סיפור בהמשכים מלכת ארצ'יבל

[אינדה]

פרק 54​

ספינת שודדי הים הפליגה לדרכה.

"אנינו יכולים להרשות לעצמנו להפליג ככה בלי לעזור לנסיך", הילד ויל נעמד לצד קפטן השודדים, מושך בבגדיו של הקפטן. "ממתי אנחנו שודדי הים איננו גומלים טובה למי שעזר לנו?"

"צודק הילד, חייבים לחזור להגן על הנסיך", הצטרף שרטן לדבריו של ויל.

קפטן רוראן נראה מתלבט בדברים. לבסוף החליט לתת את אישורו.

שרטן ובוגזו עלו יחדיו על סירת ההצלה שהייתה צמודה לדופן הספינה, וחבריו הורידו אותם לים. בוגזו חטר בסירה לעבר הספינה עליה הונף דגל השייך למדינת ארצי'בל.

גופו הצנום מעט של הנסיך נראה עומד על דופן הספינה. "הוא עומד לקפוץ", שרטן מיהר את חברו לחתור חזק ומהר יותר.

הספינה החלה לעלות באש.

שרטן ראה את הנסיך צולל לתוך הים, אך לא ראה את ראשו מציץ מהמים. הוא הבין כי הנסיך אינו יודע לשחות. ברגע, קפץ שרטן לתוך הים, ושחה לעבר הספינה.

בוגזו המשיך לקדם את הסירה.

שרטן הגיע בשחיה למקום אליו קפץ הנסיך, הוא לא ראה אותו, ומיד צלל לתוך מעמקי הים להוציא את הנסיך אינדה.

האש תפסה בארגזים המונחים בספינה, והגבירה את עוצמתה.

לאחר צלילה לא גדולה מצא שרטן את הנסיך. הוא תפס בו והחל לחזור אל מעל לים.

בוגזו הגיע עם הסירה קרוב אל שרטן, ויחד העלו את הנסיך לסירה, מיד אחר כך העלה בוגזו את שרטן, והשיט את הספינה אל עבר ספינה אחרת שהייתה מונחת לא רחוק מהם. "עלינו להסתתר עד שיתרחקו השומרים". שרטן הרגיש כי עליו להסביר את מעשיו.

"צודק, צודק". הקור לא הפריע לשרטן. אולם הגשם ששוב החל לרדת הציק לו מאוד. הים נהפך לחסר שינה.

הנסיך שכב על הסירה ללא הכרה. שרטן הצמיד את כפות ידיו על חזהו של הנסיך והחל לנסות להחיות אותו. כעבור מספר רגעים הנסיך התעורר הקיא מים מפיו ונרדם חזרה.

רוחות עזות איימו להטביע את הסירה.

פיצוץ עז נשמע בספינה עליה היה אמור להיות הנסיך. קולו של רגון נשמע במרחב. "צאו לחפש את הנסיך".

עשרה חיילים יצאו ממקומם הניחו את קשתותיהם, והתקדמו לעבר הספינה השרופה. במהירות ירדו מההר והחלו בחיפושים אחר גופה או זכר לנסיך.

"בוגזו, המצב חמור. הנסיך אינדה במצב קריטי, ואנחנו עלולים להתגלות כל רגע. מה נעשה?" שרטן אחז היטיב בנסיך.

"אני יודע, שרטן. זה מסוכן, אבל אין לנו ברירה אלא להסתתר ולחכות שהחיילים ייסוגו. אנחנו צריכים להיות חכמים."

"אתה צודק, אבל אני חושש לחייו של הנסיך. אנחנו חייבים להעלות אותו לספינה".

"אז אתה מוכן לצלול לתוך המים ולשחות בצלילה?"

"אהיה מוכן להסתכן בזה. כל דקה חשובה עכשיו. בוא נזוז לפני שהחיילים ימצאו אותנו".

הספינה אומנם הייתה רחוקה, אך רוחם לא נפלה. כלוחמים לא היו וותרנים מטבעם. הם אימצו את הנסיך כל אחד בזרוע אחת, והחלו בשחיה.

"יש כאן סירה", קרא אחד החיילים למפקדו, את קולו שמעו גם בוגזו ושרטן. בהבנה אחת צללו יחדיו לתוך המים, והמשיכו בצלילה לעבר ספינת השודדים.

בוגזו ושרטן יצאו מהמים עדין תופסים את גופו של הנסיך. כשהגיעו קרוב לספינת השודדים. הורידו לעברם שודדי הים חבל ומיהרו למשוך אחד אחד. בתחילה קשר שרטן את החבל מסביב לגופו הנסיכותי של הנסיך אינדה, ורק אחר כך עלו בוגזו והוא.

בבטן הסיפון על מיטה מוצעת הושכב הנסיך אינדה לנוח מהמסע המטורף שעבר עליו.

שודדי הים לא אהבו להרגיש שהם חייבים טובה למישהו, לכן דאגו לשלומו של הנסיך עד שיתעורר משנתו.

אחר כך כל אחד לעצמו.

*****​

 

[אינדה]

פרק 55
​

הגשם שבחוץ הלם בחלונות בעוצמה, טיפות כבדות מתרסקות מנגד כאילו מבקשות לפרוץ פנימה. העוצר דנאתור עמד מול החלון, מבטו נישא אל השמיים האפורים, כשמחשבותיו נדדו בין חרדתו לשלום הממלכה, זכר מותו של אביו, והבריחה המסוכנת של אינדה אחיו.

לא יכול להיות שההיסטוריה של ארצי'בל חוזרת על עצמה. לא ייתכן. הוא ידע שאינדה אהב את אביהם. הוא הכיר את אחיו טוב מכדי להאמין שירע לו, ולא משנה כמה ינסו להפוך אותו לרוצח. המחשבה הזאת הייתה כמו עוגן בתוך סערת הפחד.

הממלכה סוערת, והאצבעות מופנות אל הנסיך, אבל מישהו חייב לנסות להפליל אותו. מי? למי יש אינטרס חזק כל כך להחזיר את הממלכה אל ימים של בגידה וכאב? בזיכרונו התעוררה עצה שלמד באחד משיעוריו, כשנתקלים במעשה שנראה בלתי מוסבר, צריך לחפש למי יש את הרווח הגדול ביותר ממנו. מחשבה קרה פילחה את תודעתו. מי שיש לו את הרווח הגדול ביותר הוא הוא עצמו. אבל אני יודע שלא נגעתי באבי המלך לרעה. אם כך, מי זה יכול להיות?

בריחתו של אינדה חזרה להעסיק אותו. האם הצליח להגיע אל הספינה? האם ידע להימלט מאויביו? ומה אם לעולם לא יסלח על מה שאמרתי לו בטקס ההשכבה?

דפיקה על הדלת קטעה את שרשרת המחשבות. העוצר דנאתור הסתובב באיטיות, מרים את קולו, חד וקצר רוח. הסריס מתיאס נכנס, פניו דרוכות. חדרו של העוצר היה כמעט ריק פרט למיטה הקטנה שבמרכזו, שידה עמוסה ספרי לימוד ושטיח עבה שכיסה את הרצפה, ספוג בריח של מי וורדים ריחניים.

מתיאס עמד מבלי לזוז, עיניו מנסות לקרוא את פני העוצר. החדשות שהביא היו קצרות וברורות, "הנסיך הצליח לברוח". דנאתור הניד בראשו, מסנן נשימה ארוכה שהצטברה בחזהו כמו סלע כבד. זה לפחות הצליח.

אבל אז, בין המילים, התגנבה אמירה תמימה ששינתה את כל התמונה. "תודה לך כבוד העוצר על השמירה ששלחת לנסיך אינדה". הסריס מתיאס השתחווה מעט. "עד יום מותי אודה לך על כך".

"אל מה אתה מדבר?" העוצר הרגיש איך ראשו מסתובב. "אני לא שלחתי אף שמירה לנסיך".

השיחה הפכה למבולבלת. מתיאס התחיל לגמגם, ודנאתור נדרש להזעיק מיד חיילים. צעקותיו הדהדו בחדר כשפקד עליהם לצאת לעיר קירנה ולברר כל פרט. פחד התפשט באיבריו כמו חום בלתי נסבל.

לפני שהחיילים הספיקו להתרחק, נכנס חייל נוסף. פניו היו מתוחות, המילים נפלטו מפיו כמו אגרוף לבטן. "הנסיך אינדה מת!!".

דנאתור הרגיש את הדם נעלם מפניו. לא ייתכן. המלכה רוהאנה פרצה אל החדר, הדרה המלכותי מתנגש בסערת רגשותיה. כשהחייל חזר על דבריו, ברכיה כשלו והיא צנחה לקרקע.

הספינה העלתה באש? זה בלתי אפשרי. אינדה לא מת. המחשבה התנגשה בתודעתו, מסרבת להרפות. הוא הביט באימו השרועה על הרצפה, ובפניו המעוותות מכאב של מתיאס. הסריס קיאן נכנס באותו רגע עם מגש אוכל, ונעמד המום כשראה את החדר המלא. ידיו רעדו והמגש נשמט לרצפה.

"הנסיך אינדה מת." מתיאס בקושי הצליח להשלים את המילים, עיניו נוצצות בדמעות.

כולם בחדר נראו כאילו נפלו לתוך חלום בלהות. דנאתור הדף אותם החוצה בצעקות, מותיר את עצמו ואת אמו לבד בחדר. הוא צעד במעגלים, ראשו כואב מהמחשבות המתרוצצות. זה לא הגיוני. אינדה לא מת. אני יודע שהוא לא מת.

לא חלפו דקות, והנסיכה אנסטסיה פרצה לחדר, עיניה אדומות מבכי. "משהו פה לא הגיוני," קולה חד. "אבא מת, ועכשיו גם אינדה? מישהו מנסה להשמיד אותנו, את משפחת המלוכה."

דנאתור עצר לרגע, מביט בעיניה המיוסרות. יכול להיות שהיא צודקת? אבל למה אינדה ברח? למה הוא לא נשאר להגן על עצמו? אם לא היה אשם, לא היה צריך לברוח.

אנסטסיה המשיכה לדבר, אך הוא לא הקשיב. מחשבותיו היו מרוכזות במקום אחר. משהו קרה שם, משהו שאני לא מבין.

המלכה התרוממה באיטיות, פניה שטופות דמעות. "עלינו להכין את טקס ההשכבות," קולה שבור, מרוסק.

טקס? איך אפשר לערוך לו טקס? העוצר דנאתור ידע שאין דרך לעשות זאת בפומבי. העם כבר רואה באינדה בוגד. "זה יגרום לבעיות," מלמל. "אי אפשר לערוך לו טקס ציבורי."

הנסיכה הנהנה באיטיות, והמלכה התרחקה בזעם, סוגרת את הדלת מאחוריה בטריקה. העוצר הביט בדלת הסגורה, מרגיש את כובד האחריות נופל עליו כמו אבן. אני חייב לגלות מה באמת קרה.

*****​

 

[אינדה]

פרק 56
​

"הדבר לא יתכן", קריאה רמה בקעה מגרונו של שר הממשלה טוביאס בלוס. "אין זה הגיוני", קרא בקול רם יותר. "הייתכן? לקיים טקס השכבה לבוגד? לאדם שהרג את המלך האהוב?"

"לבן שהרג את אביו?" הצטרף שר הצבא אנטוניו לאגריס.

העוצר דנאתור עמד משתומם מול מתקפת השרים עליו. הוא לא ידע מה עליו לעשות. האם יעצור את אימו בעוון בגידה? שכן היא תופסת את עמדת הבוגד והרוצח, הנסיך אינדה. או רק לעצור את הטקס שקיימה? או אולי עליו להשתיק את השרים? אך אם יעשה זאת יחשב בעצמו לבוגד...

ראשו היה סחרחר עליו, לא הבין מה עליו לעשות כעת. הוא עדיין ילד, העוצר דנאתור היה בסך הכול בן חמש עשרה. העוצר תפס את ראשו בשתי ידיו. המחשבות התרוצצו בראשו, מהלכות איימים בקודקודו. "שקט", בקעה צעקה מגרונו. "אני לא מבין מה אתם מצפים שאשלח שומרים לעצור את אימי? לעצור את המלכה?" קולו הדהד במרחבי האולם.

"עלינו לעצור את הטקס בכל מחיר?" שר הממשלה לא וויתר. "לא יתכן שנהלל בוגד ורוצח ונבכה על מותו".

העוצר דנאתור הבין שאין השרים חוששים ממנו. אולי בגלל גילו הצעיר, אולי בגלל סיבה אחרת. אך הדבר הרתיח אותו, ואין לו אפשרות לעשות דבר.

אם ילחם נגדם יבגדו בו, אם יציית לפקודתם, איזה מן מלך הוא? העוצר לא ידע מה עליו לעשות. "איני יכול לומר לאימי מה לעשות" החליט בסופו של דבר לומר.

בהפגנתיות יצאו שרי הממשלה מאולם הכינוסים והתיישבו בברוטליות על האדמה המלוכלכת. כל שלוש עשר השרים ישבו בשני טורים כשבאמצע יושב לו שר הממשלה כמנהיג המרד.

"העוצר דנאתור, חזור בך מהחלטתך". נשמע קולו של טוביאס בלוס והגיע עד לאוזנו הקרויה של העוצר.

כל השרים הנותרים חזרו על דבריו של שר הממשלה. "העוצר דנאתור חזור בך מהחלטתך".

העוצר ניסה לא להאזין לדבריהם אך כשהם שנו ושילשו את הדברים הבין כי לא יוכל להתנגח בהם ראש בראש. 'אך מה יגידו עלי' חלפה בו המחשבה. 'שאני מלך שאין לו עמוד שדרה? אם על קומץ אנשים המונה שלוש עשרה אדם אניני מצליח לפקד, איך אוכל להנהיג ממלכה?'

"שומרים", קרא העוצר דנאתור לשני השומרים המשגיחים על פתח אולם הכינוסים.

השומרים נכנסו קיבלו את ציווי העוצר, ויצאו לעצור את הטקס.

בראשו של העוצר התרוצצו מחשבות, הוא הבין כבר שמסתובב בוגד בארמון, אך הוא לא ידע מי הוא. היחיד שהצליח לחשוב עליו היה שר הממשלה טוביאס בלוס. אך האם הוא באמת הבוגד? האם יש לו שותפים? ואם כן מה הוא מנסה להשיג, הוא רוצה להיות המלך?

השרים חזרו כל אחד למקומו. העוצר דנאתור קם מכיסאו וצעד לעבר חדרו. "אני מרגיש צורך לנוח", הסביר לנוכחים באולם. "נקיים את המשך האספה מחר".

דלתות האולם נפתחו, והעוצר התקדם לעבר פתח היציאה.

"העוצר עדיין לא דנו בנושא עור הנחש", מיהר שר הממשלה הנגדי לומר. "המלך המנוח ציווה לפרוס עור נחש בכל הממלכה, כאות אזהרה", הזכיר ג'ראנת'ן דאמורה. "העם סובל מכך מאוד".

"האם זה מה שחשוב כרגע?" התקדם לעברו העוצר. "האם אין לי מספיק על הכתפיים", דמעות אימו לפרוץ מעיניו, אך הוא מיהר להסתיר זאת. "בנושאים כאלה תפעילו את שיקול דעתכם".

שר הממשלה הנגדי שקט ולא הגיב חזרה.

"תבטלו את הגזרה", החליט לבסוף העוצר לומר ומיד עזב את האולם. הוא מיהר לחדרו הניח את פניו בתוך הכר ונתן דרור לדמעותיו.

אף אחד לא ידע מה עובר על העוצר דנאתור, אף אחד לא חש בכאב שממלא את ליבו. את אביו איבד לפני מספר ימים, כעת איבד גם את אחיו הגדול. בליבו האמין שהנסיך אינדה אינו האשם.

העוצר תכנן לשמור על הכתר עד שובו של הנסיך אינדה ממסע הבריחה שלו מבית הסוהר. אך כעת הוא יהיה חייב למלא את מקומו לעד, הרי הנסיך אינדה מת.

'האם יצליח למלא את מקומו?' שאל את עצמו העוצר. 'האם נער בן חמש עשרה יכול לגזור חיים לאדם אחד ומוות לאדם אחר?'

העוצר ידע שהשליטה בנושאים אלו בידיו, וכל פקודה שיפסוק תתמלא. אך האם ליבו לא יושחת מפסיקות אלו? האם תמימותו לא תינזק?

הדמעות זרמו בקצב, עד שסחטו את כל כוחו של העוצר דנאתור והכריעו אותו לשינה עמוקה.

*****​

 

[אינדה]

קצת להעביר את הזמן במקלטים או מחוצה להם...
אשמח לתגובות​

פרק 57
​

מזג האוויר מחוץ לחדר כמו בישר על השתתפות, בכאבה האישי של המלכה.

חדר המלכה היה אפלולי כשהחלה בטקס. לוסיה משרתת המלכה סדרה את כל מצרכי הטקס. עשרה נרות שעווה עבים הונחו על ידה במרכז החדר מייצרים מעגל גדול. חבית מים עמדה בצד החדר ובתוכה דלי קטן המשמש לשתיה. סיר דק בעל ידית אחיזה ארוכה הונח במרכז המעגל ובתוכו צמחים בעלי ריח מבשם.

המלכה נכנסה לפנים המעגל, "ביקשתי שלא תביאו פרחי בושם", אמרה המלכה רוהאנה כשראתה מה מכיל הסיר. "תניחו בו רק פרחי לבנדר". הורתה וזרקה את הסיר לרגליה של לוסיה.

המשרתת מיהרה לעשות כמצוות המלכה, היא יצאה מהחדר וקטפה קבוצה נאה של פרחי לבנדר סגלגלים, והניחה אותם בתוך הסיר.

דמעות נפלו מעיניה של המלכה. "אלו הפרחים שאינדה שלי אהב". אמרה בשבר קול. אינה חוששת לגלות שיברון לב, כשמדובר בחייה בנה הבכור, לא מעניין אותה מגינוני המלוכה. היא אמא כמו כל פשוטת עם אחרת.

לוסיה סימנה בידה לשאר המשרתות שנכחו בחדר, וביחד הן הדליקו את מעגל הנרות. "קדימה עלינו להזדרז", מיהרה אותם המשרתת.

כשהשלהבת תפסה יפה בכל הנרות, התרוממה המלכה רוהאנה והחלה בטקס.

הסיר בעל ידית האחיזה תפוס בשתי ידיה של המלכה והיא פסעה מעדנות והניחה את הסיר מעל לנר הראשון במעגל. לוסיה עמדה בצמוד לנר כך לאות כי זהו הנר הראשון.

הסיר החל להתחמם ולוסיה סימנה לאחת המשרתות. זו בתגובה ניגשה לחבית המים ומילאה את הספל הקטן מים. המלכה לקחה מידיה של המשרתת את ספל המים. ולוסיה נחרדה.

"גבירתי המלכה", לוסיה לא יכלה לשאת את התחושה הזאת. "אינך אמורה לתפוס בספל", כבודה של המלכה היה חשוב ללוסיה.

המלכה סימנה בעיניה ללוסיה וזו בתגובה שתקה. כולם הבינו שהמלכה בצער נוראי, ועל אף היותה מלכה קודם כל היא אמא.

המלכה רוהאנה הכניסה את חמשת אצבעות ידה הימניות לתוך הספל, ואגרה בתוכם מים. אחר שפכה את המים לתוך הסיר הרותח וריח של לבנדר החל להתפשט בחלל החדר.

עשן דק החל מיתמר מעלה, נוגע בתקרת החדר ומתפשט לצדדים. כעת החלה המלכה לומר את מילות הטקס, תוך שהיא עוברת לאיטה מנר אחד לשני עד שתחזור לנר בו החלה.

שפתיה מלמלו דבר מה הנוגד את אישיותה. המלכה נראתה כמכושפת. את הטקס אמורות לעשות מקוננות המיועדות לכך, אך מכיוון שלא הייתה אפשרות להזמין מקוננות, החליטה המלכה כי תוריד מכבודה למען בנה.

המלכה עברה לנר השלישי. העשן המשיך להיתמר.

עיניה הביטו על הסיר שבידה, וראו כי צמח הלבנדר מתחיל להישרף. מיד הכניסה המלכה את ידה בשנית אל ספל המים, ושפכה ממנו על הסיר. קול צליה מילא את החלל.

המלכה המשיכה בטקס וכמעט שהגיעה לסיומו. היא נמצאת כבר בנר השביעי.

לפתע דלת חדרה נפתחה בטריקה. אל תוך החדר נכנסו שני שומרים. המלכה זיהתה כי שומרי אולם הכינוסים המה. מיד הניחה המלכה את הסיר מידיה וניגשה לגרש את המטרדים.

"מה מעשיכם פה?" שאלה בהתרסה.

השומר הראשון ניגש והחל לכבות את הנרות, מתעלם מדבריה של המלכה.

"באנו בהוראת המלך", ענה השומר השני.

"מה אתה עושה?" ניגשה המלכה ותפסה בזרועו של השומר הראשון. "שלא תעז להמשיך לכבות את הנרות".

"את כבר לא יכולה לצוות עלי סתם ככה", אמר השומר הראשון בבוטות. מתריס כלפי המלכה רוהאנה. "את כבר לא המלכה. את נחשבת למלכה האם, אמא של המלך לא יותר מזה" השומר משך את ידו בחוזקה והמלכה הועפה קדימה נופלת על פניה.

"מה אתה עושה?" הפעם הייתה זו לוסיה שנחרדה ממראה דמותה של המלכה שרועה על הרצפה. היא מיהרה להגיש לה את עזרתה. "אתה עוד תשלם על מעשיך".

"המלך ציווה עלינו להפסיק את הטקס", אמר השומר השני.

ליבה של המלכה נחמץ, היא הרגישה את הכאב צורב אותה חזק. "הנסיך דנאתור?" שאלה כלא מבינה. האם יתכן כדבר הזה?

"העוצר דנאתור", תיקן אותה השומר הראשון והמשיך לכבות את הנרות. אם היה יכול היה בועט בנרות ומצדו שכל המקום יישרף. אם העוצר ציווה זה מה שיהיה.

המלכה לפתה בידה את אזור הלב. 'האם בחר דנאתור בצד המאמין כי אינדה בוגד?' חלפה בה מחשבה. "לא ייתכן". נעמדה המלכה ואמרה.

"את מוזמנת לבא איתנו לאולם הכינוסים ולבדוק בעצמך", אמר השומר השני.

לוסיה אחזה במלכה וחשה את הרעד העובר בגופה. "עזבו את המלכה ועזבו את החדר, בטרם יגרם לכם יותר נזק".

שני השומרים צחקקו בקול רם.

"אל תצחיקי אותנו", אמר השומר הראשון. "העוצר ביקש אנחנו מקיימים. אם יש לכן איזו שהיא בעיה בנושא תפנו אליו לא אלינו".

שני השומרים עזבו כשהסיר נתון בידם.

המלכה עזבה את חדרה ויצאה להירגע מחוץ לחדר.

הגשם לא פסק אף לא לשנייה אחת, והמלכה שגם ככה הרגישה מושפלת עד עומק נפשה מעדה על הארץ. בגדיה המלכותיים התמלאו בוץ, שיערה האסוף בקפידה התמלא אף הוא.

הגשם שירד היה נראה כמו מקלחת מים על ראשה של המלכה, אך גם הגשם לא הצליח לשטוף לגמרי את שאריות הבוץ שדבק בשיער.

לוסיה לא ידעה את נפשה.

בבושת פנים חזרה המלכה אל חדרה ובכתה בכי גדול כל אותו הלילה.

*****​

 

[הלוויתן הכחול]

תודה רבה על כל הפרקים היפים, ביחוד בזמן הזה. מחכים כמובן לפרק הבא כמה שיותר מהר...
כן התגעגעתי קצת לזביד ולבחור היהודי ההוא בהתחלה, זה שהתאמן על חרב (נריה?), לא כתבת עליהם הרבה זמן

 

[אינדה]

פרק 58​

שעת לילה מאוחרת, הגשם פסק מזמן. קול צעדים חרישיים נשמע מחוץ לחדר. המלכה רוהאנה זיהתה את הצועד ומיהרה לסדר את עצמה, לא מעוניינת לגלות את שעבר עליה בשעות האחרונות.

דפיקה נשמעה. לוסיה מיהרה לפתוח, נסוגה לאחור מפאת כבודו של האורח.

המלכה קיבלה את בנה דנאתור בסבר פנים חמות ולבביות. לא מספרת לו על הדרמה שהתחוללה כמה שעות קודם לכן, לא מגלה לו על הדמעות הרבות שירדו מעיניה.

"מה מעשיך פה בשעת לילה שכזאת?" חיוכה התמידי על פניה.

"באתי להתנצל", העוצר לא הצליח להתאפק, הוא קרס על הארץ למרגלות אימו, מעיניו ירדו דמעות.

המלכה סימנה בעיניה ללוסיה, זו יצאה בשקט מהחדר.

"מה קרה?" התכופפה המלכה, ידה נשלחה לאסוף את בנה לחיבוק אוהב. "אני יודעת שזה קשה". אמרה כמבינה על מה הבכי.

"מתנצל שהיית צריכה להפסיק את הטקס..". קולו נשנק. "לא הייתה לי ברירה".

"אני מבינה". זעם מפעפע בה. כיצד מעיזים השרים לעולל כך לבנה.

"אני חושב שאין לי שליטה עליהם", אמר דנאתור. אימו נתנה לו את התחושה שהוא יכול לדבר ולספר ככל העולה על רוחו, וכך עשה.

פניה של המלכה התקשחו. "אל תדאג עוד נחזיר הכל למקום".

העוצר הנהן בהסכמה והתרומם על רגליו. "שוב אני מתנצל על מה שקרה", אמר. ניגב את עיניו ופסע אחורנית, יוצא מחדר אימו.

"אל תדאג ילד שלי. הם עוד ישלמו על מה שעשו", לחשה אל גבו המתרחק. "רק אל תשכח את השורשים עליהם גדלת".

המלכה רוהאנה חששה שהעוצר דנאתור יאבד את טוב ליבו, ככל שיעמיק לשבת על כיסא המלוכה.

"כי אם תשכח", קולה קר. מנוכר. "לא תישאר לי ברירה, אלא לנקום גם בך". בעוד פניה קשוחות, סגרה המלכה את דלת החדר וקרסה על מיטתה באפיסת כוחות.

*****​

 

[אינדה]

פרק 59
​

בלב אחת מהמערות הרבות הפזורות בהרי העיר. התארגנו חברי מסדר הדרקון. לובשי גלימות אדומות כהות. עמדו בשלושה מעגלים, מעגל בתוך מעגל.

אש כתומה-צהובה האירה את חלל המערה. תקרת המערה גבוהה מאוד, כך שעשן המדורה לא מילא את החלל אלא יצא מחוצה לה.

ראש המסדר ראדנוס יצא מהמעגל הפנימי ועמד על שרפרף עץ נמוך. דומה היה למלך. "היום הזה התחיל המסדר במלאכתו". הרעים את קולו. "היום ידעו כל מסדרי הגלימות כי אין לזלזל במסדר הדרקון".

בעלי הגלימות הנוכחים הריעו בחוזקה.

"ממלכת ארצי'בל סוף סוף בידנו". ראדנוס הרים את ידו הימנית באוויר וקמץ את ידו לאגרוף. מה שגרם לכל הנוכחים להריע בשנית. הוא ידע לשלהב אותם כפי צורכו. "עוד ניצחון השגנו בכיבוש העולם".

כלל ברזל היה מעמודי התווך של המסדר. לעולם אינך הורג אדם על לא עוול בכפיו, רק אם היו חייך בסכנה, אז מותר היה להשתמש בכלי משחית ולהשתמש בו.

היה עוד כלל שאותו ידעו רק יחודי סגולה במסדר. הכלל היה אם אי מי ידע על קיומו של המסדר, אזי מצווה ליטול את חייו. הכלל נגד את עמוד התווך הראשי של המסדר לכן רק מעטים ידעו עליו.

"כעת תוכלו להרים ראש אל חברי מסדר הפניקס. כעת לא תצרכו עוד להתבייש בכך שאינכם משתמשים בכלי משחית, כדי להביא את שלטוננו". המשיך ראדנוס לשלהב את חברי המסדר.

"כעת יש לי הפתעה בשבילכם", אמר ראדנוס והוריד את ידו. הוא המתין כמה רגעים כדי ליצור אווירה מתוחה והקשבה מלאה. "שלב א' בתוכנית הגדולה החל. המלך אזמרגד מצא את מותו. כעת עוברים לשלב ב'. בעוד יומיים יגיע אלינו אורח מיוחד, ואז התוכנית תושלם". שוב הרים ראדנוס את ידו וכל המסדר הריע בשלישית.

"אכלו ושתו יין, כי חג היום לחברי מסדר הדרקון. זהו יום שיחקק לדורות עולם בקרב חברי המסדר".

המעגלים התפזרו. יין חולק כיד המלך. כל חברי המסדר אכלו ושתו, עד שמילאו כרסם.

אף אחד מחברי המסדר לא שאל את עצמו, ממה נהרג המלך אזמרגד? והאם יד המסדר בדבר?

*****​

 

[אינדה]

תודה רבה על כל הפרקים היפים, ביחוד בזמן הזה. מחכים כמובן לפרק הבא כמה שיותר מהר...
כן התגעגעתי קצת לזביד ולבחור היהודי ההוא בהתחלה, זה שהתאמן על חרב (נריה?), לא כתבת עליהם הרבה זמן

נריה וזביד עוד יגיעו.
מחכה להם דרך ארוכה בממלכה...

 

[אינדה]

פרק 60
​

שעת לילה מאוחרת. הסריס קיאן נם את שנתו, בידיעה ששומרי העוצר, שומרים על הנסיך דנאתור. שנתו הייתה נטולת חלומות, ואף אם היו כאלה, מעולם לא זכר אותם.

דמות רעולת פנים התגנבה בהחבא אל תוך החדר, צועדת כחתולה בין מיטות הסריסים עד אשר מצאה את המיטה המיוחלת.

ידה שלפה את החרב המוצמדת לצידה השמאלי מנדנה, והצמידה אותה אל גרונו של הסריס קיאן.

קיאן אינו חש בדבר.

הדמות דקרה בעזרת החרב את זרועו של הסריס, מה שגרם לקיאן להתעורר במהירות. "מי אתה?" בהלה נמהלה בקולו. "מה אתה רוצה?"

"קום", דרשה הדמות.

קיאן קם ממיטתו. רגליו רעדו, שרירי ידיו רפו. מרגיש מובל כצון אל בית המטבחיים. "מה אתה רוצה? מי שלח אותך?" לחש בחשש.

הדמות הובילה אותו אל מחוץ לביתן הסריסים. מחוץ לביתן הייתה רחבה דשא גדולה שיחי נוי סבבו אותה. הדמות נעמדה במרכז הרחבה, גורמת לסריס לעמוד מולה בעל כורחו.

"מי אתה?" שאל קיאן בפעם השלישית. תחושה מוזרה הציפה אותו. הוא הרגיש כאילו הוא מכיר את הדמות, אך אין לו מושג מי מסתתר מתחת לרעלת הפנים.

הדמות שלחה את ידיה והורידה את הרעלה שכיסתה אותה. "אני מצטער", אמרה הדמות. "אין לי ברירה, אתה עומד בדרך שלנו אל המשימה הגדולה".

פיו של קיאן נפתח מרוב תדהמה. "מתיוס?!" רגליו כשלו, קיאן נפל על כר הדשא. "מה...? למה...?" ניסה לשאול אך דבר לא הסתדר בראשו.

"על מסדר הגלימות שמעת?" שאל מתיוס המורה לסייף.

קיאן נעמד מנסה לייצב את עצמו. "לא", היה הדבר היחיד שהצליח להגיד.

"לא נורא", מתיוס הרים את חרבו, והפנה אותה אל קיאן. "אתה רוצה לומר משהו אחרון?" שאל בהתרסה.

"למה אתה עושה את זה?"

מתיוס הוריד לרגע את החרב. "באמת שאין לי ברירה". אמר ושוב הרים את החרב. "שלחו אותי, כי אתה עומד לנו בדרך".

"מי זה לנו?"

"לחברי המסדר שלי. מסדר הגלימות האדומות".

"מה התוכנית שלכם? להרוג את הנסיך דנאתור, ואת כל בית המלוכה?" עיניו של קיאן נפתחו בבעטה. הרעיון החריד אותו.

"לא. התוכנית שלנו היא להשתלט על הכס המלוכה", ענה מתיוס. ידו הרימה את החרב באוויר וירדה במהירות חותכת את צווארו של קיאן.

פרץ ידם בקע מגרונו של סריס העוצר.

"שוב, אני מצטער", אמר מתיוס ועזב את המקום.

קיאן פרפר על כר הדשא שניסה לספוג ללא הועיל את הדם. בניסיון נואש ניסה קיאן לכתוב באמצעות דמו את כל הידוע לו על מסדר הדרקון ועל תוכניותיו, אך ידיו לא נעו.

אף אחד לא ידע על ההתנקשות בחייו של סריס העוצר.

הסריס השיב את רוחו.

*****​

 

[אינדה]

פרק 61​

האש שבנר ריצדה, מאותתת על צפי לכיבוי. בעל הבית איש בעל שיער אפור, קם ממקומו להוסיף שמן לנר.

הוא ממתין כבר הרבה זמן שיגיע השליח, לבשר לו את הבשורה המשמחת. אך משום מה מתאחר מלהגיע.

צעדים נשמעו בחוץ. בעל הבית קם להציץ החוצה לראות האם הגיע השליח. אך בדיוק כשפתח את הדלת חתול רחוב נכנס אל תוך הבית. "צא החוצה", לחש לחתול.

החתול כמו הבין מה ביקש ממנו האיש. התנגד החתול ונכנס אל פנים הבית עולה על מיטתו של בעל הבית. התעגל ועצם את עיניו.

"בא הנה", קרא אליו בעל הבית, והתקדם לכיוון המיטה.

דפיקה על הדלת החזירה את בעל הבית אל הפתח. פותח את הדלת ושמח לראות שהשליח נמצא בפתח. "בא כנס", החווה בידו אל פנים הבית. "תרצה כוס צמחים?" מיהר בעל הבית להעמיד סיר מים על האש.

"לא תודה", ענה השליח. "באתי לבשר שהמשימה בוצעה בהצלחה", חיוך זחוח נמרח על פני השליח.

"אני שמח לשמוע, מתיוס", ענה בעל הבית. "כעת נשלח את זביד למשימה".

"אז אני אזוז", אמר מתיוס וסובב את פניו לכיוון הדלת.

"רגע", מיהר בעל הבית לעצור את אורחו. "תיקח איתך את החתול", הצביע אל מיטתו. "ותיזהר מהשומרים, אנחנו עדיין בשעת העוצר".

מתיוס צעד לעבר החתול, תפס אותו בעורפו והשליך אותו אל מחוץ לחלון. "אין לך מה לדאוג לגבי השומרים. אם אפגש איתם אדע לטפל בהם".

כוס הצמחים הונחה לצד הנר שכבר מזמן הפסיקה לרצד. מתיוס יצא חזרה אל ביתו, ואילו בעל הבית התיישב בכיסאו ולגם בהנאה מהכוס.

עיניו הביטו בנר שזה עתה הוסיף לו שמן, "בא נראה אם היה שווה לקחת עליך חסות, זביד". אמר ללהבה המרצדת.

*****​

 

[אינדה]

פרק 62​

'בית הארחה לבית משפחת גרלון' העניק שירות מצוין לזביד. אוכל כיד המלך, ושתיה בלי הפסק. חלומותיו הודות הזקן, שבו לפקוד אותו בימים בו התארח בבית הארחה.

זביד החל להרגיש שהחלום הינו ממשי, כאילו כבר ראה את הזקן מדבר אליו. אך לא ידע היכן. עברו הלוט בערפל היכה בו לפתע. מי הוא? מניין הגיע? האם מסדר הדרקון אסף אותו אל חיקו באהבה, או שמישהו דאג להרוג את הוריו ומשפחתו? יכול להיות שהזקן בכלל היה אביו?

זביד שישיב על מיטתו התרומם ממנה, והחל לסובב בחדר במעגלים. "משהו לא מסתדר לי", אמר לחלל החדר, כאילו מדבר עם מישהו.

"מה לא מסתדר?" שמע קול בתוכו.

"איך הגעתי למסדר הדרקון? אני לא זוכר שהלכתי לשם מרצוני? ואם הגעתי מרצוני. איך בכלל ידעתי על קיומם והיכן הם נמצאים, הרי זה סודי?"

זביד גירד בעורפו, השאלות הציקו לו. לכן ניסה לחטט בנבכי תודעתו, מנסה לדלות משם פרטי מידע שיעזרו לו לפענח את הסוד. "תנסה לחשוב, מה הדבר האחרון שאתה זוכר", שוב הקול בתוכו דיבר.

"אני זוכר שהתחילה המלחמה הנוראה שהרסה בתים רבים ברחבי המלחמה", זביד דיבר בלחש חושש שאי מי יעמוד מחוץ לדלת החדר וישמע את שעל רחשי ליבו. "אני לא זוכר איפה גרתי אבל הבית שבו הייתי נשרף", כאב הלם ברקותיו, הוא מיהר לשבת על המיטה.

"תסתכל לתוך האש, תראה אולי תזהה מישהו", הקול בתוכו לא וויתר.

זביד עצם את עיניו בחוזקה, מנסה להתרכז בלהבות שליחחו את קורות הבית. לא. הוא לא הצליח לראות דבר. רק אש גדולה ומאיימת.

הוא דימה לשמוע את הזקן קורא לו מתוך הלהבות לבוא אליו, אך כלום. אף זקן לא הופיע בבית.

"תחפש איזה שהוא פרט מזהה אחר מסביב לבית", התעקש הקול בתוכו. וזביד שמע לא.

שוב עמד מול הבית השרוף, מביט בלהבות אש כתומה-אדומה אכלה כל חלקה טובה. הוא רק ילד קטן אולי בן ארבע לא יודע בכלל מה הוא רואה. רק זיכרון האש צרוב בתודעתו.

לפתע ראה את עצמו אוחז איזו שהיא חתיכת בד לבנה, שהאש איימה לכלות, ובתושייה מרים את הבד, וזורק אותו החוצה מהבית. מה זה הזיכרון הזה? הרהר. מניין צץ הילד? האם זה הייתי אני?

דפיקה רמה על הדלת הקיצה אותו ממחשבותיו. הוא כבר יחזור לזה בהמשך. זביד קם מהמיטה וניגש לבדוק מי הדופק חסר הנימוס.

"שלום אני ארנולד, אחראי על קבלת הסריסים לבית המלוכה", חייך ארנולד חיוך כובש, ונכנס לתוך חדרו של זביד ללא הזמנה מפורשת. "באתי כי העוצר דנאתור זקוק לסריס חדש".

פיו של זביד כמעט ונפתח בתדהמה. ראדנוס עובד מהר, חשב. "ו....". זירז זביד את השיחה.

"אני מעוניין להציע אותך". החיוך לא מש מפיו. "השאלה האם תועיל בטובך להתלוות אלי?"

"רק קודם", מיהר זביד לצנן את התלהבות בן שיחו. "תאמר לי בבקשה, למה דווקא אני? יש סריסים שכבר שנים משרתים בארמון, ועוד תשעה שאתמול התקבלו חוץ ממני, אז מדוע לבחור דווקא בי?"

חיוכו של ארנולד התרחב עד לקצה. "כי שנינו באים מאותו מסדר". ענה ויצא מהחדר. "כעת בא אחרי".

זביד נעמד כמה רגעים מוכה הלם, לא האמין שבתוך הארמון מסתובבים חברי מסדר הדרקון.

"נו אתה בא?" זירז אותו ארנולד. "אין לנו זמן".

זביד ניתק ממקומו ופסע אחרי ארנולד בדממה. מחשבותיו נדדו הרחק מהבית השרוף עליו חשב קודם לכן, ועברו לחשוב על פרט מעניין. אם יש בתוך הארמון חברים מהמסדר, מדוע מנסה ראדנוס לשלוט בכס המלכות באמצעותי?

השאלה הדהדה במוחו זמן רב.

*****​

 

[הלוויתן הכחול]

תודה רבה על הפרקים! ממש אהבתי את הסיפור הזה!
לדעתי ומסתמא יש חולקים:

החתול כמו הבין מה ביקש ממנו האיש. התנגד החתול ונכנס אל פנים הבית עולה על מיטתו של בעל הבית. התעגל ועצם את עיניו.

זה משפט שנראה קצת לא מובן, השליש הראשון נראה טוב עם הסיפור אבל שני השלישים השניים אם יקראו אותם לבד, מצטייר לי בראש ספר ילדים עם ציור של חתול שמן על מיטה, זה פשוט סגנון כתיבה כזה, בעיקר ההתחלה, נראה לי יותר מתאים לזה החתול התנגד ולא התנגד החתול
ותודה על החזרה לזביד, הדמות הזו ממש התחבבה עלי...

 

[אינדה]

תודה רבה על הפרקים! ממש אהבתי את הסיפור הזה!
לדעתי ומסתמא יש חולקים:


זה משפט שנראה קצת לא מובן, השליש הראשון נראה טוב עם הסיפור אבל שני השלישים השניים אם יקראו אותם לבד, מצטייר לי בראש ספר ילדים עם ציור של חתול שמן על מיטה, זה פשוט סגנון כתיבה כזה, בעיקר ההתחלה, נראה לי יותר מתאים לזה החתול התנגד ולא התנגד החתול
ותודה על החזרה לזביד, הדמות הזו ממש התחבבה עלי...

תודה על ההערה.
לקחתי לתשומת ליבי.

 

[אינדה]

פרק 63
​

בלילה ההוא נדדה שנת המלכה. חלומות ביעותים תקפו אותה. אינדה עמד על צוק מול ים שוצף וגועש, דמות תמירה שוחחה עימו. מי היא הדמות הזו? לפתע תפסה הדמות בדש בגדו של הנסיך אינדה ודחפה את בנה הגדול אל הים.

"לאאאא!!" צעקה המלכה ורצה לעבר קצה הצוק. אך ככל שהיא רצה הצוק מתרחק יותר. מגבירה מהירות, כלום. נופלת על הקרקע בוכה, לא מאמינה שבנה אבד לה.

המלכה התרוממה החליטה לחפש את הדמות, אולי כך תדע מי העז להרוג את הנסיך שלה. חיפשה וחיפשה אך לא מצאה. גם אינדה וגם הדמות נעלמו.

היא פסעה לעבר הצוק, והפעם הצליחה להגיע אל קצהו. הצצה חטופה בישרה לה כי אינדה אינו נמצא בתחתית. המלכה התקרבה שוב מנסה לבדוק טוב יותר. אך לפתע נשמט הקרקע מתחתיה, וצנחה המלכה למטה אל הים השוצף.

זיעה פשטה בה. זה היה רק חלום, חדרה ההבנה לתודעתה. עייפות פשטה באיבריה, אך חששה לחלום שוב. מי היה זה שהרג את אינדה? הרהרה. למי היה גישה הכי טובה אל הנסיך?

"לוסיה!!", קראה המלכה בקול. הבנה חדשה התגלתה לה. "לוסיה!!".

המשרתת נכנסה טרוטת עיניים אל החדר. "כן גבירתי".

"עלינו לצאת מהארמון", המלכה התרוממה על רגליה. "תכף ומיד", זרזה את המשרתת.

לוסיה הציצה מהחלון אל השמיים זרועים הכוכבים. נראה היה שהחושך עוד בשיאו. "הוד מעלתך בטוחה? עדיין חשוך!".

"כן אין לנו זמן עלינו למהר", המלכה ארגנה את עצמה. "אני חושבת שאני יודעת מה קרה לאינדה שלי". הוסיפה.

"אבל עדיין יש עוצר", אומנם למשרתת אסור להביע את דעתה, אך מכיוון שלוסיה אהבה את המלכה ואף הייתה מוכנה להגן עליה בחייה, הרגישה צורך להניע את המלכה מהחלטתה. "אם יתפסו אותנו, נהיה בסכנה".

המלכה התעלמה מדבריה של המשרתת. "תיגשי להביא לי בגדים של משרתת", דרשה. "ותזדרזי".

לוסיה יצאה בזריזות וניגשה אל ביתן המשרתות, שם תמצא בגדים מתאימים עבור המלכה.

המלכה הפליגה במחשבותיה. אני אתפוס אותך, מתיוס. הפעם לא אתן לך להתחמק בטענה שאינך מלמד את הנסיך סייף. "תתכונן מתיוס", לחשה המלכה אל שחור הלילה הניבט אליה מחלון החדר. "אני לא עומדת לחוס עליך".

*****​

 

[אינדה]

פרק 64​

​

בוקר חדש זרח על חדרו של העוצר דנאתור. בלילה הרגיש געגועים עזים לאביו, לאינדה, ליחס החם שקיבל מאימו, ואפילו לשיחות הנפש שהעביר עם אחותו הנסיכה אנסטסיה.

כעת אחרי כל הצער והאובדן, החליט העוצר כי דבר לא יוכל להרוס את שמחתו.

טקס הכתרתו תחול בעוד מספר ימים.

מעולם לא אהב דנאתור את כיסא המלכות והכתר. תמיד ברח מכל האחריות הקשורה לתואר אותו נושא בעל כורחו. וכעת אין לו ברירה אחרת. הכתר נפל עליו ללא רצונו ואין דבר שיוכל לעשות על מנת להציל את עצמו מהכתר.

העוצר התארגן במהירות וביקש שיגישו לפניו את ארוחת הבוקר.

"היכן הסריס קיאן?" התעניין העוצר דנאתור בשעה שמשרתות הארמון הגישו את מנות האוכל.

"שנצא לבדוק?" שאל אחד החיילים השומרים על החדר.

"בוודאי", ענה העוצר, והרים בעזרת כף עשויה זהב חופן מתוך קערה מלאה אורז, טבל את הכף בקערת מרק והגיש לאחת המשרתות. "עד שהעוצר יבוא, התועילי בטובך לטעום?"

בדרך כלל סריס הנסיך הוא הטועם מהאוכל המוגש קודם לנסיך, כדי לבדוק שהאוכל אינו מורעל. כאן הסריס אינו בשטח לכן הגיש העוצר למשרתת את הכף.

"כן בשמחה", ענתה המשרתת ושלחה את ידה לקחת את הכף. רעד חלוש אחז בה, היא לא ידעה אם האוכל מורעל או לא. והעוצר לא פיספס זאת. הוא הבין על מה הרעד.

"העוצר!!", נשמעה צעקה מאחד החיילים השומרים על החדר.

"מה קרה?" הנסיך התרומם ממקומו שלצד השולחן הקטן שהוכן לו במיוחד. המשרתת עזבה את הכף.

השומר נרגע מעט, לרגע היה נדמה ששכח שעומד לפני המלך הבא. "הוד מעלתך, הסריס קיאן נמצא מת ברחבה המקדמת את ביתן הסריסים".

"מה?" נבהל העוצר. "אתה בטוח שמדובר בסריס קיאן?" הנסיך דנאתור לא רצה להאמין בכך.

"אני בטוח הוד מעלתך".

העוצר עזב את חדרו בבהילות והתקדם אל ביתן הסריסים. שומרי חדרו צעדו בצמוד אליו, מדביקים את קצב פסיעותיו.

כל סריסי בית המלך ומשרתות הארמון סבבו את גופו של הסריס קיאן, מנסים להבין איך אירע כדבר הזה. פחד נכנס בכולם. אם מישהו הצליח להרוג את סריס העוצר, הוא יכול לעשות אותו הדבר לכולם.

כשראו כולם את דמותו של העוצר, מיד עזבו כולם את המקום.

במרכז רחבת הדשא נמצא גופו של הסריס קיאן. העוצר לא האמין גם כשראה. "תרימו אותו", פקד על השומרים. "אני רוצה לראות שזה באמת הוא".

השומרים צייתו לפקודת העוצר. הרימו את הגוף הדומם וכשהבין הנסיך דנאתור כי הכן הגופה שייכת לסריס קיאן, התקרב מעט והזיל דמעה. "הייתה סריס למופת", אמר לגוף המת.

"מה לעשות אתו?" שאלו השומרים יחדיו.

"תקברו אותו בחלקת הסריסים", ענה העוצר וחזר לחדרו. מי מנסה להפחיד אותי? מי פוגע באהובים לי? האדם היחידי שעלה בראשו, היה שר הממשלה.

טוביאס בלוס!!!

*****​

 

[אינדה]

פרק 65
​

ארנולד אחראי קבלת הסריסים, הוביל את זביד דרך דרכי הקיצור שרק הוא מכיר. זביד הלך אחריו כצאן המובל לטבח.

כשהגיעו לשערי הארמון נרעדו עצמותיו של זביד. גודל השערים העצומים שתחמו את סביבתו האישית של המלך, הדהים אותו. הפאר שלט בכל אבן ובכל ברזל שעיטר אותה.

ארנולד הביט בו בציפייה, כאילו חיכה לתגובתו של זביד, אך זה האחרון נותר קפוא במקומו. "כנס," קולו תקיף, זביד צעד לתוך הארמון בצעד כבד, טעון. לא רוצה לעשות את מה שנגזר עליו.

בתוך הארמון, כל פינה נראתה כמו יצירת אמנות. הקירות היו מכוסים שטיחי קיר מפוארים, והתקרות היו מגולפות בעבודת יד מדוקדקת. אבני הפסיפס המוטבעים ברצפה היו מבריקים כל כך עד שזביד יכול היה לראות את בבועתו משתקפת אליו דרכם. צעדיו הדהדו ברחבי האולם הגדול, ומחשבתו חזרה שוב ושוב אל דבריו של ארנולד. כל מה שהוא ידע והכיר התערער באותם רגעים.

"אתה חייב ללמוד לכבד את האנשים אותם אתה אמור לשרת, אסור לך לעולם להביט בעיניים", הם צעדו לאורך המסדרון, נכנסים לטרקלין צר במקצת מכל טרקליני הארמון, "כאן יהיה החדר שלך", פתח ארנולד את הדלת והראה לזביד את חדר הסריסים הגדול. "כאן ישנים כל סריסי הארמון".

זביד הניח את מטלטליו ומיד יצא יחד עם ארנולד לפגוש באדם אותו הוא אמור לשמש.

הם פסעו במסדרונות הארמון המרהיבים, זביד מנסה לעכל את גודל המשימה שעומדת בפניו. כל צעד שעשה נשמע כמו רעש עז באוזניו, כל תנועה קטנה של ארנולד גרמה לו לפקפק בהופעתו.

ארנולד הוביל אותו אל עבר חדר רחב ידיים, שבו ישב האיש שאותו היה עליו לשמש, ולהגן עליו בגופו שלו, אם יהיה בכך צורך. האיש התרומם מכסאו והביט בזביד במבט חודר. "ברוך הבא," קולו נעים, נעלם חשד. "אני הוא דנאתור."

זביד ניסה להרכין ראשו כפי שלמד, אך עיניו לא יכלו להימנע מלהביט בפנים העדינות והנעימות של דנאתור. "אני כאן לשרת אותך," קולו רועד, לפתע הבין זביד שהוא ניצב מול המלך בכבודו ובעצמו. מיד כרע על רגליו.

דנאתור חייך חיוך קל. "טוב לראות שאתה מבין את מקומך," הפנה את מבטו אל ארנולד. "הכנת אותו היטב."

זביד הרים את ראשו באטיות, עיניו פוגשות את חיוכו הקל של דנאתור. הוא הרגיש את כובד האחריות שנפל עליו, אך גם את התקווה שאולי, רק אולי, הוא יוכל להצליח במטלתו.

דנאתור פנה אל ארנולד, חיוכו לא מש מפיו. "תן לו את הזמן להתרגל ולהבין את תפקידו החדש." ארנולד הנהן ויצא מהחדר, משאיר את זביד לבד עם המלך.

"כיסא הישיבה שאתה רואה כאן," אמר דנאתור, מצביע על הכס המפואר והזהוב, "הוא סמל לעוצמה, אבל גם לכובד האחריות. כפי שאתה תגן עליי, כך אני מגן על עמי." זביד הנהן, מרגיש את הכובד של המילים, את האחריות המוטלת על כתפיו.

"לא כל אחד נבחר לתפקידך," המשיך דנאתור, "אבל אני מאמין שיש לך את הכוח והאומץ לבצע אותו. חשוב שתזכור תמיד את מקומך, אך גם את חשיבותך." זביד הרגיש את החום במילותיו של המלך, והתחיל להבין את המשמעות האמיתית של סריס המלך.

"אני אעשה כל שביכולתי לשרת ולהגן עליך," קולו חזק ובטוח יותר.

דנאתור חייך חיוך מלא יותר. "אני בטוח בכך," הרצין, "ועכשיו, לך ותנוח. מחר יהיה יום חדש ומלא אתגרים."

זביד קם ממקומו, פנה לצאת מהחדר, ולבו מלא בתחושת שליחות ותשוקה להצליח בתפקידו החדש. כשנכנס למיטת הסריס החדשה שלו, הבין בדיוק מה עליו לעשות. הוא הביט מהחלון אל עבר הירח שהופיע בשמיים, והבין כי המשימה החלה, גם חברי המסדר האדום כולם מוכנים להתחלתו. עתידם כמו עתיד המלך דנאתור מונח על כתפיו, ועליו לעשות הכל כדי להגן עליהם, ולהצליח במשימה.

הטרידה אותו רק מחשבה אחת. אם אכן מסדר הדרקון אינו משתמש בהריגה על מנת להשיג את מבוקשיו, מדוע אם כן, נהרגו כל כך הרבה אנשים? המחשבה על כל האנשים שמתו בזמן האחרון לא נתנה לו מנוח. רדה, פסון, פורן, המלך אזמרגד, הנסיך אינדה, הסריס קיאן.

בליבו קיווה שלא ימותו עוד חפים מפשע.

*****​

 

[אינדה]

פרק 66​

​

החדר היה אפוף שקט מתוח, מלבד נוכחותן הדוממת של משרתותיה של המלכה רוהאנה. העוצר דנאתור ישב מול אמו, גוו זקוף. מבטו חודר.

״האם יצאת אתמול בלילה מחדרך?״ מחשבות רבות התעקשו להתעורר בו. כל פרט בהתנהלות של אימו מאז הבוקר היה שונה.

המלכה הביטה בבנה בהפתעה, גבותיה מתרוממות קלות. התדהמה שניכרה בפניה הייתה כנה, והוא זיהה זאת מיד.

מדוע היא יצאה? איזו מטרה דחפה אותה לעזוב את הארמון בשעת לילה מאוחרת?

"נאלצתי לברר דבר מה", קולה רגוע להפליא, אולם הוא הבחין ברעד קל שהתגנב לקצה קולה. היא ניסתה להסתיר את ביקורה בביתו של מתיוס, אבל הוא ידע על כך.

מה עשתה שם? מה היה לה לחפש אצלו?

"מה חיפשת בביתו של מתיוס המורה ללוחמה בסייף?" קולו חד, לא מותיר מקום לבריחות.

פניה של המלכה התקשחו. המילים שאמר הדהדו בתוכה.

הוא לא הרפה. הטקס שביצעה, עדיין עמד בין שניהם, כמו חומה בלתי נראית. טקס המיתה של אינדה. הוא זכר את זה היטב, את הכאב, את העלבון, את זעם העם שנדלק כמו אש בשדה קוצים.

"חשבתי... רציתי לדעת אם הוא קשור לזה", לחשה כמעט בינה לבין עצמה.

רגע לפני שהשיחה יכלה להעמיק, נשמעו דפיקות על הדלת. קול השומר הכריז כי הנסיכה אנסטסיה מבקשת להיכנס.

עיניו של דנאתור התקשו עוד יותר. הוא הורה להם להכניס אותה, מבלי להסיט את מבטו מאמו.

אנסטסיה נכנסה, מבטה סוקר את החדר. "קרה משהו?" קולה זהיר.

דנאתור לא המתין. "לא קרה דבר". קבע, עיניו עדיין סוקרות את אימו. מאז נהרג סריסו האישי, חשדנות צער ואובדן התערבבו בו, חונקים אותו מבפנים. הוא לא ידע למי להאמין, במי יוכל לסמוך.

אם עליו להיות מלך, הוא יצטרך להתנהג כמו מלך. זה היה ברור. בגיל שש-עשרה בלבד, הוא לא יכול להרשות לעצמו להיראות חלש, בטח שלא בפני שרי הממלכה.

אבל הוא גם ידע שעליו לקבל החלטות במהירות. המשימה הראשונה שעליו לבצע הייתה למצוא לעצמו סריס חדש.

מה שהוא לא ידע, היא שהמשימה הזו כבר הוחלטה עבורו. סריסו החדש היה בדרכו לארמון ברגעים אלו ממש.

*****​

 

[הלוויתן הכחול]

פרק יפיפה, כרגיל....
אבל יש לי שאלה: הוא כבר פגש את זביד בתור הסריס החדש שלו כבר בפרק הקודם, אז למה המשפט הזה:

אבל הוא גם ידע שעליו לקבל החלטות במהירות. המשימה הראשונה שעליו לבצע הייתה למצוא לעצמו סריס חדש.

מה שהוא לא ידע, היא שהמשימה הזו כבר הוחלטה עבורו. סריסו החדש היה בדרכו לארמון ברגעים אלו ממש.

​

ותודה רבה על כל הפרקים, ממש כיף לקרוא ומחכים שיצא לאור!.

 

[אינדה]

פרק יפיפה, כרגיל....
אבל יש לי שאלה: הוא כבר פגש את זביד בתור הסריס החדש שלו כבר בפרק הקודם, אז למה המשפט הזה:

ותודה רבה על כל הפרקים, ממש כיף לקרוא ומחכים שיצא לאור!.

אכן. נכון!!!
הפרק הזה היה אמור להיות לפני הפרק הקודם רק שבטעות החלפתי בניהם...
כיף לראות ששמים לב לדברים

 

[אינדה]

פרק 67​

אולם הטקסים היה מקום מפואר ומרשים, שהעיד על עוצמת הממלכה ופאר המלוכה. התקרה הגבוהה הייתה מקושטת בעיטורים מורכבים ובציורים המתארים את תולדות הממלכה וניצחונותיה הגדולים. קירות האבן היו מכוסים בשטיחי קיר צבעוניים שהתנפנפו קלות ברוח, כל אחד מהם מספר סיפור על גבורה, כבוד ומסירות.

במרכז האולם עמדה במת זהב מוגבהת, שעליה הוצב כס המלך המרשים, עטור באבני חן נוצצות שהאירו באור יקרות תחת אורות הנרות שהקיפו את האולם. המדרגות המובילות למרגלות הכס היו מעוטרות בפסלי אריות ודמויות מיתולוגיות, שכל אחד מהם מפוסל ביד אומן מיומן.

משני צידי האולם עמדו שורות של עמודי שיש לבן, כל עמוד מעוטר בעיטורי תבליט מורכבים שהנציחו קרב או אירוע היסטורי חשוב.

הבמה המרכזית הייתה מוקפת במאות כיסאות מסודרים בשורות מדויקות, עליהם ישבו אצילים, רוזנים ונכבדים מכל רחבי הממלכה, לבושים בגלימותיהם החגיגיות ובכתריהם המוזהבים. תזמורת המלוכה ישבה בצד, מנגנת מלחנים מרגשים שליוו את הטקס.

הפרחים, אשר עיטרו את השטיח המרכזי ואת השולחנות המעוטרים, הוסיפו ניחוח מתוק לאוויר, בעוד שמפיות המשי הלבנות והכלים המוזהבים השלימו את התפאורה המפוארת. המראה הכללי היה של מקום שמכבד את עברו אך גם מצפה לעתיד מזהיר ומלא תקווה תחת שלטונו של המלך דנאתור.

טקס הכתרתו של הנסיך דנאתור עומד להתחיל. זביד עמד מול הנסיך יורש העצר, עוזר לו ללבוש את הגלימה המלכותית, מניח על ראשו את כתר הנסיך. ופתח את הדלת על מנת שיוכל הנסיך הצעיר לעבור בה לעבר אולם הטקסים.

גל של התרגשות גאה בזביד. מעולם לא חשב שיזכה להיות נוכח במעמד שכזה, בטח לא כשהוא יד ימינו של המלך העתידי.

דנאתור, עם מבט נחוש בעיניו, עבר את דלתות אולם הטקסים ונעמד על הבמה המוגבהת מול הקהל הנכבד שהתכנס לכבודו. השקט הנרגש ששרר באולם נשבר על ידי קריאתם של הכרוזים שהכריזו על תחילת הטקס. עיניהם של כל הנוכחים ננעצו בדנאתור, שהחל ללכת בצעדים מדודים לעבר הכס המלכותי.

ברגע שהתיישב על הכס, האולם התפוצץ בתשואות רמות של שמחה וגאווה. זביד עמד בצד, מתבונן במתרחש בלב מלא תקווה לעתיד הממלכה תחת הנהגתו של המלך החדש. הוא הרגיש גאווה ושמחה שלא ניתנים לתיאור, כאילו הוא עצמו הוכתר למלך.

הנזיר אלרונד ראנוס ניגש אל הבמה, נושא את ספר החוקים הקדוש, והחל לקרוא את דברי ההשבעה המלכותיים. דנאתור חזר אחריו במילים ברורות וקולניות, נשבע להגן על ממלכתו, לשמור על צדק והגינות, ולהנהיג בחוכמה ובחמלה. ברגע שסיים את דברי ההשבעה, הסיר הנזיר את כתר הנסיך מראשו והניח עליו את כתר המלך. את הכתר שעבר מסב סבו המלך גסטבו הראשון ועד אביו המלך אזמרגד. כעת הוא מונח על ראשו.

הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות, ההתרגשות ניכרה באוויר.

הטקס המשיך עם ברכות מאת הנכבדים שנכחו באולם, כל אחד מהם ניגש אל המלך החדש, משתחווה ומביע את אמונתו ונאמנותו. דנאתור קיבל את הברכות בחיוך ובתודה, אך עיניו לא חדלו לנוע בין כל פני הנוכחים, כאילו הוא מנסה לקלוט ולבחון את כולם.

בסיום הטקס, יצא דנאתור אל המרפסת הגדולה של הארמון, שם חיכו לו אלפי תושבי הממלכה. הוא נשא נאום קצר ומרגש, שבו הבטיח לעשות כל שביכולתו כדי להוביל את הממלכה אל עידן חדש של שלום ושגשוג. דבריו נתקבלו בתשואות רמות, וההמון הריע לו בהתלהבות.

זביד עמד מאחור, מביט בנוף האנושי המרהיב ונפעם מהאהבה והנאמנות שהעם חש כלפי דנאתור. הוא ידע שהתקופה הקרובה לא תהיה קלה, אבל עם מנהיג כמו דנאתור, הוא היה בטוח שהממלכה תעמוד בכל אתגר שיבוא עליהם. כל שעליו לעשות הוא בסך הכל לשלוט בו. אבל איך? כיצד עלי לנהוג?

"הוד מעלתך", כרע על ברכיו הנזיר אלרונד ראנוס. "מקווה אני שתנהיג בדיוק כשם שהנהיגו אבותיך, ובפרט כשם שהנהיג אביך הגדול". אלרונד עמד על רגליו. "אביך הנהיג את העם כשהוא זונח את מחשבותיו ורצונותיו שלו, תמיד חשב על העם תחילה".

דנאתור הביט בנזיר בעיניים חודרות. "אביך היה ידוע בחוכמתו ובצדקתו," המשיך הנזיר. "אם תוכל ללמוד מטעויותיו ומהצלחותיו, תהיה למלך גדול." דנאתור הנהן בהבנה, זביד הרגיש כאילו מבטיח המלך החדש לעצמו שהוא יעמוד בציפיות הגבוהות שהונחו על כתפיו.

לאחר רגע של שקט, פנה אל זביד. "זביד היקר, יד ימיני הנאמן, אני זקוק לך יותר מאי פעם. עלינו להיות אחד למען הממלכה."

זביד נרעד מהתרגשות, מרגיש את הכובד של האחריות המוטלת עליו. "כמובן, אדוני המלך, אני כאן לשרת אותך ואת הממלכה בכל כוחי ויכולתי."

המלך החדש פנה לעבר הנכבדים והתחיל לשוחח איתם על העתיד, על התוכניות ועל התקוות. כל אחד מהם הציג את רעיונותיו, ודנאתור הקשיב בתשומת לב, קולט את כל המידע והעצות.

הערב ירד על הארמון, והטקס התקרב לסיומו. דנאתור נפרד מהנכבדים ומהאורחים, מרגיש את העומק של השינוי שחל בו. הוא ידע שמעתה והלאה כל צעד שלו ישפיע על הממלכה כולה, ושהוא חייב להיות חזק, חכם ורחום.

כשאחרון האנשים יצא מהארמון התקרב שר הממשלה טוביאס בלוס אל המלך. זביד חש בחילה נוראה כשהתקרב האיש, משהו בפניו היה נראה לו ערמומי, תככן, שלא בוחל בשום אמצעי. מוכן לרמוס אפילו את אוהביו.

"הוד מעלתך", השתחווה שר הממשלה. "באתי לדבר איתך היום על דבר חשוב".

"דבר", המלך דנאתור הקשיב, ולזביד הדבר היה נראה כאילו שר הממשלה הוא המושל בפועל. קולו של המלך היה נשמע כנוע לצידו.

"חושבני כיוון שעוד רק נכנסת לתפקידך החדש, מן הראוי לדחות את חתונתה של אחותך הנסיכה אנסטסיה". שר הממשלה נעמד זקוף מול המלך דנאתור, אינו נראה חושש כלל מן הכבוד. "רק עכשיו התמנת, אינך בקי עדיין בנתינת צווים, בפסיקת דינים, מעולם לא למדת על כך דבר, כיוון שעד לא מזמן המלוכה הייתה אמורה להיות של הבוגד אינדה".

חלחלה עברה בזביד בשעה ששמע את המילים 'הבוגד אינדה' ובפניו החתומות של המלך החדש. האם יכול המלך לשמוע שאומרים כך על אחיו ולא לעשות דבר? האם אינדה באמת בגד? משום מה מרגיש לי שיד המסדר בדבר.

"אני אחשוב על כך". המלך פסע מעדנות אל חדרו, זביד מדביק את צעדיו.

*****​