אזהרת טריגר - התמודדות
לפני מספר שנים גיסתי הלכה לעולמה באופן פתאומי - בתשעה באב שחל בשבת (צום תשעה באב נדחה למוצאי שבת).
היא נפטרה בליל שבת.
היתה אמא למשפחה ברוכת ילדים, שהיתה מעודדת אותם ללמוד מסכתות על ידי שהיתה מכינה להם "סיומי מסכת" בסדר גודל משמעותי. (הילד שלה בכה כששמע שהיא נפטרה, ועובדת סוציאלית שבאה לסייע שאלה אותו "מה זה אמא בשבילך?" והוא אמר לה בבכי: "היא הבטיחה לי סיום מסכת ביום חמישי".. זה היה הביטוי שלו לדמות של אמו).
מכיוון שהם גרו לידינו, הילדים באו אלינו גם במהלך השבת.
באותה תקופה הייתי אחרי משבר נפשי מאוד משמעותי, אולי לא 'אחרי' אלא במהלך משבר נפשי.
הגיע מוצאי שבת, הבנות שלה באו אלינו שוב ושתי נשים מהקהילה הגיעו עם רכב, שבשבילי היה מפואר, לקחת את הבנות לבית כנסת כדי לפגוש רבנית שתחזק אותן.
היה זה כאמור תשעה באב, התחושה היתה כבדה וסמיכה.
הן הציעו לי להצטרף, שכנעו אותי, והסכמתי.
אני אמנם לא טיפוס חברותי או דברן, אבל בתקופה ההיא ובסיטואציה הזו, הייתי שקטה שבעתיים.
נסענו ברכב, והנשים ההן התחילו לדבר על...
כן, הן שוחחו על דברים מפחידים, על מוות ומחלות.
הסיפורים היו כבדים, הבנות של גיסתי תיארו איך היא נפטרה מולן,
והנשים הוסיפו סיפורים ששמעו.
השיח הלך והדרדר,
ואני נזכרתי במקרים שאני ראיתי.
והרגשתי עד כמה העולם קשוח ומר, בלי תקווה כביכול.
הרגשתי שהעולם לא טוב.
הרגשתי את עצמי מתמלאת בחושך.
הרכב הפך להיות מקום אפוף סיפורים, חשתי שהכרתי מתנתקת ממני לאט לאט.
שאין אותי.
הרגשתי שאני מאבדת את שפיות דעתי.
צוללת לתוך מקום אפל.
ומתוך המצוקה הזו שאפפה אותי, מתוך הערפול הכבד, איזה קול לחש לי:
"הכל בסדר, הכל ממש בסדר".
ועם הלחישה הקטנה הזו, הערפל התפזר, הרגשתי יותר טוב.
פתאום הרגשתי שאני נטולת דאגות, נטולת פחדים, ולא רק זה.
פתאום הופיעו שחרור.
הקלה.
אושר.
אמונה.
הרגשתי שהעולם יפה, העולם ורוד, העולם מלא מלא באור. אולי היתה זו נשמתה של גיסתי שהגיעה לרגע, לעודד אותי?
היא היתה אשה מקסימה עם הרבה הומור, אמא אמיתית.
זו היתה תחושת אושר והקלה, כאילו באמת הכל טוב.
וזו תמצית האמונה בעיני - גם מתוך יסורי תודעה ונפש להגיע להבנה ולהרגשה שהכל בסדר, שיש השגחה מופלאה אמיתית.
בפשטות.
זה לא קל - אבל זו העבודה.
נכון, הסיפורים לא פשוטים לפעמים,
המחשבות קשוחות
דמיונות ודרמה.
לפעמים זו מצוקה קשה מאוד, רכבת הרים שעולה ויורדת ולא נותנת מנוח.
אבל מתוך כל החושך
מתוך כל הדמיון והמצוקה,
להזכיר לנו, באהבה: "הכל בסדר, הכי בסדר".
זה מבחן האמונה.
נכון המציאות לפעמים נראית עכורה, אבל אין עוד מלבדו.
העולם לא הפקר,
אין מקום לרע, יש מקום לטוב ולאור של ההשגחה.
והטוב הזה צריך לבקוע מהאור של האמונה שבליבנו, החוצה - לעולם כולו.
לא להאמין לרע. מבחינת האמת - אין רע! להחזיק באור, באמונה.
תקווה, ביטחון, כגמול עלי אמו.
אני לפעמים בתוך דמיונות, מחשבות, ולפעמים יוצאת מהם, שמעתי שכל אדם צריך להאמין באמת בטוב, ולסלק את הפחדים.
אני חושבת שתחושת הפחד נמצאת על אותה סקאלה של אהבה ואושר.
ככל שיותר מפחדים ומתעלים מעל הפחד - כך אפשר להגיע לתחושות של הכרת הטוב, אהבה, ואפילו אושר.
אני מכירה בעובדה הזו שרק ה' מנהל את הכל, והוא טוב ומיטיב לכל ועוד מעט יתבהר הכל, ואין צורך לתת מקום למשהו אחר!
אני לא רוצה את הדמיונות, לא רוצה את המחשבות הרעות ובטח שלא רוצה רע.
אני רוצה טוב , ביטחון, שמחה.
הנושאים החמים
Reactions: הדר 310, ליטאי פשוט ו-tora3 //