הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
האנשים שאתה הכי לא רוצה לפגוש יצעדו לקראתך מעדנות בשעה הכי לחוצה של יום שישי כשידיך עמוסות עד לעייפה בשקיות מלאות כל-טוב.
זה אמנם לא חוק בתוקף, אבל זו עובדה מצערת עד כאב.
השבוע זה קרה לי עם מאירק'ה. הוא זיהה אותי מרחוק, ואני לא זיהיתי אותו גם במרחק אפס כשהייתי מחובק על ידו באגרסיביות על לא עוול בכפי, עם שקיות כבדות ומזועזעות בידיי.
רק לאחר כשתי דקות של ליפוף אלים, כשאני עומד במרכז שלולית שמורכבת ממיץ ענבים, יין, שמפו וביצים, נפל לי האסימון – זהו מאירק'ה.
וואו, לא ראיתי אותו שנים. בדיעבד מתברר שטוב שכך.
אני אמנם מכיר אותו מהעבר, היכרות מינימלית, כזו שלא מסבירה את ההתלהבות שלו מהמפגש. כנראה שבשנים שבהן לא התראינו הוא עבר הרבה, והנה אני נושא בתוצאות.
לאחר החיבוק, בא נענוע יד מוגזם בכל קנה-מידה. הפעולה האנושית העתיקה, שנועדה להפגין חיבה והערכה בין בני אדם בצורה אלגנטית, נראתה הפעם יותר כמו גנן שמנסה לעקור ענף עקשן מעץ, תוך הפעלת כוח משמעותי.
פרקתי את הכתף. אבל המשכתי לחייך בנימוס, כמצופה ממני.
וזה עוד לא השיא. עכשיו הגיעה הנשיקה הרטובה. רטובה כל כך, שאם הלחי שלי היה דג שנפלט מהים, הוא היה חוזר לחיים בזכות המיני-אגם שמאירק'ה השיק שם תרתי משמע. אם לא הייתי מנומס, וכתפי לא הייתה פרוקה הייתי חופף את הלחי בצמר פלדה סחוט בחומר עוצמתי מהסוג שאסור להביא למגע עם העור.
ואז התחילו הזיכרונות: "מנחם, אתה זוכר את השטויות שעשינו בישיבה?" ניסה לרענן את זכרוני.
הוא לא חיכה לתשובתי ומיהר להרחיב על פעלולים כאלה ואחרים. התכווצתי מבפנים. הילדים שלי שמסביבי לא אמורים להיחשף לשטויות האלה. לא זה מה שאני רוצה שיעשו בישיבה כשיגדלו.
אבל הוא לא נתן לי להשחיל מילה. "זוכר מנחם?", חזר על המנטרה שוב ושוב כפזמון מעצבן בין אסופת הבלים אחת לחברתה.
"ואיך שלא סבלת את אחיך אלחנן הצו"ל, וואו כמה לכלכת עליו וניסת להכשיל אותו", הוא המשיך לגולל פרטים מביכים לאוזני ילדי העדינות.
"גם אני לא סבלתי אותו. בטח עד היום אתה עושה כאילו אוהב אותו, אבל בלב אתה לא סובל אותו", המשיך לפלוט את הבליו בקצב מהיר.
לו רק היה נותן לי להשחיל מילה, הייתי אומר לו: אני לא מנחם. אני אלחנן!
זה אמנם לא חוק בתוקף, אבל זו עובדה מצערת עד כאב.
השבוע זה קרה לי עם מאירק'ה. הוא זיהה אותי מרחוק, ואני לא זיהיתי אותו גם במרחק אפס כשהייתי מחובק על ידו באגרסיביות על לא עוול בכפי, עם שקיות כבדות ומזועזעות בידיי.
רק לאחר כשתי דקות של ליפוף אלים, כשאני עומד במרכז שלולית שמורכבת ממיץ ענבים, יין, שמפו וביצים, נפל לי האסימון – זהו מאירק'ה.
וואו, לא ראיתי אותו שנים. בדיעבד מתברר שטוב שכך.
אני אמנם מכיר אותו מהעבר, היכרות מינימלית, כזו שלא מסבירה את ההתלהבות שלו מהמפגש. כנראה שבשנים שבהן לא התראינו הוא עבר הרבה, והנה אני נושא בתוצאות.
לאחר החיבוק, בא נענוע יד מוגזם בכל קנה-מידה. הפעולה האנושית העתיקה, שנועדה להפגין חיבה והערכה בין בני אדם בצורה אלגנטית, נראתה הפעם יותר כמו גנן שמנסה לעקור ענף עקשן מעץ, תוך הפעלת כוח משמעותי.
פרקתי את הכתף. אבל המשכתי לחייך בנימוס, כמצופה ממני.
וזה עוד לא השיא. עכשיו הגיעה הנשיקה הרטובה. רטובה כל כך, שאם הלחי שלי היה דג שנפלט מהים, הוא היה חוזר לחיים בזכות המיני-אגם שמאירק'ה השיק שם תרתי משמע. אם לא הייתי מנומס, וכתפי לא הייתה פרוקה הייתי חופף את הלחי בצמר פלדה סחוט בחומר עוצמתי מהסוג שאסור להביא למגע עם העור.
ואז התחילו הזיכרונות: "מנחם, אתה זוכר את השטויות שעשינו בישיבה?" ניסה לרענן את זכרוני.
הוא לא חיכה לתשובתי ומיהר להרחיב על פעלולים כאלה ואחרים. התכווצתי מבפנים. הילדים שלי שמסביבי לא אמורים להיחשף לשטויות האלה. לא זה מה שאני רוצה שיעשו בישיבה כשיגדלו.
אבל הוא לא נתן לי להשחיל מילה. "זוכר מנחם?", חזר על המנטרה שוב ושוב כפזמון מעצבן בין אסופת הבלים אחת לחברתה.
"ואיך שלא סבלת את אחיך אלחנן הצו"ל, וואו כמה לכלכת עליו וניסת להכשיל אותו", הוא המשיך לגולל פרטים מביכים לאוזני ילדי העדינות.
"גם אני לא סבלתי אותו. בטח עד היום אתה עושה כאילו אוהב אותו, אבל בלב אתה לא סובל אותו", המשיך לפלוט את הבליו בקצב מהיר.
לו רק היה נותן לי להשחיל מילה, הייתי אומר לו: אני לא מנחם. אני אלחנן!
