אתגר נובמבר ספרותי #2 > אתגר כתיבה | אשכול העבודות

[יוסף יצחק פ.]

#דחליל - 25

אני הבטתי בהם כשהם הגיעו, הדמעות. הדמעות תמיד היו בקצה העין, הם ממש נזהרו שלא לפלוט אותן החוצה, אבל אצלי... אני נתתי לדמעות לזלוג.
לפעמים אני מביטה מבעד לזגוגיות החלון, מדמיינת את עצמי שוברת אותן לרסיסים, ואז פורצת את סורגי הברזל המחלידים וקופצת אל החופש, אל המרחבים הירוקים, אל האנשים, המכוניות, הריח של הגשם ביום חורפי, הריח של המרק שיש לי בבית.
אבל אני לא בבית.
אני גם לא יכולה לשבור את זגוגיות החלון.
לא כי אני לא אמיצה או חסרת כלים, אלא... אני פשוט לא מסוגלת.
וזו עבודה, זה ייקח זמן. רוב העבודה היא לשנות את הגוף שלי ואת האובססיה שהוא התרגל לחיות דרכה. וזה ממש לא פשוט.
יש רגעים שאני שואלת את עצמי למה אני בחיים ויש רגעים שאני מתלבטת לקחת לעצמי את החיים, או שמלאך המוות כבר ממתין לי על עדן החלון ומזכיר לי מה יקרה אם לא אקשיב לצוות ולאחראים ולא אסיים את הקוטג' בארוחת הבוקר.

מיומנה של מתמודדת עם הפרעות אכילה.

 

[מתכנתת:)]

דחליל.

הוא עומד שם כבר שנים, כל בוקר. מקבל באהבה גשם צולף כמו קרני שמש לוהטות. בגדיו בלו, ונקירות ציפורים נגסו בכובעו ללא רחם. ולמרות זאת הוא שם. במסירות, בנאמנות בלתי מתפשרת.

ולא, לא מעריכים אותו. אומרים: 'נולדת על ההר. מעולם לא בחרת להיות פה, להוות משמר על השדה כולו'. בכאב הוא חושק שיניים, ממשיך לחייך כאילו כלום. יודע שבעל השדה כן אוהב אותו, מכיר הרבה דחלילים שהועמדו למשמרת, ועפו עם הרוח בלילה סגרירי.

יודע שהוא כן ראוי להערכה. כי אמנם הוא לא בחר להיות פה, אבל בוחר כל יום להישאר.

 

[לוטם]

#דחליל

הניחו אותו שם.
והוא נותר במקום. לא יכול לזוז, לנוע.

הזיזו אותו משם.
והוא זז, קבע את מקומו מחדש.

דחליל.

 

[מתכנתת:)]

מצלמה.

לפעמים אני מרגישה שקופה. וזה מוזר. כל היום מסתכלים אלי, מחייכים לכיווני, מתפעלים מהאיכות שלי, ולמרות זאת אני מרגישה שקופה. כשסיפרתי פעם על התחושה, ליגלגו. אמרו: 'את נהנית להתלונן. עלינו לא מעיפים מבט'. ולמרות שהדברים נכונים, ידעתי שאני צודקת.

באירועים קוראים לכולם להביט עלי. לפעמים שואלים עלי פרטים. דגם, שנת יצור. ולמרות שסובבים סביבי המון, אני יודעת שאני האמיתית- לא מעניינת אף אחד.

ולא, אני לא מצלמה. אני בחורה בשידוכים.

 

[מימיי]

#מצלמה

הלילה הזה מושלם לעבודה שלי, חשב הגנב.
הלילה הזה מדויק לשינה שלי, חשב בעל הבית.
הלילה הזה שקט בעבודה שלי, הרהר השוטר.
הלילה הזה אנחנו הולכות לישון, התחכמו המצלמות.
הלילה הזה החלפנו בעלות, נבהלו התכשיטים.

הלילה הזה הרווחתי עשיריות, צחק הגנב.

 

[צביה ר.]

#27 כביש

צועדת מהר,
צועדת חזק.
ורחוק. ועמוק. וכואב.
הולכת
בלי לדעת לאן,
חורצת
חריצים במדרכה של הלב.
גורפת בדרך שלכת חומה,
גורפת אבק ופיסות אדמה,
עוצרת.
נושמת לאט,
נושמת עמוק,
פוקחת עיניים כדי להרגיש.
מחשבת מסלול,
אוספת שבלול,
מתרככת.
מחייכת.
יורדת לכביש.

 

[אוראל סולטן]

27# - כביש.

זה ארוך, זה אכזר,

זה דבר שלא נגמר.

זה מתיש,

זה כביש.

זה מסלול מפותל,

ספק אם זה מגיע למפל.

החום מעיק קצת,

הפקקים הרבה.

במיוחד בבני ברק,

באל'י ארטיק קפוא סורבה.


עלינו לדעת,

שגם אם הכביש נראה בלי סוף, מפויח, בלתי סלול,

בסוף, רק איתו אנחנו נגיע ליעד, נסיים ת'מסלול.

כי אם נצליח לעבור בכוח את הקשיים ולשרוד,

נדע שהגענו ליעד, גילינו ת'סוד.

 

[הלוחשת לתווים]

זה מה יש

שאלו ערבי, לבנוני, אינדיאני, ובני ברקי:
"מה אתה חושב על עומס התנועה של כלי הרכב בכבישים?"
ערבי: מה זה לחשוב?
לבנוני: מה זה תנועה?
אינדיאני: מה זה כלי רכב?
בני ברקי: מה זה כבישים?

 

[מימיי]

#כביש

הם עמדו שם בתחנה
היו שבעה או עשרה
כל אחד חיכה לקו אחר
היו להם יעדים שונים לגמרי
דקה חלפה
ועוד אחת עברה
והנה אוטובוס מבצבץ מאחורי משאית
היא תעבור ואחריה האוטובוס יכנס לתחנה
אבל היא לא עברה
היא שינתה מהמסלול ונכנסה בהם בעוצמה
רעש מחריד נשמע
אחריו שקט
ואחריו צרחות איימים
ואיכשהו, למרות שלאנשי התחנה היו יעדים שונים
בסוף הם נפגשו כולם
בבית החולים


מי כמוכם יודעים שהקטע מבוסס על סיפור אמיתי. בעצם סיפורים...

 

[אוראל סולטן]

28# - גדול / ענק.

זה גדול עלי,

זה ענק.

זה מכביד עלי,

אני נחנק.

אז אשא תפילה,

אליך במרומים.

אומר מילה ועוד מילה,

עד שעות דמדומים.

ואם אעשה כך,

אם אתפלל.

הישועה וודאי תבוא,

בעזרת הקל.

 

[מימיי]

#גדול, ענק

אני גדול, ענקיסטי ממש.
אתמול חגגתי יומולדת חמש, אמא הסכימה לי פופקורן ומסטיק, ואבא הסכים לי פיצוחים ואגוזים.
אח שלי הממש ממש ענקיסט הסכים לי ברחפן שלו, זה היה מגניב מאוד, הרחפן עף גבוה וצילם את כולנו בפארק הגדול.
אפילו הלכתי לישון אתמול מאוחר נורא, אמרתי לכם.
אני גדול, ענקיסטי ממש!

 

[הלוחשת לתווים]

#ענק-


יש לי פטנט ענק!!! פטנט עצום בגודלו!!
אני חייב לספר את זה לאמא.
"אמא יש לי פטנט עצום לספר לך"
"אה, כן? יופי יופי...."
"את רוצה לשמוע אותו?"
"עוד כמה דקות מותק, טוב? אני באמצע לקלח את אלישבע"

**

יש לי פטנט ענק, נו?
למה אתם לא מבינים את זה?
אני חייב לספר אותו לחבר שלי מאיר
"מאיר תשמע פטנט עצום בגודלו!!
"יואו כן ספר לי"
"&^%^$$#@0@#$$"
"אי, זה לא מביא לי שוקו עד למיטה, לא שווה"
טוב נו, הוא סתם לא מבין בפטנטים גדולים ועצומים

**

יש לי פטנט עצום!!!
למי אני אספר אותו?
אה, לדוד מוטי. יש לו תמיד כוח לפטנטים שלי.
"מוטי, יש לי פטנט עצום"
"כן, בא נשמע.."
"&^%^$$#@0 ואז @#$$*&#$@!%^. מה אתר אומר?"
"חחחח, חמוד ביותר. אתה מותק!"
אה.
כנראה זה לא כזה גאוני...
**

אוף.
אין לי פטנט עצום.
פעם היה, היום לא יש.
אנשים גרמו לי להתייאש.

 

[צביה ר.]

#28 ענק

מאז ומעולם הוא היה הגמד ואני הענק.
כל מה שראיתי היה הכיפה המרוטה שעל קודקודו.
כל מה שראה הוא היה קרקעית הסנטר שלי.
זה לא הפריע לנו להיות החברים הכי טובים.
צמד – חמד.
עונֵק – גֶמֶד.
הוא היה "הי, קטנצ'יק"
ואני הייתי "הי, בחורצ'יק"
זה לא הפריע לנו לצחוק יחד על שטויות של החיים,
להשתולל, לשחק, להשתעמם, לחלום.
ביחד.
צמד – חמד.
עונֶק – גֶמֶד.
עד שהקטנצ'יק שלנו שגדל בינתיים
במזל טוב פרש כנפיים
עבר לביתו החדש, הטרי, הקטן והחם,
משאיר אותי
ענק נטול גמד
בדד.
מחפש לי בית. ענק.

 

[הלוחשת לתווים]

# ניווט

קמתי בבוקר עם תחושה מוזרה.
לא הצלחתי להסביר לעצמי את התחושה הזו...
המיטה היה במקום, השעון צלצל בזמן, ואפילו מזג האוויר היה בדיוק כמו שצפו אתמול.
אבל אז זה העניינים קצת התחילו להשתבש.
השתבשו כשקמתי מהמיטה ובמקום ללכת למטבח, מצאתי את עצמי עומדת מול דלת הארון יחפה, עם מברשת שיניים ביד.
ניסיתי לנחם את עצמי שזה נראה בדיוק כמו בלבול טרום התעוררותי קלאסי,
אבל אחרי שלוש דקות שבהן ניסיתי למצוא את הדרך לסלון וסיימתי מול מכונת הכביסה, הבנתי שזה לא סתם.
איבדתי. את. כושר. הניווט. שלי.
אחרת לאן נעלם כושר הניווט המפורסם שלי?
ואיך קרה שאני מוצאת את עצמי בסיבוב שלישי סביב אותו שולחן, ועדיין אין לי מושג איפה הברז?!
כשהבנתי שזה גדול עליי, החלטתי לקרוא לגיבורה האמיתית של המאה ה-21:
גוגל מפות.
פתחתי את האתר, והוא הכריז בקול רובוטי מרגיז:
"התחל בנסיעה."
"מה בנסיעה? אני בבית!" צעקתי על המסך, אבל גוגל התעלמה.
"פנה שמאלה".
פניתי. ונכנסתי ישירות בדלת הסגורה של הארון.
"חשב מסלול מחדש" היא אמרה בטון קריר.
אני מבטיחה לכם ששמעתי בקול שלה גם צליל זחוח!!!

בסוף, איכשהו, הגעתי לסלון.
התיישבתי על הספה, מרוטה ועייפה, רק כדי לשמוע את האתר מכריז בקול עמום מאי שם:
"הגעת ליעד"
הבטתי מסביב. היעד היה כנראה כרית אחת שהתגלגלה לפינה עם ערימת כביסה שעוד לא טופלה מאתמול.
אני לא יודעת איך, אבל בסוף התמקמתי.
על הספה, עם כוס קפה קר מדי ביד אחת, נעל ביד השנייה, ותובנה קטנה:
לפעמים כשלא מוצאים את הדרך, זה פשוט הזמן לעצור ולנוח.
"הגעת ליעד" אמר האתר שוב.
והפעם?
צדק.

 

[קרב]

#ניווט

שקט. לילה. והשחור שבחוץ בולע את כל העננים האפורים. סוף סוף אפשר להתרווח קלות על הכסא, ולהתבונן.
סביבי פזורים שרידי ופליטי הסערה הערבית האחרונה בדמות שאריות ארוחת הערב, וכן לוכד מבטי אי אילו פריטי לבוש שכשל כלשהו בניווט גרם למישהו מסויים מאוד להניח אותם הרחק מסל הכביס--- אוי ואבוי! ראש חודש בראשון ושני! אני קמה נחושות להכניס את כל תכולת סלי הכביסה גם יחד אל המכונה, ואללי, היאך יתייבשו עם החורף שבחוץ?
בדרכי אל המכונה מביטה בי רצפה מאובקת קלות שמתגעגעת ממש למטאטא ושטיפה. וכשאני מסיטה את מבטי משם והלאה הוא נתקל למרבה המער בכיור העמוס המחנן אלי את מבטו בבקשה אילמת לתחזוקה...
מבולבלת אני קורסת אל הספה ומסדרת לי מקום בין שלל המעילים, הגקט והסוודרים ששימשו במהלך השבוע, מרב בלאגן כבר לא יודעת מאיפה להתחיל. מי יתן לי עזרה בתכנון וניווט, כי כבר עוד מעט שבת...

 

[אוראל סולטן]

29# - ניווט.

מנווט,

מצד אל צד.

הGPS,

לא כל כך נחמד.

רובוט בלי רגשות,

שבעצם אומר לי מה לעשות.

מסתכל על המפה,

הולך בשביל, אל הספה.

יושב.

מנווט את עצמי,

אל הדרך הנכונה.

מתפלל על עמי,

מצרף כוונה.

והלוואי וכולנו,

נתפלל, ננווט.

נחזור בתשובה,

ולא נתעוות.

 

[מימיי]

#ניווט

הרגעים הכי טובים שלי קורים בנסיעות הארוכות, רק אני, הרכב, הכביש והשירים.
הנופים מתחלפים לי מול העיניים, השירים הופכים מרועשים לרגועים, הגוף נרגע וגם הנשמה.
אבל הרגע שאני הכי מחכה לו, הוא שיגיע תורו של השיר שלי בפלייליסט, שאני אצרח את הפזמון ברכב ולא אכפת לי מי לימיני ומי לשמאלי.
השיר שלי הגיע, וממש עוד שניה הפזמון, אני מכין את הגוף שלי לצעקות,
ו… אופס.
-בפניה הבאה פנה ימינה ומיד לאחר מכן, המשך ישר-
שונא אותה.

 

[מימיי]

#כינור

הבמה מוארת בצהוב, עליה יושבים עשרות נגנים שאוחזים בכינור ובקשת.
המנצח סימן וכולם החלו לנגן יחד.
הוא מסתכל עליהם דומע. דומע את מה שהיה ולא יהיה יותר לעולם, דומע על הכינור שלו ועל הנשמה, על הניגונים שניגן ונגנזו אי שם.
דומע על העתיד הלא נודע.

הפרצוף שלו רטוב והוא מותש מלנסות לנגבו עם היד החדשה שלו.
זו שעשויה ממתכת.

 

[הלוחשת לתווים]

#כינור

עומד לו כנר בהופעה, מלא התרגשות, מולו דפי תווים בוהקים.
פפיון אדום לצווארונו, שיערו מסורק למשעי, מדיו חדשים ומבריקים.
הן זו ההופעה הראשונה שלו, רק לפני חודש גמר לימודים.
וכבר הוא מופיע מול קהל, עם לב דופק ומיתרים רועדים.
המנגינה מתחילה, הוא מחזיק את הכינור החדש, מעיף מבט בדפים שמולו.
להפתעתו הוא מבחין במשהו מוזר, משהו שכתוב רק בתווים שלו.
כל כמה תיבות, קטן אך מודגש, כתובות כמה מילים,
מילים שמעולם לא ראה אותן בחזרות ובתרגולים.
כשמגיע המקום בו נכתב המשפט לראשונה, לכיוון הדפים הוא משתופף,
רואה שכתוב שם באופן ברור "כאן צריך להתכופף".
הוא מזדקף מבולבל, מנסה להתעשת, ובלית ברירה חוזר לנגן,
גומר בליבו לברר את הנושא אחרי ההופעה מול המארגן.
בפעם הבאה הוא מתכופף שוב, בודק אם כתוב שם אותו דבר.
אכן, המילים היו מוכרות לו, כתובות באותיות של ותן טל ומטר.
כשהוא רואה שהמשפט המוזר כתוב בפעם השלישית, הוא מחליט שלא עוד.
לא משנה מה יהיה, הפעם הוא נשאר לעמוד.
כשמגיע המקום המיועד, הוא מעיף מבטים מסוקרנים סביבו
והתוצאה העגומה לא איחרה לבוא---
כנרנו ההחלטי חטף מכה מוחצת בעורף, וקרס אל הקהל ההמום.
מאחוריו נגלה נגן הטרומבון, קשתו פתוחה עד למקסימום.
ועכשיו, כשהתבררה לכנר האומלל האמת הכואבת, הוא חוזר לנגן מובס,
מבין באיחור למה צריך להתכופף כשהטרומבון מנגן בס..

 

[אוראל סולטן]

30# - יום אחרון, כינור.

מכנר לי בכינור,

מקשיב לצלילים, לתווים, למשמעות מאחורי ההרמוניה.

לסיפור שהוא מספר לי דור אחר דור,

למשיכות העדינות בקשת, הנשמעות כסימפוניה.


יודע שיום יבוא,

ואני אפסיק לנגן בו, לגעת במיתרים.

ואולם הוא בטובו,

ימשיך לספר את אותם הסיפורים.


ואני גם ימשיך לספר,

מה כוחו של ניגון מעומק הלב.

ואולי אזכה, כשאגמור לתקן את עצמי, לשפר,

אספר - אנגן לי עליו, תוך - תוכי שָלֵו.