סיפור בהמשכים מרגל להשכרה- פאנפיק אנונימי

[.B.B]

הייתה שורה מצחיקה בסיפור, אהבתי.

 

[שפירא - ישראל]

פשוט גאונות!
לקחת שתי יצירות נפרדות, שכל אחת מהן הכתה גלים, ולשלב אותן יחד ליצירה משותפת.
פשוט ווואו!!!

 

[ספריה בהכחדה12]

משתפת בפרק מס' 6

בס''ד


המדען, דוב, עסוק ועובר מפה לשם בקצב נמרץ, מדיי פעם מבקש מאייל לעמוד, להוציא מעצמו דם או עשה עליו בדיקות קצרות.
"אייל, זה קשה לפענוח. יותר ממה שחשבתי האמת, יש כאן מקרה לא מוסבר ולא הגיוני". דוב נראה אובד עצות.
צלצול טלפון. אייל מוציא את הנייד שלו, אבא. מה הוא רוצה? הוא החליק ימינה במסך כדי לענות, מצמיד את המכשיר לאוזנו.
"אייל? יש לי כמה דברים. להראות לך". מנחם נשף בהקלה.
"עכשיו?" אייל ענה.
"בערב?" הציע מנחם בהיסוס קל.
"מעולה". הסכים אייל.
—
ישראל, שלומים. 19:00.
"שלום." אייל נכנס לבית של אביו, מחפש אותו.
"הו, אייל. איזה כיף שבאת. בוא תשב…" אמר מנחם והחווה לעבר הכורסא. אייל נבלע בתוכה, עייף ושבור נפשית. מנחם מתקרב לעברו, מסתיר מאחורי גבו דבר מה.
"אייל אני… מצטער".
"על מה?" אייל זקף גבה.
למנחם לא היה יכולת לדבר, הוא פשוט שלף את ידו ובתוכה כמה מעטפות והגיש אותם לאייל.
"מה?" הוא הזדקף, לקח את המעטפות בעדינות, פותח אותן אחת, אחת. והתחיל לקרוא.
אייל נתקף בהלה.
"אבא? מה זה?? זה אמיתי?? למה---" יצאו לו דמעות, אמיתיות, לא כאלו שהציג בפני מחבלים. דמעות רטובות, נוזליות, רגישות.
דמעות של אלו שמנסים להתמודד עם האמת הקשה.

"אני..." אייל בלע את הדמעות, "בהלם".
מנחם נשך את שפתיו, "אתה דופליקט. אמא דופליקטית. אני רבלר. ויש לך אחות, שהקדישה את כל חייה למסדר". מנחם הנחית את הפצצה.
אם מקודם אייל כמעט התעלף, עכשיו הוא באמת התעלף.

הוא קם, שטוף זיעה, על הספה המפוררת מעט.
"אבא?" הוא לחש לעבר אביו שעמד מעליו והתיז עליו מים בדאגה.
"כן, אייל מתוק", אמר מנחם ברוך.
"קצת הגזמת עם המתוק". אייל חייך קלושות. "איך קוראים לאחותי? איפה היא?", החל להמטיר על אביו שאלות.
"חכה, אייל. תשב, תשתה משהו", מנחם הגיש לו כוס תה חם, "ואחר כך תשאל את כל השאלות".

"מעכשיו אתה צריך להיות זהיר פי מיליון, אייל". הם ישבו במרפסת החשוכה, לא מביטים אחד לשני בעיניים. לא מעיזים. "התווספו לך עוד כמה יריבים, גדולים מהקודמים".
"אני לא מעכל את זה שיש לי אחות". אמר אייל, מביט פתאום הישר לתוך עיניו של אביו.
מנחם נע מעט, מסיט את מבטו ממנו, מרגיש שלא בנוח, ואומר ברגש:"הייתה, אייל. הייתה לך אחות. אבל אל תיתן לעצמך להתעסק בזה, תשחרר".
"כן…" אייל לא האמין, לא נתן לעצמו להאמין. הוא יצא מהבית.
—
"ולא הצלחתם לשים עליו יד?"
"לא ניסינו. אין לנו את הכלים המתאימים לעשות זאת", אמר שאול, ולגם מספל הקפה שלו, "חוץ מזה, אין לנו צוות כרגע בשביל להתעסק בזה".
"ולי יש?" נאנח אורי. הוא לא אהב את השהות שלו לבד עם שאול, במיוחד שהוא במקום ברשות השב"כ, אך איזה ברירה הייתה לו?
"תאמין לי, יש לך טובים. ראיתי את הכוחות שלכם בעבר". אורי שבתאי התפלא. ממתי שאול יפרגן כך סתם בלי שום סיבה? ועוד למוסד??
"אני אחזיר לך תשובה. בינתיים תשלח אליי פרטים. אל תאכזב".

"הצילו!!! גנב!!! אייל, בוא להציל אותי!!! ה-צ-י-ל-ו-!!!"


הערות ותגובות יתקבלו בברכה: )

 

[Yes it's me]

קודם כל זה מדהים!
היכולת שלך לקחת שתי עלילות כ"כ מורכבות-
ולחבר אותם בצורה מושלמת פשוט גאונית
קצת הפריע לי שבביקור של אייל אצל אביו הוא מביא לו מעטפות לקרוא (המידע המלא על הדופליקטים)--

מנחם נשך את שפתיו, "אתה דופליקט. אמא דופליקטית. אני רבלר. ויש לך אחות, שהקדישה את כל חייה למסדר". מנחם הנחית את הפצצה.

זה קרה מדי מהר, הייתי מצפה לתאר יותר את החויה של אייל בקריאת המכתבים
וגם היתה לי תחושה שהמכתבים קצרים למרות שבשביל להבין את מה שאבא שלו אמר לו צריך המון מידע
בקיצור משהו כאן היה מהיר מדי...
וגם התזמון שאבא שלו מגלה לו, בדיוק היום כשמתגלה לו על הדם הסגול קצת קיצ'י
איך אבא שלו ידע לספר לו על זה עכשיו?

 

[אוראל סולטן]

וואו, וואו, וואו.

אין לי מילים, הם פשוט נעתקו מפי והלכו לטיל בטונגוסקה (או בשלומים, לכו תדעו).

סיפור פשוט מושלם!!!

נ.ב 1: לפעמים הדיאלוגים קצרים מידי, באורך של מילה- שניים, אני אשמח אם פעם הבאה תאריכי אותם יותר.

נ.ב 2:

זה קרה מדי מהר,

מסכים בהחלט, במקומך אני הייתי כותב רק על זה ספר שלם (בעצם, זה מה שיונה עשתה בספר הראשון של דופליקטים, כתבה ספר שלם ש300 עמודים ממנו מסבירים רק על הדופליקטים ועולמם).

צריך לפעמים גם להוסיף עוד טיפה ציניות, אבל חוץ מזה, מדהים!!!

(את צריכה עכשיו להיות שמחה, או לפחות לסמן לי "שכוייח", כי באמת יצאתי מגדרי הפעם במחמאות, כולם יודעים ש @אוראל סולטן הוא האדם הכי ביקורתי שקים בעולם, ואם הוא מחמיא על משהו, סימן שמקסימום צריך לשלוח אותו במייל ל @יונה ספיר ).

---------------------------------------------------

וואלה, איזה תגובה ארוכה כתבתי, עכשיו צריך לקחת מפה קצת הפסקה ולהפסיק להתחמק מהשאלות ב"נשק הימלטות" בתגובות אפרוריות ומשעממות...

מחכים בציפייה לפרקים הבאים!!!

 

[ספריה בהכחדה12]

קודם כל זה מדהים!
היכולת שלך לקחת שתי עלילות כ"כ מורכבות-
ולחבר אותם בצורה מושלמת פשוט גאונית

תודה רבה!

קצת הפריע לי שבביקור של אייל אצל אביו הוא מביא לו מעטפות לקרוא (המידע המלא על הדופליקטים

ברור שאין שם את כל המידע. כנראה יש למנחם עוד כמה מעטפות שהוא לא רוצה שאייל יקרא; )

בקיצור משהו כאן היה מהיר מדי...

צודקת.. פשוט רצינו לעבור הלאה, ולא להיתקע על זה.

וגם התזמון שאבא שלו מגלה לו, בדיוק היום כשמתגלה לו על הדם הסגול קצת קיצ'י

למה? אייל פשוט גילה לו על זה, והוא החליט שהוא צריך לגלות לו את האמת.

וואו, וואו, וואו.

אין לי מילים, הם פשוט נעתקו מפי והלכו לטיל בטונגוסקה (או בשלומים, לכו תדעו).

סיפור פשוט מושלם!!!

תודה: ) כיף לשמוע!

נ.ב 1: לפעמים הדיאלוגים קצרים מידי, באורך של מילה- שניים, אני אשמח אם פעם הבאה תאריכי אותם יותר.

נשתדל..

מסכים בהחלט, במקומך אני הייתי כותב רק על זה ספר שלם

ברור שאנחנו נוסיף דברים ונתקן.. הסיפור הזה לא מושלם. יש בו חורים.

צריך לפעמים גם להוסיף עוד טיפה ציניות

כמובן: )

(את צריכה עכשיו להיות שמחה, או לפחות לסמן לי "שכוייח", כי באמת יצאתי מגדרי הפעם במחמאות, כולם יודעים ש @אוראל סולטן הוא האדם הכי ביקורתי שקים בעולם, ואם הוא מחמיא על משהו, סימן שמקסימום צריך לשלוח אותו במייל ל @יונה ספיר ).

סימנתי לך שכויח. באמת שכוייח! תחשיב את זה כשכויח כפול.

מחכים בציפייה לפרקים הבאים!!!

תודה על התגובה!

תודה רבה @Yes it's me ו@אוראל סולטן על ההערות המפורטות, המחמאות והתגובה בכלל: )

 

[הנשר הקטן]

מאוד הפתיע אותי החיבור ל'דופליקטים'
אפשר לקחת את זה לכל כך הרבה כיוונים..
רק לדמיין סקנדר של אייל, זה אמור להיות משהו מוגזם לגמרי. גם ככה הוא מתואר לפעמים כמעט על אנושי..

 

[ספריה בהכחדה12]

מאוד הפתיע אותי החיבור ל'דופליקטים'
אפשר לקחת את זה לכל כך הרבה כיוונים..
רק לדמיין סקנדר של אייל, זה אמור להיות משהו מוגזם לגמרי. גם ככה הוא מתואר לפעמים כמעט על אנושי..

חח, תכל'ס..

 

[ספריה בהכחדה12]

הייי, משתפת בפרק מס' 7.


בס''ד.

"סליחה, אבא", אייל אמר למנחם בבושה.
"זה בסדר, חמוד". מנחם נשכב לאחור, עוצם עיניים. מנסה להירגע.
"זה ממש לא בסדר". אייל עדיין לא נרגע. "אני ממש מצטער שככה הבהלתי אותך". הוא השפיל את עיניו. "רק רציתי לקחת את המסמכים".
מנחם התקשח. "אני הסכמתי?" קולו גוער.
"אממ.. לא. רק רציתי הוכחות לזה שיש לי אחות", הצטדק אייל.
"בפעם הבאה תבקש לפני שאתה לוקח! חזרת לגיל 10 שככה אתה מתנהג?!" נזף מנחם. "חוץ מזה, ככה אתה לא סומך עליי?"
אייל עמד, נזוף.
"שוב סליחה, אב-"
"לא, זה בסדר. אתה רוצה לעזור לי לקום או תמשיך להסתכל עלי?"

"הנה, אייל. רק תיזהר. אסור שהמסמכים האלה יפלו לידיים הלא נכונות", אמר מנחם, מנחית תיקיית מסמכים על השולחן.
"למה?" אמר בעודו מעיין.
"אוי…" נאנח מנחם. "הילד שלי פעם אמר לי שהבעיות מתחילות עם השאלות, לא ככה?" קרץ לבנו.
"כן. רק שלפעמים אנשים חושבים שהם סוכנים אדירים, לא יודעים שבדיבור שלהם הם יכולים להציל אנשים", אמר אייל והתיישב ליד אביו, מעיין בדפים.
"לפעמים השתיקה היא זאת שהצילה חיים! אני מתפלא שאתה לא זוכר את זה, אדוני השתקן".
"יש הבדל", התלוצץ אייל.
"חוץ מזה, מה זה יעזור לך לדעת עוד ועוד סודות?"
"צודק", חתם את השיחה ושקע בתדהמה לתוך חייה של אחותו האלמונית.

"לא יכול להיות", אמר שאול באלם. "אייל הוא הבן אדם הכי ישר והכי מסור לארץ שפגשתי עד כה".
גיא הנהן בעצבות. גם הוא לא האמין, עד שראה את ההוכחות.
"זה באמת לא ייתכן", הינהן באהדה. "אבל לכל בנאדם יש את הנפילות בחיים שלו".
"אני מבין". שאול פקק את העט בפיו. "שלחו אליו ניידת. אני אעקוב אחריכם".

"להתראות אבא. אני הולך הביתה". אייל אחז בדין ערימה מכובדת של מסמכים.
"גם לך, אייל".
מנחם התארגן לשינה , מרים את עיניו כלפי אייל. "נתראה".
"ביי".
טריקת דלת.

ניידת של השב"כ עצרה בחריקת בלמים סמוך לבית. חמישה אנשים אוחזים בנשק יצאו מהרכב בתיאום מושלם, ונכנסו לבית בלי כל התראה מוקדמת. העובדה שפניהם לא האירו לשלום, הלחיצה את אפרת ההמומה שעמדה סמוך לקיר, מחבקת את שילה הקטן שיתעורר 10 דקות לפני.
אפרת לא העיזה לבקש שיהיו יותר בשקט. שלא יעירו את הקטנים. לשאול אותם למה הם פה היא לא חלמה.
"אפרת גלבוע?" אחד מהחמישייה, גבוה, שרירי ומטיל אימה פנה אליה, בעוד השאר
מסתובבים בבית, כל אחד לפינה אחרת.


הארות, הערות לתגובות יתקבלו בברכה; )
מזכירה- הסיפור נכתב בשת''פ של שתיים.

 

[ספריה בהכחדה12]

היי, משתפת בפרק מס' 8
ב''ה

"כן". היא הזדקפה. לא יאה לאשתו של אייל גלבוע המפורסם לפחד, חשבה בצחוק למרות המצב הלא-מצחיק בעליל.
היא ראתה אותם מוציאים מצלמה מיוחדת ומצלמים כל זווית בבית. היא גם שמה לב שהם מתמקדים לכיוון החדר עבודה של בעלה.
"גברת גלבוע". אותו אחד ששאל אותה לשמה, הורה לה ללכת אחריו למשרדו של אייל. היא הייתה לחוצה, הודתה בינה לבין עצמה, אך מה יש לה לעשות?
"את יודעת מה זה?" שאל אותה, פותח את דלת השירותים מהמשרד, משאיר אותה המומה.
האסלה הייתה שבורה לחלקיקים שהתפזרו במרחבי החדר.
ומהחור, בקעה מנהרה ארוכה. מפחידה.

"אז החשדות היו נכונים?" שאול וגיא ישבו אחד מול השני בחדר, לאחר שהצוות שכלא את משפחתו המורחבת של אייל, חזר.
"מסתבר".
"עצרתם את כל המשפחה הרחוקה והקרובה?"
"אה… לא את כולם, הצוות בדרך אליהם". אמר בהיסוס.
"מה?" שאול הרים גבה.
"זה לא מוגזם מדיי? לאיים עליו בעזרת המשפחה שלו? ממתי השב"כ משתמש באמצעים שכאלו?"
"תראה, גם לי אין בעיה עם אייל", עיניו של שאול רפרפו,"אך איזו ברירה הייתה לנו?"
"תירוצים", אמר גיא בשקט, ופנה לדלת.
שאול הביט בו עוד רגע אחד, בגבו המתרחק של גיא, וניפנה למחשב. הבעתו קפואה.
הוא הקליד. בחוסר ריכוז גמור, שותה מדי פעם קפה שעמד בצד.
האם אכן עשה טוב בכך שעצר את משפחתו של אייל? מה הם יועילו לו?
הוא סילק את המחשבה השובבה ברוגז. אין לו זמן לשטויות כמו הדבר הזה, שנקרא מצפון.
כשהמחשבה חזרה בפעם השלישית, הוא איבד שליטה על עצמו.
הרים בפראות את שפופרת הטלפון, וחייג בעצבנות לראש הממשלה הנוכחי, על אף שהוא לא חיבב אותו, בלשון המעטה.
דפיקות בדלת. מי זה? מנחם קם מהמיטה. אייל יצא לפני דקות אחדות, אולי שכח משהו? הוא פותח את הדלת החורקת, מביט מאנשי השב"כ שכמעט דוחפים אותו לתוך ביתו. הוא משפשף את עיניו, מקווה שהוא חולם.
"מנחם גלבוע", אמר השרירי, הגבוה, "אייל כאן? כדאי לך לענות מהר, מר גלבוע. ולא לעכב אותנו", הוא מתקדם הלאה, ישר ולעניין.
"למה אתם רוצים אותו? הוא לא פה".
"אתה יודע איפה הוא?" האחרים סוקרים את הבית בדקדוק, לא מפספסים מטר.
"לא…" קולו רועד. במה עוד הסתבך בנו?
"חבל מאוד". הוא פונה לאחד מהשבכניקים שחיפשו את אייל, "מצאתם משהו?"
"לא, יש סיכוי שהוא ידע שאנחנו באים?"
"לא. ממש לא".
"מאיפה אתה כל כך בטוח?" השרירי פונה הצידה, מדווח בקשר.
"טוב גמרנו פה, בואו", הוא מודיע להם אחר כמה דקות.
"אתה", הוא מחווה לעבר מנחם, "בא איתנו".


וכמו תמיד, תגובות והערות יתקבלו בברכה: )

 

[Yes it's me]

היי, משתפת בפרק מס' 8
ב''ה

"כן". היא הזדקפה. לא יאה לאשתו של אייל גלבוע המפורסם לפחד, חשבה בצחוק למרות המצב הלא-מצחיק בעליל.
היא ראתה אותם מוציאים מצלמה מיוחדת ומצלמים כל זווית בבית. היא גם שמה לב שהם מתמקדים לכיוון החדר עבודה של בעלה.
"גברת גלבוע". אותו אחד ששאל אותה לשמה, הורה לה ללכת אחריו למשרדו של אייל. היא הייתה לחוצה, הודתה בינה לבין עצמה, אך מה יש לה לעשות?
"את יודעת מה זה?" שאל אותה, פותח את דלת השירותים מהמשרד, משאיר אותה המומה.
האסלה הייתה שבורה לחלקיקים שהתפזרו במרחבי החדר.
ומהחור, בקעה מנהרה ארוכה. מפחידה.

"אז החשדות היו נכונים?" שאול וגיא ישבו אחד מול השני בחדר, לאחר שהצוות שכלא את משפחתו המורחבת של אייל, חזר.
"מסתבר".
"עצרתם את כל המשפחה הרחוקה והקרובה?"
"אה… לא את כולם, הצוות בדרך אליהם". אמר בהיסוס.
"מה?" שאול הרים גבה.
"זה לא מוגזם מדיי? לאיים עליו בעזרת המשפחה שלו? ממתי השב"כ משתמש באמצעים שכאלו?"
"תראה, גם לי אין בעיה עם אייל", עיניו של שאול רפרפו,"אך איזו ברירה הייתה לנו?"
"תירוצים", אמר גיא בשקט, ופנה לדלת.
שאול הביט בו עוד רגע אחד, בגבו המתרחק של גיא, וניפנה למחשב. הבעתו קפואה.
הוא הקליד. בחוסר ריכוז גמור, שותה מדי פעם קפה שעמד בצד.
האם אכן עשה טוב בכך שעצר את משפחתו של אייל? מה הם יועילו לו?
הוא סילק את המחשבה השובבה ברוגז. אין לו זמן לשטויות כמו הדבר הזה, שנקרא מצפון.
כשהמחשבה חזרה בפעם השלישית, הוא איבד שליטה על עצמו.
הרים בפראות את שפופרת הטלפון, וחייג בעצבנות לראש הממשלה הנוכחי, על אף שהוא לא חיבב אותו, בלשון המעטה.
דפיקות בדלת. מי זה? מנחם קם מהמיטה. אייל יצא לפני דקות אחדות, אולי שכח משהו? הוא פותח את הדלת החורקת, מביט מאנשי השב"כ שכמעט דוחפים אותו לתוך ביתו. הוא משפשף את עיניו, מקווה שהוא חולם.
"מנחם גלבוע", אמר השרירי, הגבוה, "אייל כאן? כדאי לך לענות מהר, מר גלבוע. ולא לעכב אותנו", הוא מתקדם הלאה, ישר ולעניין.
"למה אתם רוצים אותו? הוא לא פה".
"אתה יודע איפה הוא?" האחרים סוקרים את הבית בדקדוק, לא מפספסים מטר.
"לא…" קולו רועד. במה עוד הסתבך בנו?
"חבל מאוד". הוא פונה לאחד מהשבכניקים שחיפשו את אייל, "מצאתם משהו?"
"לא, יש סיכוי שהוא ידע שאנחנו באים?"
"לא. ממש לא".
"מאיפה אתה כל כך בטוח?" השרירי פונה הצידה, מדווח בקשר.
"טוב גמרנו פה, בואו", הוא מודיע להם אחר כמה דקות.
"אתה", הוא מחווה לעבר מנחם, "בא איתנו".


וכמו תמיד, תגובות והערות יתקבלו בברכה: )

מהמם! כמו תמיד, נהנית מאד מהחומרים שלך
והעלילה הולכת ומתפתחת בקצב מעולה!
רק הייתי מורידה שורה רווח או שלוש כוכביות בין הקטע בשב"כ לבין הקטע השני עם מנחם גלבוע
זה מחובר ולא שמתי לב שהשתנו הדמוית..

 

[ספריה בהכחדה12]

היי, משתפת בפרק מס' 9.
ממש ממש אשמח להערות!

בס''ד

אייל החנה את האופנוע ליד ביתו וירד ממנו. הוא ניגש לדלת אך משהו גרם לו לעצור ולהביט סביבו, האם זה היה האינטואיציה החדה שלו או האוויר השונה שאפף את הבית? האם זה היה האבחנה המיוחדת שלו שבזכותה ראה את המצלמה הנסתרת או בגלל שהרעש של הילדים נעדר?
הוא לא ידע.
אך מה שכן ידע, זה שמישהו ביקר בביתו. בוודאות.
הוא עוקף את המצלמה שראה, מקווה שאין עוד בטווח הקרוב ונכנס אל הבית.

"אתה רואה אותו?"
"כן, מה לעשות?"
"תעקוב אחריו במצלמות שהותקנו על ידי הצוות שלנו בביתו, תחפש רמזים שיכולים להפליל אותו או לחפות עליו. במקרה והוא יוצא תתפוס אותו ותביא אותו אלינו. מקובל?"
"כן, המפקד". הקשר נקטע קצת וחזר לעבוד כשורה. התצפיתן לא שאל שאלות.

"אפרת?" אייל לחש לחלל הסלון. הוא הבין שקרה משהו בבית, אך לא הבין מה. הוא סרק את הבית במהירות, לא נותן לעובדה שמשפחתו נעלמה לתעתע בו. הוא מגיע לחדר ילדים, "חוגלת?" הוא קורא בקול, הדממה מחזירה לו תשובה. כשהגיע לחדר העבודה שלו, לא ידע מה הוא עושה עם עצמו, עם מה שראה. הוא לקח את החפצים שבלעדיהם הוא לא יכול לשרוד, ויצא מהבית. בידו שקית ובה תפילין, טלית, קצת אוכל ושתייה, טלפון ומחשב הנייד שלו.
—
"טוב", שאול אמר בקוצר רוח מסויים. "אז גם בפעם הזאת פיספסנו אותו. באסה, אבל עכשיו תעברו לתוכנית ב'", נקש באצבעו על השולחן, והזמין אותם בתנועת יד להתיישב.
שאול החזיק בידו מקל קטן, דומה למקל שאוחזים המורים כשהם מלמדים את אותיות האלף בית, והצביע בעזרת המקל על קיר השעם שמאחוריו.
"זו התוכנית", אמר, וקם בזהירות, נאנח תוך כדי על הכיסא הלא נוח בעליל.
"בואו נעשה את זה מסודר. עם חשודים, תוכנית פעולה, משימות ומנצח. וגם איך, למען השם, מגלים את הפושע בסיפור הזה, כמו בחבורות הילדים".אמר שאול, מנסה לגרד התלהבות מהאנשים היבשים שלפניו.
ארבעת האנשים נתנו בו מבט סקרני ומשועמם, וחדלו מלהשתמש בסמארטפונים הקטנים והמשוכללים שלהם.
"ובקיצור, אנחנו נתחיל כאמור מהחשוד העיקרי בפעולה, אייל גלבוע. יש לנו כמה שאלות לגביו", התנשם שאול.
"אל''ף, ממתי הוא מסכים להיות ראש אגף קיסריה?
ב''ית, מנהרה נמצאה מביתו ועד לעזה. מדוע? איך? ולמה?"
"השאלות האלה אכן די חשובות". הביע את דעתו אחד האנשים בעלי פני הברזל, ואחר הוסיף "אבל הם לא יספיקו לנו. מצטער".
הם קמו ממקומם, ויצאו מהחדר כשהבעת פניו ההמומה של שאול מלווה אותם בדרכם.

 

[-חיה-]

אחלה פנאפיק
די קשה לשלב שני עלילות (מניסיון...), אבל נראה שאתן עומדות בזה טוב

לגבי זה:

מנהרה נמצאה מביתו ועד לעזה. מדוע

אייל גר בשלומים, ישוב שלא באמת קיים אבל לפי ספרי מרגל להשכרה הוא אמור להיות די צפוני, איך תגיע מנהרה מעזה עד לצפון הארץ?
אם כבר אז הרבה יותר הגיוני שתהיה מנהרה מלבנון.

 

[ספריה בהכחדה12]

אחלה פנאפיק
די קשה לשלב שני עלילות (מניסיון...), אבל נראה שאתן עומדות בזה טוב

תודה; )

לגבי זה:

אייל גר בשלומים, ישוב שלא באמת קיים אבל לפי ספרי מרגל להשכרה הוא אמור להיות די צפוני, איך תגיע מנהרה מעזה עד לצפון הארץ?
אם כבר אז הרבה יותר הגיוני שתהיה מנהרה מלבנון.

צודקת. נקודה שלא חשבנו עליה.

 

[ספריה בהכחדה12]

יאיי, הגענו לפרק 10!
אשמח ממש להערות.

בס''ד

"היי", אלי פתח את הדלת, אפרת קפצה לאחור אינסטקטיבית כששמעה את הדלת נפתחת, וחייכה כשראתה את חברו של בעלה.
"למה את עצובה? הכל בשליטה", החווה אלי את דעתו.
"מי הסכים להם לעצור אותי בכלל?? ואת המשפחה שלי?? למה? לא נתנו לי אפילו תשובות לקטסטרופה שהיתה פה!! זה לא הגיוני!" סוף סוף הסכר נפרץ.
אלי עמד באלם. מוזר שאפרת ככה התפרצה עליו. אולי זה בגלל שהיא לא ראתה אף אחד כבר יומיים.
אפרת בכתה את נשמתה, את מה שעבר עליה בימים הטרופים הללו. בכתה דקה, שתיים והתעשתה.
"אני אפילו לא יודעת איפה אייל", אמרה בקול שקט,
אלי עדיין הסתכל עליה, מבוהל מכך שפרשה את ליבה בפניו.
המצב גרוע, חשב לעצמו בחרדה.
"מה קרה בעצם? את יודעת משהו?", פנה אליה שוב בקול רך יותר.
אפרת התקשחה, "זה בסדר, תודה", אמרה, והרימה את ***, על אף שלא היה צורך בזה.
הם נראים, חשב אלי בדאגה, נורא. לא חשבתי שעד כדי כך השב''כ איומים.
צריך לדבר עם אורי, סופית.
"אז… להתראות", אמר בהיסוס, חשש כבד מלווה את תנועותיו.
"להתראות", אמרה היא, בוכה בליבה.

מקום לא ידוע.
"בנצי", לחש אייל לפומית הטלפון.
"כן אייל, חברי היקר. במה הסתבכת הפעם?", אמר בנצי בסרקזם.
"תקשיב, אני צריך שתאתר את המיקום שלי", ענה לו אייל, מתעלם מדבריו של בנצי.
"בוצע".
"מעולה". אייל התנשף, "תארגן לי צוות קטן ואיכותי. שלח אותו לפה".
"אוקיי", בנצי תהה לעצמו, במה אייל שוב מתעסק. "אפשר לשאול שאלה?"
"בכבוד".
"מה אתה עושה הפעם?", התחחנן בנצי בליבו שאייל יענה.
אייל נאנח. "עוד צרה שבאה ממידנת ישראל היקרה".
בנצי השתתק.
"אני שוקל לעזוב את הארץ. מי יודע, אולי בחו''ל יהיה לי פחות טרדות" אמר אייל במרירות .
"אין סיכוי", לאט בנצי אל הפומית, "אם אתה מבצע את התוכנית הזאת, תשכח ממני".
"בסדר". אייל שאף אוויר קפוא.
"לילה טוב".
"לילה טוב". אייל ניתק.
--
אפרת קמה, מבכיה של אלישבע.
היא קמה עם גב תפוס, מהמזרנים הדקים שעל הרצפה, שרירי צוואר כואבים ולב שבור.
התינוקת לא הפסיקה לצרוח. אפרת ניסתה לערסל אותה בידיה, להרגיע אותה.
שום דבר לא עזר.
פתיחת דלת רועשת.
אפרת הסתובבה במהירות לכיוון הדלת, מגלה שם סוכנת שנראית כבת עשרים וחמש.
*** השתתקה.
"אפרת?", אמרה האישה הצעירה בהיסוס. "את צריכה עזרה עם התינוקת?", אמרה, קולה רך.
אפרת מחתה את עינה בידה הפנויה, והנהנה חלושות.
האישה ניגשה אליה, ונטלה את התינוקת ברוך רגשני.
"תודה", אפרת קרסה על המזרן. " אשמח שתביאי לי אותה עוד שעה, אני אצטרך להאכיל אותה. ואם אפשר, גם כוס מים". מילמלה אפרת בעייפות, וראשה צנח על הכרית הקשה.
הסוכנות הביטה בה ברחמים. אחר התנערה, ליטפה את לחיה של התינוקת ויצאה, סוגרת באיטיות את הדלת אחריה.

 

[לרקוד על הירח]

יפה מאוד!

קצת הערות..

***,

???

לא חשבתי שעד כדי כך השב''כ איומים.

קצת לא אמין... כאילו- זה אלי אחרי הכל..

 

[ספריה בהכחדה12]

???

אופס. שכחתי לעבור על זה.

קצת לא אמין... כאילו- זה אלי אחרי הכל..

ולמה? ידוע שיש תמיד יריבות בין השב''כ למוסד,ואלי לא הכי חיבב אותם.

 

[לרקוד על הירח]

הכוונה הייתה שהוא אמור לדעת שהשב"כ הם לא כאלו תמימים וחסודים, ואין לו מה להתפלא על זה.
ובהנחה שאייל ואלי חברים טובים, אני מניחה שאייל סיפר לאלי על מעללי השכב בפרשיית עמיאל...

 

[ספריה בהכחדה12]

אחרי דיי הרבה זמן, מעלה את פרק 11.
מקווה שאתם זוכרים את הסיפור: )
אשמח לביקורות והערות.

בס''ד


מקום לא ידוע.
הסמטאות הישנות העלו אבק בכל מקום, עובש וריח נורא עמד באוויר. האופנוע שעצר בחריקת בלמים חזקה היה העצם היחיד שהפר את השקט. אפילו העצים המעטים שנשארו, המנסים בקושי רב לחיות, לא נעו. לא העזו להפר את השקט האיום השורר סביב.
בעל האופנוע הוריד את הקסדה מראשו, מגלה לקירות המתפוררים של הבתים שיש לו מתחת כובע גנבים.
"הוא פונה לעבר הבית, הבית שמולו החנה את האופנוע". דיווח לבוש שחורים מאחד הבתים.
"הוא נכנס?" המפקד שלו כבר היה על סף העצבים.
"לא".
"אוף עם כל השב"כ! שיביאו פעם הבאה חומר נכון!" הוא זורק את העיפרון האומלל על השולחן, שובר אותו לשניים.
"הוא נכנס דרך דלת צדדית, המפקד".
"תתקדם לעברו אבל שהוא לא יראה אותך. בלי סיכונים. איבדתי יותר מדיי בקרב הזה", קולט את המידע במהירות.
"כן, המפקד".
—
האווירה הייתה לא ממש שונה מבחוץ, ההרגשה הנוראית של מחנק ליוותה את בעל האופנוע לתוך המבנה. הוא השתעל קלות וצעד כמה צעדים לכיוון המטבח, הוא יודע בדיוק את מטרתו.
"מה חדש?" על הקירות של הסליק נתלו אינספור סוגי נשק קר. נשק קל, פצצות, מטעני חבלה, מוקשים. כאילו מחכים שמישהו יבוא ויפעיל אותם. באמצע הסליק ניצב שולחן רחב וסביבו כיסאות פלסטיק שעליהם ישבו כמה אנשים. שניים מהם עישנו סיגריה וחיכו שהאסיפה תתחיל.
"הוא יודע". כולם הזדקרו, וחיכו בחשש למהלך הבא. הם יודעים שהמפקד לא יתן לעצמו להפסיד.

כמה שעות לאחר מכן.

"שאני אבין, לא תפסתם את השפל ההוא?", אורי הזדעם.
"לא". אלי הרגיש כמו ילד בגן.
"ממש תודה". אורי הסתובב אל המחשב, מתעלם מנוכחותו של אלי.
אלי הביט בו עוד כמה רגעים, אחר נפנה לאחר בצעדים שקטים, ויצא מהחדר, נושך את שפתיו.
—
"אני צריך אותך בכוננות מלאה", אמר לבוש השחורים לעמיתו.
"כן? למה?", התעניין השני.
"יש לי סיבות", הראשון פלט עשן מהסיגר שהצית לעצמו.
"והן? ספר כבר", השני התעצבן.
"יש לי עסק עם אחד, קוראים לו גלבוע", פלט עוד עננת עשן, "עלה לי על העצבים. הבנאדם חושב שהוא השוטר של העולם", זרק את הסיגר על הרצפה המטונפת, והצית לעצמו עוד אחת. "ועוד חושב לנצל את אח שלי", התענג הראשון על מציצת הסיגר היקר שעישן.
"אין בעיה. רק מה צריך לעשות?", השני בלע את רוקו למול הסיגריות המשובחות שהוציא הראשון. הוא לא במעמד כל כך גבוה כמו עמיתו למקצוע.
"אני יודע?", התפלא הראשון, תוך שאיפת עשן לקירבו. "זו העבודה שלכם. תתפלו עליו איזו עלילה, איזשהו קשר עם החמאס, חיזבאללה. יש לנו מספיק אויבים", הוא גיחך.
"זה יעלה לך. כל רגע עלולים לגלות אותי. אעדכן אותך בהתפתחויות".
"מעולה". הראשון חכך את ידיו בהנאה. "אני מצפה לתוצאות טובות".

 

[ספריה בהכחדה12]

בס''ד

היי, משתפת בפרק 12.
אשמח להערות.

"קלטתי שיחה", בנצי חזר אליו במהירות.
"כן? מהיר אתה", החמיא אייל לבנצי בקול יבש.
בנצי הסמיק. "ובכן", הוא כיחכח בגרונו, "פרסתי רשת מצלמות על איזור בבאר שבע, ששם שיערתי שהפעילות מתבצעת, הרי השב''כ בבאר שבע", אמר בנצי.
אייל הקשיב לו, דרוך.
"ואז חיטטתי קצת באתר של השב''כ, במצלמות מלפני כמו שבועות", בנצי נשם עמוקות. "תוך כדי גם הפע-"
אייל קטע אותו. "די עם כל ההקדמות", רטן. "תגיע לפואנטה".
"סבבה", כיחכוח, "ובקיצור, ראיתי סרטון של שני אנשים, ראיתי רק את הגב שלהם, שדיברו ביניהם עליך".
"וואו", אייל חכך בדעתו, "שלח לי למייל המאובטח".
"לפקודתך, המפקד", אמר בנצי, משועשע.

"אני לא מבין! איפה אייל נמצא עכשיו?!"
"הלוואי וידענו! מאז שנכנס לביתו לא יצא והמצלמות בתוך הבית לא רואות אותו!"
"נכנסתם אליו לבית?"
"אני חושב שאתה לא מבין פה משהו. אייל גלבוע ברח".
"עוד פעם?"
"כפי שאתה מבין".


"אתה יכול להפעיל קשרים שם בצמרת? להרגיע אותם?"
"למה נראה לך?"
"אמיר, תעשה טובה", הוא נשמע מיואש.
"אני לא נכנס לכל הסיפור הזה!"
"כן?"
"אייל, אני מכיר את הנימה הזאת, אל תעשה לי את זה!"
"אני לא יעשה לך את זה אם תעשה את מה שאני אבקש".
"זה איום?"
"אתה יכול לקרוא לזה גם איום. אני מעדיף לקרוא לזה טובה".
"עם כאלו טובות, מי צריך איומים?"
"סגרנו?"
אמיר נאנח. נכנע.
"סגרנו".
אייל ניתק את הטלפון באנחה כבושה, הוא הוריד מעצמו את השב"כ, אבל יש לו עוד כמה טלפונים להספיק לעשות בזמן הקרוב. הטלפון הבא לאלי.
"אתה יודע איפה אני יכול למצוא עזרה?", הוא מטמין את ראשו בין כפות ידיו, מהפלאפון שלצידו עולים קולות לא ברורים. הוא לא סיפר לאלי את הכל. הוא יודע שאם יספר לו על הדופליקטים, אלי יהפוך לרבלר, כך הבין מהמכתב שאימו השאירה לו.
"יובל, אח שלי. 100 אחוז". אלי עונה ישר ולעניין, לא נותן לעצמו להיכנס להלם.
"יובל? מה לו ולחיפוש נעדרים, מצבות?"
"אל תדאג, הוא יעזור לך. אני אדבר איתו".
"תודה". אייל סוגר את הטלפון. קשר עם יובל? הוא לא רוצה. בשום פנים ואופן.
אבל מישהו שואל אותך מה אתה רוצה?
לא.
אתה רק עושה את מה שאתה יכול למען אחותך העלומה.
יש לך אחות עלומה? אבא שלך לא הוזה?
אין לי אפשרות לדעת.