אתגר נובמבר ספרותי > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[שולמית רוז]

#כפור

כפור בחוץ, חם בפנים. ניגון של גמרא מבעיר את העצמות.
היא יושבת במטבח, מקשיבה בעונג ללחן היפה בעולם.
תוך כדי היא אוכלת סופלה שוקולדי חם.
בסמינר חינכו אותה לבית של תורה. והנה- היא זכתה! אשריה וטוב לה, וגם מאוד נעים לה.
כי מה יותר נעים מלהתחמם מניגון מתוק שכזה, ותוך כדי להתחמם מחום ההסקה והשוקולד, ולהביט בחלון על גשם הזלעפות שניתך ברחוב?
היא חושבת ברחמים על אלו שקר להם בפנים. על חברות שלא זכו לניגון החמים הזה, לגאווה על בעל תלמיד חכם.
על כאלו שמצטנפות. ובוכות שהשם ייתן יותר תורה בבית, יותר קדושה.
היא חושבת בגאווה, שהנה, היא זכתה. כנראה שהיא ראויה. תמיד היא הייתה בחורה מיוחדת.
והיא ממשיכה להתענג גם על הסופלה.

 

[אקסטרה היפראקטיבי]

#כפור

זה עוטף אותו מכל כיוון, ממלא את ישותו ועצמותו.
מגיע וחולף, נשבר על כתפיו כמו גלים של קרח, של דממה.
בליבו פנימה האש בוערת, מנסה לחמם, למלא.
אך הכתף הקרה, הדוממת, נלחמת בלהבות, מקררת את חום הנשמה.

מה הוא ביקש, מה כבר רצה?
כתף תומכת, מילה חמה. מישהו שיבין, שירגיש, שיקבל אותו איך שהוא, שיושיט לו יד בשעה הקשה.
אך היקום כולו, נגדו. מלחמת האור בחושך, נר קטן מול הררים של קרח וחשיכה.

זה עוטף אותו מכל כיוון, ממלא את ישותו, חונק.
אך שלהבת הנשמה, עולה היא מאליה, ואט אט, החום מתחזק.
בודד הוא במערכה, לבד מול עולם. אך חזק מתמיד. בליבו אז עולה להבה.
בתוך מדבר של כפור, עולמות של שחור. מצא הוא את הדרך לאור.

 

[שיבת ציון]

# כפור

ולפעמים יש דבר כזה, שמכסה מבחוץ ומבפנים.
חודר, עמוק, מרעיד ואפילו הדמעות נצבות אודותו על עמדן.
כפור. כזה פנימי. נושב בין חדרי הלב ונוגע בירכתי המח.
כפור, ואל תגידו לי ללבוש סוודר.
תגידו לי להשפיע מחדש את חם לבי.

 

[R.E.Y]

#כפור

"קר לי".
"גם לי".
"אז תעשה משהו".
"תעשה אתה משהו".
"חייבים לעשות משהו עם הכפור הזה!"
"אהה. חייבים".
"אתה יכול להפסיק להדהד אותי? תעשה משהו".
"זהו, אמרתי. תעשה משהו".
"אתה - "
"אני?"
"לא צריך. אני ארים ת'יד בעצמי. אהה. סוף סוף".
"הדלקת?"
"לא מספיק שהושטתי ת'יד לקחת ת'שלט?"
"תדליק, נו!"
"תדליק אתה".
"בגללך יהיה לנו קר!"
"קר לנו כבר עכשיו. בגללך!"
"נו!"
"וואו!"
"מה וואו??"
"נראה לי הגיע הקיץ. היה ארוך הוויכוח הזה".

 

[-חיה-]

כפור

ובלילות הסתיו המתארכים
מאיימת עלי הרוח:
דעי שעוד יבוא חורף

מספרת על שמש
שתתחבא מאחורי העבים
ושמיים שימטירו גשם

מספרת על עננים
השחורים כמו שמיכת הלילה
שיכסו את חצות היום
באפרוריות ושלוליות

צוחקת היא
שגם היא תיקח חלק
תיילל ברחובות
תניס עוברים ושבים לביתם

תביא כפור
תמוטט היא עצים
תסעיר נהרות
תרקיד נחלים

עוד יבוא חורף
מחייכת הרוח
וכפור נושב במילותיה
מחביא ימים קרים.

 

[לרקוד על הירח]

#כפור

יש לה רק קפוצ'ון.
וקר לה.
קר לה כל כך.
היא עומדת בחוץ, אפילו לא יכולה לשבת, כי כל הספסלים מלאים במים,
ורועדת.
הכובע על הראש,
והשער, לח ומציק, משתלט לה על הפנים.
השמיים מטפטפים מלמעלה, בוכים חזק,
והיא,
רטובה מהגשם,
אבל כבר לא בוכה.

 

[לוטם]

מקווה שאני בקצב הנכון

#שרשראות#

לא רוצה
לחייב את עצמי
לעשות משהו נגד רצוני
לא רוצה
לכבול את עצמי בשרשראות
לעצמי

 

[אקסטרה היפראקטיבי]

#שרשראות
הן עבות, הן שחורות, הן קשורות.
שני אזיקי מתכת, מחוברים בשרשרת לקיר אדיר.
הן חונקות, כובלות, מגרדות.
גורמים לו לחוש אסיר.
הן איומות, מאיימות, רעות.
לא נותנות לו שנייה של אוויר.
אבל עכשיו, עכשיו הם ריקות, דוממות, עלובות.
כי הוא החליט, הוא הבין, שהיחיד שמחזיק בשרשראות זה הוא. הוא עצמו.
ואט אט, צעד אחרי צעד, הוא שחרר, הרפה, נלחם, ניסה, ויצא לחופשי.

 

[שיבת ציון]

#שרשראות

היא לא ראתה כלום. כמעט.
השרשראות חסמו את כל שדה הראיה שלה, משתלטות עליו באפור חלוד.
היא לא נאנחה. כבר מזמן היא לא נאנחת.
היא לא צעקה, הרגישה שאבד לה הטעם לצעוק במדבר חשוך.
היא לא בכתה. עיניה היו יבשות מכדי להמיס את שרשראות המתכת.
היא שתקה. רק בלבה הייתה הצעקה גדולה, אין סופית.
והיא נגאלה.

 

[רואים שקוף]

#שרשראות


הוא בא אלינו
בשרשראות
מברזל, מפלדה

כשלא השכלנו
בשלשלאות
עזות האהבה


כשה'דוד' מסתתר מאחורי הקלעים.

 

[רוצה טוב]

#שרשראות

האדם כובל את עצמו בשרשראות ,זה נוח וכיף לו עד שזה מתחיל מעט להעיק, לאחר תקופה זה מעיק אף יותר, אבל הוא אינו רוצה להתנתק, הוא התרגל למצב הקיים, מידי פעם הוא מרפה את האחיזה שלהם אבל כובל עצמו שוב, ככה זה - הוא כבר התרגל לעניין. כשזה מעיק עד כדי כאב והוא כבר רוצה להתנתק, הדבר כבר כמעט בלתי אפשרי.

"של נעליך מעל רגליך"
פרשו צדיקים: הורד את המנעולים מעל ההרגלים שלך .

 

[מאושרת;)]

#שרשראות.#

ביקשתי ממנו לתת לי יד
ילדה קטנה כזאת...
והוא שלח לי אחת
ניסתי להשיב לו
משהו בעד...[מדמיינת שיכולה..]
ולפני שהגיעה ליעד
שבה ועלתה
כבולה הייתה
בשרשראות יצרה.
נשמה שבי -
תליון אמיתי.
לא משופשף בכלל אבל - אין יפה מספונטני....

 

[R.E.Y]

#שרשראות

אֲנַחְנוּ
חֶלְקֵי בְּרִיסְטוֹל
אֶחָד אָדֹם
וְהַשֵּׁנִי סָגֹל

מְהֻדָּקִים בְּסִכָּה קְטַנָּה
מְחֻבָּרִים לְשַׁרְשֶׁרֶת אֲרֻכָּה
אֶחָד וְעוֹד אֶחָד כְּמוֹ בְּשׁוּרָה
כָּכָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה

 

[אחמ]

#עוקצני
אמרו לי שאני היפר,
שובב וגם שלומפר,
חלק אמרו לי שאני מאתגר
חלק אמרו מפגר.
היו שאמרו
שאני מרדני
או הרפתקני
או קופצני
אך מתי יבינו כולם
שזה בכלל
לא אני
והכל רק בגלל
שיש לי כיסא עוקצני.

 

[סבתא חביבה]

כל ערב וערב, לפני השינה
מיד לאחר שסיימנו את "שמע"
אבא אומר לי: בוא חמודון
חיבוק ענקי, אחר כך לישון.
מיד אני בא מתיישב על ידו
מצמיד את לחיי חזק אל לחיו
וכך אעשה כשאגדל גם לבני
כי אין כמו מגע של זקן עוקצני

 

[R.E.Y]

#עוקצני

אני דוקר.
יש לי שפיצים מכל הצדדים.
אם מישהו נוגע בי בטעות - זה כואב לו.

אז אני מבקש ממכם,
בשדה כשהולכים יש בדרך כלל שביל,
תלכו בו.
אל תתקעו בי ואחר כך תתעצבנו.
זה די באשמתכם כשאתם לא הולכים בשביל שלכם, לא?

שלכם, קוץ עוקצני וכן במיוחד.

 

[אקסטרה היפראקטיבי]

#שמימי

הוא צועד לבד, כנוע. כפוף.
הוא צועד לבד, שבור, יגע.
זה לא הלך, זה לא הולך, זה גם לא ילך לכאורה.
הוא לוזר, מפסידן סדרתי וזהו. לא יוצלח לחלון הראווה של החיים.

הוא עדיין צועד לבד, אך גוו זקוף, בטוח.
הוא עדיין שבור, עדיין יגע, כשל כוחו ממזמן.
זה לא הלך, זה לא הולך, אולי לא ילך לעולם.
אך הוא יודע, מבין, מאמין.
שלא הוא מנהל את העולם.

הוא נופל, הוא נכשל, הוא מפסיד, זה נכון.
אך הליווי השמימי, האוהב ומלטף, נמצא אתו שם, בוכה וצוחק, דומע וצועק.

 

[R.E.Y]

#שמימי

"ציפור כחולת כנפיים", מתארת שרית באוזניי. "דואה אל תוך כחול הרקיע העמוק, השמימי".
"וואו. את נמלצת!"
"כן". היא מזדקפת בחשיבות ומחבקת את 'הספר המתוק הזה' כאילו היה יומן מורות סודי מאין כמוהו. "בנות, השתדלנה להתבטא בשפה גבוהה ובמשלב לשוני נאה דיו, כדי לייצג היטב את בית הספר שלנו. בית ספר שכל כולו חזון, עוצמה ויוזמה אינסופית".
"אההה". נשמתי אוויר שמימי. "כה עולז לו ליבי עת נשמעים צלילי פנינים דרך אוזניי וחודרים היישר אליו ברוך ערטילאי".
"שמימי יתאים כאן יותר". שרית היא מורה קפדנית.
"רוך שמימי". אני מסכמת. "המורה, את כל כך רכה ושמימית!"

 

[חנה ש.]

#רדוד
רדוד הינה מילה נרדפת לשטחי,
שטחי משמעותו כשמו כן הוא, שטוח,
מה שטוח?
השכל.
יש אנשים בעלי שכל שטוח, משמע שכל רדוד,
איך הדבר בא לידי ביטוי?
הם מפרשים כל דבר כפי שהוא, ללא חשיבה מעמיקה,
מיהו חכם?
אדם שיודע לתכנן מהלכים רבים קדימה, הוא מבין מהו המהלך הבא שהולך להתרחש,
ונערך בהתאם.
מיהו נבון?
אדם שמבין מעצמו את השלב הסופי, הוא לא חייב להבין את כל המהלכים,
הוא ישר כובש את המלכה, הוא יודע מהי הדרך כדי לכבוש את המלכה.
ומיהו טיפש?
אדם שמחשב מהלכים אחורנית, הרי כבר ראית את התוצאות הגרועות שנוצרו
כתוצאה מהמהלך הקודם שלך, תתקדם.
ומיהו אבי הטיפשים?
אדם שלא מצליח להגיע אל הלב של העניין הוא תמיד מסתובב מסביב,
מסתובב ומסתובב ולא מתקרב אל הנקודה.
ומסקנה:
לעולם על תשטיח משהו שיכול להיות רב ממדי.
לעולם אל תרבע משהו שיכול להיות עגול,
נקודה למחשבה, לאלו מביננו שמוכנים להעמיק.
אלו היו כמה מילים על חכמה וכסילות,
על מחשבה מעמיקה ועל רדידות.

 

[חנה ש.]

#רדוד
- אמא הבצק כבר רדוד?
- לא חמודי, הבצק כבר מרודד.
- אמא למה צריך להרדיד את הבצק?
- מותק אומרים לרדד.
- אמא, אני רוצה לטעום חתיכה מהבצק, בבקשה.
- מתוקי, זה רק יעשה לך כואב בבטן, צריך קודם לאפות את הבצק.
- אז תאפתי את הבצק כבר, אני רעב.
- מתוקי אומרים תאפי את הבצק.
- טוב, טופי כבר את הבצק, אני רעב.
- רגע, חמוד, הבצק צריך לתפוח.
- אוף, אמא כמה זמן, הבצק לא תפוח כבר?
- מתוקון אומרים תפח.
- אמא למה לא חיכית לי להרדיד את הבצק,
ואת עדיין לא מאפיה אותו, אין כבר כוח לחכות שהוא יתפיח.
אני רעעעעבבבבב.