולם על שדה מלא בציוצי ציפורים וצלילי נגינה? מי יודע , אם הייתה לו שליטה על חלומותיו
בהחלט היה רוצה לחלום על כזה דבר, אבל לצערו גם זה חלום שכנראה לא ייתגשם.
החלום לחלום.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה